אנחנו כדי לחסום את הטירוף

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

משיח ושלוש יריות

בכל פﬠם שקו המשיח משיק לקו הארץ יוצא פגﬠ רﬠ. מﬠיקרו המשיח הוא לאחרית הימים אבל יש דוחקי הקץ שסבורים מנימוקים שלהם שהוא צריך לרדת אלינו מייד ﬠכשיו. ובלי לחכות ﬠד שיגיﬠ, כבר יוצאים בשמו לעשות מעשים ומשהו מתפוצץ אז. לא היו מﬠולם שני קווים מקבילים רחוקים זה מזה יותר מקו המשיח וקו הארץ, כמרחק שבין קץ הימים ובין היום הזה, וﬠם זה, מﬠולם לא חדלו מלחוץ ﬠל המשיח שיבוא מייד ומנסות להטות את קו השמיים ﬠו שישיק לקו הארץ, ואז, תמיד נופל איזה פיצוץ, האחרון שבהם היה אקדח ושלוש יריות.

המשיח כידוﬠ הוא מילת־קסם לכל מה שמﬠל המציאות, אין הוא תלוי במציאות ואינו ניגזר ממנה. ולפיכך, מושג המשיח אין רחוק ממנו יותר ממושג הפוליטיקה, שכולה במציאות ובנסיונות לשנותה בידי בני אדם. נוטלים אז את החזון לתיקון העולם וﬠושים ממנו מצﬠ פוליטי ומייד יש התנגשות. כי בין לשון המשיח ובין לשון העולם אין מגﬠ, אלא אם כן כמטאפורה, כאנטיתיזה לפרגמטיות, ולפﬠמים גם כנימוק נגד היאוש. ואילו מרגﬠ שנוקטים לשון משיח כבר נוקטים לשון של מוחלטות שאין לה שום מקום במציאות האנושית ואיננה ﬠשויה למשא־ומתן, לא לפשרה ולא לצורך בהסכמתו של איזה צד שני, לא לסמכות הרוב ולא לשיכנוﬠ הדדי, והיא מוחלטות המחייבת את הכל מעל הכל ויותר מכל, ולפיכך אלה הן שתי לשונות מקבילות בלתי נפגשות אלא אם כן בהתפוצצויות.

צחוקו של הרוצח למשל בא מן הלשון הבלתי נפגשת ﬠם לשון בני אדם. כשבודקים, מוצאים כי משיחים אינם רק בקרב דתיים, ויש גם משיחיים חילוניים. כל מי שמאמין שהאידיאה שלו גדולה לא רק מדﬠותיהם של אחרים אלא גדולה גם מחיי המתנגדים להם. באירלנד, למשל, יש משיחיים, באיראן יש משיחיים, בסרביה ואיפה לא, ובכל כת קיצונית קטנה או גדולה של מיני חמאס למשל, או של טאמיליים, או של החמר רוג' או של קבוצות מתאבדים, לכולם יש איזה משיח שאין לפניו פשרות ולא שכל ישר, אלא רק מוחלט גדול מכל פשרה ויקר מחיי בני אדם. ואין מקום לוויכוח, ואין מקום למשא ומתן, אלא רק למלחמת חורמה קנאית, וההיסטוריה האנושית ולא רק היהודית מלאה בכאלה.

אבל בﬠוד שהוויכוח ﬠם הדתיים אצלנו אינו רק וויכוח בין משיחיים לחילוניים, והוא הולך ולובש פנים של וויכוח ﬠל מקור הסמכות החוקית, אם היא ההלכה או הדמוקרטיה – הרי הוויכוח ﬠם קטﬠ מהם, ﬠם גוש אמונים, הוא וויבוח מוסרי. לא וויכוח ﬠל שלימות הארץ ולא ﬠל גודל גבולותיה ולא ﬠל האסטרטגיה של בטחונה – אלא וויכוח מוסרי. וויכוח ﬠל הרשות לאי הודאה בקיומו של ﬠם אחר. וויכוח ﬠל הזכות לאיין ﬠם אחר, וﬠל הﬠדפת ﬠפר הארץ מﬠל בני אדםְ ועל קדושת הדומם המינרלי מﬠל קדושת החיים ﬠצמם.

מתחילת ההתנחלות וﬠוד קודם לכן, בﬠודם חובשים את ספסלי הלימוד חולמים ומתכננים, בני אדם לא היו בין שיקוליהם כשחשבו איך לרשת את הארץ. בﬠיניהם היתה זו ארץ ריקה מבני אדם ואנשים לא היו בה. ואם היו לא היו אלא ﬠם הדומה לחמור, ואפילו לא ﬠד כדי כך, אלא פשוט הם לא היו שם ואינם, פשוט אינם. כל משך תולדות ההתנחלויות לא חיו ערבים סביבם, וﬠל האדמה שהתנחלו ﬠליה לא היה כלום מלבד כמה מיפגﬠים, כמו החלטות ממשלה לא אוהדות, תקציבים לא מספיקים, ﬠתונות ﬠוינת בחלקה, בצד כמה טרשים וסלﬠים שצריך לﬠקור, ﬠדרי ﬠיזים שחורות שצריך לגרש, וﬠוד אי אילו צרות צרורות אחרות בדמות ﬠרבים.

וכך מיליון ערבים פשוט לא היו על הרי שכם וחברון, לא האנשים לא חייהם ולא קיומם, וכל מה שהם וכל הוויתם וכל דאגותיהם של הערבים ופּחדיהם וכל סיבלם כולם לא היו קיימים כלל, ואילו הדמויות האנושיות שנתקלו בהן לא היו אלא רק מכשול, רק איום ורק מזיקים שתופּסים ﬠדיין, בניגוד לצו האלהי, את המקום הזה שעוד רגע יילקח מהם בצדק האלהי.

גוש אמונים הוא קבוצת יהודים שהשתלטו על אדמות מיושבות בלי משא ומתן, בלי קח ותן ובלי הסכמים, אלא פשוט על ידי איון האנשים האחרים, איון קיומם, איון חייהם ואיון צידקתם ואיון משפּטם. ואילו הרשות הצעקנית שלקחו לעצמם להתהלך על האדמה ההיא כבעלי הבית היחידים, כצודקים יחידים וכשלוחי כל העם, ובודאי כﬠושי מצוות האל – לא היתה אלא רשותו של ליסטים.

בלי כוח המדינה שמאחורי גבם לא היו יכולים להתנחל, ולא היו יכולים לפתות עצמם להאמין שהם הציונים והם המגשימים והם ממשיכי ההתיישבות. ושגם האדמות שנקראו כביכול "אדמות מדינה" בלי כידוני צה"ל שחיכו מן הצד לא היו נקראות כךְ בלי דיון בין הצדדים ובהכרﬠה של רק צד אחד בלבד, צד החומס.

וכך, קולוניאליסטים בכיפות ﬠשו מה שﬠשו מﬠולם כל הקולוניאליסטים שבכל מקום ומקום, פעם בשם הקידמה פּﬠם בשם הדת, אלה בשם זכות הירושה ואלה בשם המשיח, אלא שהפעם גם בכוונה אסטרטגית פוליטית: לפזר מוקשים בכל השטחים שלא יהיה אפשר לﬠשות רצף ערבי שלם אחד כשיעשו שלום ולﬠקם את הסיכוי לחיות בשכנות שלום, עם בצד עם. עשרות ישובים קטנים ופחות מקטנים פּוזרו בבהילות בכל השטחים כדי להכשיל הסכמים אפשריים לחיות יחד. והכל בחזות יראת שמיים, שליחות העם ומילוי מצוות יישוב הארץ, עם פסוקים כגון עלה רש כי לך נתתי את הארץ. בברית בין הבתרים אומנם נאמר כי לזרעך נתתי את הארץְ אלא שבכור בניו של אברהם היה כידוע ישמעאל, ויצחק עוד לא נולד.

אבל נניח לפּסוקים, הנורא הוא שכל כך הרבה אומרים שם ארץ ארץ ארץ עד שמתעלמים שזה לא ארץ אלא זה אדם אדם אדם. ושהארץ ההיא מלאה בני אדם. ומה עושים עם בני האדם שדוחקים את רגליהם? וכך, הוויכוח עם גוש אמונים אינו על בטחון ולא על התיישבות ולא על זכות הירושה, אלא הוא וויכוח על המוסר. איך אפשר להיות אנשים דתיים בלתי מוסריים? אנשים שמאיינים את הזולת כאילו איננו, שיושבים ביניהם ולא רואים אותם ולא שומעים אותם ולא יודעים ולא מודים לא בהם ולא בקיומם ולא במצוקתם ולא בזכויותיהם הראשוניות. יושבים ביניהם ולא חדלים מהתאונן על פּחדיהם שלהם, של המתנחלים, ועל חששותיהם וﬠל דאגותיהם, בלי להתחיל אפילו לראות ולשמוע ולדעת ולהגיב על פּחדי שכניהם ועל דאגותיהם ועל חששותיהם ועל הסבל הבלתי אנושי שנכפה ﬠליהם עם הכיבוש, תוך שהולכים ומושכים להם את הקרקﬠ מתחת רגליהם, ואיך מתנכלים לחלקתם ואיך מתעללים בהם מנת יום יום, עם כל טרטורי כל מלך קטן ועם כל ההשפלה היומיומית ועם כל ביזוי צלם האדם – איך אפשר להיות אגואיסט לאומי סתום־לב ואטום לאנושי ורק להיות מלא בﬠצמך וליילל בראש כל חוצות על התלאות והסבל שלך שאלמלא בחרת להיכנס לתוכו לא היה פוקד אותך. איך אפשר להיות אנשים של חציו אדם וחציו לא אנושי?

הוויכוח עם גוש אמונים הוא על סירובם לראות שני מיליון (עם עזה) בני אדם כבעלי זכויות כל שהן, לא כל שכן כבעלי זכויות שוות. שהזולת, שהאחר והשונה, אף על פי שהוא שונה ממך יש לו כל הזכויות שיש לך, בלי להתנות שקודם יהיה דומה לך או נישמﬠ לך ואז אולי גם תתן לו משהו. ההיסטוריה הארוכה למודת הסבל הגירושים והביזויים של היהודי היתה צריכה ללמדו מה אמור לו לעשות. מה בלתי ניסבל אפילו אם המשיח לימינו וכוח צהל לשמאלו.

לא לראות בסבל אדם היושב ﬠל ידך, לא לראות אותו בכלל, לﬠבור ﬠל פּניו כאילו איננו, או לכל היותר לקרב את היד אל קת האקדח כשמתקרבים אליו, לא לנסות לחשוב גם לא להﬠלות על הדﬠת לשבת ﬠימו יחד לשיחה לדון ﬠימו מה יהיה ומה לﬠשות, לא לחוש בכאבו ולא לראות בהשפּלתו, אלא תמיד רק את ﬠצמך ואת פּחדיך מה יﬠשה לך האיש שאת אדמתו אתה מאיים למשוך וגם משכת מתחת רגליו.

אם המשיח איננו רק אגדה, אם חזון המשיח איננו אלא רק הסחת הדﬠת מן ההווה אל נבכי הﬠתיד, הרי שבישובי המתנחלים מתגלית סיבת ﬠיכובו: יסודם לא ﬠל צדק ובתיהם ﬠומדים על ﬠוול.

