חרבת חזעה ושלילת הגולה

החצר של מוסקוביץ' 14, רחובות, היתה מחולקת בימים הרחוקים ההם לשניים: החצי הקדמי והחצי האחורי.

בחצי הקדמי היתה הגינה של אבא, ובה שלט חוק הג'ונגל, או חוקו של דרווין.

בחצי האחורי היתה הגינה של אמא, ובה שררו משטר וסדר מדוקדקים, חוקיה שלה.

בחצי של אבא, בצל הז'קורנדה, האורקריה והפונציאנה האדירים הזריע (עם כל יריקה) השסק את עצמו ברבבותיו; גם תות נועז אחד התעקש לצמוח שם, רזה, דקיק אך בלתי־נואש; חרוב גלותי שחפן וחיוור התגעגע שם לאור ולחום; וברוש אחד גדל שם עקום לתפארה ולתמיד, כידוע.

והיתה שורת ההדסים ולאחריה שרד "הפרדס", מקריח, מתייבש והולך – אך הווה. והיבלית חגגה.

בחצי של אמא הסתדרו שורות־שורות ערוגות מתוחחות ומתולמות, מוּדלות וגזומות, ממיטב פרחי העונה, עונה כעונתה. אצלה שום יבלית לא החציפה פנים. אמא בחרה, סיננה בקפידה ולא השאירה שום מקום למקרה.

*

כתמיד גם מעל הגינה של אבא ריחפה אידאולוגיה: תנו לטובים לנצח – ואל תערבו אותי. survival of the fittest דרווינאי. בלעדי. שיפתרו את הקונפליקטים ביניהם בכוחות עצמם. ובלחש, כמעט בינו לבין עצמו היה מוסיף כי אינו מסוגל להכאיב, לקטוף, לגזום, לבחור, לעקור. לא לשוא היה הוא זה אשר חוקק את החוקים להגנת הצומח ולאיסור קטיפת פרחי הבר.

בסיפור שאיש כמעט לא קרא או שמע עליו אפילו בשם "ציידי העזבוק" (1958) הוא כותב על מבצע שערכה המועצה המקומית רחובות לביעור הקפנודיס, חיפושית שעשתה שמות בכרמי השקדים. על כל שבע חיפושיות חיות תשלם המועצה גרוש, הבטיחה, שליש מחיר כרטיס כניסה נכסף ל"סינמה", שלנער יזהר לא היה (או ארבע כוסות גזוז אדום!). הוא יוצא ללכוד חיפושיות ומתאמץ ומשתדל, אבל בשלב מסויים מבין שהוא נוקט צד במאבק שבין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות: "ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה? […] ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לוּ […] הכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – ". והוא אכן זורק את הפחית עם מעט החיפושיות שאסף, פורש מהמאבק בין האלוהים של אלוּ לאלוהים של ההם, ושלווה באה עליו.

*

מתי הכיר בכך שהוא מהנבחרים ולא מן הבוחרים, שהוא אינו יכול להכריע בין אלטרנטיבות, הכרעה שללא ספק תגרום לכאב לצד מן הצדדים?

האם כבר אז ב"אפרים חוזר לאספסת”, כשאפרים אינו מסוגל לעמוד על דעתו ולתבוע בכל תוקף את הטוב לו, גם אם הטוב לו אינו מקובל על "הכלל"?

*

הרי קטע יומן שכתב יזהר באחד הרגעים הקשים בחייו, רגע שדרש הכרעה חמורה. ביקורת נוקבת מכך (עליו) אפילו עידן לנדאו לא היה יכול לכתוב.

23.5

“ההתקעות בין אלטרנטיבות – […] היא מהות האיש. התקעות באי הכרעה. אין בי הכרעה. […] שוב כבש מובל.

המטוטלת תחדל מנוע. לא באחד הקצוות מלאי המתח, אלא בנקודת האפס, בשיתוק דומם. כבד ממני האפשר, או החופש, לבחור. מחפש כוח מבחוץ שיחלץ. מחוץ למערכת שבה אני תפוס. ולא יודע להתיר עצמי. נס. מקרה. מאורע – שיבעט את ההכרעה.”

*

יזהר כתב סיפורים. סיפורים ולא היסטוריה, סיפורים ולא כתבות, סיפורים ולא דו"חות מבצע.

מי שמגיב עליהם ב"אז למה לא ירית?” אינו יותר חכם מהילד הצועק בקולנוע "מאחוריך!”.

