משעולים בשדות – י'

מיד קפץ אבנר ובלא לתת שהות למחשבה מהר ורץ נכחו, לעומת ההר, גחון, רובהו לפניו, לבו בגרונו ורגליו דוהרות ונמלטות. רץ בשדה־הבוּר. דלג בתלמים המרובצים טל הלילה. עוד זינוק – והריהו בתוך התבואה. עצר מתנשם. התכנס. עתה כבר יצא מתחום הסכנה. השקיף סביבו. דומיה. כוכבים קורצים. ושוב התרומם ודהר לפניו, מתקרב להר. ולא פסקה שטיפת מרוצתו עד שטפס ועלה על שלוחה אחת ואורות־הכפר נתגלו לו קרובים לרגליו, וקריאות תרנגולים הקיפו את החצרות ושקטו.

נפל על פניו. הטיל רובהו לפניו. טמן ראשו באדמה הצוננת. ומרעיד כולו חש היה בגניחות עמומות המפרפרות בגבו, רוחשות, מתלבטות ומתנכלות לפרוץ מפיו ומעיניו. קמץ אגרופיו ותחבם בקרקע, תחוֹב שקט, תחוֹב וחבֵּק, תחוב והַלחת באנחות חנוקות. שקטה תבל. נשיבה קלה סלסלה שערו. עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.

כשפקח אבנר עיניו, עוד להטו הכוכבים באלפיהם, חוגגים במרומיהם וזוהרים שלוים. רשפי ה,,עגלה" צללו כבר מתחת לכוכב הציר, וה,,יצול" הקביל לאופק. הלחות התעבתה לאגלים כבדים. וכצרורות צור – הרגבים הצוננים. הוא הֵקיץ כמתפכח מיינו: טעם פגול בפה, חרטה אוכלת בכליות, ומבוכה שלאחר הלולא מזמזמת בראש. דבר אחד היה עולה על הדעת ונמוג באותו הגיג עצמו. משהו שאינו כשורה, שאינו טוב לכאורה, היה מטריד לקמט את המצח ולהתרגש לעומת כל הרהור הצף לתומו: ,,לא הוא, לא זה העיקר". הציקה טרדה זו, רגע שוככת ומשנהו מתעוררת שוב. כלום מה רע פעל? בשל מה הוא נקוט? נזכר בכל מה שאירע. אולם נדמה, שדוקא כאן צריך הוא לשמוח ולהשתעשע בכל רגע ורגע שנפל לו לשלל, שזכה בו מחדש! הן לכאורה דברים רבים ושונים נגלו לו בעצמו ומסביבו – ובכל־זאת לא ניחא. מדוע? ותולעת רעה זו הוסיפה לכרסם. האם לחנם חש הוא עתה עצמו כתינוק שסרח ולקה? ועוד צוללת יפה באזנים אותה סטירה רבה לאמור: ”לא, רחימאי; לא עוד מק־שפתים והבל־שוק – כאן מעשים יש, דברים שבממש!” ומשמעות הדברים היא, שכל מה ששמר עליו עד כה בחרדה ובדחילו – רק מפל ריק היה, וכרכורי סחור־סחור סביב לנקודה. לאמור, שמעולם לא היה בו אומץ ולא יושר, ושתמיד הטמין ראשו באבק מליצות מתחסדות והימנונים לקוטלי־הקנים ורפי־הידים, ומגלגל עיני רחל נאלמה לפני גוזזיה! וטוב, טוב שבא לבסוף לילה אחד, פשוט וממשיי והכריחו להלחם בכל קורט שבדמו על כל קורטוב של נשימה, להכות בידים וברגלים על קיום שמץ־החיים הלז ולהפקיר לתוהו את אותם הנכאים המסורסים! אם־כי, משהו שאינו כראוי, ועוד אינו יודע מה, היה כאן, דבר שאיננו כהוגן, שאינו טוב… לזלמן, למשל, לאותו זלמן, לא היה מזדמן מקרה כזה בשום־פנים… היה כאן משהו אופייני לו לעצמו מאז… אכן: כלום מרצונך שלך נטפלת לקרָב זה? כלום מתוך ידיעה מראש, מתוך נימוקך שלך התפרצת להלחם? או סתם במקרה, נתקלת במערכה, בעברך לתומך מן הצד?… הנה זה הדבר. כמו תמיד כך גם הפעם אתה מחוץ למעגל… מדוע שונה אני מיתר האדם, מדוע הכל בי אחר וזר לכל?… כשעוצמים לרגע את העינים ומרפים את האברים, מורגש שמכל סיוט־מציאות זה לא נותרה אלא עייפות ובחילה בלבד. ואסור לתת להן להתגבר.