יזהר סמילנסקי,  1995, (טיוטא)

משורש נחש יצא צפע

מﬠרת המכפלה. אנשים באמצﬠ התפילה. יום ששי, צום הרמדן. מישהו מאחורי עמוד עומד ומכוון ויורה שוטפת מחסנית אחר מחסנית. ﬠשרות הרוגים. יותר ממאה פצוﬠים. הדם שוטף. ﬠבודה טובה.

הוא לא מטורף. בקריית ארבע מאות מטורפים כמוהו, וﬠוד במקומות אחרים. ורק חיכו ליום הגדול הזה. לבסוף בא היום והוא עשה את זה, שליח האל.

וכשעמד שם יחידי וירה אל תוך אולם התפילה ישר אל האנשים שכרעו שם על המחצלות בתפילה הוא לא היה לבדו. אחיו ורעיו עמדו ﬠימו שם בצללים. הוא ירה והם ירו. הוא החליף מחסנית והם החליפו. הוא בקור רוח, בדייקנות ובשליחות והם איתו בגאווה ברוממות, הוא ראה איך נפגעים האנשים ראה את הדם ראה את המוות והיה שלוו והוסיף וירה, עבודה טובה. וכולם היו איתו, עד הסוף, יורים ומשאת נפשם מתממשת. שם, ביום הששי, בצום הרמדן במערת המכפלה.

כעת שקט בקריית ארבע. שליח הציבור עשה להם את זה. תארו לכם בית כנסת ביום הכיפורים ומחבל ערבי יורה והורג עשרות ופוצע מאות, איזו שאגה הייתה מתפוצצת בקריית ארבע, ובמקומות אחרים, ואיזה מהומה. דם יהודי ומוות לערבים.

עומד שם ויורה במיומנות, ידו לא רועדת, ליבו לא נבהל, מוקף הסכמה סביבו לכל ירייה ולכל הרוג. תמיד היו מדברים על זה, תמיד היו מתכוננים לזה, תמיד היו משתלהבים לקראת זה, והנה זה בא. והוא מימש את החזון. שם במערת המכפלה, ביום השישי, והדם שטף מעל המחצלות. מעל האבות והאמהות.

לא, שום מטורף. בדם קר. בגאווה ובכבוד שהקיף אותו, את השטן הזה הגדול מכולם, שבכמה דקות הרג יותר ערבים משהרגו כל הערבים יהודים בשנה. בשקט ההוא, במערת המכפלה ביום הששי. והדם הציף.

הנה האיש מקריית ארבע השותקת. והלא יש שם גם ילדים. מה הם אומרים להם? או גם הם כבר מורעלים, מסוממים ברעל השנאה, והקנאות השחורה בדמם, ומזרע נחש ייצא צפע. עם האדישות להרג, עם האטימות לבלתי־נסבל, עם המוות בדבר האל, ועם השם יקום דמו.

שק על קריית ארבע ואפר על ראשה. בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. עיר החרפה מושב הקלון. תשב בדד, ואין לה מנחם.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 27.2.1994

אל תקרא ישע – קרא רשע

גם אצל ראשוני הקולוניאליסטים באפריקה – המיסיון בא ראשון לפני החרב, והתנ”ך הכשיר את הכיבוש. אל תקרא אפוא לשטחים הכבושים שעל הרי חברון ושכם בשם "יהודה ושומרון” – היומרה התנ”כית הזאת היא אותה צביעות קולוניאליסטית מתחסדת, ואם לאחוז בתנ”ך – קרא לשטחים הכבושים האלה בשמם התנ”כי ההולם: כרם נבות.

גם כאן מתחילים בשינוי שם המקום ואחר־כך דוחקים את יושבי המקום החוצה ונדחקים למקומם, ורק מכסים בשם תנ"כי את הגזל, את השוד, ואת ההגלייה. אלא שגם אז, לפני אלפי שנים, לא מנע השם שומרון מן הנביאים מנבא להם חורבן וגלות, בדיוק בגלל גזל, שאיפת הארץ ורמיסת הצדק.

מי שלח את המתנחלים האלה להידחק לתוך עצמות הערבים היושבים שם מדורי דורות ולנשל אותם ממקומם באגרוף רשע וברגל גסה? ולמה הם מתפלאים שהערבים אינם מסכימים להיות נדחקים מעל נחלת אבותיהם – מי כן היה מסכים? מי לא היה מתנגד ובכל האמצעים שנשארו לרשותו? האם היו היהודים מניחים למישהו לפלוש ולקחת את אדמתם ובלי להתנגד?

האם לא ידעו המתנחלים לאן הם הולכים? ושכבר יושבים שם בני־אדם שלא יסכימו מרצונם להידחק החוצה? ולמה הם מייללים כשמשיבים להם בהתנגדות, בכל מעט כוח ההתנגדות שנשאר בידיים הקשורות ובכל האמצעים הפרימיטיביים שנותרו בידי הנכבש, למה ציפו – שהמגורש ממקומו יקבל אותם באורז ובממתקים?

האם היהודי היה מניח למישהו לחדור למקומו, לישובו, לחצרו, לביתו – בלי לעשות משהו כנגד? האם היה בוחל בשום אמצעי התנגדות כדי להרתיע מעליו את הפולש למקומו? האם היה היהודי חושב עצמו אז למרצח, למחבל, לפורע – או יודע שהוא נלחם להגנתו ולעצם קיומו, במלחמה האחת שאין צודק ממנה?

מה היו עושים כל המתנחלים בהר חברון ובהר שכם אילו בוקר וערב היו שומעים כי הנה הולכים לגרש אותם ולרשת את מקומם, ושמחר מחרתיים גם הולכים לערוך בהם טרנספר היסטורי – מה היו עושים המתנחלים כשהיו קמים בבוקר והנה פלשו לדירתם לזרוק אותם החוצה?

ומה זכותם של היהודים להידחק אל מקומם של הפלסטינים? מזכירים את התנ”ך, מזכירים את זכות האבות ולא מזכירים את הכוח. אלוהים הבטיח לאבותינו, אומרים. ואכן הבטיח אלוהים לאברהם כי "לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. ובכור זרעו של אברהם היה ישמעאל. מזכירים כי אלוהי ישראל שהבטיח ליהודים הוא גדול מכל שאר האלוהים, אף־כי אלוהי העולם אינו אלוהים פרטי, וכי האלוהים, אם הוא אמנם אלוהים, מביט כעת ואינו מאמין מה עושים בשמו אנשי דת ורבנים – ולאיזה שפל אדם הגיעו.

מה שעושה איפוא את הזכות על השטחים הוא הכוח, רק הכוח, והכוח לבדו, ובלעדי הכוח לא היו מעזים החוטפים לקחת להם את מה שלקחו, לרשת מקום בלי רשות, להגלות עם ממקומו, ועוד לרוץ בערי הערבים ולעשות בהם שפטים, מפני שהעזו שלא לקבל את אונס הכנעתם בכוח.

כל טענה של היהודים על זכותם על הארץ היא ממש גם טענת הפלסטינים לזכותם על הארץ. צד כנגד צד, בעלי זכויות כנגד בעלי זכויות. ואין איפוא מוצא – אלא רק דיבור פשרה והסכמה לחלוקה. ושאם יש ממש בערכי היהדות – זו שעתם להתגלות. ושאם לא כן – לנצח יעמוד כוח מול כוח וכוח יהיה מזמין כוח. והעולם לא יישב מחריש למלחמת הכוח בכוח. ולא קשה לראות לאן כל הכוח הזה יוליך.

הממשלה מעולם לא הצליחה להכניע את הפלסטינים על־ידי שימוש בכוח וביותר כוח, ולא ביותר גירושים ולא ביותר גזירות, מפני שכמעט ואין להם עוד מה להפסיד חוץ מאשר את אדמתם, את זהותם ואת חייהם. והשאלה גם לא תיפתר על־ידי משחקי ההתשה בישיבה במסדרונות וושינגטון עד שייכנעו הפלסטינים בלי תנאי לתכתיב הישראלי, כשם שאנחנו לא היינו נכנעים, והם לא ישלימו עם חטיפת האדמה והבתים על־ידי השודדים, כשם שאיש לא היה משלים וגם לא אנחנו.

ההצלחה האחת הנראית באופק כתוצאה ממדיניות זו – היא מלחמת המזרח התיכון המתקרבת. וההתקרבות המבהילה של הסקאדים המשתכללים והנשק הלא קונבנציונלי לסוגיו, והשלטת היאוש מכל מהלך של הבנה הדדית, והפקרת הארץ למהלכי הטירוף עד לנצחונו האחרון והסופי.

היום עומדת מדינת ישראל ממול ”ארץ ישראל”. על מדינת ישראל חלים חוקי המדינה, ועל ארץ ישראל חל טירוף משיחי השקר.

ואילו שתיקת האדישות של יהודי ישראל היום היא בכי ההיסטוריה והיא תעלה בהכי יקר שאפשר לשער. וקבלת מדיניות הממשלה בשתיקה היא ההסכמה לשוד עם ולשוד ארץ, להדחת מדינת ישראל, להשפלת היהדות ולהכפשת התנ”ך. ובמקום לצאת משיטת דם תחת דם, רק להסתבך בעוול עושה יותר עוול. ולבדנו, לבד מול כל העולם.

שום כוח לא יביא לשום פתרון. פתרון משיגים מתוך חיפוש הדדי, מתוך ויתור הדדי ומתוך פשרה הדדית. אש לא מכבה אש וכוח לא מחסל כוח. ובמקום לגרש את הנכבשים צריך לגרש מסילואן את הפולשים.

אין היום אוייב גדול לישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל מאשר מדיניות הממשלה הזאת בהנהגת ראש הממשלה הזה: והוא היום – האויב לעתידה של ישראל.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 10.1.92

דברים שכמעט נאמרו במועצת הקיבוץ הארצי

לאורח שהקשיב לדיוני המועצה נשמﬠו רוב הדברים כמוסיקה במינור. מינור מדאיג.

שוב ,,המצוקה", שוב ,,המשבר", שוב ,,במה נכשלנו׳׳. ושוב ﬠמדת התגוננות ושוב ﬠמדת התנצלות. התגוננות כלפי חוץ והתנצלות כלפי הצﬠירים שבפנים. האולם המפואר במשק המשגשג, המוקף תרבות חיים מטופחת ושופﬠ ﬠוצמה והישגים שבחומר – ﬠמד בסתירה לרוח הנמוכה, הנבוכה, שבתוכו, להתרפקות ﬠל הﬠבר ולדאגה להמשך, ﬠם כל אותה ,,חזרה בתשובה", לא כל־כך איכרית ולא כל־כך שורשית, אל ,,חיפוש השורשים" האופנתי, ואל ,,ביקוש הזהות" הﬠונתי, וכל כיוצא בהם.

רק אתמול היתה זו תנוﬠה חזקה של אמונה חזקה. תנוﬠה שפסלה בתוקף מבוכות וספקות ושידיה היו מלאות לה פתרונות (מארקסיסטיים, פסיכואנליטיים, וחלוציים). רק אתמול בין כל תנוﬠות־הנוﬠר היה השומר־הצﬠיר התנוﬠה ﬠם התשובות.

תשובה לכל שאלה, תשובה פסקנית, ,,מדﬠית׳׳, ומבוססת ﬠל תיאוריה ראציונאלית. רק אתמול היתה זו תנוﬠה של סמכות, כמﬠט ללא ﬠוררים, של מסגרת מחושלת היטב, של קולקטיביות וולונטארית, של תחושת שליחות ושל תודﬠה פוליטית לוחמת.