*

הבעיה שהעסיקה ב 1949 את הציבור לא הייתה מדוע נוצרה בעית הפליטים; מי שהיה לו לאן ואיך לברוח – ברח. כל תושבי איזורי הספר של תל־אביב ויפו נמלטו מבתיהם; היהודים לצפון והערבים לדרום. אל לאזרחים להיות באזורי קרבות. בריחת היהודים הללו לא הייתה עקב "טיהור אתני" ערבי, ויפו לא נכללה בתכנית ד'. וכזכור, מיליוני צרפתים נמלטו מבתיהם דרומה באביב 1940 כשפלש הצבא הנאצי לארצם, מבלי שהתקיימה שם כוונה לטיהור אתני.

הבעיה נוצרת לאחר סיום הקרבות: האם יוכלו הנמלטים לחזור לבתיהם ולרכושם – או לא. אחת השאלות שהעסיקו את היהודים אחרי המלחמה, ב 1949, הייתה אם להתיר לפליטים הערבים לשוב. רוב הציבור היהודי בארץ התנגד לחזרתם – רק מיעוט מבוטל חשב שיש להסכים לכך. משה שרת, היונה, ביטא זאת כך: “בריחת הערבים היא הנס הגדול שקרה לנו; יותר גדול מהקמת המדינה".

יזהר כתב את הסיפור בתחילת 1949, זמן קצר לאחר האירועים. הוא סיים את הכתיבה במאי 1949. כל אותו זמן התנהלו דיונים אם להתיר את שובם של הפליטים, והסיפור הזה היה יכול להיות אחד הקולות הנשמעים בהם. אבל הסיפור יצא לאור רק בספטמבר 1949, אחרי שנפלה ההכרעה.

*

עם הכרזת המדינה, מאי 1948, השתלט הצבא המצרי על רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד אשדוד, ובאוקטובר 48 נסוג עד לבית־חנון. רוב ערביי השפלה הדרומית והנגב הצפוני עזבו איתו. פרטים נוספים כאן. בשבועות שלאחר מכן החלו חלק מהפליטים הללו להסתנן חזרה לכפרים עזובים. הדבר הטריד את פיקוד הדרום ואחת השיטות בהן נקטו מפקדים בשטח למנוע את ההסתננות הזו הייתה לגרש כל מי שנמצא בכפר העזוב ולהרוס אותו. “חרבת חזעה" הוא סיפורו של אחד ש"הצטרף" לכוח שזו משימתו.

בתחילת הסיפור מצוין כי רוב תושבי הכפר עזבו אותו עוד בטרם הגיעו אליו החיילים:

"בועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה" (ח־ח עמ' 15; כל הציטוטים מהמהדורה הראשונה)

"וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שִלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו, לחיינו הצעירים ולימינו החולפים, ולכפריהם המפורעשים, השוממים, המחניקים. אם נשאר עוד להלחם בואו נילחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו לנו ללכת הביתה. אין עוד לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים.” (ח־ח, עמ' 24)

"נראִה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה מאשר מתמול־שלשום. תנובת פּחד ויבול שמועות רעות קצרו חפּזון בלא־עת, ופרכוסי תולעה שאצה להקדים את גורלה.” (ח־ח, עמ' 34) כלומר רוב התושבים עזבו זה מכבר בגלל שמועות מפחידות אבל לא מבוססות ששמעו.

וכך גם בהמשכו:

"מיד בחצר השנייה […], מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו […] ומיד היה […] – הולך ומרצה לפנינו בסדר, כיצד אין אף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נידבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו שם וישתוק.” (ח־ח עמ' 60)

"שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם […] ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, […] והיה שם עיוור, […] וכל אלה העוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו […]” (ח־ח עמ' 60)

החיילים יודעים שמשימתם היא למנוע הסתננות ולגרש את המסתננים. הם יושביו לשעבר של המשלט מ"השבוי", אלו "הכשדים" שיזהר סולד מהתבהמותם ההולכת ונמשכת:

"וכשהיו אז הצהריים […] רותחים להם בתענוג של יום תמוז […] היו שעות, היו שעות שכאלה, משתרכות ומשתרכות, ומתייבשות, […] ויהיה אז הכל היינו־הך, לגמרי; […] וכל שמושם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הוא הכפר שֶשָמָה והמסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום ולא איכפת לנו כלום.” (ח־ח 15,16)

