לא דור ולא בני דור

כל מה שהתכוונתי לומר אינו אלא מלים ספורות, גם אם תהײנה נשמﬠות כנקישות של תוף:

אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות.

סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים.

ואילו הדיבורים ﬠל דורות בספרות וﬠל קבוצות וﬠל זרמים וﬠל אסכולות – אינם אלא אמצאות של חוקרי הספרות ולא תכונות של הספרות, אמצאות שבאו כדי להקל ﬠליהם בﬠשײת סדרים במצאי הספרות הגדול אין־קץ, גם כדי להדביק ﬠליהם תג של זיהוי לשם האחסון במדפים, וגם כדי להוכיח באמצﬠות המיון איזו תיזה חוץ־ספרותית שיש להם מן המוכן, ובקצרה: כל הﬠיסוק הגדול הזה הוא ﬠיסוק בניירות מתים ובמצבות קבורתם.

כי הספרות, כשהיא חיה וכשהיא ﬠושה חײם, אחת היא מה גילה הכרונולוגי (׳׳השיר הוא חדשות שלﬠולם הן נשארות חדשות" – ﬠזרא פאונד). הספרות כשהיא מתﬠרבת בחײם – לפי דרכה – היא תמיד רק סיפור אחד זה, ורק שיר אחד זה, רק היצירה האחת הזו, הנוכחת כאן הזו. תמיד יחידית לﬠצמה ויחידית גם למחברה, כמו שאדם הוא אחד גם כשהוא אח לאחים וחבר לחברים. אחת ומיוחדת מכל השאר, וכל ﬠיקרה הוא במה שהיא שונה מכל האחרים ולא במה שהיא דומה להם במשהו – בהצטײנות שהיא מצטײנת מכולם, ביותר שיש לה, ובזה בדיוק שאינו בא בלשון רבים.

תמיד, כמובן, אפשר למצוא קווי־דימיון בין תופﬠות, ותמיד אפשר להצביﬠ ﬠל השפﬠות וﬠל הדדיות כלשהי בין משפיﬠים ומושפﬠים, בין זמנים ובין מקומות, אך אלה מﬠנײנים את חוקרי ההיסטוריה, את חוקרי התרבות והחברה, ולא את הנוגﬠים בדבר: אותם קוראי המופלא שביצירה האחת הזאת שלפניהם.

אין דור. וכל השמות שמונים ומפרטים בבני הדור – הם תמיד יחיד וﬠוד יחיד וﬠוד יחיד, ולא קבוצת־יחד של יחידים. הספרות נרתﬠת מפני הסטיריאוטיפ של איזה "מכנה משותף" של קבוצה, ואין "קולקטיב" באמנות. כל הקבצת חברים לאיזו צוותא אינה אלא כסרח משיגרת ﬠולם הפוליטיקה ולשם איזו פוליטיקה.

אין דור, וכל בני־דור כרונולוגי אחד הם בנים שונים לתולדות שונות שמדברים בקולות שונים ﬠל דברים שונים; ואין הם כמין שגר־דגים שנולדים כולם בהרבה־יחד, ובבת־אחת ממלאים כולם יחד אותם המים.

אין דור. וכל השמות שמפרטים בבני הדור כדי להוכיח את הדור – הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח בﬠוד ﬠודם. האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, הללו אינם במקום כולם ואינם מייצגים את כולם ואינם בבואת כולם, אלא הם יחידים בודדים ומיוחדים.

אין דור. צמיחתו של כל יוצר בﬠל־ﬠרך אינה מוסברת רק ﬠל־ידי תיאור מצב סביבתו, ואין קשר מספיק והכרחי בין ידיﬠת גדולת יוצר ובין ידיﬠת מצב סביבתו. ﬠל רקﬠ אחד של תנאי־גידול דומים פﬠם לא גדל אף יוצר גדול ופﬠם כן גדל יוצר גדול אחד. ﬠל יסוד תפוקת ׳׳בית־גידול׳׳ אחד ניתן אולי להסביר הופﬠת איזה ממוצﬠ סטאטיסטי, אבל לא את הופﬠת הﬠרך היחיד הגדול מכולם. יצירת אמנות גדולה לﬠולם אינה מוסברת בתנאי צמיחתה ולא בחוקים שחלו ﬠל בית־גידולה. רק הגראפומניה – זו כן מוסברת בהם.

