בעידן הקרנפים

ביקשו ממני לכתוב על ”הנוער היום”: מה דמותו, מה מעסיק אותו ולאן פניו. סבורים היו משום־מה שאני אמור לדעת. ומייד צפו ועלו לפני אותם הדיונים הגדולים והאינסופיים של פעם. על ”הנוער לאן?", שאלה מקוננת גדולה שמלבד הפאתטי שבה היתה בה גם דאגה: "אוי ואבוי לאן הולך הנוער שלנו”, וגם ידיעה ברורה לאן צריך היה ללכת אילו היה כפי שראוי שיהיה.
תמיד יש יודעים בשביל הנוער מה עליו להיות. ותמיד (חוץ מימי מלחמה וחרדה לשלומו) הוא מאכזב, ותמיד אינו הולך לאן שהיה צריך ללכת. ולהידרדרות הנוער כידוע אין תיכלה. תמיד מקובל להיאנח על הנוער ולאמוד את עומק הסטיה שסטה מהקו הראוי. ותמיד גם מדברים על "הנוער” בגדול, כאילו כולו גוש אחד, או "חבילה” אחת של ”דור” אחד, כשם שתמיד מוצאים יחידים או קבוצות כדי שיהיו מייצגים את כל השלם הענק, ואת מה שביקשו להוכיח.
מצד שני, כששואלים את בני הנוער מה דעתם על דור הוריהם המשמש להם מופת, לאן הלכו ולאן הגיעו, לא תמיד אינם חורצים כנגדם לשון צעירה ומלגלגים עליהם כאילו היו דור של נאה דורש ולא נאה מקיים, וכאילו הם דור של עייפים ובעצם דור של פושטי־רגל אידיאולוגים ושל עוברי בטל המרשים לעצמם לתבוע וגם ללחוץ בשם אלו ”ערכים" מיושנים.
זה אינו משנה את אי־הנחת שיש תמיד מן הנוער. תמיד אפשר לשמוע מכל צד עד כמה הנוער איננו יודע מה שראוי שיידע, איננו עושה מה שראוי היה שיעשה, מוחא כפיים למי שאינו ראוי שימחא, ומבזבז את זמנו הצעיר על מה שלא ראוי. שיבזבז. תמיד גונחים על פיחות הדור, על עזות הפנים ועל החוצפה הגוברת, ועונת ההתבגרות אינה תמיד מן המאושרות שבבית, כידוע.
כל הנוגע לנוער, מסתבר, חל עליו ה"תמיד": אותם סיפורים ידועים חוזרים על עצמם תמיד ובכל דור. משתנים רק צבע המקום, פרטי הטענות וסגנון המענות. למרבה המזל, תמיד, לאחר כל חיכוכי המתח שבין הדורות, חוזר לו איזה רצף התנהגות ומתאזן. ורק כשלעתים נמשכות החריקות ונמשכות להן בלי להשיג איזון, שוככת הבהלה, ופונים לכאן ולכאן למצוא מי באמת יודע "הנוער לאן”? ומקהילים אז קהילות וכותבים בעיתונים ושואלים מה הפחיד את הילדים, איפה שגינו אנחנו, ומי האשם: האם הבית, בית הספר, החברה, הממשלה, המציאות, ובקצרה: האם החינוך?
לאחר כל זה, כשמנסים למצוא מה מאפיין את התקופה הזאת ואת הנוער הזה (ושוב בגדול, ובהכללות מחטיאות), מוצאים שהרמה הברומטרית שנתקעה מעל הראש ועושה עלינו את החמסין המתמשך הזה, בעיקרה היא אין־המוצא בוויכוח האידיאולוגי, שכבר אינו בין ימין ושמאל על שאלות חברתיות כלכליות, אלא הוא בין ימין ושמאל על שאלת הסכסוך היהודי־פלסטיני. סכסוך ישן, שתמיד ניסו להשתמט ממנו, והוא רדף והשיג בצורת האינתיפאדה, בהשתנות השירות הצבאי ובלבטי הסיכוי לשלום.
וכידוע, השירות הצבאי של הנוער היום אינו דומה עוד למה שהיה. הוא אינו ערוך עוד כלפי אויב צבאי. אלא כלפי תושבי שטח כבוש שהתעוררו להיאבק על שחרורם, עם כל השונה שבמלחמת חיילים בחיילים ממלחמת חיילים באזרחים. מלחמה נמוכה וזוחלת ומאוסה שיכולה להימשך ולהימשך בלי לראות מועד או סיכוי להיגמר. אבל ההיפגעות הפיסית של החייל קטנה לעומת ההיפגעות הנפשית שלו, היפגעות מתחת לעור, שעוד קשה לסכמה.