גם הפנייה אל הרוח, אל הרוחני, אל תרבות הרוח, אל היהדות, אל המסורת, אל המקורות ואל הדת – אכן, גם אל הדת – לא נשמﬠה כאילו מרוב ﬠוז ותﬠוזה, או משפﬠ בטחון ﬠצמי, אלא נדמתה יותר כפנייה לבדיקה ﬠצמית לאחר כשלון, כבחינת מיני רחשים מורחקים, מאלה שתקופת ה,,אין ספקות" הגיבורה טיאטאה בשﬠתה אל מתחת לשטיח, או בבדיקה מחדש של מיני ,,טאבו׳׳ שגזר בשﬠתו הקיבוץ־הארצי ﬠל כמה תופעות ושאלות שברוח, ושאלת הדת ביניהן.

וכידוﬠ לא היחיד ולא הציבור אינם הולכים לבדוק ﬠצמם מרוב נחת, אלא כשנתפשים במיצר. וכל מין בדיקה כזו היא תמיד שתּייּם: האחת לפי הכוונות והאחת לפי התוצאות. כש,,לפי הכוונות" מסתבר אינה ﬠולה יפה ﬠם "לפי התוצאות".

הﬠושר החומרי והﬠוצמה המשקית גדלו ללא פרופורציה לﬠומת הﬠושר הרוחני והﬠוצמה ההכרתית. כביכול הרגליים הלכו להן קדימה בﬠוז, וההכרה נשארה מגמגמת למﬠצבה מאחור. ואילו השפﬠת התנוﬠה כגורם פוליטי, במקבילית הכוחות הארצית, הלכה הלוך והתכווץ וﬠד דאגה. וﬠד כדי שהבגיניזם שﬠלה למלוך והולך ומשתלט ﬠל הכל – אין לו כנראה הרבה לחשוש היום מאגף זה. היום במחנה הזה, שפל קול, ורבים ההיסוסים, ומתרבים הספקנים והמﬠרערים, וﬠכבישי המצוקה בֿכל. ובּאשׁר תפנה – אנשי מלחמה ﬠײפים וכלי מלחמה חלודים.

לﬠתים מﬠרבבים ,,רוח“ ﬠם "ידע" או ﬠם "דﬠת". אלא שידﬠ אקדמאי ככל שהוא חשוב וככל שהוא נפוץ ומתפשט בינינו – אינו בא במקום אותה ,,רוח׳׳ שﬠליה מדברים כאן, ושאותה מחפשים בﬠרגה. ה"רוח" הזאת, שלﬠתים קוראים לה גם ,,תוכן”, או ,,המשמﬠות", ולﬠתים כשלא מתביישים גם קוראים לה "האידיאל" ואף "החזון" – אלה נותרים להם אם בהﬠלאה באוב של חזונות הﬠבר, או בגﬠגוﬠים רומאנטיים אל מה שמﬠבר מזה, במרחק המﬠורפל. ואילו מה שמחפשים כﬠת באמת ובפוﬠל הוא, פשוט, חיזוק. חיזוק האדם. חיזוק הציבור. חיזוק המוראל הציבורי. חיזוק הנפש המודאגת.

אלמלא ﬠמדה כזאת של צורך בחיזוק ושל גﬠגוֹעים לסמכות, של בדיקה ﬠצמית ולא מתוך נחת – א־אפשר שלא תשפיﬠ מצידה ﬠל הוויית החיים כולה. משדרים סביב מלאנכוליה, בלב כל השפﬠ. חוזרים כביכול לגיל ההתבגרות בשﬠר שיבה, ולחיטוטי הנﬠורים בלי התום והיופי שלהם. סובבים ומבקשים למצוא את ,,האמצﬠ הבטוח", את ההכרה הבטוחה, את שיוו־המשקל שהופר, את השיכנוﬠ הפנימי, את נותן הטﬠם. את זה שאם הוא כאן – הכל כאן, ואם איננו – הﬠיקר חסר. מחפשים, ישירות ובﬠקיפין, איזו התגלות, שמﬠבר מזה, שתתפוש ושתניף תנופה.

בין כך ובין כך מכרסמת לה הדאגה, מכרסמת ומשודרת לכל צד מכל צד. הן בשﬠת הבריחה מפניה, והן בשﬠת ההתמודדות איתה. הן בשﬠת הבילוייּם־בידורים־התפרקויות והן בשעת “הסוד־שיח" של נפשות המחפשות גאולה.

לא ײפּלא איפוא אם מה שמאפיין היום את מצב החינוך, יותר מכל, הוא: פחד ההורים מפני הילדים. פחד מהתנהגותם, פחד מהכרﬠותיהם, לכשיתבגרו, פחד מביקורתם, שמא תשלול הכל, פחד שדברינו אינם משכנﬠים אותם, פחד שמא הם הופכים גבם אל המקום ואל המקור. ופחד, כידוﬠ, אינו היוﬠץ הטוב מכולם, וכבר ריחו בלבד דוחה ומפחיד את הילדים. חיות מתקיפות את המפחד מפניהן. גם ילדים.

בוודאי שאין זה צילום־מצב מדוייק לפרטיו, אבל בכללו אינו בלתי הולם את המציאות. ﬠמידתנו כאן היום היא ﬠמדת התגוננות. וכאילו כל ﬠוד לא תידלק מחדש ההכרה, שהנה יש לﬠולם מרכז, שהנה יש בעולם דברים שהם "יותר" מדברים אחדים, ושהנה יש בﬠולם משהו חשוב, ותשוב יותר מחשוב – נוסיף אנחנו ונתהלך לנו בﬠגמימות, מﬠבר לכל הנסיונות להתגבר ﬠליה מבחוץ. הרפיון רומש בתוכנו, והוא שמזמין את החוץ לבוא כדי לחזק, או כדי לברר, או רק כדי להסיח את הדﬠת. כל אותה תרבות־חוץ קנוייה ומיובאת פנימה, כל אותו בידור־חוץ קנוי ומיובא, וכל אותה שוטטות סרק – אם כדי לברוח אל ניחומי חוץ, ואם כדי ליהנות מהם בפנים, ובהתמכרות סבילה.

וכך אנו מגיﬠים, אל הנושא שעל סדר־היום, והוא מן החשובים שבין ,,החשובים ביותר", ושאפשר לנסחו כשאלה כך: מהי יהדותו של היהודי הלא־דתי? האם יהדותו של היהודי אינה אלא דתו המיוחדת, או יהדותו של היהודי יש לה ממש גם מﬠבר לדתו? לא כנגד הדת, ולא במחיקת הדת – אלא בהוצאת ﬠצמו מחיוביה ובהﬠמדת ﬠצמו כאדם חופשי. מהי איפוא יהדותו של בעל־הבחירה שבחר והכריע ﬠל חילוניותו?

אין זה ויכוח ﬠם האדם הדתי שקיבל ﬠליו ﬠול תורה ומצוות, ואין כאן התנשאות ﬠל פני היהודי המאמין, לא זילזול במסורת ולא במורשה. אדרבא, גם החילוני יכול למצוא לו דברים מן המסורת ומן המורשת מבלי להתגדר כדתי, אלא כבוחר לו ממורשת התרבות מה שנראה בﬠיניו כחשוב, אמיתי וחיוני.

לרבים מאיתנו נראה כמובן מאליו כי המסורת והמורשת – היא חלק מאיתנו. זו תמצית ההיסטוריה היהודית של כולנו, ותמצית הקיום היהודי ﬠד לפני כמה דורות, והדת מצויה בכל מה שיש לנו, החל מן הלשון הﬠברית, מן התרבות היהודית, ועד לחזון הלאומי והשייכות לאותו רצף היסטורי שהתחיל א־אז רחוק ונמשך והולך, ושסיכויי המשכתו, במידה לא מבוטלת, מוטלים ﬠלינו. איננו יכולים להתﬠלם מן הﬠובדה שהדת היא ששמרה לעם את [צורתו?] היא שהיתה התוכן הייחודי של לאומיותו, והיא אף ששמרה על קיומו לאורך כל ההיסטוריה […] ובין השאר, הפכה מיסודה את תלות הﬠם בהשגחה הﬠליונה, כשנטלה לידיה […] האחריות לגורל ההיסטוריה של הﬠם היהודי. ובלי לקפח את חלקו של היהודי הדתי בציונות, הרי בﬠיקרה, הציונות היתה התשובה החילונית לאפשרות המשך קיומו של הﬠם היהודי. ִ

יתר ﬠל כן, לא רק שאין כוונה להכחיש או להמﬠיט את חלקה של הדת ושל הדתיים בﬠצם קיומנו ובטﬠם ייחודנו – לא נוכל גם שלא להכיר בדבר, שדברים שידעו להתקיים ולהישאר אלפי שנים, יש בהם משהו גדול שמחייב כבוד, משהו גדול יותר מן הטﬠנות ,,המדﬠיות׳׳ שכנגדו. כל דבר ﬠתיק שממשיך ומתקיים, יהא ﬠץ, יהא מיבנה, יהא טקס, או נוהג, ﬠל־אחת כמה וכמה רﬠיון – יש בו חיות ויש בו גדולה ויש בו אמת יותר מן הפירושים הנילויים לו, לחיוב או לשלילה, ויותר מן התירוצים או ההצדקות שׂמדביקים לו. דבר שצלח וﬠבר את כל אורך ההיסטוריה יש בו כוח ויש בו יופי, ויש בו גם סוד קדושה, וגם חיוב מחייב יש בו. שאלמלא כך, מזמן היה נכחד במרוצת הדרך ואובד, כפי שקרה בוודאי לאין־ספור דברים או רﬠיונות שצצו בכל הדורות, היו, פירפרו ונﬠלמו.

רגע מיוחד וגדול הוא הרגﬠ שאדם מגלה את ההבנה הזאת. ﬠגנון מספר בסיפורו "תהילה" ﬠל אשה זקנה ששם אהובה היה אסור עליה כתשﬠים שנה, ולבסוף מגיﬠ הרגﬠ שהיא הוגה בפיה את השם האסור, את המוחרם והמנודה, בקול רם, ושומﬠת את שמו מתגשם לאחר שהוחנק בכוח. "שרגא“ היא אומרת. "שרגא׳׳ היא שונה. "שרגא׳׳ היא שולשת. ורגﬠ גדול ומרגש משתרר.

במה דברים אמורים? בקבלתו של דבר מתוך בחירה חופשית. מתוך אהדה לﬠרכו. מתוך רשות לקרב או לרחק. ומתוך היותו דבר שניתן לסגלו אל מצבו של האדם בן הזמן הזה.

הדוגמה הטובה ביותר, שﬠולה בדﬠתי בﬠניין זה, היא דוגמת הלשון. הלשון הﬠברית שתחילתה אי־שם בﬠרפילי ימים ﬠתיקים מאד, דרך היותה "לשון הקודש" בﬠיקרה, ועד שנהפכה ללשון הדיבור היום־יומי של האיש המודרני, ולכל צרכיו ותהפוכות קיומו. רצף חיים מלא קרﬠים וחורים, פתלתל ונפתל, אבל רצף אחד ונמשך מתהומות המﬠמק האפל ועד פני השטח המתהווה והולך סביבנו.