קשה להצביﬠ אפוא ﬠל איזה חוק מנוסח של התפתחות, או ﬠל תפוקת מצב היסטורי נתון, כﬠל תנאי להופﬠת יצירה גדולה.

היוצרים הגדולים והיצירות הגדולות הם בבחינת "מוּטאציה", וכהופﬠה שקצתה יש לה הסבר מספיק וקצתה אין לה הסבר, והיא מפתיﬠה ומשתמטת לה מכל ההסברים הידוﬠים ומכל הנסיונות לחזות מראש את ייתכנותה. יצירות גדולות אינן ממשיכות איזו מציאות אלא הן מזנקות ממנה והלאה וממנה ומﬠלה. כﬠבור זמן, במבט לאחור, יבואו החכמים ויסבירו מה הוליד את היצירה הגדולה, ו׳׳החכמים בלילה" יסבירו מה היה ביום הגדול ההוא, כולם הסברים חכמים ויפים אלמלא שהם קלושים ופחות מדחוקים־בקושי.

יוצר שגדל בתקופת מלחמה ויוצר שגדל בתקופת רגיﬠה – יצירתם אינה תוצר המלחמה או הרגיﬠה, אלא שאחת נטלה לה מן המלחמה את "החומרים" שלה, ואחת נטלה לה מן הרגיﬠה את ׳׳החומרים׳׳ שלה. אבל מה ﬠשו מן ׳׳החומרים׳׳ שלקחו להם ואיך בנו מהם יצירה גדולה – אינו תלוי לא במלחמה ההיא ולא ברגיﬠה ההיא, וזיקת חומרי הבניין אל המחצבה שממנה הובאו, אף־כי אינה מבוטלת, לא היא שﬠושה את טיבו המהולל של הבניין, לא את משמﬠו ולא את יופיו.

אין כאן שום חוק־ברזל, כמובן. בצד יוצרים גדולים שגדלו בבית־גידול דשן תרבות ובסביבה שופﬠת, גדלו אחרים בבית־גידול נידח ובסביבה דלה ומדולדלת. בית־גידולו של ויליאם פוקנר היה בכללו מדבר תרבותי, ובית־גידולו של א.נ. גנסין היה שממה, אם לא ביצה, אם נזכיר רק שנײם מרבים. לא שלא הגיﬠו אליהם משבי תרבות מן החוץ, לא שלא קראו ספרים מן המובחר או לא שמﬠו ﬠל ספרי הﬠת, אלא שסביבת בית־גידולם הצמודה להם היתה שוממה, והקצת שהגיﬠ מן התרבות הגיﬠ דרך קריאה ולא דרך ספיגה טבﬠית מן החײם. אפילו סטראטפורד־ﬠל־נהר־אוון לא היתה אלא בית־גידול נידח, או דאבלין של תחילת המאה, וטרייסט של ימי מלחמת הﬠולם הראשונה לא היו בדיוק לב הﬠולם השוקק, שופﬠ התרבות וחופש התרבות.

וכנגדם, בתי־גידול ﬠשירים ומרכזי־תרבות מפוטמים בכל – לא תמיד ולא בהכרח הניבו מתוכם יוצרים גדולים או יצירות חשובות. חשיבותם היתה יותר כשוק ליצירות וכמרכז לﬠסקי תיווך בהן, ופחות כשדה־גידול.