אפילו חלוקת האחריות בין המפקדים ובין החיילים ניטשטשה, ולא הוכרע עוד מי ייתבע לדין על מעשים שלא ייעשו.
צריך גם לראות את הרקע הגדול שעל פניו מוצא הנוער עצמו נכנס לחיים. המדינה כבר בת חמישה מיליון נפש. מצוקותיה הבסיסיות לא חדלו. דעת הציבור חצויה כמעט בכול, החצי הימני גדול מן השמאלי, והחרדים לשון המאזניים. כחצי מיליון ישראלים ירדו מן הארץ ולצאת ”לראות עולם" זו כבר נורמה בין מסיימי הצבא, לשם ”המימוש העצמי”. גם הצורך להמשיך בלימוד העל־יסודי הולך ומתפשט ונעשה כללי. קשה יותר היא הרגשת התסכול המתפשטת בין יוצאי צבא המוצאים עצמם מובטלים וזרוקים.
ואילו מופתי העבר, של אך זה תמול שלשום, הולכים ומאפירים, והדיבורים על הגשמה, על התיישבות ועל חלוציות נשמעים בלויים, אפילו בתוך ההתיישבות עצמה, שחלק ניכר מבניה כבר יצא ועזב. גם ”אלילי הנוער" מתחלפים כתמיד, זמרים, להקות, גיבורי ספורט ואופני בילויי וכמו בכל מקום, הבילויים תמיד דיסוננטיים בעיני ההורים, ותמיד הם בני אופנה  מרגיזה וחולפת. גם כאן, כמו בכל העולם, האוזניים הן קולטות המידע והבידור יותר מאשר המשקפיים.
ואולי צריך להזכיר, כי כמו בכל העולם, וייטנאם עיצבה גם כאן דפוסי תגובות וסגנון מחאה: קצתה ניכרת רק כסממנים חיצוניים וקצתה גם העמיקה לתוך תכני התרבות. ואילו קריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח־אירופה רק אישרה את תעודת פטירתם של מיני אידיאלים של אתמול, תעודה שמכבר היתה מיותרת ואין דורש לה.
וכך, עומדים הצעירים של היום לפני שפע אפשרויות פתוחות לכאורה, אבל ריקים מכל אמונה, מכל אידיאל, ומכל אוטופיה (למעט, אולי, הצעירים הדתיים, שעודם דתיים}. והם חיים, על כן, באיזה ”מן היד אל הפה", כאילו בלי מימד רוחני, וכביכול בתוך בועת התקיימות שבתוך ה"זה־מה־יש” המצוי, ועם זו גם באיזה אי־נוחות, שקשה להגדירו, אבל קשה גם להכחישו, ושאין יודעים עדיין איך ישפיע לבסוף. ורק ברור שריקוּת לא תוכל להישאר בריקוּתה.
גם אופנת החזרה בתשובה נראה שחלפה כבר. וגם אופנת דתות המזרח ו”חיפושי המשמעות” של מיני כתות. אך מעבֶר לציניות הגלויה, לפיתויי הבורגנות הקטנה והנוחה, להסתפקות ב”ראש הקטן", ל"בָּלֶה היום”, ולדחיית ההשתייכות לשום קולקטיב רעיוני – נשאר גם איזה רעב, לא מבוטא בקול ולא צועק בראש חוצות, אבל רעב אולי לבשורה גדולה של אמת, שבינתיים אפשר גם להתעלם ממנו ולא לחטט במופלא, ורק למצוא מן המוכן מיני פתרונות מיידיים ליחידים ולקבוצות
קטנות.
ועם זאת נשארת גם איזו התבודדות כזו, מעבר למגרשי הספורט ואולמי להקות הקצב, שעדיין לא מצאה לעצמה נושא מלהיב, או נאמר אהבה מדליקה, אם אמנם יש כזו, או תהיה כזו, או צריך כזו או אפשר שתהיה.
בין כך ובין כך, דבר אחר נראה ודאי: לא פוליטיקה. רק לא פוליטיקה, רק לא מפלגות, ורק לא התעסקות בכל הנמאס והמאוס הזה.
וכשצריך, מצטרפים באותו הרגע לאחד הגופים הקיצוניים שישנם בשוק אם מימין ואם משמאל, וימינה יותר. כי הימין אינו תובע אלא רק מחלק: מחלק מצפן פשוט, מחלק ביטחון פשוט, מחלק עליונות פשוטה, וגם מחליק את הקמטים שבמצפון, אם עודו ישנו, ואם עודו עשוי להתקמט.