הוא התרומם. חכך ידיו לחממן. פהק בדרך־אגב. הוצפו העינים לחלוחית מרעננת ונוגבו בגב־היד. נִעֵר כתפיו להטריד לֵאוּת מנמנמת. נפנה לפסוע, פורט בהסח־דעת באמה ובאצבע על קת הרובה. למטה היה הכל חושך וגלמי, בתים ואילנות רבצו שחור על גבי שחור. געיה שבטרוניה ובשאלה שתשובה אין לה, הטיחה בנהמות תכופות ומתגברות. ומיד חזרה הדממה להשחיל צרצורים וכוכבים לחשכת הלילה המצוחצחה הזו, בפזמה לה עגומות ורחוקות. דומה, שכן אפשר להמשיך וללכת עד בוקר ועד ערב ועד גבולות עולם, עד נצח נצחים. מאליהן נעות הרגלים, מאליהן מתופפות האצבעות, וממילא נובק הראש בחשבונות של הבאי ולא־כלום, הקודחים בשקט, בהעוית ,,וכי מה יש לעשות?" אולם מיד תקפוהו הצינה והלאות והשפיל וירד עד חומות הבזלת. היה שם בול־עץ ונצטנף עליו, שלשל שרװליו החפותים אגב דגדוג בפצע. וחבק ברכיו כדי להתחמם.

טוב. הנה כעת הוא כאן. אולם, אילו היה מוטל עכשיו שם בלא רוח חיים – כלום היה חסר מי מאום? וכי איזה חלל היה נשאר בלכתו? איזה עקבות היו שורדים למציאותו אי־פעם על אדמות? האם היו שדות מתיבשים בהעדרו ותפוחים נושרים מאין קוטף? כלום היתה פרה משוועת ואין חולב או סוס מכרסם אבוסו הריק? מה דבר השאיר אחריו שבהעדרו גם זה יעצר ממילא, יעמוד ולא ימשיך עוד? מי יאמר: הלך אבנר, מה נעשה בלעדיו? לא־מאום! לא איש, לא צמח, לא דבר. יחזרו המים הזורמים ויאטמו מקום צלילתו ואפילו עיגולים מתפשטים לא יוָתרו. נבלע ולא נודע כי בא אל קרבם. אין הוא שייך לכל מציאות שבעולם. מיותר הוא. זר לכל. אינו נדרש לכלום. יכול הוא ללכת אל כל אשר יפנה, לבוא אל כל אשר יגיע – דבר לא ישתנה, הכל כדרכו ינהג, בתוך האפיק הרחב, הנוהר לו מאז. גרגר אבק פורח, יתָלה כאן או יצנח שם – הכל אחד הוא. מקרה אחד לכל. אדם בלי כובד. חי באין קרקע.

והלא תמיד, כשגברה הרעה והעיקה בכל תפלותה סרת־הטעם, תמיד היה משהו שמעבר לכל זה, מאחורי הדברים, משהו לא־ברור, בן בלי־שם, מנצנץ ומנחם באורו, מעודד במציאותו, שהבטיח בתוקף כי הצעד הבא, דוקא הבא, יהא נוח יותר וקל, והיה כדאי להתפייס בגללו, לחזור לקוות ולערוג – מהו דבר זה? היכן הוא בפועַל? איזו דרך תוביל אליו, איזה מעשה יעשה כדי לצאת לקראתו – והלא נכון הוא עתה לכל! מטען חיים חדשים לו, רצון מושיט יד לתפוש ולאחוז, נפש שהיתה לה עֶדנה ותלבלב – ומה עושים בכל אלה? הבלים! לא נחומים דרושים לו כעת, לא יד רכה, אף לא לב מבין – קרקע, קרקע לאסמיו המלאים, חלקת־אדמה לחדשה ולזרעה! היכן היא זו? במה יוצאים אליה? הכל בו עוד תוסס, כה גלמי ולוהט, עשוי להתמוגג ולהתעצב לכל דמות – והיכן הוא הצו הגוזר, הפוקד ושולח אל הדרך האחת, שבאפקיה מאירים האהבה הגדולה והחופש ללא גבול?

