80 ל'משעולים בשדות'

בגיל 18, עם סיום לימודיו בסמינר למורים וקבלת תעודת הוראה, נשלח יזהר לשנת שירות במה שנקרא בימינו "הפריפריה" – המושבה יבנאל שבגליל התחתון. גם חברתו ובת מחזורו בסמינר נעמי נשלחה בו־זמנית לאותו אזור – לקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. שנת הלימודים היא 1935-6, שנה שבמהלכה החלו "המאורעות" – המרד הערבי.

יזהר לימד בימים ושמר בלילות, כתב שירים (גרועים) ואפילו צייר. ביבנאל נמצאו יוצאי “ברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם", והם שקלטו אותו. ב־1937 חזר לירושלים לשנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, לימודים שבעיקר הפריעו לו לכתוב. בין השאר חיבר פואמה ארוכה ושלח אותה ליצחק למדן, עורך "גיליונות" – גם הוא בן ברסטיצ’קה. למדן לא קיבל את הפואמה לפרסום וייעץ ליזהר לעבד אותה לסיפור.

yavnel1
המנהל, יזהר ותלמידיו ביבנאל 1936

בשנה הבאה עזב יזהר את הלימודים וניסה לחזור להוראה: הפעם בגבע, שבה הובטח לו חדר משלו. ההבטחה לא קוימה ולאחר זמן קצר עזב את גבע וחזר לבית אמו ברחובות. בימים עבד בפרדס "עד צלצול השעה ארבע", ובלילות כתב סיפור בשם “אפרים חוזר לאספסת". שלד הסיפור הוא אירוע שבו נוכח בגבע: אבל עיקרו הוא חיזוריו אחרי ג. אשר בעין־הקורא. למדן פרסם את "אפרים", עם הקדשה לג., ויזהר חזר לפואמה שכתב בירושלים ועיבד אותה לסיפור בשם "משעולים בשדות". העיבוד הוא בעיקר חיבור שורות והסרת הניקוד. מי שמכיר את הנוף והתקופה יזהה בה על נקלה סיפור על אהבה נכזבת וצעיר הגולה ליבנאל. זוהי פרוזה אוטוביוגרפית, כמו מרבית יצירתו של יזהר. שדרני "כאן תרבות" מכנים אותה לאחרונה בשם "אוטו-פרוזה".

למדן פירסם את הסיפור בן 19000 המילים ב"גליונות". כיום, חיבור בן 25000 מילים ומעלה מוגדר כ"ספר" – אבל אז היה זה רק סיפור בין סיפורים. יזהר לא כלל אותו באף קובץ סיפורים מסיפוריו וסירב לדבר עליו. האמנם רק משום בוסריותו נמנע מלכנס אותו באחד מקובצי סיפוריו והניח לו לצלול תהומה?

אכן, הוא בוסר, ואולי אף ניצן: כי הכלול בו יחזור ויופיע ביצירת יזהר לכל שנותיה הארוכות, חלקו מפותח ומשוכלל, חלקו מנוון – ובכל זאת חזרה. ומשום כך יש בו עניין.

וכן, יש בו כמה וכמה שורות יפות.

*

נפתח בענין הפרוזה האוטוביוגרפית. כותב רפאל שפר בחיבור שלו על זהות בני האיכרים ביבנאל :

“חשיבות רבה היתה לקשר אל תחנת הרכבת בצמח שהיתה אמצעי התחבורה הממונע היחיד, שקישר את ישובי הגליל התחתון למרכזים ארציים, עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה תיקנה יק"א את הדרכים שבין יבנאל – שרונה,יבנאל – כנרת, כנרת – פוריה, ויבנאל – מלחמיה. תחילה נסלל הכביש בין יבנאל לכנרת בשנת 1928. באמצע שנות השלושים פנתה המושבה בבקשה לסלול כביש בינה לבין כפר תבור, במטרה לאפשר קשר עם בית הספר החקלאי כדורי, לקידום החינוך והחקלאות. הכביש בין יבנאל לכפר תבור נסלל בשנת 1942" (שפר, עמ’ 64). “סלילת הכביש יבנאל־כנרת בשנת 1928 אפשרה תחבורה נוחה והוקם שירות אוטובוס יומי לטבריה, שנמסר על ידי ועד יבנאל בזכיון שנתי". נהג האוטובוס היה, במשך שנים רבות, יוסף רשל, הנזכר בסיפור "יריות בואדי פיג’אס" שכתב יזהר על שהותו ביבנאל כששים שנה מאוחר יותר. האם היה האוטובוס הזה מסונכרן עם הרכבת בצמח? לא ברור – אבל יזהר ונעמי סיפרו לא פעם כי כשהיה יזהר יוצא מיבנאל לבקר את נעמי בגבע היה הולך ברגל מיבנאל לצמח, ובחזרה.