תמוז, זמן התרחשותו של "השבוי"i . ואומר מוישה המ.כ.:

""אנְ’־דֵעַ! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים, שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.” (ח־ח 20,21)

*

המספר יוצא לפעולה מתוך התנגדות פנימית ההולכת וגוברת, אבל עמומה, לא מפורשת גם לו. הפקודה להרוס ולפוצץ מעצבנת אותו, אבל ברור לו כי הוא אינו הולך להשתתף לא בטבח וגם לא ב"טיהור אתני". הרי מדובר ב״גירוש מסתננים". הצדקות מסוג "מגיע להם" ו"הם התחילו" לא מקילות עליו:

" לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצִלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה אׁת המועקה. […] גם לא יאמינו לי אּם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה בי. אי־מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם "שליחים־במשימות־אויבות'ּ' מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה ii; נאחזתי בהכרח, זה הכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.”

הוא מתייסר על־כך שעליו להכאיב.

זו אולי סיבה להשאיר את הדבר בידי אחרים, (כמו רובנו, למשל, המשאירים את עשיית הצדק בידי סוהרים, אף כי עשייתו מכאיבה לאסירים ואינה עושה את מוציאיו לפועל נחמדים.) אבל לכך אינו מוכן.

בהדרגה מתחוור לו מה מעורר את התנגדותו:

ראשית – גזילת האדמות הממשמשת ובאה. ברכישת אדמות מערבים עסקו דודיו ואחִיו של יזהר והשאלה היתה תמיד מה וכמה הוא העוול הכרוך בכך. בכל מקרה הכלל היה כי אדמה קונים – לא מפקיעים, ולא זוכים בה מן ההפקר.

והנה:

”השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!” ”שכח!” ענה לו האלחוטאי, ”זה כבר שלנו.” […] הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים אותה כמו־כלום!” (עמ' 23) בדפים הבאים מתנהגים החיילים באלימות ובגסות כלפי חסרי־ישע, אף כי ברור שהם אינם המסתננים המסוכנים. ההתנהגות השחצנית, האלימה והמעליבה של החיילים מוסיפה מרירות במספר, בין היתר כי אינו מסוגל להתקומם אפקטיבית נגדה: "אמרתי לו למוישה: ,,זה, מוכרחים לגרש אותם? מה הם יכולים עוד לעשות אלה: למי ירעו? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…” ”אה!” אמר לי מוישה בחיבה: ,,זה כך כתוב בפקודת המבצע.” ”אבל זה לא־בסדר,” טענתי: ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: ,,זה באמת לא־בסדר!” ”אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה: ”איזה צורך לגרש אותם?” ”בטח,” אמר יהודה, ,,מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?” "מה הם כבר יכולים להזיק אלה?” ”יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים, ולגנוב במשקים, ולרַגֵל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.” אי האמון המוחלט הזה – של כולם מלבדו – באפשרות לחיות עם ערבים בשכנות טובה הוא המשתק את המספר. הוא אינו יכול אפילו להציע זאת כאפשרות, לניסיון, לאנשים ביניהם הוא נמצא.

*

אבל הכבד מכול, הדרמטי מכל, זה זה: "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.” (ח־ח עמ' 84)

יזהר גדל על שלילת הגולה.

בעולמו הייתה למילים "להוליך לגולה" משמעות אחרת מאשר ל"טיהור אתני". לא התופעה האוניברסלית אלא משהו יחודי לקיומו ולחייו.

הוא היה בן להורים נחושים לגדל יהודי חדש, בעברית ובעברית בלבד, לאם שספרה את ימי חייה מהיום בו עלתה ארצה, שהתגאתה כל חייה שמאז לא יצאה מגבולותיה, בן להורים מגדוד מגיני השפה, הבזים לאידיש ונרתעים ממנה כמפני מגפה – ובעיקר, רואים בברנר את רבם.

אותו ברנר שראה ביהודי הגלותי, בגלותיות, את שפל המדרגה, ואת החיים בגולה כחיים ברע שבכל העולמות.

ברנר שאותו ציטט יזהר (בהרצאה בגבעת ברנר שנערכה בעת משפט אייכמן) אומר על היהדות הגלותית:

"כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." (אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]).”