הוויכוח הﬠיקרי של החילוני ﬠם הדתי הוא ﬠל מקור הסמכות. מכאן אדם שבﬠיניו ראשית חכמה יראת האל, ומכאן אדם שאינו ירא יראה זאת. ושבמקום "ישראל בטח בה׳ ׳׳ – הוא מבקש ליטול לידיו את האחריות, ﬠליו ועל ראשו. ﬠם כל הכרת קטנותו וﬠם כל הכרת חובתו.

*

מראש נקבל כי כל דיבורי יחיד ומכליל ﬠל נושאים כגון הדת, היהדות, התרבות, המסורת, וכל שכמותם – הוא טﬠות. נושאים גדולים וטﬠונים כגון אלה תמיד הם יותר, הרבה יותר, מכל פסוק אחר שאומרים ﬠליהם, וכל ניסוח שינסה לקצר ולהציג אותם בהבנה אחת הנאמרת בפסוק אחד – יציג פוחלץ ולא הבנה, פוחלץ מוזיאוני ולא מופﬠ של חיים. אלא שפוחלץ קל יותר אם להאדיר ולקשט או להיפך לקחת ולשרוף אותו באש.

כלום טעות בידי ִכשאומר שאין כמﬠט אדם חילוני הפטור לגמרי מאיזה כתם דתי רטוב בליבו, ומאיזו נקודה חמה של דתיות, מאיזו שייכות לא־מצטדקת לדברי ימי היהדות, ומשייכות לא־מתכחשת לעדה שנרדפה ﬠל אמונתה? אין יהודי, כמדומה, שיכול לדחות מכל־וכל את המקום שהדת ממלאת, ולהתנﬠר מזה כאילו הכל שם אינו אלא סיפורי בדים, וכלום שם אינו ממש, ושאין בה בדת אלא היא כולה אמונות־הבל ודעות נבﬠרות.

הייתי מﬠז ﬠוד ומשﬠר, כי אין כאן בינינו אף אדם נקי ממבט לשמיים. אסור, לפיכך, לתאר את החילוני כמין "ראציונאל מהלך׳׳, או כאחד "יבש ממיסטיקה", או ,,נקי משטויות". וזה, בלי לסתור את ﬠמידתו חסרת האשליות בכל הנוגﬠ לדת, ואת אי־התפשרותו שלא למסור את אחריותו שלו לשמיים, ושל אי־קבלתו את סמכותו של אף ריבון מﬠליו, גם לא את ריבונותו של הריבונו־של־ﬠולם.

וכשאנסה כﬠת, בכל זאת, לנסח את היהדות במשפט אחד, וכאילו אפול במלכודת אותה טﬠות אמורה, ואחזור אל ﬠוול ההכללה ואל חטא ההשטחה – הרי זה, לא בגלל התּﬠלמות מן האמת שהיהדות איננה שום דבר אחד ויחיד, ושהתרבות אינה שום דבר אחד ויחיד, ולא שום מעשה מיקשה אחת כולה, ﬠד שאפילו התורה האחת יש עליה תלי תלים של פירושי כל הדורות, ואין ﬠוד, לכאורה, אף פסוק יחיד ואחד, שלא יצא מהקשרו הראשון, ולא הוﬠרך מחדש, דור אחר דור, ולעתים לא הירפו ממנו ﬠד שהגיﬠ הרחק הרחק מדפוסו המקורי וממקום תחילתו.

מה אמרו ומה לא אמרו על היהדות, וﬠדיין כאילו לא אמרו כלום, והכל ﬠודו פתוח. בובר אמר, למשל, שהיהדות היא "ﬠדה של זכרון". ﬠמדה שאת הדיה שמﬠנו כאן הרבה: ﬠל הרצף ההיסטורי מימות ﬠולם וﬠד היום, וﬠד בכלל. אחרים קראו ליהדות ,,ﬠדה של ﬠקרון", ושבﬠצם החיים היא מגשימה את הﬠקרון ככל יכולתה, בין אם זה ﬠקרון דתי, ובין אם הוא ﬠקרון התביﬠה מﬠצמך, ובין אם הוא ﬠקרון האחריות לגורל הﬠם היהודי. וﬠוד יש המדברים ﬠל ,,ﬠדה של חזון" – שפניה תמיד לא אל ההווה אלא אל האופק הרחוק, זה האופק שככל שמתקרבים אליו הוא מתרחק.

הנושא האקטואלי שלפנינו בהבנת היהדות הוא הﬠקרון שבﬠיני, לפחות, הוא תמצית כל היהדות לדררותיה, והוא היום גם תוכן הוויכוח שבין שתי תפישות החוצות את הﬠם בארץ: התפישה הלאומית־דתית מכאן, והתפישה החברתית־חילונית מכאן. וכוונתי, בכל הכנות, ובכל ההסתכנות להיראות בומבאסטי, לﬠקרון הצדק. שאומר, כי אם היהדות היא צומת של כיוונים ושל הﬠדפות, הרי ﬠשיית הצדק הוא מצפן כל הכיוונים והﬠדפת כל ההﬠדפות.

כלום צריך להוכיח זאת ולהביא ראיות? מספר בראשית והלאה זו השאלה האחת והחוזרת: טוב או רﬠ. וזו התביﬠה האחת והחוזרת: לדﬠת להבדיל בין טוב ורﬠ. יתר על כן, זו תביעה לקום ולﬠשות את הטוב ולהימנﬠ מן הרﬠ, ולא להימנﬠ, אלא ממש לצאת ולהילחם ברﬠ. סיפור היהודים לפי ספר תולדותיהם הוא סיפור ﬠשיית הצדק. סיפור ההבדלה בין צדק וﬠוול, תיאור גמול הצדק ותיאור גמול הﬠוול, ותיאור הצדק שאין לו גמול. בראש כל תכונות האדם – אהבת הצדק. תמצית תוכחת הנביאים, תמצית הדיונים שלאחר המקרא – תמיד הם ﬠשוֹת משפט ודין צדק. היחיד נשפט תמיד, והﬠם נשפט תמיד. וﬠמים וגויים נקראים תמיד למשפט הצדק. ונראה לפיכך שגלﬠין המהות היהודית, ושנקודת ארכימדס של ייחודה, אינם לא אהבה, ולא חובה ולא כל ﬠשייה שהיא – אלא אהבת הצדק, החובה לצדק וﬠשיית הצדק.

*

בכל דור ודור מתגלה ﬠניין הצדק בנושא מיוחד לו לאותו הדור. ותמיד קשה הדבר ולא קל להיכנﬠ לתביﬠותיו הקשות. תמיד יש פיתויים להקל בתביﬠת הצדק, ותמיד היו חלקים בﬠם שהיו מוכנים לﬠקוף את חומרת תביﬠתו. גדולתה של ההיסטוריה היהודית שﬠד ﬠתה, שתמיד הכריﬠה, ולﬠתים ברגﬠ האחרון, לצד הצדק, לא בלי שחטפה לﬠתים מהלומות מכאיבות ומרות של לקח.

וכשאומרים צדק, הכוונה כמובן לצדק לזולת. לא לﬠצמך. צדק לﬠצמך – אינו צריך את האלוהים שיבוא לכפותו ﬠליך. צדק לשני, הוא הדבר, צדק לרﬠך. צדק להלז השונה ממך. צדק ללא־דומה לך. וצדק, לא מפני שיוﬠיל לך אלא צדק מפני שהוא צדק. שהוא מידת הﬠולם. לא מידה לשם קיום הﬠולם, אלא מידה לשם קיומו הטוב. וכשמבקשים לתאר את מאקסימום הצדק לזולת – חוזרים אל "ואהבת לרﬠך כמוך" – שאין למﬠלה ממנו, ושאין אדם בﬠולם שיכול לﬠמוד בו. (וגם לא ברור אם אנו מבינים נכון את הכתוב: מה זה "רﬠ׳׳, מה זה "לרﬠך׳׳, ומה זה "כמוך׳׳? האמנם התכוון הפסוק למה שנראה לנו כאילו אמר לאהוב את הזולת, כל זולת שהוא, ממש במידה שאוהב אדם את ﬠצמו ?). מול החיוב הזה, הנﬠלה והבלתי־אפשרי, בא לימים האפשרי יותר, ﬠל דרך השלילה, מפי הלל הזקן, כשקירב את הנוכרי שביקש לדﬠת את כל התורה כולה ﬠל רגל אחת, ומסר לו את תמצית הדבר שאפשר לתבוﬠ מכל אדם ואדם:

“דעלך סני – לא תﬠביד לחברך"
את השנוא ﬠליך – לא תעשה לחברך',

ואם אמנם זו כל התורה כולה וזו תמצית היהדות – הרי כאן ﬠולה תבּיﬠתנו והופכת מרﬠיון למאבק. וכאן ﬠוברים מנבאים לתנופת מלחמה: שאסור לו ליהודי, למקיים מורשת היהדות, שאסור לו לﬠשות לזולתו מה שהוא שונא שיﬠשו לו. כפרט, כחברה וכﬠם, שזו היום תמצית המושג "היות יהודי׳׳. שבין אם נימוק האיסור הזה הוא דתי ובין אם הוא נימוק הומאניסטי – איסורי זה הוא ממהותו של היות יהודי היום.

*

הנה כאן נפתח הויכוח: גוש אמונים מזה ואנחנו מזה. כאן נגמרים הספקות והחיטוטים הנכונים, כאן ניטש מאבק גלוי בין שתי דרכים ﬠל ﬠתידו של הﬠם.

גוש אמונים, הלאומי־דתי, הנחשב בﬠיני רבים כאידיאליסטי למופת, מלוכד בלב אחד, ומאחד מסורת דתית ﬠם פאתוס חלוצי, מכאן – וגושי השמאל המתגודדים, וסﬠיפיו המהססים, המגמגמים היום בזיהוי ﬠצמם, תרבותם ומקומם, המדברים בלב ולב, חומדים בליבם את ארץ ישראל השלימה ובפיהם מדברים כנגד נטיית ליבם. אלה מכאן נלהבים, משוכנﬠים, וסוחפים בכנותם – ואלה מכאן רפי־אמונה, מתנדנדים, ומייאשים בהיסוסיהם, בﬠוד שמה שמבדיל בין המחנות אינו פﬠילות לﬠומת סבילות, ולא מדיניות שמאלית לﬠומת ימנית – אלא, ﬠומד ביניהם לא פחות מאשר כבשונו של הצדק.

אמרנו שככל דור ודור ﬠומד ﬠניין מיוחד שﬠליו הצדק נידון. כﬠת אינו אחר אלא הוא ﬠניין ישראל והﬠרבים. מבחינה לאומית אין שום ﬠניין אחר מלבד ﬠניין לא־פתור זה, ושאנחנו כאן הם הנוגﬠים בדבר כיצד יהיה הדבר נפתר וכיצד יוכרﬠ. ﬠל ראשנו הדבר איך ײפתר הסיכסוך שבין ישראל והﬠרבים, אם יוכרﬠ בכוח, או בﬠורמה, או בחטיפה, או בהונאה, או בהגלייה, או במחיר מדיני זה או כלכלי אחר – או, אם יהיה נפתר ﬠל־פי הצדק.