אפשר, כמובן, להאריך בהערות כאלה, אילמלא לא היה בזה הרבה טעם. הכול כבר ידוע וכבר נאמר, ואין שום מחסור בשום אבחונים חכמים ומתוחכמים. ואם נמשיך רק נהיה מידרדרים לסוציולוגיה, רחמנא ליצלן, ולכל מיני קלישאות חבוטות שחוכמתן אינה מעלה ואינה מורידה ורק מוסיפה עוד טפסים של תבן על שאלונים של קש. הנה הם כאן, מעלים אבק, שיממון ויאוש.
אבל נושא אחד מכל המרובים שכדאי אולי להתעכב עליו הוא העניין הראשי העומד כעת על הפרק (בלי לזלזל לא בעליה הרוסית, לא בחסרי הבית הישראלים, לא באבטלה הנוראה, לא במשק הלא־צומח, ולא בכל השאר שעל סדר היום) – הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כלומר השלום, כלומר העתיד.
מה עושה המצב הזה לצעירים המעורבים בו? האם הוא נראה בעיניהם כגזרה שאין מה לעשות נגדה? ומה עושות להם שלוש שנות השירות כחיילים בתפקידי שיטור בשטח כבוש? האם הם לומדים לאטום עצמם כמי שעוברים סירחון ולא יתחילו לנשום אלא רק כשייצאו? האם הם מוצאים איזה פורקן לכעס כבוש בתוכם או לפחד מודחק בבטנם כשהם מניפים את אלה הכובש? האם הם צוברים מרי כלפי הממונים עליהם וכלפי אלה ששלחו אותם, וכלפי עושי המדיניות של המציאות הזו?
ואיך יחזרו לחייהם שבלי המדים. עם קמט שנתקמט בנפשם, עם חיידקי מחלה בנשמתם, או רק עם איזו צלקת קטנה על עורם שתגליד כעבור זמן? או אולי אפילו להיפך, כמי שהגדילו עשות? וכשילכו בקרוב לבחירות, מה יבקשו להשיג בהן?
חוברת חודש יוני של "בּצֶלֶם" תשמש כמין דוגמא. היא מוקדשת ל"אלימות כלפי קטינים במעצר משטרתי", ומדווחת על הנוהלים שלפיהם עוצרים, כולאים וחוקרים קטינים, למטה מגיל שש־עשרה, בלב ירושלים, במגרש הרוסים.
מסופר בה על מכות קשות ועל עינויים, על השיטה להלביש שק אטום מעל הראש ולקשור אותו סביב הברכיים, וככה להכות את הנחקר. מסופר על הצינוק (תא חשוך, מטר על מטר וחצי), על ”הארון" (תא צר בגובה אדם) ועל ”הקבר” (תיבה שגודלה מטר על שישים ס”מ על שמונים ס”מ), שסוגרים בהם אדם בלי שיוכל לזוז או לעשות את צרכיו למשך שעות ארוכות.
מסופר על תאי כליאה עם 12 מיטות ובהם כ־40 נערים. על גרימת חבלות גופניות ונפשיות לנחקרים, ועל הכפיה לחתום לבסוף על הודאה כתובה עברית שהמוכה השבור אינו מבינה. וגם מסופר שם על חקירת המשטרה את התלונות בגדה ועל דחייתן הסיטונית באדישות, בקהות ובזלזול. עד שמתגלה כי לא רק הם, אלא באמת כולם כך, כל הארץ כך, לאיש לא איכפת כלום, כל העולם כבר יודע הכול, יודע ושותק.
ובאמת, הכול כבר ידוע, מפורסם, מצולם ומדווח, והיה לזרא. "דעת הקהל" כבר יודעת הכול, ורק אינה מתפלצת, ורק עוברת לסדר היום. תמיד עוברת לסדר היום. וגם תמיד יש לה די הצורך סוהרים כאלה וחוקרים כאלה, שאינם אנשים מיובאים מבחוץ (מאלו מרתפים שהיהודים יותר מאחרים זוכרים ולא ישכחו), אלא הם משלנו, שכנינו מן הדירה שממול, שעושים למעננו את ”מלאכתם הקשה” היטב ‏(חמישה "חוקרים" מכים בכל הבא ליד את הנער הנחקר הקשור עטוף שק, מכים גם כשהוא נופל, ומכים גם כשהוא כבר שבור ופצוע, ומכים גם כשנסחב ומושלך למרפאה), וכשחוזרים לביתם הם נראים לגמרי כאזרחים שלווים והגונים, אנש־החוק והסדר. הממונים עליהם יודעים הכול, ופוקדים להמשיך. והממונים על הממונים, נציגי הדמוקרטיה, שליחי העם, יודעים הכול, ומורים להמשיך. וגם הנוער שומע ולומד לשמוע ולשתוק, לשמוע ולהיאטם, לשמוע ולהמשיך, ולהמשיך בלי להתפלץ: נוער מחונך להפליא.