זה היה גם יחסו שלו לגלותיים. הנה מה הוא כותב ב־1964 מסמינר ציוני באנגליה:

"ואחר כך התחילו להתגלות היהודים. אלוהי הטובים. כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שמעורר בי תיעוב ושירצו מחר ממני פיוט של ריה"ל וכו’.

“עוד מעט ארוחת בוקר. […] אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכבד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים […] מעבר לכל ההתעסקויות של סמינר וככל שאוכל אסע ללונדון,

30-7-64

,כבר ראיתי את הבריות מגולדרס גרין, כבר אכלתי את הזוועות המבחילות, […] ומנסה להנצל מחיבוק השממון ע"י פסיחה עליו, כמי שמגביה מבטו מעל גדר."

על כן אין רע מלהוציא אנשים לגלוּת. ואין רע מיהודים המגלים את זוּלתם.

“מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרַי ניגנו. וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? […] ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי אבל זעוּף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… – “ (ח־ח עמ' 6-85)

*

לקראת סופו, אחרי אותו ברק, מתחוללת תמורה בסיפור.

שוב אין זה סיפור על כפר כמעט ריק, כפר שרוב תושביו עזבוהו, ושמגרשים מסתננים ממנו – אלא כפר שהשפנדאו כבשהו:

“אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי […] “ (ח־ח עמ' 87)

הזכות שקנה השפנדאו היא זכות ההגליה.

"אלפּיים שנוּת גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופּה. עתה אנחנו האדונים.

[…] הייתה בי ידִיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – "

*

המספר, חייל פשוט, חוזר ומדגיש כי הוא היחיד בין כל החיילים הרואה כך את המתרחש, וחש כי אין סיכוי שיוכל למצוא אוזן קשבת בין האחרים ולהשפיע על מעשיהם. אבל הוא יודע כי ההיסטוריה אינה מסתיימת ברגע ההוא. “לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא" – ולוּ לאחר 2000 שנה: הנה, הביטו בנו, אחרי 2000 שנה. חזרנו. והוא יודע כי יהיה מי שיספר ולא יתן להגלייה הזו להשכח. כך גם נפתח הסיפור: “מוטב אפתח ואספר".

*

זה המקום לחזור למאבק בין אלוהים לאלוהים, הנוכח בסיפור מתחילתו ועד סופו.

"ואם יש למישהו לחשוש משהו – לא לנו הוא, יהיה אלוהיו עמו, לנו זה יום טיול". (ח־ח עמ' 11).

"חפצתי לגלות בין כל אלה אחד שיהיה קודר וגם יוקד, שיחשל פה בתוך עצמו זעם, ויקרא חנוקות לאל־הזקן, מעל קרונות הגולה…" (ח־ח עמ' 85)

"וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.”

*

בניגוד לכל השגור והמקובל ב"שיח" על הסיפור הזה הרוח המפעמת במספר היא הרוח הציונית השורשית, בטהרתה: שלילת הגולה.

שלילת הגולה, שלילת הגלותיים, והתרפקות על אידאל היהודי החדש, ההוא ממושבי העובדים: הרי הוא הפלח הערבי ש"גלגל לו במתינות, בידיו הכבדות, השחומות, סיגריה".

i ההיזכרות הזו אינה מקרית. באותם ימים עצמם בהם מתרחש הסיפור התפרסמו שני סיפורים של יזהר: הראשון, “השבוי" עוסק באירוע שהתרחש בתמוז ונטלו בו חלק אותם חיילים עצמם המופיעים ב"חרבת־חזעה", כשהם מתבהמים במשלט. השני הוא "בטרם יציאה" העוסק בסוג שונה של אירוע וחיילים. לא לחינם מופיע כאן המשפט "יש המתנה במשלטים, יש המתנה שבהתקפה, יש המתנה שבטרם יציאה" ואחריו הרהורים נוגים על אחד (יחיעם) שגורלו בגד בו והוא הולך ונשכח.

ii על ההתקפה הערבית על חולדה, במאורעות תרפ"ט, כתב יזהר את הסיפור "החורשה בגבעה" שהתפרסם כשנתיים לפני כן, ב 1947.

חרבת חזעה, טיוטות.