גברה הצינה. עוף־לילה צחק אי־שם. מנוכח פרשה קזוארינה מִשזר צליליתה נגד הרקיע הסגול־כחלחל אשר רָגַע כשדה עם שקיעה. ברעפים הטחובים של הגג הלז רפרף בהַק חוֵר. עוד מעט ויעור השחר. הנה יעבור הלילה הזה. ראשון, לכאורה, לימים רבים, לחסד אור־שמש ומתנת נשימת־אויר. אולם הוא עצמו, כלום נכון הוא ליום הזה? הן טרם נגמר החשבון, עוד לא נמתח הקו האחרון, עוד רחוק הסכום מהתָפס. חסרה עוד הדרך האחת, המותוית בבטחה מכאן והלאה, עוד איננה המלה המשחררת מכאן ופנימה. פתחי־הלב עודם נעולים. אין לנתק עוד את החבל ולהפליג, גם העוגן עוד איננו וההגה לא חוּזק… או שמא יקח מחר ילקוטו ויחזור אל המקום שממנו בא, כדי לנצח שם, דוקא שם, בכוחות שרכש כאן, לעשות שם מה שהיה נבצר אז, להתגבר שם ולאחוז דרכו שלוֹ! אולם לא. לא, בחור שלי. מכאן לא תלך. לא תזוז. לא תרָמה איש. לא תוכל לחמוק כעת. בלילה הזה לא נעשה מאומה. ולא היה דבר. רק נגלו הדברים, ויש עוד להפכם לממש. מקומך – כאן הוא. ולא תזוז מכאן. לא תזוז. לא, בחור שלי. לא תוכל לזוז!

געגועים? כן. כנגד אלה אין כל חוק. כחרג־אור, הפורץ אל חשכת תא כלא, יפוזו ויבואו. אין שבכה להם ולא בריח. ובבואם יתעתעו, ידיחו ויסיתו, אולם בהושיטך ידיך כנגדם – ישרבבו לשון ויחמקו בצהלה, ואתה מקיץ ונפשך בן ריקה והומה. ומשום־מה נראה ברור יום אחד, שהעולם הפך בו כלפי חוץ את צדו השמאלי, נגלה בלבניו המסואבים, וברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה, שותק הכל. כאן הוא. מאחורי חומות הכפר. אינו יודע אנה יטיל עצמו, מה יעשה בו.

היתה הקזוארינה לוחשת במחטיה לחש מרחקים, רננת עולמות שותקים, שאחת בלילה נפתח פיהם לזעוק עם כוכבים גלמודיות ובדידות. להיות נכרי בין אחים, להיות זר לכל עולמך, להשפיל כל מה שיש בך, כל שארית גאוָתך, ולהושיט יד מתחננת ולא להענות גם בחיוך־נדבה – לך־לך בן־אדם, חייך, הויתך, חלומותיך, הכל הבל. היינו הך. רע להיות בודד כדג באגרטלו, קשה להיות מעונה עד לבלי שאת את עצמך ככל שתהא ובכל שתהא, להיות נלחם לעולם על חיוך ,,לא־כלום" בשפתים, ולשאת תוהו לא־כלום בקרבך, לגלגל בלשון ,,איני צריך לרחמים" ולפרנס את הלב השואג בבדידותו בפירורי־פיוס. בודד אדם כל־כך, אין אח ואין אוהב, איש אינו צריך לו, אין לאן ללכת ואין לאן לשוב. יכול אתה לזעוק ממכאוביך – ו"לא־איכפת" ישתוק מסביב. מי מחכה לו עתה, מי ממתין לשובו ופותח זרועותיו לקבלו בשמחה, לא מרחמי נדבה או טוב־לב צבורי, אלא מאהבה, אהבה יחידה וגדולה! מי ישמח עמו על התלאה שעברה וינשום יחד עמו לרוחה? ככלב, ככלב נדח השתוחח, בן־אדם, הכל זר, רחוק ולא שייך. אל תשאל ליד מלטפת, ללב נד קמעא. כרע, נפול מאחורי החומות, בלַע דמעותיך ורוקך המר בדומיה, הֵחַנק בנשימותיך – אין מלה שתאמר לך, אין מבט שיחונך, הִנָמק, מיותר אתה. אהבתך? – מי צריך לאהבתך? יסוריך? – מה ערך ליסוריך? יש אור בעולם, יש אהבה, יש חיק חם, גם רחמים יש – אתה אין לך חלק באלה. לך כיסופים נחנקים, געגועים דוממים ורותחים, בכי שאין לו מחיר – עלע איפוא דמך, הכל אחד הוא. מה אַת עושה עכשיו, ילדה רחוקה, יקרה? התרגישי בכל מה שמתרחש כאן, הנשבַּת חלומך השאנן מקול שוְעַת אימה מבעתת, ממראה זה שבול־העץ הקר רואה ושותק ואינו מבחין בין טל לדמעות? מדוע אי־אפשר לחזור אליך, לבוא אצלך, כדי שתשאלי: "מניין הדם, אבנר, מה אירע?" וכדי שאענה בגודל לבב: ,,שריטה קלה, ילדה, שריטה בלבד", וכדי שאספר לך בנעימת ביטול את הכל ונפרוץ שנינו בצחוק רם וטוב… ברם, שוטה אתה, בן־יקיר! מה הבכי הזה לך, מה הפטפוט הרכרך הלזה – קנה רקבוביתך, ושטה לך מכאן! מה היה לך, לב־נמס, הבט סביב – ריק האולם, אין מי שימחא כף. וזכותך היא, שֶכן משיכת כתף היתה שכרך: ,,רגשני כמו זקנה, סנטימנטלי עד בחילה, גדלנו מכדי כך. הבה נלכה!"