להתיישב בלב איזור ﬠרבי, להידחק לתוך ﬠצמותיהם, אל תוך תוכם – ולראותם כאילו הם אינם שם, ולﬠשות ביניהם דברים כאילו ﬠושים בתוך שטחים ריקים, ולﬠשות להם דברים שאנחנו לא היינו סובלים שהיו ﬠושים לנו כאלה; לנהוג בהם מתוך אהבת־ﬠצמי, המתﬠלמת מזכותם לאהוב את ﬠצמם כמוני; להטיל ﬠליהם דברים שאנחנו היינו מתקוממים אילו הטילו אותם ﬠלינו; לפסוק להם הלכות שאנחנו לא היינו מקבלים אילו פסקו אותן ﬠלינו; לראותם כאילו הם פחותים ממנו, וכאילו הם פחות בני־אדם מאיתנו; וכאילו הם אין להם ﬠילה לתבוﬠ מידה שווה, וכאילו כל מי שהוא שונה ממנו, שמﬠ־מיניה שהוא אינו שווה בﬠרכנו, ושרק מי שיהיה דומה לנו הוא יהיה בשווה לנו; ושﬠל־כן מי שאינו כלול בתוך ,,האני׳׳ שלנו נדון ממילא לפחות ממה שהיה מגיﬠ לנו. נדון מראש לאי־צדק, לאין־זכויות, שבמרוצת הזמן, יתפרשו באופן אחד וכמסקנה אחת: יהיה־עליו לפנות מקומו ולהסתלק מכאן. שכן, כאן רק אני. והכל רק לי לבדי.

ממש כאן קם היום היהודי־החילוני ומתייצב כנגד היהודי הדתי, ותובﬠ ממנו את חובתו ליהדות, את מילוי הﬠקרון שהוא כל התורה כולה: לא תﬠשה לחברך מה ששנוא ﬠליך. לא תכפה ﬠל הﬠרבי מה ששנוא ﬠל היהודי. ְיש דברים שלא תוכל לﬠשות, שאתה כיהודי מנוﬠ מהם משום שאתה יהודי. ואינני מתכוון לﬠנייני כשרות ושמירת השבת, ﬠם כל הכבוד להם, אלא לﬠניינים שבין ﬠם לﬠם, שבין אדם לאדם. מיני דברים שמצפים שהיהודי לא יﬠשה, מפני שמגופו ומנפשו למד שדברים כאלה לא ייﬠשו, והיהודי שבו, ההיסטורי שבו, כשם שהספונטני שבו והאנושי הטבﬠי – יתקוממו כנגד ייתכנות מﬠשים כאלה, שאסור שייﬠשו. ההיסטוריה היהודית מלאה מפה לפה דוגמאות מﬠשים שנﬠשו על גב היהודים, מﬠשינו שאסור לעשות, שﬠם לא יﬠשה לﬠם, שﬠם גדול לא ﬠשה למיﬠוט הגר בתוכו, ושבני דת אחת אסור שיגזרו ﬠל בני דת אחרת.

הנה, כאן מתקומם היהודי החילוני ﬠל היהודי הדתי הזה, הלהוט לחטוף לו – והחילוני קורא באוזניו פסוקים ﬠתיקים המדברים ﬠל סייגים, ומזכיר לו את הסייג הגדול מכולם: צדק צדק תרדוף. הנה, כאן קורא היהודי החילוני את היהודי הדתי לדין תורה. לא בטﬠנה ﬠסקית, ולא בטﬠנה מדינית. ולא בצבאית, ולא בחברתית, אלא בטﬠנה מוסרית. שגוש אמונים הוא לא מוסרי. ושדתיותו אינה סייג בפני אי־מוסריותו. שהוא ביטוי אתנוֹצנטרי לחמדנות הלאומית של בﬠל הכוח. שהארץ הזאת אינה ארץ ריקה, אלא יושב בה ﬠוד ﬠם מדורי דורות. שקולו של הנביא הגוﬠר, "והושבתם לבדכם בקרב הארץ?” ﬠדיין תקף, ושֵ"הוי בונה ביתו בלא צדק" ﬠדיין מהדהד בחוצות חברון, ו"הוי מגיﬠי בית בבית ושדה בשדה יקריבו" תלוי מﬠל סביבי שכם, ﬠם כל שאר פסוקי האתראה ﬠל זכויות הגר והתושב הגר בקרבנו, ושכולם נרמסים שם ברגל גאווה ובחילול דבר האל, ומבוטלים ﬠד ﬠפר, תוד כדי קיום כל טקסי הדת וכל פולחניה המסורתיים, אבל במחיקת כל מה שתובﬠים מהם סייגי המוסר, ובהּתﬠלם מכל אזהרות הלא־תחמוד, ﬠד שלא נשאר שם מן הנביאים הרבה, אלא רק אולי מופתי אנשי יהושﬠ הכובשים, ההם ששרפו את הﬠי, ﬠד בלתי השאיר שריד ופליט מאיש וﬠד אישה, ששמו רגלם ﬠל צווארי חמשת המלכים שנכנﬠו לפניהם, והמיתו אותם, והוסיפו ותלו אותם לאחר שמתו, ﬠל חמישה ﬠצים, והשאירו אותם תלויים ﬠד הﬠרב, ואז השליכו אותם אל המערה ושמו אבנים גדולות ﬠל פיה. זה המופת שלהם וזו הבושה שלנו.

אנחנו כאן, אני מקווה, במחנה של אמונה באדם. במחנה המקבל את ﬠקרון הצדק כמיטב ﬠקרונות היהדות ולקח דברי ימיה, ביורשים המקבלים את תורתו של הלל הזקן, שאסור לנו כיהודים לנשל את זולתנו, שאסור ﬠלינו להגלותם, שאסור לנו להתﬠלל בזר היושב ﬠימנו, ושמוטב לנו שלא להיות כובשי ﬠם אחר, לא פחות מאשר להיות חלילה מנכבשיו ושמוטב שהיהודי לא יהיה כובשו של שכנו, ושגוש אמונים היום הוא כיורשו של כרם נבות היזרﬠאלי, ושהם במﬠשיהם כאיזבל במﬠשיה, ואוי להם. אנחנו כאן בהכרה כי כל כיבוש משחית וכל כובש נשחת.

זו הפﬠם אינה קריאה אל ציבור מתגוננים ואל ציבור מתנצלים, אלא אל מחנה מתקוממים ואל מחנה מתקיפים. לקום ולקחת אחריות. היהודי החילוני תובﬠ את מוסריות היהודים. מוסריות זו היא להם כל יהדותם. והיות יהודי בﬠיניהם זה היות מוסרי. בלתי ﬠושה ﬠוול, בלתי מביא ﬠל זולתו מה ששנוא ﬠליו.

כאן, חברים, נגמרת הרוח הנכאה. כאן ﬠלינו לקום ולשנות דברים. להתארגן ולﬠשות, להתארגן ולמנוﬠ מעשים, הרוח המבוקשת בכנס זה – היא כאן, בליבנו היא. וגורל רוח היהדות – ממש ﬠל אחריותנו.

 יזהר סמילנסקי, על המשמר, חותם, 5.2.1982

 

על משוררי הסיפוח

מרבים לדבר כﬠת ﬠל ה"שטחים“ ומה ייﬠשה בהם, כשהכל יודﬠים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים. אך קל יותר לדבר ﬠל סיפוח שטחים ופחות נוח לדבר ﬠל סיפוח אנשים.

ה,,שטחים׳׳ כידוﬠ אינם ריקים. להיפך, הם מלאים ומיושבים בני־אדם מרובים. ומי שמציﬠ פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר ﬠל האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם. זאת השאלה. אלמלא זו – לא היתה שאלה. והכל אולי כבר היה ﬠשוי.

אכן מצדדים שונים כבר נרמזות וﬠולות הצﬠות פתרון, שונות בתקפּן, איך לנהוג באנשים ההם: אם להכלילם ולספחם אי־כך, אם להּניﬠם ממקום למקום, אם לדחקם מכל מקום ומקום. הצד השווה: שישארו השטחים ככל המרובה דלילי התנגדות ו"נקיים“ יותר לפנינו.

אבל הם כאן. כמליון ﬠרבים. תושבים ופליטים. ולהם דﬠות משלהם ﬠל ﬠתידם וﬠל השטחים שהם יושבים בהם. בין אומרים דﬠתם בקול, בין נפתלים באמירתם ובין נדהמים מאמור. בינם לבין השטחים האלה קשרי צמיחה ושרשים ﬠקריים. כﬠת, כשנשתנתה המציאות – האם אפשר לﬠצב ﬠליהם מציאות חדשה, בלי לשאול אותם ובלי לשתף רצונם וכאילו לא היו?

מרגﬠ שחדלים לחמוק מאנשים אל שטחים נפתח הדיון האמיתי, הגורלי. גורלי לא רק להם, שהפסידו, גורלי גם לנו שנצחנו. נצחון למנצחים, כידוﬠ, אינו פחות מבחן מכשלון למפסידים.

המטיפים לסיפוח השטחים, ל"שלמות הארץ" ל"נחלת אבות" וכו' – אינם מגלים ﬠדיין ברור מה הם אומרים לעשות באנשים היושבים שם. אם לכפות ﬠליהם סיפוח, בכל דרגות כפייה שהן, או רק ﬠד דרגה ידוﬠה ולא ﬠוד? אם להטיל ﬠליהם לבחור בין "שבו וחייכו אלינו" ובין "קומו וצאו לכם׳׳? או שמא להשאיר לפניהם: בטלו ﬠצמכם בכל דרך שתמצאו?

ורבים בינינו היו שואפים, בﬠצם, שיקרה משהו, אי־כך, ויﬠלמו מחר, בחשאי, כל האנשים האלה מאליהם, וניפטר ככה מהזקק לכל פתרון שהוא, ורק מﬠלים על תשוקה זו כל מיני הﬠמדות־פנים צדקניות מאד, או קנאיות למשהו. אבל אילו אני ואתה שם ב"שטחים“ מה היינו ﬠושים, איך היינו נוהגים? למה היינו מסכימים, במה היינו בוחרים כשקומתנו האנושית זקופה ויש ﬠלינו מה שיש עליהם כﬠת – איך היינו מקבלים מה שאנחנו הולכים להציﬠ להם? באיזה מונחים היינו קוראים להגיון ולמסקנות שאנחנו מושימים להם?

מה מקנה נצחון בנשק?

אולי אין מקום כﬠת להﬠרות בטלניות אחדות, לא כל־כך של מנצחים. למין שאלה שכזו: מה בﬠצם מקנה נצחון בנשק? אילו זכויות? אילו הצדקות? אם יש מﬠיקרו מִשמﬠות לצמד המוזר – הכרעה בכוח וזכות וצדקה. אין הרבה סבלנות בימים גדולים לשאלה כזו. ואף ﬠל פי כן: האם קונים אדמה ﬠל ידי כיבוש בכוח? לא שלא קרה כבר ככה ושלא ﬠשו ככה מאז ומﬠולם – אלא אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?

אפשר כמובן לקרוא לזה שחרור ולא כיבוש. החזקה ולא השתלטות. אפשר להביא מן ההיסטוריה בכלל, ומשלנו בפרט, דוגמאות לרﬠות שנﬠשו, ואיך מדדו לנו בגרוﬠ מזה, תמיד ואך־זה לא מכבר. ואין אולי כמו ההיסטוריה היהודית היודﬠת מﬠשים שהיו כאלה, עד שאנחנו, היודﬠים היטב מה זה, לא רק שאיננו פטורים מלהשיב, אולי אף מחויבים להשיב: אם כוח קונה זכות. ואם תפיסה ﬠושה רשות.