ניכר בו ש"עבר” סידרת ”חינוך לערכים”. הוריו שקטים ואינם מתפלצים, מוריו שקטים ואינם מתפלצים, העיתונים שהוא קורא מבעבעים רגע ואינם מתפלצים, והוא שקט ואינו מתפלץ.
ושנית, מה יש? בסך הכול ערבים. ובוודאי גם מחבלים.
(וכבר שומעים קולות נרגזים מכל צד: ומה על הילד היהודי שנפגע, ועל הנער היהודי שנדקר, ועל האשה היהודיה ועל האיש היהודי שנחבלו? אבל הלא על אלה קולנו רם וצועק וידינו תופסות מהר ומשיבות גמול, פה, במגרש הרוסים, ושם במקומות אחרים. אלא שהשאלה איננה על נפגע ועוד נפגע, אלא על מצב בלתי־נפתר שהוא היוצר נפגעים. ושבמקום לרוץ מנפגע אל נפגע צריך היה לסלק ולפתור, את הסיבה הגדולה שפוגעת בכל הנפגעים. וגם שהנער המוכה אינו מקרה אחד של פעם אחת, אלא דבר יום ביומו ובעשרות, כשבחוץ תמיד, ויום אחר יום, מומתים פה ושם כל הזמן, תמיד וכל הימים, כטפטוף דמים לא חדל, ומי אינו יודע, ומי עוד מתרגש).
וכך, בעוד הנער צעיר, בעוד הוא לא מושחת, בעוד הוא לא ציני, וכבר הוא כזה, וכבר למד: לראות ולדעת ולא להתפלץ. ולאחר כל בחינות הבגרות זוהי בחינת הבגרות המעשית: הידיעה לראות ולא להתפלץ. לראות ולא לקום ולא לעמוד על כל השערים, ולא להניח להם לכל הממונים, ולכל הממונים על הממונים, ולכל שליחי העם הפועלים בשם הדמוקרטיה למען הדמוקרטיה, ולא לתפוס בהם – שאסור, שאסור ככה, שצריך לחדול, שצריך לעצור ולא לתת לזה להימשך, שצריך למצוא פתרון אחר, פתרון שלא יהיה צריך להתפלץ מפניו, כדי שלא ישאלו אותך מחר, הצעירים שכבר יהיו ילדיו, כשיהיו מחזיקים בו לאמור: הלא אתה היית שם, אין נתת שיעשו ככה? איפה היית אבא?
מה עשה העם היהודי שעור עבה כזה יגדל עליו כלפי כל העינויים, בעוד כל פצעי עינוייו שלו עדיין פתוחים? מה עשה לו שיהיה אטום וחירש ועיוור לסבל אדם? מה גרם לו לדעת להיות ממשיך כל עיסוקיו כרגיל, וכאילו הסבל שהוא ממיט על בני אדם אינו עסקו, כשרק זה לא כבר הצילו אותו בני אדם שליבם היה פתוח לסבלו כאדם? מה הופך עם גדול ובעל מסורת כה מיוחדת למין אטום כזה, שדוחה מעליו ומתפתל בכל מיני דרכי עקיפין עקלקלות, ובלבד שלא להכיר בפתרון הצודק שהוא חייב לעשות?
מה סותם אותנו? מה מבהם אותנו? מה משחית לנו את הנפש? ומה עושה את הצעירים שלנו, והם עדיין צעירים, למסכימים כאלה, לשותקים כאלה, ליודעים הכול ושותקים, לרואים הכול ושותקים, כמין עבריינים ותיקים, וכאילו עורם הענוג כבר הוא עור עבה ומחוסם מפני בכי נער ערבי מוכה, בכי בלתי נשמע כמעט מפני שהשק מכסה אותו, אבל בכי שיורד ונוקב עד תהומות, וקולו הולך עד סוף העולם ולא יהיה מושתק.
אל תשאלו עוד על הנוער. תשאלו על העם היהודי: מה קרה לו? מה לעם היהודי ולמרתפי העינויים? ואיך קרה לו שנעשה כזה, מלמעלה ועד למטה, כזה אדיש וכזה שותק – וכזה לא מתפלץ.