יתכן שדברי הקדמה מעטים לא יהיו למותר לשני הסיפורים הבאים בזה. (מחוק)

כשחוזר אדם מן המלחמה ובידו הצד השווה שבאלה שני הסיפורים, הרי זה כאילו כבר חרץ דעתו על אותה מלחמה ועל מה שאירע בה. מיד בא חברו וטוען נגדו, ובצדק, שאין זו אלא ראיית־עוות, לא רק משום שהיו גם צדדים אחרים באותה מלחמה, אלא משום שכל עקרה של המלחמה הזאת, תולדותיה ומשמעה מסתלפים בכך מעיקרם, ובצורה מרגיזה למדי. גם במה שמתארים הסיפורים שלך – מוסיף הוא וטוען – לא כל שכן בדברים כבירים ורבים שכלל לא נזכרו בסיפורים האלה – נעדר צד אחד, צד אחר, ודווקא הצד האחר הזה, נותן לכל טעם ואור משלו, והוא ראשון, ועיקר, ועוול הוא לזנחו נולבוא להטפל לזוטות, לחטט דווקא בירכתיים, לנבור דווקא באשפתות, ולראות את הצל כאילו באמת היה חזות הכל, וקטנות־ הנפש היא זאת. לפחות – יטען אותו חבר – חובה היתה עליך לקום ולהצביע על־כך שקיים גם צד אחר, צד האור. לא זו לא בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור ולהגיע, אחר־כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם, אם תחפוץ, תוכל שלא להעלים צללים שראית אי־כאן אי־שם.

אינני יודע מה אשיב לתוכחה רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו חם־לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני לכשעצמי, לצערי, איני יכול לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה אף־על־פי שראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם דברים אחרים, לא מעטים, שאורם קורן, באמת, פעמים עד כדי יפעה מסנוורת. אולם אפילו כוונות רבות ושונות בלבי, וגם אם, כפי שנראה היום, עוד נחזור כולנו וניטָפל אל אותם הנושאים, ונגלה, בכה או בכה, צעדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, וגם, כמובן, כאלה שאינם לא אורים ביותר ולא קודרים ביותר, בבוא עיתם, ובוא עתנו, ועדיין לא אמרנו כלום; עדיין המומים אנו במקצת מכל מה שהיה.

לא נותר אלא להתפכח מעט מעט ולתהות סביבנו, ולחזור ולראות יותר ויותר כל מה שאירע, והדברים נאספים, מהם עוד הזויים ומהם כבר צלולים, ופה ושם מתחילים נובטים, ואתה פותח לספר, וסדר הדברים לפי סדר צריבתם לפני ולפנים –

*

חנכו אותנו ליחס אהבה ודאגה והקרבה לפליטים. חורף גשום היה מעלה מיד את זכרם, ודאגה לשלומם. יום סוער היה קשור בבהירות כאסון של אניתם העלובה. והנה הגשם בחוץ והנה הסער על פני החולות ופליטים מוטלים שם – והפעם חובה לאומית היא להתקשח ולומר: יש רעות בעולם ויש לקבלן כפי שהן. מה אפשר לעשות. לא בנו הקולר תלוי. ובכן במי? באנגלים [?]. במנהיגיהם. בבערותם. אבל למי הזכות להנות מהעדרם, לעש[ו]ת את העדרם? – זה משמע: גורל של עמים. למעלה ממני וממך.

DSC_6542
כריכת המחברת בה נכתבו "השבוי", טיוטת ההקדמה והמכתב לחיה'לה.

אני מעולם לא הייתי בגולה. אני מעולם לא ידעתי מהו היות גולה. אבל דברו אלי ושרו אלי בביתי ובבית הספר, ובחוץ ובעיתון, ובספר, ובתנועה, ובהגנה ובכל פינה: גולה, גולה גולה, ראיתי אז גולה כאסון שבכל מחיר לא כך. לאהוב חרות כדי לפדות שבויי גולה, כדי להפוך מילים אלה השגורות ע״פ כל מורה מרוח אשך או מרצה בסיטונות גולה וגאולה, ולעשותן ממש. וכך התקבל על לבי שאין לך רעה גדולה מגולה, ואין לך רשעות יתרה מהגלות מישהו, ואין לך פורענות גדולה מזו שראויה לרדת על ראשם של מגלים. זאת הפעם הייתי אני המגלה, ולעיני יצאו לגולה.