וכך נפתח הסיפור בצעיר ההולך ממזרח למערב, יורד לבקעה ובה שדות תבואה נרחבים ועולה ממנה אל מול חומת הרים. המקום שממנו הוא בא והמקום שאליו הוא הולך אינם נזכרים בשמותיהם, אבל קל לזהות את המסלול שהוא עובר כדרך מרמת פוריה ליבנאל: ירידה ועלייה אחריה, בתים מאבן בזלת, חומת ההרים במערב, ושדות תבואה סביב סביב. (חלק ניכר מחקלאות יבנאל היה פלחה בבקעה שמסביבה).

כדי להגיע מרחובות לצמח נסע – או הלך – בבוקר מרחובות ללוד, ומשם ברכבת, דרך טול כרם וג’נין לעפולה. שם החליף רכבת ונסע לאט לצמח. אין פלא שהגיע לסביבת ביתניה – שם נפתח הסיפור – עם דמדומים.

בדרך אוסף אותו ("טרמפ") גבר מקומי, הנוהג בעגלה רתומה לסוס. שניהם, הגבר והסוס, מוצאים חן בעיני הצעיר ממבט ראשון.

גבר זה הוא משה־זלמן בן־ששון, בן למשפחת רבנים מפורסמת מפולין, שבגיל 16 היה לציוני, עלה ארצה והיה לחקלאי ביבנאל ודמות בולטת במושבה. כשפרצו "המאורעות" נהרג משה־זלמן, ונפילתו היתה אחד הגירויים לכתיבת הסיפור. משה־זלמן הוא "זלמן" שבסיפור.

ב"יריות בוואדי פיג’אס" אומר יזהר על משה־זלמן "שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע".

"זלמן" זה הוא הופעתה הראשונה של דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר: דמות אב, דמות גבר חזק, גבר בוגר שאפשר לסמוך עליו – בניגוד לאביו שלו, החלש:

“היה בעל גב רחב מאד […], שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול.” “כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו".

כך מתוארים גם אברשקה ב"חורשה אשר בגבעה", אליהו ב"בטרם יציאה", רובינשטיין ב"שיירה של חצות", ו(האלוף) קלמן (מגן) ב"גילוי אליהו". כולם מפקדים בכוחות הביטחון.

*

מוטיב הגדולה, השיא העולמי, הדבר שכדאי למסור עליו את הנפש חוזר ומופיע אצל יזהר, ומסמל אותו האקליפטוס הענק שבחצר הדוד משה.

בראיון עם זיסי סתוי, עם יציאת מהדורה חדשה של "ימי צקלג" בשנת 1989, אמר יזהר: “הייתי בטוח שאחרי הספר הזה לא אחיה עוד". אחרי שתסתיים משימת חייו יסתיימו גם חייו.

ב"משעולים בשדות" מופיע מוטיב זה לראשונה, עוד לפני מכתב ה"חדר משלי" מבן שמן שנכתב כעבור שנתיים. איש המושבה יצחק עזב אותה ופנה אל הספרייה בעיר, בה ביקש תשובות לשאלות שהציקו לו. לפני שעזב אמר יצחק לזלמן: “לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. ” לימים יקרא יזהר לנקודה הזו "הנקודה הארכימדית" וחיפושה יופיע במכתביו בעיתות משבר ויאוש, למרבה הלעג של נעמי. בספרייה מתרחש ליצחק רגע זה של התגלות: “באותה ספריה מרוחקה וזרה […] הוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו…” מיד לאחר רגע ההתעלות הזה, מתעלם מן הנעשה בעולם הגשמי שסביבו, נורה יצחק ונהרג. "אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע […]? אני, דומני, אין בצע גדול מזה. […] זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, […] תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… […] בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים”.

דימוי זה, של אדם ענק שהוא גם סולם יעקב ה"מוצב ארצה וראשו בשמיים" שב וחוזר אצל יזהר. כך למשל ב"כרכרה של הדוד משה", “[…] וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי[…]”

וגם בסיפורנו: "כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. […] הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. […] כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות.“ אל "הצניחה מן הצמרת”.

*

רגע של התגלות, של קדושה, של התמזגות עם הקוסמוס, של נוכחות אלוהית חוזר אצל יזהר כמעט במתכונת קבועה, והופעתו הראשונה היא ב"משעולים בשדות". לא פעם הוא כרוך בסכנת מוות, בחיל ורעדה.

אבנר־יזהר נחלץ זה עתה מקרב יריות עם גנבים\פורעים שחדרו לשדה בו טייל בלילה. אשמורת אחרונה. “עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.”

הדימוי הזה, שמי הלילה כקטיפה שחורה שאחריה בוערת אש ענקית המטפטפת מבעד לחורים ישוב אחרי עשרות שנים ויחזור. הרי הוא ב"מבילו לתל־נוף" (1994): “בשמי השמיים הרחוקים ההם, שמעל השמיים האלה הקרובים, מתלקחת לה שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות".