יזהר סמילנסקי, פוליטיקה, ספטמבר 1990.

"דובר צה"ל" הוכה

פעם, לא מזמן, היה "דובר צה”ל” יסוד מוסד. דברו אמת ומילתו אמינה אומן. גם כשהכאיב.

האינתיפאדה הכתה אותו. ומי שרוצה היום לדעת מה באמת קרה בשטחים, כמה באמת הומתו וכמה נפצעו, כמה נעצרו, כמה נשפטו ואיך נשפטו, מה באמת היה במהומות ואיך ”חזר החוק והסדר" – יצטרך ללכת אצל ”בצלם”. דיווחו של דובר צה"ל אינו מספיק.

לא כל מה שהוא אומר אמין תמיד. ולא כל מה שהוא שותק תמיד אמין. וגם אינו נחפז תמיד למצוא את האמת וכאילו לא תמיד איכפת לו. גם ההכחשה שלו, גם ”הדבר נחקר” שלו – אינם בדיוק אמינים. ובאילו מניעים זרים מפעילים אותו, לא תמיד האמת.

הנה הוא מתפתל לפניכם, מתחמק, מטשטש, לא מגיב, מגיב למחצה – סובב בכחש.

לאן הגענו. מה עוד נמוך מזה?

דובר צה"ל – עוד אחד מוכה השחתת הכיבוש.

מה נשאר? הד פסוקו של המשורר נשאר:

”ויהי דברך מר כמוות. ויהי הוא הוא המוות" – דבר אמת, איש צבא.

כל שוברי העצמות

בית־המשפט העליון גזר להעמיד לדין את הקצין הבכיר שפקד לשבור רגלי אנשים וידיהם.

החיילים ששברו את העצמות לא עשו בשרירות ליבם אלא לפי פקודת הקצין שמעליהם, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי ”רוח הפקודה” שקיבל מעושי מדיניות הביטחון.

שלשלת פקודות החד־גדיא פעלה כאן ביעילות מלמעלה עד למטה. מלמעלה עד למטה אף אחד לא עצר לשאול על נוראות הפקודה, ואף אחד לא סירב לשבור עצמות אנשים בדם קר. קהות הנפש פעלה היטב דרג אחר דרג, מלמעלה עד למטה, כבמכונה מושלמת: החייל עשה בפקודת הקצין, שעשה בפקודת הקצין שמעליו, שעשה בפקודת זה שמעליו, שהבין את רוח הדברים מפי מי שעושה את כל מדיניות הביטחון.