דומה כאילו אני מתווכח איתך, כאילו את היית הצד שצריך היה להשיב לי. אבל אני מדבר אליך כדי שהדברים יפרצו מתוכי. אינני מאמין עדין לעצמי שאכן כך הוא הדבר. תוך כדי כתיבתי ופרוש הדברים הפשוטים הללו – מסתברת לי יותר ויותר תנועה.

איזו נקמה היא כאן? נקמה במי? איזה גאולת־אחים יש כאן – מוות יש כאן, חורבן, וזוועה. נהיה דוד המלך שתמיד שני חלקים להמית ואחד להחיות. אנו שמחים על שהערבים ברחו. בריחה זו פטרה אותנו מהרבה דברים שאלפיים שנה היינו מאשימים עליהם עולם ומלואו כשהיו נוגעים אלינו. עתה אנו בין הבועטים. עתה אנו בין הבאים בתמונה לשאלת פליטים ומיעוטים. ובכן מי צריך היה את כל הגאולה הזאת, את כל הפרשה הזאת. איש לאהליך ישראל!

תאמרי – אני מפריז. אבל רק תהרהרי בדבר ותראי שאי אפשר להפריז בזה. חרבת חזעה היתה מיושבת. באנו אנחנו וירינו ופוצצנו והרבצנו מכות והגלינו תושביה. לחרבת חזעה יבואו עולים. יחי חזעה העברית. מחזעה תצא תורה. בחזעה תהיה צרכניה, ובית ספר, ואפשר בית־כנסת, בחזעה תהיינה מפלגות בחזעה ידברו על כל הדברים שבעולם ויחרשו שדות ויקצרום – אבל חזעה הלכה בגולה. וקללת חזעה על ראשנו.

הוכיחי לי – חיהלה. הוכיחי לי היכן הטעות שלי. במה אינני צודק. מה כאן לא נכון. אני אינני יודע היום לשם מה אני נלחם. מה לי כאן בדבר הזה. אינני מאמין למנהיגים המסתירים ומתרצים בשבעים טעמים אנכיים העושים בזה מסחר. יהודינו בארצות ערב, ויהודינו הסובלים, וחילופי אוכלוסיה. ומה אפשר לעשות, וזאת היא המציאות, ולא אנו עשינו אותה, מעצמה, בתמימות, נעשתה. אין בכל אלה משום תשובה – באיזה זכות אתה בחזעה?

טוב. יש כפרים שחרבו בסערת הקרב. אפשר ויש כאן הצדקה. יש כפרים שגלו והם עקובים מדם, אפשר ויש כאן נקמה מוצדקת. (נקמה – וצדק?) אבל כמה כפרים יש שוקטים ובוטחים ואין מכלים דבר, ודבר אין להם עם אדם – אשר עלינו עליהם, והגלנום, (בנימוס רב: באוטומובילים, בסדר ובמשטר, וכלל לא כתאי הגאזים – אני מפחד מפניהם, הבטוחה את שלא יגיע תורם אצלנו?) – באנו לשבת במקומם.

ראיתי את האם ובנה יוצאים בגולה. ראיתי את הילד בוכה. הוא נשבע בתוכו נקמה. אנו מגדלים בצדנו צפעוני. ולו הייתי אני תחתיו – הייתי שר אשרי מי שיאחז בניך, בת ציון, – ונפצם אל הסלע.

כשהיו הערבים האלה יוצאים מן הכפר בשורות וחיילנו משני צדי השביל ראיתי לפתע והנה הם גולי ירושלים או גולי ספרד שלנו היוצאים בגולה, אותו שקט של זעקה אל אלוהים, אותה כניעה שהיא גבורה עצומה לעתיד, אותה גדולה אנושית של החלשים מעולם לעומת החזק, וחיהלה, אני עם החלשים. תמיד, לעולם!

הסתבכתי הפעם. מי שראה את הדברים חייב להיות ירמיה לכל החיים. אסור לו להשלים. אסור לו להתפתות. אסור לו להתפתות – לדבר, לכתוב לחיהלה, ולמחרת לחזור לעדר האלם ולחזור אל חזעה כנבל. כן וכן ללכת בה וללכת יום יום כאשר היה נוהג ללכת אי פעם, משהו חדש, סוער, מרדני, קורא תגר נולד הפעם, שלא ישלים עם הצלחה של יהודים, וכל הדברים האלה – כל עוד לעיניו דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין קול, ויוצא לקולה ומפרסם את השאגה שברצחת וגם ירשת.

עוד על חרבת חזעה כאן