וכך הוא ב"גילוי אליהו" (1999): “שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת, או כאילו נתחורר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים […] ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה, בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת"

*

דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר היא האהובה הרחוקה, שאינה משגיחה בקיומו והוא אינו מעז להתחיל איתה. אבל בסיפור הזה ההערצה האהבה והגעגועים אליה רבות מכל סיפור שיבוא אחריו, כולל שבועה שלעולם לא יחדל מלאהוב אותה.

“אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון, הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים, אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר?“

האוהב הנכזב מנסה להתרחק ככל האפשר מהאהובה הבלתי מושגת ולפתוח דף חדש בחייו. באותן שנים האהובה הרחוקה הזו היתה גליליה קטינקא, ילידת יבנאל. קרובי משפחתה היו אנשי המקום.

“חבל לךָ על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.”

ככל שהוא מנסה להתרחק ממנה, הוא אינו יכול לעוקרה מליבו: “וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך!”

גליליה היתה בת למשפחה אמידה, מאותן יחידות הסגולה שיכלו להרשות לעצמן מכונית פרטית באותה עת. אפילו זה מופיע בסיפור: “ברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה".

*

התחרות בגליליה מיררה את חייה של נעמי, כל ימי חייה, גם באלה שנותרו לה אחרי מותו של יזהר.

כאמור, את "אפרים חוזר לאספסת" הקדיש יזהר לג. נעמי, שהיתה חברתו, קראה אותו רק לאחר שנדפס. יזהר לא שיתף אותה בהכנת "משעולים בשדות" לפרסום, אף כי זו נערכה בחדרו של חבקין, שכנה. הוא אפילו לא סיפר לה כי הסיפור יצא לאור – חבקין הוא זה שגילה את אוזנה…

היא קראה את הסיפור כקוראת ביומנו של יזהר, הבינה לגמרי מה שכתוב בו – ונקמה בו את הנקמה הקשה ביותר שאישה יכולה לנקום (ניצה בן ארי "ס. יזהר, סיפור חיים, כרך ב’.”)

מאז נזהר יזהר שלא להרגיז בכתביו את נעמי. חלק ממנו הושתק, צונזר, ובהמשך ירד למחתרת.

כשיזהר כינס את סיפורי "גליונות" בספרו הראשון "בחורשה אשר בגבעה" – לא נכלל בו "משעולים בשדות", ויזהר סירב בתוקף לכללו בכל קובץ שיצא מאז. גם הג. בהקדשה של "אפרים חוזר לאספסת" נמחק בהדפסות הבאות.

אל פרשת גליליה ניסה יזהר לחזור בערוב ימיו ב"מלקומיה יפהפיה". נעמי הכריזה מלחמה על הספר ובלחצה צונזרו ממנו קטעים רבים.

עכשיו, אחרי 80 שנה, הגיעה שעת המשעולים לצאת מגניזתם, ולשוב לראות אור.

משעולים בשדות

משעולים בשדות – ח'

חושך. גבעות והרים באפקים. שמים למעלה וכוכבים בהם. מאוֶשת האדמה במשק־תבואות ורחש־רוחות. כבלי־הנפש מעיקים. דומה, גורל אדם עומד להחרץ.

קשה להתגעגע לשוא, לצפות חנם ולרעוד ללא תועלת. ברם, כשמגיעים הדברים לידי כך, ואַת, נדמה לך שלבי נכבש, וגם הוא נשפך לבסוף על קטנת צפרניך – אני קופץ וקורא: לא! ובחמת־מרד יכול הייתי לתפשך כעת וללעוג לך עד שתהפך מררתך בקרבך. שונא אני את אהבתי. ונכון אני לאבדה, לרעצה. טוב להיות אדיש, אדיש דוקא נגד עיניך, להראות לך שכל יהירותך אין לה מקום, והריני מחייך מגודל השעמום ומפהק מקור־רוח! השמעת? שקר! אין יופי, אין רוממות־רוח ואין שחרור באהבה. כבלים היא, שעבוד. ענויים יש בה, מתיחות, דריכות, כנמר זה הרובץ במארבו! מוקש לכבשים תמימות, נלכדות, נואקות, מפרפרות – ונכנעות. וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך! קַמטו מצח, נבונים, חודרי המבט, הנידו ראש וסמנו ”תופעה" זו במונח דק שבפסיכולוגיה!

הנה כעת עוסקת את בשלוה באשר תעסקי, עלי בודאי אינך נטרדת להרהר אף רגע. וכי מה? אין דעתך מופנית כלל לאיזה ברנש שאין יודע מהו ומיהו, מכל שכן לפינה פלונית שבה עלול הוא להמצא. אחת היא לך. האם לא כן? אִמרו חכמי־הנפש, איך יוכל עולם לסוב על ציריו כבכל הימים, אם אדם גווע ואין מחיר למותו, אם מכל העבָרים זורמים געגועים ומתבזבזים מכמני־נפש כטל בוקר משכים הולך? לֵך־לְך, ברנש, אין הד לנפש הנכתשת באהבתה. יעלו זכרונות ויתנכלו לבינתך – אין זה נוגע לאיש. הכל אחת היא.