זה וכן זה: היות פליט היא שאלה שכל יהודי גם מﬠורב בה וגם מחויב ממנה. או היות מנושל. ואם יש "תודﬠה יהודית" היא נﬠצרת כאן להביט בנו. או שמא כל שנות המנﬠותנו מקחת רק היינו מכסים ולבנו רוקם – והנה בא לנו כﬠת? האם לא אמרנו תקופה ארוכה ויסודית כי יש דרך אחרת? האם לא זה מה שהיה יפה בציונות: שיש דרך אחרת? כל חיינו כאן היו ﬠדות שיש. מתי איפא טﬠינו במחלוקת שבין "רק כך׳׳ ו"לא־רק־כך" – אז או כﬠת?

או, איך מתארים לﬠצמם חברי הטובים והנרגשים, המספחים בלהיטות ותובﬠים את שלמות הארץ (ﬠד היכן, בﬠצם, הולכות ומתרחבת השלמות הזו?) מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים? כמה הם משאירים להם זכות לבחור לﬠצמם, להביﬠ רצון ולהתווכח ﬠל המוצﬠ להם? כל זמן שלא ﬠונים ﬠל שאלות כאלה – הריהם סובבים להם בﬠולם מדומה, אף כי נראה כמﬠט ריאלי, ומשחקים שחמט מרהיב בלי הצד שכנגד.

קנייה בנשק היא משפח ולא ומשפט

מה מוכח? מה שניסינו להכחיש בהטפה היסטורית: מוכח כי הכוח צודק, וכי לבסוף נשאר הצדק שבכוח, ושכוחי הוא צדקי ושאלוהים ימיני, ושימיננו תרﬠץ. דרך אחת היא כי נשק דוחה התקפה. דרך אחרת היא זכות וצדקה. ואילו דרך אחרת כמﬠט נשכחת, היתה יודﬠת מאד כי נשק אינו קונה ארץ, וכי קנייה בנשק היא משפח ולא משפט. גם כשקוראים לכך שחרור, גם כשמזכירים מובאות מכתבי־הקודש ותוקﬠים בשופר.

אולי תמימות היא לחשוב כי ﬠולם, גם בפרשת דרכים היסטורית, לא יוכל להבנות בקנייה כזו, אפילו כשמשיגים בה יתרונות ברורים, ﬠדיפות נוחה, ומניﬠת סכנות מוחשיות; גם כשהמלחמה הובאה ﬠד פתחנו כשידנו מושטת לשלום; גם כששילמנו ﬠל ההישג הגדול בנורא וביקר שבמחירים, וגם כשמצילים בכך ילדינו מלכת לﬠוד מלחמה אחת – מה שהושג הוא ﬠדיין כיבוש ולא קניית זכות. ומה שנשאר לאחר הכיבוש – אינו חלל ריק פנוי לרצונך, אלא מצב חדש ליחסים אחרים, בין אנשים שרצונם הוא ממשות. הרבה טﬠמים טובים ומוחשיים לקחת לנו את ה"שטחים׳׳. אבל אנשים שם ואין לנו רשות ﬠליהם.

האם מותר לפתור באנשים – לﬠשרת להם ובלﬠדיהם – כאילו אינם? אפשר כמובן לפסוח ﬠליהם וﬠל רצונם – אבל לא מפני שרצונם איננו. כשם שאפשר גם לפנות אותם, לדחוק רגליהם, לסרס רצונם או לקנותו. ולﬠשות כאילו היו שם רק שטחים ולא אנשים: פשוט לבוא, לקחת ולרשת. אבל זה נקרא אז אחרת, והגיונו אחר.

ההצדקות שלנו: מה פתאום, וכי בארצותיהם, ותמיד, לא ﬠשו כך? וכי לא תמיד ובכל מקום מדדו לנו בהגלייה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים? או טﬠנה כגון: ומה היה אילו קרה להיפך והם נצחו? או ממין: ומי אשם, מי בﬠצם התגרה והתחיל, מי רצה שלום ומי קם והדליק מלחמה – ההצדקות האלה שלנו היו תופשות ﬠד שלא קרה מה שקרה, מכאן ולהבא הרי זה המבחן שלנו, ושל היסודי ביותר: של האנושי שבנו. וזכות הנצחון – חובת אחריות.

כי לכיבוש, לכל כיבוש – ﬠקרונות משלו, לומדים אותם בהכרח ומהר למדי: גם כשבתחילה סבורים שאפשר יהיה להמנﬠ מהם, וגם כשמתחילים לכאורה אחרת, בנוכחות ﬠקיפה, ובדרכי נוﬠם.

הגיונו של כל כיבוש

הגיונו של כל כיבוש – אכזרי ומתאכזר. האם אנחנו, מוכנים לזה? בוחרים בזה? אין ומﬠולם לא היו כובשים מתוקים. לא "יונים׳׳ תﬠשינה כפייית רצון, ולא בהגיית יונים. האם מוכנים לקבל ﬠלינו וﬠל ילדינו ﬠקרונות של ﬠם כובש? אני, לﬠצמיאינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.

גם אם לא תתﬠצם מאד התנגדותם, גם אם לא תפשוט אותה מגיפה שאין לה כמﬠט רפואה ושבמהלכה התנגדות לאומית ﬠושה לאום, וקפיץ מרי נוצר אז כמﬠט מאין – האם לנו צריך לספר איך? שﬠם לוחם אחת כשיוצא להרפתקת התקפהואחרת לגמרי כשנלחץ בגבו? שבוּﬠת אויר שאין לה מוצא, ﬠזה ממסה רבה? שימו ﬠצמכם תחתיהם. מה הייתם ﬠרשים?

אבל לא בשל כך. גם אם לא תהיה התנגדותם אלא רפה, שולית, ארﬠית ומטושטשת בחנופה – לא היא החורצת, אלא משהו גבוה מזה. מי אינו מנפנף היום בפסוקים, מתﬠטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה? והרי אין לך דבר שאין כנגדו פסוק כרצונך. הנביאים והכתובים אמרו גם דברים אחרים הנוגﬠים ללקיחה ולסיפוח, (וﬠיין דיווח כגון זה בשמואל ב' ח' 2). נשאיר את הפסוקים במקומם. מﬠבר כל זה פשוט יש דברים שאסור לנו שאנחנו נﬠשה. דווקא אנחנו. יהודים. ואיו לנו רשות. ל"שטחים׳׳ צריך פתרון. פתרון זה אינו מותנה ברצון אחד בלבד. ואם כך – לא יוכל להיות מﬠשה חד צדדי שנחרוץ אנחנו בידינו מהיום למחר ושיקבﬠ ﬠובדה נצחת. לקום ולﬠשות ﬠובדות ממחר בבוקר – זה בהכרח לﬠשות בכפייה, בלקיחה וֹבסילוק. והרי אין שטחים ריקים. אפשר לרצות לגרום שיהיו ריקים מאדם ומבﬠיות. בריק כזה אפשר אמנם לקחת קרקע, אבל גם לשמוט קרקﬠ, זו של ﬠרכנו הﬠצמי.

שלום נעשה בקו לקו

חוששני, כי אין לאיש פתרון קל. לא זו בלבד: האחריות שנטלנו לנו בסﬠרה היא שתיים: אחריות גם לנו גם להם. ﬠצם שמירת חיינו שלנו, היא קטגוריה המודה לא רק בשמירת שלנו. היא כוללת גם את חייהם של תושבי ה"שטחים׳׳, את הוויתם, את כבודם ואת רצונם, גם אם כשאול חטאו כשסיבכו ונסתבכו במלחמה ובתוצאותיה. ולא לﬠוט אל פתרון חטוף ולא אל חטיפה כפתרון. ﬠל פי טיבו, זה ההליך הבא בﬠליות ובירידות. מתוך וודאות, כי מציאות חיובית חזקה עליה שתמצא את אירגונה הנכון. הרבה בגרות, הרבה הבנה, ויושר, ואומץ דרושים לכך, לא פחות מן הנחוץ כדי לﬠשות מלחמה ולנצח. אלא שמלחמה ﬠושים במכה גדולה אחת. ושלום נﬠשה בקו לקו, בהרבה ימים ולשנים ארוכות.

ﬠמסנו ﬠל ﬠצמנו מצב חדש. הוספנו ﬠלינו שאלות דוחקות להפתר. אילו קם לﬠרבים שבארץ גוף מייצג ודובר את דיﬠותיהם ובן־זוג לדיוני מה־יהיה, היה זה אולי צﬠד מקדם. ומכל מקום לא לקפוץ ולפתור להם בלﬠדיהם, רק על־פי אמת־המידה והנחיצות שלנו. התושבים הﬠרבים שאתנו אינם ה"אמורי" שיהושﬠ היה צריך להורישו, כפי שאינם "ילידים׳׳, ולא חומר סביל לתכנון החריף שלנו, שמלהיט לאחדים מאתנו דמיון חמדני. וכדאי אולי שנתחיל, קודם לכל, אנחנו בינינו, ולדבּר ביתר ﬠנווה, בפחות מודﬠות והכרזות של כל הקוראים והמזרזים, לא מפני שהמצב אינו דוחק, אלא שהוא צריך ﬠנווה, בדיבורים וﬠוד יותר במﬠשים.

מה שׂמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים

שלוש מלחמות והשלום ﬠודו רחוק. ונראה כאילו מה שמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים. קיום יחד ולא מבצר מוגן יותר טוב. אין צורך לחזור ﬠל קשר הגומלין שבין מרחב ושלום וﬠל היותם מתנים זה את זה. וﬠם זאת, תמיד אמרנו כי לא גודל המרחב קובﬠ אלא אופן החיאתו. וטיב שימושו. כלומר תכונת האדם החי בו. אין חידוש בזה – אבל לפﬠמים צריך לחזור ﬠל אמת פשוטה.

וﬠוד דבר ידוﬠ: כי שני ﬠמים אלה יצטרכו לחיות יחד. הם גם זה אצל זה וגם זה סובב את זה. אין מנוס ויצטרכו להודות זה בהוויתו של זה, בייחודו של כל אחד מהם ובדמותו. ככל שיקדימו ללמוד לדﬠת ייטב לשניהם. לפנות זה אל זה במקום לקום זה ﬠל זה. לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו לפשרה. מודים בזכותו של כל אחד להיות שונה, בלי לﬠשות מזה סיבה להשחיתו.

בוודאי שאין זה קל. נוח מזה להשאר לבדך ולקחת לך הכל. אלא שזה אינו ניתן, גם אם מﬠורר לחמוד.

השאלות כואבות. שלנו ולא רק שלנו. שני הצדדים נשאלים. אלא שהאחריות רבה ﬠלינו. הרי זו דרך ארוכה ונפתלת – אבל היא הישרה והקצרה שבדרכים, והמתקיימת מכולן – זו של יושר לב.

יזהר סמילנסקי  "הארץ", 8.12.67

צמיג בוער למלחמת לבנון

שנה למלחמת לבנון. מה כבר אמרו עליה ומה לא אמרו. מלחמה שבינתיים יודעים רק את תאריך תחילתה. מלחמה שגם לאהר הסכם לבנוןישראל — עדיין נמשכת שותתת דם ובלתי־נגמרת. מלחמה כערמת רמץ חמה, שבבל רגע יכולה להתלקח לעוד מלחמה נוראה, ומיותרת.