הפסקה.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ב'

והראש היה מוחזר חליפות לאחור, אל המקום שאור־השמש עוד נח עליו, ומציץ סביבו בבהלה גוברת. אפילו הגב הזה התמעט, ושוב לא היה בו כדי מעצור. ותמיהה היתה מתרטנת בטינא ושואלת בפנים זועפות על מה נצטרף לפלוני זר זה ולא שרך דרכו לבד, ומה, לכל־הרוחות, פיטום זה שנתפטם בחלומות עורבא־פרח על בטחון ועל עתיד וכיוצא באלה, כעולל זה, עולל בן־טפוחים! לולא נעלם עתה ממנו תירוץ מספיק, כדי להפטר ולקפוץ מן העגלה ולפרוש אל אשר יפרוש, להתחבט אי־שם באחת הגיאיות ולהתפלש בעפר השדות – היה נחפז ומסתלק מיד מכל מה שמתקרב ובא במרוצת סוס אביר. כמה ממהר הוא לותר על שלו. כלום לחפש בריות חביבות ונוחות טרח והגיע לכאן? ובכלל, עתה נגלה הדבר בכל אימתו, כמה נואלה היתה הליכה זו שהלך לכאן, תקוף־דמיונות, רק כדי שיפוטר ממה שנטל עליו לעשות שם, דווקא שם! מה לו כאן, מי לו כאן? ככה, בחונף קל כזה הפקיר הכל ונתפתה להאמין, ומה שעוד לא נפתר, מה שחייב להפָּתר, את חיובו של עצמו, את טעם היותו, נתן ביין זול של רגע. לא, בן־אדם, לא. הפצעים עוד כולם שותתים, כולם דווים. העלבונות מנינם שלם. והאכזבות אחת מהן לא נפקדה. ובעצמו של דבר, אין עדיין מאומה שיחרוג ממסגרת ההיינו־הך. היינו־הך.

השדות נתלכדו לשטיח־אופל אחד מגולל עד מרחקים. בהרת־ענן תועה, שהיתה מציצה מעבר לרכסי ההר, אדמומיתה המעטה בוטלה בתכלתה הירקרקת. געיה אדירה ודשנה הוטחה מבין הבתים שמנוכח ופחתה לאטה.

– אתה בודאי רעב – נפנה פתע הקול העב והנמוך מתוך הפנים מועמי העלטה היורדת – מיד נגיע הביתה!

מיד נגיע הביתה! אנוש זה מה הוא סבור לו! הביתה! ברם, מיד נתגלה שמעין החֵמה הזו נדלדל ואזל, ואותה כפילות עצמה היתה מהבהבת כקודם, ולא זו כהרי הרעב שהורגש פתאום בכל תקפו בריר שנצטבר בפה, באיצוטמכא המפרכסת ובחזון מיני מזונות גסים וערבים. וכשנטפל אדם לרעבונו, שוב לא יצלחו כל הרהורים רוממים ושאינם רוממים, המונחים בהויתו, ושאינם כאלה, לצורך תשומת־לב כלשהי. אכן, רעב הוא ביותר, ואין פלא בדבר. סעודת־הבוקר היתה קלושה ועצבנית, וחוץ מזה רחוקה כדי מהלך יום תמים! ממילא מנסה שיור־הבינה שבקדקוד לנסח ניסוח פשרה ולמצוא היתר לרעב, לתאבון המתגבר ולהרהורים הדחויים שלמרות הכל טוב שנדחו, וטוב שאפשר בלעדיהם.