אלא שכאן מופיע איש התבונה ומאַלף: ,,שכח אותה! שטֵה ממנה והלאה! הלא כל כך הרבה דברים ומעשים יש בעולם גם בלעדיה!" – לשכוח. אותך! חה. לשכחך. והן כבר נסיתי גם זאת. הבלים. למה אשכחך? מה אעלה בזה? היקלו געגועי, הירווה צמאוני, התנתן מעתה אותה משמעות חדשה ונכספת לחיי? מה אמצא במקומך, מה יבוא חלף האהבה, במה אמלא את הריק בלעדיך? הן ככל שאינך – את קיימת. ככל אשר אהיה ואעשה, ולא לבי ולא רוחי, בכל הימים הארוכים ובלילות המשוממים – גם אַת נמצאת ואהבתי לך. וזכרך הוא מעט העידוד והתקוה במסח־תוגה זה! את, השונה כל־כך מכל השאר, בולטת בפני עצמך, בצבעך המיוחד, בריחך האופיני, במהלכך השייך לך – נערצה, נעדרה עד כדי כריעה על ברכי לפניך בטירוף־דעת. בעבורך תיף תבל, בגללך יש קוי אור כה וכה, את הסיבה למנוחה שבין מערכה למערכה. עוברים אנשים ומעשים סביבי, מקום אחיזה מתגלה ונעלם באותו הרף־עין, ואני נשאר מבחוץ. בגבולי אני רק כיסופים וחלומות שלא מכאן. וגם אלה בטלים בפני הלא־כלום הגדול שבי. חוסר עיקר הכופה, הגוזר ואוחז בציציות־הראש ומטביל בעל כרחי, ורק חסרונך, והבדידות המכרסמת ככלב את גרם־העצם, הם המעוררים שלא למשוך את היד ולהוסיף ולהושיטה עוד ועוד – למענך ועל אפך ועל חמתך! ברם כאן שוב מרים ראשו אותו פקח: ימים רבים אתה עמל וצובר וחוסך ביגיעה זעיר שם וזעיר שם כדי להרגע, כדי לבוא לכלל מסגרת של רגילות נדושה ברגלים, וכשנצבר שרטון קל סביב קנה רופס זה – היא עולה בך והורסת, הופכת ומחריבה!… אמן ואמן, אני אומר, טוב שכך את עושה (אם כי רע שאת עצמך אינך!). אל אקפא ואל אסתפק בניתן, אַל אברך את העלבונות, יגעש בי הדם, ירצה, יתאוה, יחם ויצטנן – טוב ככה, חי הכאב, טוב כך! תהא מציאותך כשאור מתסיס, כדי שלא לקרוש במצוי, ותערבל מה שבלעדיך היה שוקט, דומם ושוקע. הנה, יש ובאמצע היום, בתוך כל הדברים, נקרע פתאום עב הערפל, ניתק החיץ האטום, והכל נמתח עד להתפקע ולהטרף; ורמז קל, קשר־מחשבה אקראי, זכרון חולף, הגה פורח, מזריחים אותך, וכל מה שסביבך צולל, נבלע לתוהו, וקשי־היום מתפעט לעומת אותו גל עדין ומבושם שנוהר אז ברהטי דמי. הכל נעשה אטי, חגיגי, נותן מקום לבל בן־חלוף, ותוכן – לכל רפרוף ארעי. האויר נלגם מתונות, הכל מתמשך, כנמס באפיקו הוא, הרחב השלֵו, בלֵאוּת מלכותית, בשובע של חיות־טרף ובדקות חריפה ומגרה כעין הקטורת. הכל יֵהפך אז לזהב, היופי מבצבץ מאלף מקומות חשאיים, ואתה, מעודן ושכּוֹר, תרכין ראשך ותספור לאטך פעימות הזמן החולף, המתנגן ושר דומם, טובל באור ואויר, המגיח בכל חנו מאפסים, ותלוי ומרחף בשטח מול עינים נוצצות, לפידיות, שצחוק דק, הססני במקצת וטוב הרבה, מכווצן, ושֵער מופשל לאחור מעל גבהי המצח הגא. נצבט הלב כבאגרוף מקומץ וניטלת כמעט הנשימה – והכל מתנדף, וחוזר העולם להתעלם באד קשה ומחניק, משעמם וחדגוגי. קירות החזה מעיקים, האויר קלוש, מטושטש, דהה־גוון. וטעמו איננו עוד. שבה העקה כשהיתה.