ושוב, לא שאין שום קשר גומלין בין היוצר לבין סביבתו, או בין יצירה לבין בית־גידולה, אלא שקשר זה לבדו הוא רופף, ואין הוא יכול להסביר את עודף הﬠרך, את היותר. הקשר הזה פﬠל ממש ﬠל כולם באותו פרק־זמן, אבל רק אחד מכולם צמח לגובה וכל השאר לא. אין כאן תוצר מובן מאליו של קרקﬠ גידול ואקלים גידול. תמיד כאן פלא, כמﬠט נס. והנסים, כידוﬠ, אינם נעשים לפי הזמנה, וגם לא לפי חוקי המציאות הידוﬠים.

"שדה אילן" (שביﬠית א', א') הוא שדה שצומח בו אילן או שנײם בתוך מרחב שמצמיח ﬠשב או תבואה. כמוהו היוצר בין בני־דורו, הכותבים לפי "חוקי הסביבה" והנשלטים ﬠל־ידם. הכללים הנחשבים כאחראים לגידול היוצר והיצירה מתאמתים באופן הטוב ביותר ומתגלים במלוא תוקפם בין הבינוניים ומטה, וכאמור, היצירה הגראפומנית היא המופת המוצלח לקיום החוקים של הסוציולוגיה הספרותית – כאן יש דור, וכאן יש קבוצות, וכן יש אסכולות, ויש ראש־אל־ראש מצטופף בבית־הקפה – והחוקים חוגגים.

ואילו היוצרים הגדולים, גם כשהם נראים כאנשי רﬠים להתרוﬠﬠ, הם אנשים בודדים. לﬠולם אינם קבוצה. וכל יצירה גדולה היא אחת, והיא בדידות ובודדה לﬠצמה. בלי דור ובלי לﬠשות דור. חוקי גדילתה נולדים אתה ומתים אתה. באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד – אם למנות בגדולות. ורק בהזדמנויות נדירות פורחים בו בזמן ובו במקום כמה יוצרים, אלא שכל אחד מהם הוא יחוד לﬠצמו.

דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, ﬠם כל הנזכרים באיגרותיו ושנחשבו כבני־קבוצתו – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.

יש דוגמת האימפרסיוניסטים בצרפת, שלכאורה היו קבוצה לפי הז'אנר, לפי הטכניקות ולפי המרידות שכנגד – אלא שכל אחד מהם היה ואריאציה מיוחדת, לא נמהלת בשאר. יש גם קבוצות שאינן אלא להקה סביב מנהיג אחד (אפילו כשאינו רוצה להנהיג. ורק האגו הגדול שלו נמשך ﬠל בני הקבוצה) ויש קבוצות שרק ממרחק ורק לשם נוחות המיון הן נראות כקבוצות – ובבדיקה מקרוב הם מתפרקים לכל־מיני, ו׳׳הדור" מתגלה כפקﬠת של דומים ולא דומים, שמﬠליהם מתנשא לו אחד, כתוֹמר מﬠל גבﬠת החול.

אין "דורו של ביאליק". יש ביאליק ואחרים. אין "דורו של ﬠגנון". יש ﬠגנון ויש אחרים. ובכל פﬠם שמביאים דוגמה לדור (קבוצה, אסכולה, זרם, וכו'), מיד ממלאים אותה במסכנים ובנשכחים. כל אותם שאם לא באותו יום ﬠד רדת השמש הרי כﬠבור שנה או ﬠשור, כבר יהיו נשכחים כמת מלב, ורק חוקרים צﬠירים יחוײבו לנﬠר את גוויליהם מאבק כדי לשייכם אל משהו וכדי להטיל את חובת קריאתם ﬠל תלמידיהם כמין ﬠונש.

וﬠוד צריך לזכור, כי כשמכינים כללים גדולים לאבחוני הספרות, הרי הם כרשת־דייגים ﬠם חורים גדולים שנפרשת ﬠל מים רבים – והכל בכל ﬠובר דרכה, לרבות אצות, סחבות וסנדל ישן שטבﬠ. כך שהנטײה להקים קבוצות גדולות יוצאת בהרבה מים ובמﬠט דגים.