וכך, בטרם ידעו עיניו אם לזעוף במחאה או לחייך בפיוס, ובלא להשגיח ברצונו המתחבט עדיין בין רתיעה שבדחיה ובין תהייה סקרנית על עולם חדש – טולטל והובא כחטוף לתוך הרחוב בגזירת שעטת ערמוני עליז. ועד כה היו גרוטאות ומחרשות ומשדדות מגובבות במבוא, וחצר ראשונה וברושים צופים פניה, ועץ פלפל מעלים צלליתו המושזרת באפלה, וזאטוטים משחקים בשאון, ואמת־מים משכשכת תחת האופנים, מנורות־ערב ראשונות בבתים, פלוני שחוח־גוף ומתוח־ידים נוטל דליי־חלב ונושאם במעלה הדרך למחלבה, ופלונית יורדת ושני הדליים תלויים על אצילי זרועותיה והם משיקים ומספרים זה עם זה בצחצוח קטוע, ועֶגלה אחת מתפרצת משער חצר ודוהרת אבירה בהפשלת־זנב לרחוב ומשלחת לפניה אווז נבעת. והברה אחת גבוהה נופלת בחלל וזורעת הדים, וקול אחר נענה מן הקצה שמעבר. אילו בריות סרים ומפנים מקום לסוס הלועס את מתגו בקצב שבאי־סבלנות, ונטפלים תוך חלוֹף בשיחה פזיזה עם זלמן. ואתה, הכנוס בין קרשי העגלה ומצפין עצמך ככל יכלתך, נוטה אתה משום מה להאמין שאין איש שם לבו אליך, אם כי ברור הדבר שמחבואך חשוף והכל סוקרים בך, אך העגלה ממשיכה ועוברת, והמקום החדש מתגלה ממרומיך כאל אחד הצופה במחזה שאחרים משתתפים בו. ובשרירות דמיונך מצטרפים העצמים לנוף שאין העלטה סותרתו, ומעמד האילנות ומקום הבתים מצטיירים ונקבעים כפי שנוח לך. וחוץ מזה מובטח לך שבידיים אמונות אתה נתון ותגיע למחוז־נסיעתך השקט, אפילו אם אתה כשלעצמך היית בוחר להמשיך ולנסוע עוד רבות וארוכות.

קרוב הוא ההר, נוטה לתוך תוכו של הרקיע המתקרר ומתכנס לסוּת אפלה־כחולה. דקלים קפחים פרשו כפותיהם בחצר אחת, והאור הנזרה מחלון הִבהיר ברנש אחד שמהר וצעד ורובהו על שכמו, צוהל ונענה ב”שלום" רחב וחומק לאפלה (מחר אף אני כמוהו!). נדיפת לחם טרי וחם, מהולה בבשימת עשן קלוש, פשטה ונמוגה, מזכירה דבר ואין יודע מה. מיד עקף הערמוני ונכנס למבוא, וקפץ זלמן והקדימו וכתנתו מחוירה באופל, ובחיוך ,,כבר הגענו" והטלת המושכות על גב הסוס סר ופתח את דלתות־השער החורקות, גרף ברגלו אבן לבל תִזַחנה, וזה הערמוני עקר ובא אחריו אל החצר, וכבקי נפנה מאליו בשכשוך עלץ אל ערמת־חציר מוטלת ונטפל אליה בנבירה, טַלטל והפרד אלומה סבוכה אגב זרירה ורקיעה וצלצול חלקי הרתמה. וכשקפץ אבנר אף הוא וירד, חש בבת־אחת שאמנם עיף הוא מאד. התבונן סביבותיו. גג־פחים שהבהיק נגדו, ריחו ומשק השרשרות מבפנים – העידו על הרפת. החצר היתה רבודה אריחי אבן. תמה היה מה עליו לעשות. מן הראוי לעזור לו לזלמן.

אך כיון שהלז לא נראה, וכדי שעמידתו לא תהא דלה וריקה, נטפל ונתעסק בילקוטו לצורך ושלא לצורך. אך מיד הופיע זלמן ונפה גדושה בידו:

– עיף בודאי, לא? הכנס הביתה, אף אני מיד אחריך! – אמר.

– יכול אני לסייע לך במשהו?

– אח, לא. הרי אינך יודע ואינך מכיר כאן מאומה. ברם, יכול אתה להתיר את הסוס, אם רצונך בכך.

ארכה המלאכה בידיו הלא־אמונות של אבנר, אך התעסק בשקידה ובאמונה שלא יוציא לעז עירוני־בטלן על עצמו. והיה בהתעסקות זו משהו מרנין וחדש ועם זה מזכיר דבר שכבר היה פעם קרוב ושיש בו משום כנוי קולע לאיזה ערגון שתמיד היה ערטילאי ובלתי־מחוור וכל מה שהיה אומר ומדובב נשאר סתום ללא תרגום. היתה דממה סביב. מפעם לפעם היו האצבעות מלטפות באגב את משי־העור של הערמוני וסופגות חדוה רכה וחיה. והיה רחש עובר בדממה הזאת, שלא היתה כאלה החנוטות וקפואות, אלא זזה ורוגשת, והיתה מתפקעת וטעונה פרכוסים כה רבים שרק דממה יכולה להכיל שאתם. עצם עצם נתון בפני עצמו, נושם בודד בחוגו סביב לו, ואין נוגע זה בזה, קרקור צפרדעים בשוקת היה עולה ומתרועע ואינו פוגם בצרצור הרצוף שמאצל, ואיזה עולל שבכה אי־שם, לעצמו בכה, כשם שהשירה שנשמעה לא הפריעה ריטונה של תרנגולת ישנה. עתה הופיע זלמן ופנס בידו וצללים מתפשקים מרגליו לעמודים מתרחבים הלוחכים את חומת הגדר וגג הבית השכן, נטל את הסוס והוליכו, וחזר וחייך אל אבנר –

– נו, בוא נכנס, עוד שעה קלה ועבודת־היום תסתיים, כבר ארוכים הימים… ואתה עייף מאד? הנה שם המקלחת, והנה הפנס, תתרחץ, ונלך לאכול.