והן יש רבים שניתן להם לראותך יום יום, לדבר עמך כחפצם, ואין הם רואים בכך שום דבר גדול, מיוחד, שבחלום. ואינם שָשים לנצלו, לעוט עליו, לבלתי מוּש ממך: ואילו עלי, שהכל נצטמצם לי בך, שומה לראות הרבה דברים ואנשים ולחפש בכולם אותך, ולא למצוא ולא לגלות אלא זרות ונכר מסביב. זאת היא מנתי. ואני נושאה. אולם, מה בצע בכל הרגשנות הזו, ופטפוט מפייט זה – למה הוא? שתוק לך, אנוש דל! לֵך הלאה והחשה, חדל מגבב אמרי שפר. קר. עיפו גם הרגלים. אך אין לעמוד. ללכת. ללכת. טוב ללכת. אה, כמה טוב היה להפליג עתה אי־לשם! לעזוב קובלנות אלה ופיזולי עינים אוהבות, עיני עגל תם. להתרחק מכל אפשרות של לב נמס וברכים פקות. להגיע לבסוף לכלל חופש ללא מצָרים. לא חופש זה שיודעים עליו הבריות, אלא דרור ללא צל שלטון. אנשים כזאבים. לא באכזריות או בקהות־רוח, אלא בבדידות, בכוח, במעשה שרק האישיות תובעתו, בנכונות לקרָב, ביכולת לחשוף שן ובאהבה הגדולה לעצמו, אותה אהבה שמעל לכל, שבלעדיה אין כל! –

גלמי ההרים תחבו שיאיהם לבין הכוכבים החוגגים בתוך קטיפת־חושך כחולה הננערת ממרומיה בדממה פוזמת על השטחים האפלים, המנצנצים וכבים. הנשיבה הצלולה והקרירה פרטה על הדשאים לחן שבשתיקה ובכיסופים המתרפקים ומתחננים לעולמות רחוקים, ידועים, מגרים, ואינם נתפסים. הלב גואה שוב, הריאות תופחות והנפש מפטפטת, והרגלים האצות אינן יכולות להשבית את הלהבה המבקשת מוצא. כמה יפה את! – נשאג מבפנים – עולמות עולמות של יופי מזעזע ושיר מתפרץ, שאין די מלים, צבעים וצלילים, להביעו אלא כך, בהתרוצצות אהבה על פני הערבה. שכור, דווה ומודה לאל על מציאותך! אילו היית כאן ‏(עברה התחינה ונהפכה לזעקה) הלא יכול היה הכל להיות אחרת, הלא אפשר היה לקבל ולקחת הכל בתודה, וכל הניחושים והנבואות הללו יכלו להיות לאמת צומחת ומִתמרת… מדוע אינך כאן, מדוע את שם יהירה ועוסקת לך בשלך, נתונה לעצמך ואינך מרגישה כלל בזה המשתוחח כאן וכושל בגללך! כיצד יעשה כאן דבר – ואת אינך, אינך, אינך? הדוקות השפתים, קודחות. רותח חלל החזה. סוערות הנשימות, רוטטות. בידים המשתרגות נחנק הרובה – את לא ידעת מעודך, מעולם לא הרגשת. לא עינַי מסרוני, לא הליכותי אמרו ופי לא גלה. אך עתה, כאן, הריני שואג, עונה מתהום כסופי, מדמי השותת בחרפה – אותך אהבתי! השמעת, ההאזנת? נכון אני לחזור ולקרוא כך ככל שיארך הלילה, עד שיגיע קולי, קולו של אותו גא, שתקן ועצוב במקצת, שהופיע ונעלם לעיניך, קולו של זה שלא איכפת לך מהו והיכן הוא, ואם כזאת בלבו או אחרת, אם בכלל לב לו, – עד שיגיע קול זה לאזניך!

לא! אותך לא אשכח, על זכרך לא אוַתר – ולקריאה קלילה שלך אשליך את הכל, כל יקר וקדוש, לעשות למענך הכל, הכל, הכל! הן מפצעך הבלתי־נגלד, ממכאובך, מכאוב־התמיד, עלה חלום זה ובאו כל הדברים והיו כך. פרחה ההזיה ושזרה מטוֶה רקום שלל דמיונות־הבל, עלו הגעגועים וכך שרו: הן יש מקומות והרים שם בקצווי אופק. מקומות שקטים שהמציאות בם חלום. יש שדות נרחבים ואפשר להלוך בהם למרחקים רבים, לבד, מוקף מנגינת תכלת וירוק. יש מקומות שאין הפה צריך להפתח בהם. והרגלים נעות או עומדות מאליהן והשמש למעלה הולכת ממזרח למערב ושוקעת. יש מקומות חרישיים־חרישיים וסערות־לב גוועות בהם ברחבות וצוללות נוגות במה שמסביב. ואפשר גם לבכות ולילל בלי הרף. אפשר להתפרקד ולעצום עינים ולהניח לכל ללכת, לעבור ולהדחות לאחור… ימים ברוכים, ימים ארוכים, עוברים, מתרפקים, נמוגים באפס, והשנויים מודגשים רק מִמֶּרְחָק, והם קלושים, קלים ורופסים, שלא מכאן… הכל שם עמוק, מחריש ומשפיל, שותק ועולה ונמשך מתוכו, גוהר ומתפשט בלי תחומים וסוף. הלא יש מקומות כאלה, והיכן הם? היכן את! הלא הכל מכוון אליך, הכל נעשה לשמך, הלא כל יפה וטוב מעלה את זכרך ודוחף לרוץ ולהראות גם לך! לוּ היית כאן עתה, ללכת יחד עמך, עתה, בחשכה הלילה, בבושם הקרקע וזליפת כוכבים, לעבור וללכת, לא לעמוד, לעבור מרחקים, על פני שיחים נשברים, על פני שדות טחובים, עד בלי קץ, עד…