נטייה זו סיבותיה שתײם: אהבת הסדר מכאן והוכחת איזו ׳׳תיזה׳׳ מכאן. לצייר מפה ﬠם קווים גדולים ומשבצות ברורות מכאן, ולהוכיח אידיאות מוכנות והשקפות מוגדרות מכאן – כשבמרכז מנצחת הטﬠנה שהיצירה היא תוצר של תנאי הסביבה.

ואמנם, תמיד יש משהו נכון בטﬠנה כזו, ﬠד שהיא מנסה להסביר את גדולת היוצר הגדול, ואז – משתטחת אפיים. כל דבריה נעשים אז חבוטים ותפורים, ﬠל־אף אלפי הציטטין, הﬠדויות המפורשות ומראי המקומות שאינם מסבירים כלום: מסבירים שיש ﬠובדה בﬠולם אבל אינם מסבירים לא את טﬠם היותה ולא את טﬠם איכותה.

ואילו איכותה של יצירה גדולה, בין השאר, ביכולתה לדלג מﬠל זמנה ולהתﬠלות מﬠל קהל קוראיה הראשון. בכל זמן מוסיפים אנשים וקוראים אותה מחדש, ומוסיפים ומבינים אותה אחרת, ובדין. היא נמצאת תמיד ﬠשירה יותר מכפי שלכאורה טﬠנו אותה בתחילתה, ויש בה התרחשות בלתי מתכלה, עד שבכל זמן ובכל מקום היא ﬠשויה לﬠוד הבנה אחת ולﬠוד נוספת עליה, בלי שייגרﬠ מכבודה הראשון ומקסמה שמﬠבר לכל ניסוח שהוא. "קבוצת ההשתייכות" שלה היתה לוקאלית ונﬠשתה אוניברסאלית, היתה בת זמן אחד ונﬠשתה מﬠל כל הזמנים, ואף הנוף שתואר בה אינו נגמר במקום היותו אלא הוא יוצא ונמשך לכל זמן ולכל מקום, ובכל זמן ובכל מקום חוזרים ומאשרים את גדולתה, אף־כי במונחים אחרים ובסיפוקים אחרים שתמיד הם צרכים אמיתײם ותמיד הם סיפוקים אמיתיים. הפירמידות, למשל, או פסליו של הבודהא, או הפארתנון באתונה, או הכנסיה הגוטית בשארטר, או גורד השחקים בניו־יורק – אלה וכל כיוצא באלה אינם צריכים כמﬠט לשום פירוש, וכל תקופה רואה בהם את גדולתם ﬠל־פי מידותיה וﬠל־פי טﬠמיה והדגשיה. בﬠוד שהיצירה הקטנה סובלת רק פירוש אחד, תמיד אותו פירוש, כאותה כתובת "הכניסה מסביב" או "אסור לﬠשן", הרי היצירה הגדולה אי־אפשר שלא להודות בגדולתה גם כשהיא אינה מפורשת וגם לאחר שנמסו כל פירושיה.

וכך, גם "כללי המשחק" המקובלים כ"תורת הספרות" – נוגﬠים לרוב רק לתחתית היצירה, ל׳׳תשתית׳׳ שלה, לקודם היותה, ולמכנה המשותף רחב־הבסיס. הם אינם אומרים הרבה ﬠל התופﬠות הגדולות באמת, אלה שﬠושות את גדולת היצירה ומﬠניקות לה את מﬠמדה. היצירות הגדולות באמת קולטות אל בין קפלי שוליהן את כל פירושי המכנה המשותף הרחב, ופוסחות וﬠוברות להן משם והלאה, וכאילו לא נתקלו בכלום מﬠולם. יצירות גדולות אינן ממשיכות מצב ﬠניינים ידוﬠ, אלא מפסיקות אותו ומתחילות בספירה חדשה, שונה משהיתה קודם. האסתטיקה של היצירות הגדולות היא מﬠל ההיסטוריה, ומﬠל הגיאוגרפיה. וגם מﬠל הסוציולוגיה. חוקיהן הם בו בזמן גם כחוקי הגיאומטריה האדישים למקום, לזמן ולתנאים, וגם כחוקי הכישוף, שפוﬠלים ומצליחים מסיבות לא ידוﬠות, וכשמצליחים אין מוצלח מהם. הפואטיקה של היצירות הגדולות נמצאת במקום הימצאן ובשום מקום: מﬠל כל המקומות ופטורה משום מקום.

כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו, בלי קבוצה להשתייך ובלי חבורה להתחבר ובלי ייחוס אבות ובלי שיוך לשייכים. ואם אומנם כך הוא – מה מוכח מזה? או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.

יש חוקרים שקודם ﬠושים להם תיאוריה יפה, ואחר־כך יוצאים לחפש להם תימוכים ביצירות; ויש חוקרים שקודם יש להם גיבוב של ﬠובדות ואחר־כך ﬠושים בהן סדר לפי סימנים מכלילים כלשהם.

אלה ואלה זורקים את החריגים לאשפה ואת כל הקטנים הבלתי מספיקים הם מדביקים יחד כקבוצה אחת הנדבקת לתזה שלהם, כאותם אלף השבלולים הנדבקים יחד אל איזה עמוד זקור אחד.

ולבסוף: הוּסרל אומר במקום אחד כי האמן אינו זה בדיוק שיודﬠ להסביר את נימוקי יצירתו ואת ﬠקרונותיה, ושצריך, ﬠל כן, שײמצא מישהו זולתו שיידﬠ להסבירם, אם אומנם צריך. אלא שאפילו פרשני היצירות, שלפי אומנותם ולפי מקצוﬠם, יותר משהם מפרשים את היצירה הם מפרשים את ﬠצמם, ולﬠתים היצירה להם היא כדי לרכב ﬠל גבה, ולהוביל על־גבי יוקרת היוצר את מרכולתם שלהם.

וככה, ﬠד שנדﬠ מי הוא היודﬠ באמת מה היא היצירה, ומה באמת ﬠושה את חין ﬠרכה ואת יחוד גדולתה – נראים רוב הדברים שׂנאמרים ﬠל הבנת הסיפורים אם לא כדיבורים נבובים, כאילו יודﬠים דבר שבאמת אין יודﬠים אותו, הרי כדיבורים של יהירות שאין לה ﬠוד מה לﬠמוד – וגם לא תﬠמוד.

ושׂמא גם הדברים שנאמרו כאן, למﬠלה?
ס. יזהר, ידיﬠות אחרונות, 18.2.1982.

ברזי הלב

לגרשון שקד

גרשון שקד, כידוﬠ, הוא איש ספר, איש חוקר, איש מלומד, איש בקיא, הוא קרא יותר מכולנו, הוא זוכר יותר מכולנו, הוא יודﬠ יותר מכולנו, ואוחז יותר מכולנו גם בישן וגם בחדש – אבל ג.ש. הוא גם איש לב, לא בגלל מצוקות הלב, כי בזה כבר איננו יותר מכולנו, אלא בגלל רגישות הלב, בגלל ﬠדינות הלב, בגלל הﬠיניים שלו שלפﬠמים פתאום הן מתﬠרפלות לו והוא אינו יודﬠ איך להסתיר ובמה לנגבן, מרוב ריגשת היופי.

אשרי מי שגרשון שקד כותב ﬠליו היישר מתוך ריגשת הלב, הוא יוכל להתברך יותר ממי שכתבו ﬠליו מתוך ידיﬠת היודﬠ ומתוך שפﬠ המבינות, מתוך תורות ותיאוריות כמיטב מה שיש בידי בכירי האקדמיה לומר במלומדיות הרגﬠ הזה, ﬠם אפאראט וﬠם ראה כאן וﬠיין שם, וﬠם השווה וﬠם ודוק, אלמלא שלﬠתים הוא פתאום שוכח, וליבו הרגש פתאום מתמוגג, ובמקום היודﬠ הגדול והמורה הגדול ובמקום המלומד הגדול, פתאום וﬠדיין יש לנו למזלנו ילד מתפﬠל ואומר נירגש, אומר אהה, ואומר כמה יפה, ואומר ונﬠתקות לו מלים, ונפלא, ואיזה יופי, וגם רץ אל חבריו אם ראו אם קראו ואיזה יופי, והשירה ﬠצמה באה אז וקדה לו קידה והסיפורים שחים לפניו בתודה, והמחברים יודﬠים אז כי הנה אינה להם האלהים איש חמודות, וזכו ונמצא להם קורא אחד.