רחש לב אבנר תודה לזה הגבר החרד ודואג לו כל כך וממשיך בלא יודעים זרם־בטחון ממנו, וקצת היה נקוט על שכך נוהגים עמו בפינוק מעין זה אלא שפשטות הליכותיו של הלה לא התירו לו אלא לציית ולעשות. ובעודו שולה מילקוטו חליפת־בגדים, תפס עצמו מסלסל בשריקה קלה, שהפסיק אותה מיד בהרגישו בה. אך תחושת בית ומולדת כבר התגנבה ובאה לתוכו, מטיפה שלוה של רחבות. או אפשר רק ריח ילקוטו וחפציו פעלו כך? וזלמן זה, מה גרם לזימון כה מוצלח שהִקרו לפניו? עוד עתיד הוא לתהות על שורשיו של הלה ולחפש אחרי המעין שממנו שאובים כוחות סמויים אלה שבו, עם האיתנות השלוה, עם הבטחון המחייך הלז.

ברם משיצא אבנר אל החצר וקדמתו החשכה הרוויה לחות וכוכבים קורצים למעלה, וכאחד גדול וקורן היה הפנס שעל העגלה, וקולו של זלמן עלה מן הרפת בגערה: "הי, עֶדנה, אל תזוזי!", מלווה העתקת דלי וגרירת שרפרף ונסמך לקילוח קצוב של חלב – נתערערה שוב שלותו. דוקא שיגרה ביתית זו שבחצר – הכריזה בתוקף שזר הוא כאן. נטל את הפנס ונכנס לצריף־הפח המשמש מקלחת. צריף ישן, רעוע וחסר־גג, ריקועי הפח הופשלו פה ושם מרוב ימים. הכוכבים טפטפו מלמעלה. בֶּטון הרצפה חלקלק ולח. פח הפוך וקבקבי־עץ היו הרהיטים. תלה את הפנס ורבץ על הפח. שבה הערירות והחלה טורדת בגרון. למה אינו מרפה ממנו, גם כאן, חיטוט בזוי ושנוא זה? כלום אין עוד מקום תחת השמים שאפשר להמלט אליו? כמה נמאס הכל! הנה שוב אותה התִפלות, שוב אותו השממון המטיל אבק באויר וקורים מאוסים בכלי־הנשימה. ועד מתי כך? מדוע אי אפשר לקבל את הדברים כמו שהם, בשלוה, בלי התרגשות יתרה ובלי פרפורים? הנה עתה, לאחר שהשאיר כל מה־שהיה שלו שם, מאחור, רחוק – נראה לו שנמהר לעשות וכי הדברים שם לא היו כה נוראים, לא היו חסרי ישע כל כך, ואפשר היה עוד לעשות ולפעול ברווחה ולצאת מן המיצר גם שם. אפילו שם. למה ניתנות תמיד שתי דרכים לאדם, ולא אחת יחידה? ולמה רצון ניתן לו, ולא מתג להובילו מכאן ולכאן? הנה, קבלת על עצמך דבר – קום איפוא ועשה, או אסוף מהר מטלטליך ונוס למקומך שסאובו קוסם ממרחק! רק חדל לך מהתיסרות־פקפוקים זו. חדל מדאוב על עצמך ומרחם על אפסותך היהירה. ואדרבא, אם שטות עשית בבואך, אפילו שטות, – קַבּלֶנה. דרך נסיגה – אין. צריך ללכת עד הסוף. כי למעשה יש רק דרך אחת, והמשתמט ממנה משתמט מכולן. עכשיו שוב אין לפסוח על הסעיפים, ומאוחר להיות אובד־עצות. חסרה המלה החותכת. ולולא זיק זה שהבהב למקוטעין ולחש: המתֵּן, בני, רק זמן קצר, ימים מועטים, אחא, ימים מעטים, ואתה תחזור, תחזור למקומך שלך, – לולא לחש מנחם זה – כמעט נטרפה דעתו מעצמת המכאוב. נעשו הנשימות חטופות ושטוחות, תהום נפתחה סביב הלב, וכל פעימה נפלה לחלל ריק ומאיים, שביב רצון דולק קמץ את האגרופים, ובעינים קפא מבט עומם.