בכל מלחמות ישראל המרובות, המרובות מדי, עוד לא קרה שתהיה מלחמה שכינוייה הנפוץ והולך יהיה "מלחמת השווא" או "בוץ לבנון" וכל השאר. לא היתה עוד מלחמה, שתעורר מרי כזה והפגנות כאלה של אמהות, של סירוב להילחם, ושל התערערות מושגים מקודשים, שהיו נחשבים כמעל כל מחלוקת.

איך הסתבכנו במלחמה כזאת?

נוהגים להציג את הברירה כך: משעה שהופגזו ישובי הגליל ויושביהם הפכו להיות כבני־ערובה בידי אש"ף — לא היתה עוד ברירה אלא לתקוף את בסיסי אש"ף ו"לחסל את מקורות ה‭ ."ירי‬ולכאורה, מלחמת איןברירה, כשזכות ההגנה העצמית הפכה לחובת חציית הגבול ולמלחמה.

השאלה היא, ממתי שעת ההתחלה? האם משעת הפגזת הקטיושות בגבול הצפון בידי אש"ף — או, משעה שהשאלה הפלשתינאית שלחה את אש"ף לפתור באלימות את שאלת קיומם הבלתי־פתורה? כי אם הכל מתחיל מן ההפגזה צריך היה אמנם לשתק את מקורות הירי; אבל אם הכל התחיל מן חשאלה הפלשתינאית הבלתי־פתורה, צריך היה לכאורה להתחיל במציאת פתרון לשאלה הפלשתינאית.

ואם אמנם השאלה האמתית היא השאלה הפלשתינאית, הרי שאלה כזו, שאלה מדינית וחברתית, אינה נפתרת בכוח. בעיות לאום וזהות אין פותרים בתותחים, אלא אם כן מתכוונים לא לפתור, אלא להשמיד את הבעייה ואת כל בני־האדם הקשורים בה.

הלקח הראשון, איפוא, ממלחמת לבנון, והמכריע מכולם — שצריך לחרות אותו על השמים ועל הארץ, הוא: שלעולם אסור לעשות שום מלחמה, אלא אם כן היא האמצעי האחרון שבאחרונים למניעת סכנהלקיום ראשונה שבראשונות. ושכל שימוש אחר במלחמה למטרת חלקית ולצורך מוגבל הוא בלתינסבל ותוצאותיו בהכרח פורענות. ושלעולם לא ירים עם מלחמה אלא רק כברירה אחרונה שבאחרונות.

מלחמת לבנון לא הייתה מלחמה למניעת סכנת כלייה, ועל כן נמצאה שוללת את צידוק עצמה.‬

‭‬*

מעולם לא הפעילה ישראל כוח מרוכז יותר, עצום יותר, מוחץ יותר, מן הכוח שהפעילה כדי להשמיד את אש"ף בלבנוןאש"ף ניזוק ומשאביו ניזוקו, אבל אש"ף לא הושמד. ועדיין נושאים ונותנים עם נציגיו שיסוגו ויפנו כוחותיהם מלבנון. ואילו השאלה הפלשתינאית, שאש"ף היה אגרופה האלים, נשארה עומדת בעינה בלתי־פתורה, מעיקה, בלחי־גמורה, מקור תסיסה והתססה, ככל שאלה שלא השיגה את שיווי־המשקל בין צרכיה ובין סיפוקם.

פתרון השאלה הפלשתינאית אינו קל, משום בחינה שהיא אינו קל. ובינתיים התחזקה השאלה ונעשתה מרכזית לא רק לישראל, לא רק למזרה התיכון, אלא לעולם כולו, וכאחד ממוקדי ההתנגשות הרגישים ביותר בין מזרח ומערב. לאמורהשאלה הזו שלא נפתרה, נעשתה היום לסכנה המאיימת ביותר, אם לא תיפתר. מלחמת לבנון הפיצה בעולם את תודעת אי־הפתרון ואת תודעת הדחיפות למצוא לה פתרון. לא זו בלבד, אלא שהשאלה שבעיקרה היתה מדינית, הפכה עם הסתבכותה והיתה לשאלת מבחן מוסרי. כשמושא השאלה כבר אינו לא הערבים, ולא לבנון — אלא אופי התנהגותה המוסרית של ישראל. עד שלא השמדנו ברמיסה צבאית את קיום אש"ף — כמעט שרמסנו את דמותנו המוסרית. אם נאבה ואם נמאן, מן היהודים דורשים רמה מוסרית שאין דורשים משום אומה ומשום מלחמה: אנחנו דורשים והעולם דורש. אותנו מודדים בנייר־מילימטרי מצפוני, כשאת שאר העולם מודדים בקילומטרים רבועים של אינטרסים, אם בכלל מודדים. אבל לא יחסו כפול־הסטנדרטים של העולם קובע, אלא עמדתנו שלנו כלפי עצמנו, והערכת עצמנו בעיני עצמנו: שלא הכוח לבדו הוא כל צדקנו.

זה נשמע אולי תמים מדי ונמלץ מדי. ועם זאת, הפתרון לשאלות קשות אינו נמדד לפי יעילותו המידית, אלא לפי שיעורי הטווח הרחוק: ופתרון לטווח רחוק בין בני־אדם, אם לא היה השמדת הצד השני, אי־אפשר שיהיה אלא הסכמה שיסכימו ביניהם, כלומר פשרה, כלומר מיצוי האפשר האפשרי.

מלחמת לבנון לא היתה גזירה מן השמיים. היא היתה החלטת אנשים. ועל החלטתם ועל תוצאותיה הנוראות — עליהם לתת את הדין ולהסיק מסקנות. ועלינו מוטל שלא להניח ולא להרפות מהם עד שיקומו ויילכו להם.

לבנון היא רק חזית אחת, שבה ניסתה ישראל לפתור בכוח המחץ שאלה מדינית. חזית נוספת, שבה מנסה ישראל לפתור שאלה מדינית בכוח הזרוע, היא השטחים הכבושים. נסיון מתמשך לעקוף את הבעייה האמתית על־ידי יצירת עובדות גמורות וחד־צדדיות. באותה דרך שבה רכשה איזבל את כרם נבות, ובאותה דרך שבה רכש המלך את כבשת הרש. לבנון היתה התעלמות אחת מן השאלה האמתית, ומרוץ ההתיישבות החפוזה על הרי שכם וחברון, הם התעלמות נידונה אחרת.

קרא להרים האלה הרי "יהודה ושומרון" ‬קרא להם "הגדה המערבי‭ ,"ת‬קרא להם "השטחים הכבושים" או "‬השטחים" סתם — כל השמות האלה הם הסחת־הדעת ולפיכך אינם אמת. כשם שהשם "שלום הגליל" היה גניבת־הדעת והסוואת כוונות, כך השמות התנ"כיים והמיתולוגיים האלה הם גניבת־הדעת והסוואת כוונות. כי האמת היא, שאין שום שטחים על שום הרים אלא יש מיליון בני־אדם. ולא השמות ההיסטוריים המפוארים קובעים — אלא שאלת קיומם של מיליון בני־אדם חיים.

ואילו כל מה שמשיבים שם על שאלת קיומם הוא פשוט: רואים את הערבים כאילו אינם. ועושים הכל כדי שיהיו לאינם. עושים כדי שהללו לא יהיו. יתנדפו לאן שהוא. קונים את יאושם בכסף, דורכים להם על ראשם יום־יום עד שיימאס עליהם, נדחקים לעצמותיהם עד שיקומו מפניהם וילכו להם. כופים עליהם פתרונות בגזר־דין נחרץ. וכאילו כך פסקה ההשגחה, כך פסקה ההיסטוריה, כך פסק הצדק – ולא כאילו כך חמד אחאב את כרם נבות.

מיליון בני־אדם כבושים אינם לא נוסחה ﬠרטילאית לדיונים פוליטים, ולא איזה גוש סטטיסטי אמורפי, וגם לא סתם איזו כמות או איזה אובייקט אטום אלא הם בניאדם חיים. אדם וﬠוד אדם, כמוני כמוך. מה יהיה על בניאדם חיים אלה זו השאלה המוטלת ﬠל ִסיפה של ישראל בכל האחריות ההיסטורית היהודית: לא שמות השטחים חשובים, אלא אופן ההתנהגות עם בני־האדם. ואין על ההרים ההם אף שאלה אחרת אלא רק זו: יהודים, מה אתם הולכים לﬠשׁות עם מיליון בניהאדס שבידיכם?

בלבנון חשבו לפתור את השאלה האמתית ﬠלידי הנחתת אלפי טונות של חומר נפץ אדיר. ובשכם חושבים לפתור את השאלה האמתית ﬠלידי דחיקה שיטתית של רגלי הﬠרבים ושמיטת הקרקע מתחת רגליהם. ולא ﬠוד, אלא שבﬠוד ישוב חפוז ובﬠוד ישוב חפוז מטמינים שם "מוקשי זמן", שבבוא היום יפוצצו כל נסיון וכל סיכוי לפתרון אפשרי אחר.

וכך, נחשבים הרי שכם וחברון כאילו אין שם אלא הרים ריקים. שממה שצריך לסקל בה סלﬠים, לעזק שיחים, ליישר הדורים ולﬠקור אבנים, קוצים וערבים. ואם נמהר מאד, אנחנו, שרינו, קבלנינו וספסרינו, נצליח בשתי הצלחות גדולות: נבריח חלק מהם מן הארץ והחוצה, ונכריח חלק מהם להיכנﬠ ולהיות יצורים ממדרגה נחותה. נטולי רצון אישי, אנושי ולאומי, ומקבלים ﬠליהם את רצון כובשיהם.

*

זה המקום לראות את דמותו של היהודי החדש על ההרים ההם. יהודי חדש בתולדות המפוארות של ההתיישבות היהודית בארץישראל.

הנה היהודי הדתי המתנחל, נוסח 1983. יהודי דתי, שעוזי בידיו וצבא מאחורי גבו. יהודי שהולך וממשׁיך ברצף אחד את כיבושׁי יהושע בןנון מידי הכנﬠני והאמורי. יהודי שדתו כבר אינה "מה ששנוא עליך לא תﬠשׁה לחברך”, אלא היא: אני חזק ובכן אני לוקח. יהודי דתי המתנחל לתוך נחלת זולתו בלי להתﬠכב להרהור שני, עטור מצוות וציציות, החוק בידיו ו"זרועות הבטחון" מעבריו לוקח נחלתו מערבי, בונה ביתו בערבי, והﬠרבי בעיניו אינו קיים כלל. יש ﬠם ישראל, תורתישראל, ויש ארץישראל. ﬠרבים אין כלל.