ס. יזהר, גליונות, אב־אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הפרק הקודם

משעולים בשדות – ז'

כאן נזדקף פתאום אבנר, כתף את רצועת רובו, העביר את המושכות לשמאלו, כזה המוכן לדהור, ומרטט בשפתיו ומחפש את המלה הפותחת, היה מכוון כל מה שסער בו למוצא שיבעה עם מלה זו, וכל מה שהיה מעיק ברתיחתו נצטפף וזעק מאחור, משווע בכאב בכל אותם הפצעים השותתים ואינם מרפים, ולוחש בהתלהבות גוברת:

– כלום יודע אתה, זלמן, היות בודד מהו? היות איש חי, מסתובב ופועל, ובודד בודד תמיד ולעד? כלום יכול אתה לראות את יצחק הפוסע בעיר הזרה, נודד מפינה לפינה, עובד יומם, מתגעגע לילה, מנסה כאן. מתחיל שם – ואין מפלט ומוצא אין ואין. ואותו ניקור טורד, חריף ומתמיד, מאשֵר נוגות שכל מה שהיה מציאות היה, בפועל ובממש, לא השליה ולא חלום… מיותר הנך. עליך אפשר לוַתר ולא יחסר בהעדרך כלום. ושידולים ופיוסים – כולם הבל. אף רתיחה נואלה זו שבחזך – לריק היא, ואין בה מאומה. אמת, רוצה היית לעשות מה, לזעוק לאו ולהתלות בכל דבר שיוכיח כי על אף הכל משהו הנך, ואתה רק את ראשך מרכין.