רצון. חַה. מהו רצון? – הבל, דמיון שטות. עתה משנעשה הדבר, משהוצא והיה לאמת – היכן הוא רצון זה, חזק וגוזר על עצמו? והגבורה איֶה? איך היה משכיל לאמר אז: הנה במקום שיהיו שדות והרים, במקום שתהא התיחדות ובדידות־שם יעלו כל היסורים, כל העלבונות והתקוות הללו לכוח, לדבר שבכוח, למעשה יוצר, מהוֶוה, מחייב! בודאי. אך עתה מתגלה שדוקא הימורים והדאבות האלה – יקרים הם, חשובים, ובהם יתפאר אותו רצון המואס בהם. הו, לחנם כל אלה הנפתולים וההדחות שהקיף בהן את עצמו. עתה שעת הגבורה. זה יומו של הרצון. הנה הזמן למפעלי יאוש. והיכן הם? מה היה עליהם?

ומאידך, הלא עוד טרם נכנס לכאן, עוד עומדות רגליו בשער, מִלָה לא דבר עם אדם, קטנה או גדולה לא נעשתה עוד – והריהו כבר מתחבט. על מה? על מה, בן־אדם? חרטה זו על מה היא? צר לך על עצמך, שנגפת בקרב ונסת לכאן. וביתר פשטות: עוד לא נקפת אצבע – וכבר כפפת ראש! ואף לא זה! חבל לך על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.

אלא שדוקא הודאה זו שבפירוש, שנתפש בה, המריצתהו לחלוץ בבת אחת נעליו ולפשוט חולצתו בהתרגשות יתרה, כדי להסיח את הדעת ולנתקה מהגיגים וזכרונות אסורים אלה. אך מיד הפסיק. חבל היה על הנעלים שכבר נחלצו ועל החולצה שהוסרה. מֵאן הלב העקש בכל אות שבהתאחזות במקום זה, בכל נסיון שבהתאזרחות, והיה פונה במרידה רבה וסוערת אל מה שנשאר מאחור. אולם אחר כך נתערבלו כל המחשבות לעיסה אחת כבדה ועכורה, ללא מלים, ולהתרפקות על כל צל דבר שיש בו די מעצור, להשתוחחות אחת מדכאת שגחלת עמומה היתה דועכת בתוכה. ואף־על־פי־כן היה נדמה שהכל מסתחף, דועך ומחשיך. מה לי כאן? מי לי כאן? ומה יהיה הסוף? כך שר לו הלב, וטחן וחזר שיר זה ברציפות נואשת.

אולם אחר כך נתעורר בטינה כלפי עצמו וכלפי כל מחשבותיו אלה. הוי, נפש רכה וענוגה, נפש סורחת על גחונה – זעק לחובו בחימה – כוחך היכן, איה קשיותך, איפה העצמות לעצמותך? היאך יכול אדם, שחוט־שדרה זקוף לו, להתמוטט ולהתפנק שעה ארוכה בסלסולי־תוהו? הלא ידיים לך, בן־אדם, הלא שרירים לך, איך בטלים אלה בפני לא־כלום שבהזיות? רקוק בפרפורי־הלב, בדמיונות עבר אלה ורחשים ילדותיים מלפלפי עינים! אל תחשוש לנהוג בעצמך ביד רמה, במָרוּת, באכזריות, בתביעות עצומות, וזקוף קומתך בכל אשר תלך. ועוד הרבה היה יכול לדרוש במליצות כגון אלה, לולא נמאסו עליו מיד. ומה שרצה לאמר רק חלחל בתוכו, פעפע, נסה להתגלות ואבד בזרם המלים שבשגרה. אלא משחזרה העין ונתקלה בריקועי־הפח המדולדלים הללו ונתאשר המרחק הגדול הזה שהוא מציאות, שהוא הווה, ושאין לפרק את דריכות הצפיה והערגון האוכל, ולא עוד אלא שעוֹנת מתיחות והתיסרות אכזרית אל כל היקר הלז ממשמשת ובאה, שבה העכירות והציפה הכל, ונותרה רק שוועה אחת: לשוב, לחזור, לשוב. קודח ונוקב היה פסוק זה, ברחמים ובקשי־לב. שוב רפו הידים. שוב דעכה השלהבת. וארכה הישיבה הדמומה על הפח שבזוית הסוכה. עיף נשר מבט העין על הפנס התלוי ואורו המבליח נתון לעולם אחר.