שר ההיסטוריה חומד לצון לפעמים, וכך הגיע לפנינו יהודי חדש ﬠשוי מחלקים ישנים של יהודים שונים: התעוררות של חלוץ מתיישב, גינונים של תנוﬠה נוער פוליטית, רומנטיקהוטקסים של תנועות מחתרת, התלהבות של חסידים וﬠיּוורון לוהט של קנאים וכך, באים תלמידי הרב קוק, תלמידי זאב ז'בוטינסקי ותלמידי יצחק טבנקין, ועושים מין תרכובת אידיאולוגית מוזרה, כשהמשותף לכולם הוא: אגוצנטריות יהודית, קשיחות לשאינם יהודים, והתנשאות מעל הכל. גם מעל החוק ומעל המוסר. וריצה משולהבת לעשות ﬠובדות, בלי להעצר על מותר ועל אסור, והתעלמות מוחלטת מכך שארץישראל אינה ארץ ריקה. שעם ישראל אינו העם היחידי בה. ושתורת ישראל אינה כל דאלים גבר. ובוודאי שאינה שום "‬רק כך‭ ."!‬

איך גידלו יהודים רגישי־נפש ומלומדי צער עור עבה כסולייה על ליבם? איך חדלו מהרגיש סבל אדם, מרגע שאומרים על אדם שהוא רק ערבי? איך למדו שלא לראות את הלא־נוח להם, ולראות בעיוורון עיקש רק את הנקודה האחת שלהם? והיחס הישיר אל בני־אדם כשנוגע לערבים מתמעט מייד לשיקול פוליטי ומסתרס לחישובי כדאי לא־כדאי, לרבות לא־כדאי־להתרגש. מה נ‬תייבש בו בלב היהודי־המתנחל הזה? מה בדתיותו שוב אינו הומאני, ואינו רוחני, ובודאי שלא מוסרי? איך נעשה האדם הדתי הזה סגור לכאבם של בני־אדם. סגור לעוול הנגרם להם מידיו, ופתוח רק לתועלת עצמו המיידית? איך קהו חושיהם של בני־אדם ורק כאבו של היהודי הוא כאב, רק פחדו פחד, ורק תקוותו תקווה. איך למדו להפוך גבם: לא הילד שלי בוכה. איזה עולם מבהיל ומבחיל יישאר לנו — אם הם יצליחו במעשיהם?

*

הדמוקרטיה הישראלית העניקה רוב פרלמנטרי, עשוי טלאים ובלואים למהלכים שעשו את מלחמת לבנון, ושעושים את כיבוש הרי שכם וחברון, ומי יודע מה עוד יעוללו לנו מחר על גבול סוריה. צרוף לא־ייאמן זה של ישיבת־הרב, המועדון המסחרי־תעשייתי ובית"ר ירושלים — תומך במפעלי האגואיזם הלאומני הברוטאלי, שאינו חת מפני כל הרפתקה ומפני כל מחיר ומפני כל תוצאה, ואינו לומד כלום מכשלונותיו הנוראים.

רוב פרלמנטרי זה, הדחוק ועומד על כרעי תרנגולת, איך נעשה כה חזק עד שהוליך את עם ישראל שולל להרפתקות כאלה שקשה לדעת איך נצא מהן בשלום — איך הצליח ‭"‬הכח החלוש" הזה להפעיל כוח נורא כזה? ספר השנה של העתונאים, "תשמ"ג 1983” יש בו כמה הסברים המגלים את פני הנהגת העם בשנת מלחמת לבנון הזו, שקושטה בתחילה בשם ההסוואה ‭ "‬שלום הגליל".

היה אדם אחד בממשלה — מסביר כתב צבאי אחד — עם תכניות מלחמה משלו, הממשלה אישרה תוכניות אחרות אבל הוא סובב אותם והלך והגשים את מה שרצה, עד שהגיעו ליעד שהוא קבע. ובעוד שלציבור נאמר על ארבעים וחמישה הקילומטרים כבר הוכנה לפרטיה הכניסה לביירות, כבר נעו טורי שריון ורגלים לתוכה, ובעוד הרדיו מודיע, כי הסורים פתחו באש, התקיפו אותם בהתקפת פתע יזומה. וחייל ישראלי באזניו שומע דבר אחד ובעיניו רואה דבר אחר. ועד כדי כך, שאחד הכתבים של אחד העתונים הנפוצים קבע: כי מי שאמר שלא הייתה כוונה מוכנה מראש ימים רבים להיכנס לביירות בכוח גדול, הוא פשוט שקרן. השיקול היחידי שהכריע שלא להיכנס למערב בירות ולא להיקלע לשפך דם נורא ומפחיד לא היה שום מעצור מבפנים, אלא האמריקאים. אשרינו שהתלות האינסופית שלנו באמריקה עשתה לנו מעצור.

שישה כתבים צבאיים משישה עתונים שונים מכל צבעי הקשת הפוליטית מדווחים כך, מנסיונם האישי במלחמת לבנון. והממשלה? ראינו — מספר כתב ידוע אחד — כיצד אנשים בכירים ביותר בממשלה הסתייגו מן המהלכים שבשטח, אבל חששו לומר בקול את הדברים שהאמינו בהם. וכך נתנו למהלכים להידרדר כפי שהידרדרו. וכך נעשו לשותפים למהלכים,שהיו פסולים בעיניהם. וכך גם אישרו בדיעבד מעשים, כשהם מבקשים בחשאי מן העתונאים לטרפד אותם בקול רם — הנה,כך נעשתה המלחמה.

אחד השרים התוודה לפני כתב אחד, שלא רק לו אין נסיון בשום מלחמה, אלא גם לראש־הממשלה אין שום נסיון בשום מלחמה, והוא תלוי לגמרי במה שמספרים לו, ולכן נתגלגלה המלחמה כפי שנתגלגלה. ואילו שר־הבטחון ידע להשתיק כל התנגדות בציבור, בממשלה ובצבא. וכך קרה, סיפר הכתב, שצבא גדול שקע בבוץ, מדיני ופיסי, ללא יעוד ברור וללא מטרה ברורה — מלבד המחיר הברור ללא ספק: כחמש־מאות הרוגים, וכשלושת־אלפים פצועים. ומלבד הדם של הצד השני, שעליו אין מדברים. עתונאית אחת, שהתמחתה בסקר עבודת הממשלה בימי המלחמה, מסכמת את נהלי העבודה של הממשלה: העדר התייעצויות, העדר החלפת דעות, העדר בחינת מחשבה והעמדתה לביקורת. ראש־הממשלה אינו מכנס צוותי חשיבה,ואינו נעזר בניירות עבודה, כדי להגיע למסקנותיו. דעותיו, לפעמים, אינן ידועות עד לרגע סיכום הדיון בישיבת הממשלה. וכך, מסכמת העתונאית, נמוג ונעלם לו מן הממשלה הטיעון התבונתי, הרציונלי ונמוגה ההערכה לצורת טיעון כזו. ואשרינו שזכינו — הנה, ככה נוהלה מלחמת לבנון.

אבל מי מתרגש מזה בארץ. מי קופץ כנכווה מן האופן שבו נדחפת הארץ מרע אל גרוע. כולם חיים בינתיים לא רע מן היד אל הפה. כולם מתאוננים וכולם ממשיכים את שיגרתם. כל השיהוקים שלנו, כל המדלגים ממדד אל מדד, כל השקועים עד מעבר לראשיהם בתביעות לתוספות, ואדישים ופאסיביים בכל השאר. רוח נמוכה, אופוזיציה שלומיאלית וטענות ומענות של נרגני ליל־השבת. ונמוך־נמוך,עד יאוש. אינפלציה הכלכלית עולה ועולה ‬אבל לא עד התפוצצות. והמוראל הלאומי יורד ויורד אבל לא עד התפוצצות. עם ישראל היום כשבט יששכר פעם: המור גרם הרובץ בין המשפתיים, רואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, נוטה שכמו לסבול ולהיות למס עובד. הכל כאן נכון ומדויק: חמור הגרם, הרובץ, הסובל, המס. חוץ מן המנוחה חוץ מן הנעמה. הנה לפניכם עם, רובץ ומחכה, מחכה למשהו שייקרה, או למישהו שיעשה.

אבל אנחנו לא מדברים כאן על איזה עם כלשהו אי־שם אי־מתי, אנחנו מדברים על עם ישראל הזה. על עצמנו, אנחנו שכאן, שנה למלחמת לבנון. איננו מדברים על אלה בעם, שאולי עדיין אינם תופשים מה קרה לנו ולאן מוליכים אותנו, אנחנו מדברים על היודעים שבעם, על השפויים ועל המוסריים, ועל השופטים בתבונה, וכל השאר — הנה גם הם יושבים ומחכים. מחכים למה? יושבים ורוגנים, רוגנים ומחכים — למה? עובדים וחוזרים וגונחים, אוכלים ושותים וגונחים, גונחים וגונחים — למה? למי? מה עוד צריך לקרות ולא קרה?

במה עסוקים היום כולם בארץ אם לא בהתמרמרות: מתמרמרים ומקבלים, מקבלים ומתמרמרים, קונים ומתמרמרים,מתמרמרים וקונים, הולכים למלחמה וחוזרים למלחמה. וחרדים לזו שעוד תבוא, ושוב מתמרמרים ומקבלים את הדין, ואת חוסר האופק, ואת השקיעה, בסבלנות סבילה, ובשקיעה יותר יותר לאיזו אפאתיה תבוסתנית, פטליסטית, שאין מוצא ממנה,אלא בערגה ילדותית אל אבא שיחזור הביתה, אל איזה מושיע מסתורי שיבוא, רכוב על חמור אם לא על טנק.

כל עם מגיעה לו צורתו שלו. וצורתנו שלנו — אם נביט היום במראה — מה רואים בה אם לא צורת אותו חמור גרם, הרובץ לו. רובץ לו ומחכה לו.

למה אתם מחכים?

דבר 10-6-83 (דברים שנאמר ב"פורום" באוניברסיטת תלאביב.)

גוש אמונים

אתם רוצים להחליט בשבילי, אתם רוצים לקבוע לי עובדות; אתם רוצים לעשות לי מציאות שאני לא אוכל להיות בה. שלא יהיה מקום לכם ולי יחד, לא בדיבור משותף, לא במעשה משותף, ולא בתקווה.

גם להתווכח אתכם לא ייתכן. אינכם עשויים לשמוע מה שאינו מכלל דבריכם תמיד. הטענות שלי עוברות לכם מעל לראש, מעל ללב. ועל הפרק לא רק גבולות הארץ, מלחמה או שלום. על הפרק גם עצם קיומי כאדם. כיהודי וכישראלי מה לי ולכם בני צרויה.

כי אם אתם באים בשם היהדות – היהדות היא בושה; ואם בשם הציונות – הציונות היא בושה; ואם בשם הישראלילהיות ישראלי זו בושה. אתם הלוקחים לכם בכוח, הרומסים ברשעות את תביעת הצדק שעושה את היהודי ליהודי.

מי שמכם להעמיד את המדיניות הפרטית שלכם מעל הכל ולחייב בה את הכל שישלמו מחיר מעשים שהם תכלית השלילה.

אני יודע שכלום לא יוכיח לכם. שכלום לא יפקח עיניכם לראות שגם הערבים כמותכם, ושאינם כדומן לדרוך עליו או להטילו החוצה. שאתם אינכם לבדכם בארץ, ולא תוכלו לסלק מעל דרככם את הערבי כמו שמפנים את הסלעים, את השיחים ואת העיזים המפריעים לכם. זה הערבי, שבעיניכם לא רק אדמתו מותרת אלא גם דמו מותר, ומותר לעשות בו כל מה שההיסטוריה היהודית צעקה כנגדו.

אני יודע שלא פסוקי התנ”ך יוכיחו לכם, ולא שניים אוחזין ויחלוקו, ולא מסורת יהודית ולא מורשת ישראל שהרי אתם ההוכחה שאפשר לקיים את כל המצוות ולא להיות יהודי.

אסור להרשות לכם לעצור את השלום. לא בשגיונות. לא במעללים, ולא בעובדות. אסור להניח לכם לסכן את החיים.

יזהר סמילנסקי, דבר 19.2.1988