אלא שכאן נעצרים. ממש כמו לאחר מלחמת יום כיפור: החיילים שעשו לפי הפקודות – הולקו. ועושי מדיניות הפקודות – שוחררו. עושי המעשים נתבעו להסיק מסקנות, ורק לא האחראים למדיניות של אותם המעשים.

והלא מישהו קבע את המדיניות לשבירת העצמות. והלא מישהו פסק שמוטב לשבור עצמות מלהרוג. והלא מישהו עליון מעל כולם הוא האחראי לכל השחתת האדם הזו – ואין מקום על ספסל הנאשמים בשבירת העצמות הנוראה – גם למי ששלח אותם לשבור עצמות?

יזהר סמילנסקי, דבר, 26.1.90

משפטי המשפח

קונטרס ”בצלם” מחודש נובמבר מתאר את ”מערכת השיפוט הצבאי בגדה המערבית", ומצלם את דיוקן המשפט הנערך לנעצרים הערבים (לאלה מהם הזוכים למשפט!) בשנתיים האחרונות.

קשה להאמין: איזה מישפח במקום משפט; אי־סדרים. רשלנות. לכלוך וצחנה. רשלנות ומוזנחות כלפי חוץ – ודחיות חוזרות של משפטים, הליכי משפט מעוותים, שרירות לב ודריסת הצדק כלפי פנים. מעשה בתיקים נעלמים, מעשה בעצירים שאינם מובאים, מעשה בטרטור הנאשמים, עורכי־הדין והעדים, מעשה בהעלבה ובפגיעה בבני המשפחה, מעשה בהערות חכמה של מפקדים, של שופטים ושל תובעים המתנשאים מעל האנשים העומדים רטט לפניהם, ומעל כל הליכי־דיון ראשוניים, ורואים בכל השפיטה שהוטלה עליהם עיסוק במעמסה מיותרת.

האם אלופי הפיקוד יודעים? האם זה מעניין אותם? האם הרמטכ”ל יודע? ושר הביטחון האם הוא יודע ושותק?

תחילה היה עומס גדול מדי על ״המערכת״. אחר־כך באה הרשלנות הישראלית המפורסמת, ”הבלגן”, ואחר־כך התפתחה ההפקרות, המלווה בהתנשאות (מה יש? אלה הם בסך־הכל ערבים אויבים), עד שלעיני אלהים ואנשים נרמס שם הצדק – והשחתת הנפש פורחת בציניות.

אם זהו המשפט הישראלי מוטב מעצר ללא משפט. שתהיה זו שרירות שלמה וגלויה, ולא הצגת פארסה של משפט. פארסה שאין לדעת עד היכן תתפשט ועל סיפו של איזה בית תכבה.

הנה מביאים לפני השופט ברמאללה (12.9.89) נאשם בידוי אבנים. הנאשם הוא אדם עיוור. אבל השופט המלומד לא מוותר: ”עיוור לא יכול לזרוק אבנים?" (ראה עמוד 60).

והכל שם מוצג בפומבי דחוס כזה, רועש ומבולבל – לעתים מענישים לפני שהרשיעו, לעתים בלי נוכחות כל מי שחובה שיהיה נוכח, ותמיד באי־סדרים המאולתרים ברגע האחרון שייראו כסדרים – עם תיק ובלי תיק, עם מתורגמן ובלעדיו, עם עורך־הדין ובלעדיו – ותמיד כששואלים חוזר הנוהם ממשרד הביטחון ונוהם כי הכל לפי החוק.

כי בשביל ערבים זה מספיק. כי הנשפטים כאן הם הפורעים, המסיתים והמנוולים. וזה בדיוק מה שמגיע להם. גם כשלא הוכח כלום מי הם ומה הם.

ואולי, צריך לגזור שכל המעורבים במשפטים האלה יהיו נשפטים באותה דרך שהם שופטים?

הנה הדו"ח של ”בצלם”: לקרוא, להידהם ולהתפלץ. אבל גם להסיק מסקנה: השיפוט הצבאי בשטחים הוא בזיון המשפט, והוא חרפת הצבא. מישפח במקום משפט אינו איזה נגע שולי – אלא הוא מקור אילוח המים שכולנו שותים, וזיהום נפש הנוער, עמוק עמוק, ופנימה פנימה.

ממש מכאן מתפשט הריקבון.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.12.89

betselem