כן. ולא תלחם ביסוריך. דוּמם תפקיר עצמך לאוּכפם. בענווה, זלמן, באהבה זדונה… לנטוש שדות, לשחר תמורות, אתה אומר, ברם, אין זה תמוה ובלתי־מובן כל־כך – נוגה היא הדרך, אך אחת מתחילתה. ראה: יש ובא יום ואין לשאת עוד דבר. נתלקטו הדברים ונצבו בשממונם. אל כל צל־מפלט ישאף הלב בעקתו וגעגועיו המוחנקים, מאװייו משכבר משוועים למחאה, למרידה: אם לבכות, אם לבעוט, או להתלות בקורה. והוא? – הוא הלך להגות בספרים. כך עשה. פרוּש. נתון לעצמו, זנוח ומתיחד כלבבו. באותה ספריה מרוחקה וזרה. וראֵה, כשחזר משם הלך לו בדרך לבדו, והיה בין השמשות. עיף היה בודאי. מהלך ומהרהר במה שקרא. התבין? מתוך שישב וראשו בין אגרופיו, שקוע תוך עצמו בשעות האלה ושפתיו חשוקות – הלך עתה ועיניו לא ראו אלא את הטהור כמוהן מסיגופי השתיקה, ואזניו לא ספגו אלא זוך עונה בהד ללבו, לב זה שנתעדן ונפתח. מה לו אז אדם? ואיך יראה אז דבר? לראות – כיצד? והלא הכל רחוק ממנו, הכל חולין מסביב, שייך ליום־יום, והוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו… אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע ומאום לא יהיה ולא ישתנה? מה בצע! שמע: אני, דומני, אין בצע גדול מזה. אני מעולם מפלל לרגע אחד, ולו גם זעיר ובן־חלוף, שבו יחדל העולם למעני ואהיה רק אני עם אני, מרגיש ויודע פשר כל דבר, מה אומר כל קורטוב שבתוכי, נענה ושומע הכל מבחוץ ומבפנים ומרגיש שכדאי היה בשביל זה כל מה שהיה, ושיש אחיזה במה שיבוא – שוב יוכלו הגלגלים לסוב. ענָו אחזור למקומי שנגלה. אלך באשר אלך, אשב באשר שם לא אשאל יתר על כך… מה בצע במותי… הידעת למה נטה מן הדרך? תאמר: מצב־רוח קל עובר, געגועים מפייטים כמעט קט, ושמע: לבדו הלך בשדה, כי עצמו עם עצמו הלך ומבלעדיו לא היתה עוד נפש אחת. כאילו היה הוא העולם כולו, אי־מזה זכרונות רחוקים ועצבות קרובה רוחשים ומתלבטים ב,,אחת היא" טורדת, ואובדים ונמוחים בערגונות אלה הרותחים משכבר. ברור: מאום לא נשכח. לא השדות ולא הבקעה, לא הורָדים ולא פרחי־הבר, מאום עוד לא עבר ולא בטל. ואף־על־פי־כן ראה – נלחש גם משהו חדש. הרים נשקפו לפניו, אותם הרי־גיר בהירים־לבנים, שותקים כל־כך. כאילו יש לבסוף מבין, רוצה להבין ולחייב, אפילו אם דל ועלוב הוא, אפילו אם מרובים הם חסרונותיו לאין־ספור, עד שנראה שלא לחנם היה הכל, ועוד כדאי, כדאי גם כמו שהוא… האין האויר טהור וקריר כל־כך, נושב חֵרות, שר דממה, רוגע עד בכיה? זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, וכל זה – שלוֹ, קרוב לעצמו, לאותו יצחק גופו שכך וכך עלתה בחלקו, מקביל לכל רתת הפועם בו. הישים עתה לב לכל אשר עובר ונחפז, למכונית ולאנשיה, לאזהרות ולצו התשובה? ההוא יחרד לנפשו ויפחד? ודמיונו כאדם הראשון הפוסע בתבל בראשית. הן בחשאי הלך. וראשו מורכן. בידים נתונות בכיסים. תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… והיה אז שקט. שקט מקיף כל עצם כים את אייו. והיה אז לפנות ערב. והעינים כאבו מרוב קריאה, גם צינה ירדה ונשבה. הוא את מעילו לא רכס. וכך צעד… מן הצד חרשו ערביים אדמתם. הביטו בו מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה. הישים להם לב? בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים, בנהרת דממה שקופה וזכה, ברון בו עצמו עם ניחוח האויר? הם הפילוהו, הפילוהו בעודו הולך. ונפל… אתה שואל אם עמד להתגונן או אם רק הביט בתמהון? לא. הוא קרס. קרס כך. ומִלא קמצו צרורות ועפר… ואלה שקצרוהו צחקו בגרונם, עיניהם נגהו אז בפתח תאוותם הבלומה. והוא שתק ונפל.

כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. אלא שכאן לא יכול עוד לשתוק ונפנה להלז והפתיעו בקולו: טוב, זלמן, שהלך לו יצחק. אין מה להצטער. טוב לו, טוב לכם. הללו שכמותו – דרך אחרת אין להם. אתה אומר: חיים מנצחים. אתה מעדיף חיי חולד־אדמות ונצחונותיו, ובלבד שיחיה וישמור על חייו, אתה רוצה בגבורה, באות ובסמל – והוא רק נפל בשתיקה… אכן. מה תוכל לעשות: כך הווה, לא אחרת. נפל בשתיקה. אפשר שנעדר או לא ניכר כאן נצחון, כי המות אינו זכות ולמוּת זה רק למות, ובכל־זאת, אני אומר לך, טוב שאיננו. כלום יכול היה לחיות אחר־כך, לאחר כל מה שאירע, לאחר שנדמה לו שהגיע בכל־זאת, לפי דרכו, לפסגתו, לבדידות חשאית ופורה לעצמו? מה היה יכול עוד לעשות כאן? עתה כשנתאחו מניה וביה כל הקרעים כולם. לא מצא פלוני את שלו ביניכם. גם לא היה מוצאו במרחקים. ואם, ובזה משום־מה אני בטוח, גמר את חשבונו בהתעלות עצמו בעיני עצמו (אל תשאל, זו מניין לי!) – מה רצונך עוד? הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. פחות חולה־הזיות אחד… וביחוד כשהלה, כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות. אל תחפש בו את אשר רצית למצוא בו בשבילך. האמֵן לו לברנש ומְצָא בו את האמת שלפי דרכו, אף אם השליה בלבד היא זו. הוא הלך ולא ישוב. עלה ולא ירד. חייב היה ללכת. ולא ישוב. לא ישוב. וככה טוב…

כאן נסתבך אבנר לבסוף ולא מצא את מליו. הרגיש כי דבריו תמוהים, פורחים באויר, אינם מוכיחים ואינם משכנעים באמתתם. כי, כנראה, גם אלה רק הזיה הם, כי החשש לעצמו, להֶקֵש לגופו הוא העולה ונשמע מתוכם מאליו, חמלה זו שהוא חומל על עצמו, ומה שהוא חייב להצדיק את שכמותו – כל זה משווע עלובות ונוגות. נשתתק במבוכה והשפיל עיניו.