וכשיצא אבנר ונפנה אל הבית, לא היו אגרופיו קמוצים ולא שניו הדוקות ולא עיניו מספרות שמץ ממה שעבר עליהן. טהור היה ורחוץ ורענן. פנה אל שער החצר והציץ לרחוב שנשתפע למטה ריק ואפלולי. סקר את אורות־החלונות שדלקו רצופים ושלוים, האזין לניסור הצרצרים, תהה על מעמד הכוכבים החדש ולא רגיל, ועל נצנוצי אורות רחוקים בהר, שמעליו שקטו הינומות לבנות ושקופות. נסה לשוות לעצמו את פרצוף הנוף המתגלה מכאן, ומה שהחסיר זכרונו השלים ביד רחבה דמיונו. עתה הבחינה האוזן הקשובה בתוך קול הצרצרים ונביחות מקוטעות, אוושת ממטרה סובבת וזליפה עליזה פורטת בצליל משתנה על כל עצם שבחוג היקפה, מקשקשת בתריס, נתזת בקיר, שוקעת לאדמה בלחישה, ומרעיפה על שיחים המשירים טיפות כבדות. קזוארינה תלתה ענף עמוס מעל ראשו, חמור החל נוער. והלב ההפכפך היה מנבא ומנחש באפלה לפי דרכו. חזר אבנר ונכנס לבית.

ענני בוקר וטל משכים הלכו מלוא העולם, תחוחי לבנונית לחה וזחוחי חדוות שחרית, חופפים ממעל ונתמכים בהרים מזה ומזה. דבשתו של הרכס התלול הלז סובלה משא עננים נמוגים, פורחים שאננים וגולשים פקעות פקעות נתקות בתהום המרחב, העצים היו לחים וזיו טפטף מעליהם. הגגות האדומים וטחובים, מצמיחי האזוב, הבהיקו כעולים מן הרחצה. צר חוג האופק המצהיר והמקציף בועות־ערפל מתפקעות האופף את אבנר הצועד בטרם־שמש מעבר לחצרות, מקיף את חומות־הכפר שבזלתן היתה עתה כחלחלה, צוחקת ככל יכלתה מתוך משבצות הסיד הדהה. רוחצו הנעלים וכובסו המכנסים, וכל זיז זוקר בשדה עִגֵן טפות טפות, פורט את זו וצובר את זו. נדיפה ירוקה ורטובה השתכשכה בשלולית צפרירים צוהלים ונפוצים חרש. וטוב שכל מה שעִנה והדריך מנוח בלילה והתעיב את עצמו ואת העולם – נשאר כלוא בבית, והוא כאן, חפשי בן־דרור, מתרענן ונכון אפילו לשיר לולא נוח לו יותר בשפתים סגורות. שוב הפציע אותו מזג־רוח מלבלב ורוטט, ומלים וקצב וחרוזים נשלחים לפניו כביום אתמול. ודלת אחת כבר היתה ערוכה, ונוחה לאמירה, ונפרטת בלשון, ומתפפת בנקישות הרגלים הפוסעות וצוחקת ואובדת בחיוכה בתוך התוהו הלבן והריחני הזה. וטוב היה כעת ביותר, לפי שמוחש היה שאין מאום נחנק ונחסם על־ידי גילה זו, ולא נמחק דבר מן האימה ומענויי־הנפש במחיר הבהירות והצלילות הזו, זה בצד זה זרמו בעורקיו יסורים עם כוחות־חיים גנוזים, עבר עם הווה, זה מבליט את זה וזה מצדיק את זה. אמת, אילו יכול היה לחזור עתה לשם, למקומו שלו, היתה הרתיחה הקלה והכבושה שבו פורצת עתה לקילוח עליצות, והפה היה נפתח ולכל היה זוהר שבעתים… אלא שגם כך טוב יותר ממה שהיה בלילה. מה שמפעם לפעם מתחמץ הלב יותר מן הרגיל, והאיצטומכא מצטמקת בערגה – את זה אין בכוחו לשנות, ועל כן… טוב שכך נאה הבוקר, וברננת עננים ספוגי־דרור קדמהו היום. לא, כעת אפשר, גם בלי מליצות בדבר הקושי והחוזק והגבורה וכיוצא בהם, לקחת פשוט מה שיתן היום. ברירה אחרת – אין. ובינתים שגשגה בהרת באופק המזרח ושולי־הערפל הוארו וגושים גושים הפשירו ונמסו, והבל רב היה מתמר מן הגגות ומראשי ההרים. בבקעה עוד שטף נהר־אד ששִוה לשלוחה זו של ההר, שעליה עמד, דמות אי מוקף ים לבן, שחופיו כה קרובים וסמוכים ואפקיו לא יראו. ובדיעבד, כיון שכבר כאן הוא, הואיל ובין כך וכך כאן הוא, צריך לחפש ולמצוא את נקודת־האחיזה המחייבת ולקבל ב,,נעשה" מה שתשמיע. כשיעלה האד וילך לו הטל – תתגלה הבקעה, ונוף האפקים החדשים יזרח.

המשך

הקטע הקודם

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט  1938).

80 למשעולים בשדות