ואחר־כך היתה שעת צהרים. השמש נתלכסנה. נשבו רוחות של אחר־הצהרים. בהרות החוירו בשדות וכבו, נגרשו וחדלו, ושרדו עקבותיהן בעפר השבילים. פשטו צללים. נשרה אבקת־אד מזהרת וחרג פז חוגג־פוזז מן ההרים שהאפילו. וארכה השתיקה עד הערב.

*

יום אחד חזר אבנר משמירתו ובלל לסוס אָכלו, חזר ונטל את רוֹבוֹ ויצא לשוט עם דמדומי־לילה יורדים מעבר לחומות, בדרך אל ההרים. בשדות גוונים רכים וחמים וזהרורים נטפלו לדממה המאװשת, והקַש השחום־כהה מקרוב, הלבין והבהיר במרחקים. עלטה שנָשרה צעיפים צעיפים הליטה בכחול־ים אפל את הפרטים, דחקה את הנגוהות לקצוות, לזיזים זוקרים, ולמרחבי השמים המעמיקים וגבוהים ורצודי־לובן אובדים בנבכיהם. שעה שהכל עוצר נשימתו, מֵרים ישותו, מבליט צלליתו ומרגיע צבעיו בתפלה. פתלתול המשעול וקמחי־אפור עפרו. חלקת־תירס נובטת ומלבלבת בירקה העליז הרטוב. תפוחי־אדמה מכודרי־נוף ומגובבי תלי־עפר נמתחו משורות הנמשכות ותמות באפלולית. וריח נעלם נדף מן הדלועים הזִיפיים ורחבי־הטרפים. אוּבל מים מפכפך בצהלה. קוצים גבוהים ודשנים ממורטי־מחטים. אדמומית אחרונה כבתה במערב ונשיבת־לילה ראשונה לואטת ובאה. ערב חם. קול־צרצרים רצוף עונה במקהלותיו מרחם השדות. ניצתים כוכבים. קמרון הרקיע – אין מדה לעמקותו וליהירותו. ריטוטי־בהירות נוגהים בתבואה, ולא נודע כיצד. שקטו הפסיעות, הוצרו, ולאטו השתרך אבנר במשעול ורוכסי ההר לעומתו מתוארים בקפדנות ומסומנים כלפי השמים המחשיכים.

חם היה בקרבו והחום עלה וגבר. נשימה נשימה מעלה מבפנים מנת־כוסף אל הקנה. נשימה נשימה נוטלת מקצב הלב ההומה, שואבת מחלומותיו ודוחסתם עם הגעגועים. חם היה בקרבו חום מלובן ויוקד אשר לַבָּתו זנקה ושרפה לבסוף את כל הסיָיגים ופרצה מכלאה האפל וקראה לה לזו בשמה, בִּשרה שמה ברמה והודתה שרק בלעדיה רע וקודר העולם. הוא הוסיף ופסע בדרכו, נטה מן המשעול ובא אל השדות, מתבװן להמתין כאן עד בוא משמר השדות, וממשיך והולך ומסיח דעתו מכך. נסחף בשלו הלאה. הרובה נתון ביד. הגוף אינו מכיל את הלב.

וכיון שהפקיר עצמו לזכרה, היתה זו צפה ובאה מנגד, חיה, ממשית ומתגלית כמו שהיא, אגב תנועותיה המיוחדות לה. בכל פרט קטן וענוג, בכל ניד בטל ועובר, שלֵמה, מאירה, ודם הולם בעורקיה. והיה משתוחח ומרכין עצמו ובחיוך עלוב מכיר שאין כוח שיוכל למחקה, ואדרבא, יש להדבק בדמותה בכל כוח. הידעת מה זאת לאהוב בשתיקה? אלה, שלכאורה שלוי־אדישות הם, רגילים ושכיחים, ותוכם נשרף בשלהבות ונאכל כליל, כעוֹלָה על מוקדה. ראית את עיניהם המושפלות, מה שנכבש לשוא ומרפרף על קצה השפתים? נשמות אוהבות דומם, בחשאי, לבדד, עוברות בין השאר זרות ונפלות ומבקשות להן מפלט בסיגופי עצמן, בשתיקת־חנק של ,,איש־בל־ידע", ביהירות שקופה, התמכר להערצתן והתיסר באגרוף קשה, יַסר וקרוע לנתחיו כל שאור חי – הידעת, הראית אלה? הו, חייכו, גאים, לגלגו, שבעים – כך היא אהבתנו: מזוית של יום, מראִיַת־פתע מברקת, מדהמת וחולפת, תמיד מן הצד, מן הצד… אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון. הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים. אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר? חייכו, גאים, לגלגו, שבֵעים, אנו על יסורינו לא נוַתר. ישתתו להם הפצעים אהבה. אהבתנו לנו היא. עצמנו היא. ובתאוה זידונה נלחץ אליה.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938).

הקטע הבא

הקטע הקודם