ואולי צריך גם לזכור, שהיום כשכל הﬠתונים וכל השידורים וכל מה שקוראים לו בהכנﬠה "המדייה", בין כל מודﬠות הפרסומת שלהם שהן טﬠם קיומה של המדייה, ובין מנות הסנסציה היומית שהן התירוץ לקיומה, מוצאים גם חדשות מﬠולם בקורת הספרות, מתובלות, כרגיל, בקצת רכילות ובקצת שיווק וביותר מקצת פרשנויות לניבﬠרים, ובהרבה כמובן חכמה מודרנית למהדרין, כמובן בז׳ארגון המודרני למהדרין, וכידוﬠ, מי שאין לו היום מה לאמור בא ומדבר ﬠל הפוסט מודרניזם, וגם טורח ומשרת את הנזקקים לדﬠת מה שﬠר החליפין הבוקר בין פוסט אחד לפוסט־פוסט כפול שניים, כדי שידﬠו אם יוצאים כﬠת בחור בברך הג'ינס או שדי בקייץ בﬠגילים ארוכים יותר, ופה ושם באים גם מבקרים חוקרים שלא יחוסו וישקיﬠו אותנו ﬠד צואר בטיט מאמר למדנות סמיך וטרי מן האקדמיה, – דה־סטורקטורה, פמיניזם, דרידה־לאקאן, וכיוצא בהם המילה האחרונה, באופן, שאם בין כל אלה ﬠדיין נימצא לנו איש שלם בא מן ההר, וליבו הומה ונירגש מן הגילוי שגילה והולך ובא כדי לחבק בדוביות שלו את האהוב ﬠליו, וגם מודה ומתוודה לפניו במלים הכי נשכחות והכי פשוטות, תראו, כמה יפה – האם לא צריך לזה לב מיוחד, ולא אומץ מיוחד ונדיר צריך לזה?

איש לב, גם כשבושה היום, להיקרא כך בפומבי, באמצﬠ כל מדﬠי־הספרות ומחקרי האמנות. לדﬠת להודות וגם להתרגש שיפה, האם אין זה ממש פרימיטיבי, ומיושן ובﬠיקר אנטי פייפר, אנטי קידמה, אנטי מודרניות ואפילו ריאקציה רומאנטית בﬠליל, או הרחמן ישמרנו, ממש פאתוס ממש סנטימנטלי, ואוי לו שראינו בכלימתו: מה פתאום איש לב. אף כי היא תהילתו. כי הלא כולנו יודﬠים בדרך הקשה איך לב הבשר שלנו ﬠשוי מכל מיני חדרים וﬠורקים וצנורות ושסתומים ומה לא, וכולם, החורקים והתקינים, הם מידי הטבﬠ, ואיך נוספו ﬠליהם כﬠת גם צינורות מﬠקף מידי הרופאים, ואיך נוספו ﬠל כולם גם ﬠוד צנורות וברזים מידיהם של שרברבים רגילים. ובﬠוד ששסתומי הלב שמן הטבﬠ נסגרים ונפתחים מאליהם לפי אירוﬠי האדם מבפנים, הרי ברזי השרברבים האלה נסגרים ונפתחים בידיים לפי החלטות אירוﬠי האדם מבחוץ.

כשמתאר למשל יהודה ﬠמיחי את ידי אימו במﬠי התרנגול השחוט בﬠרב שבת, איננו מזכיר איך הקדימה האמא וסגרה את ברזי הלב שלה שלא להרגיש ולא להתרגש מן המגﬠיל. וגם לא איך בנה הקטן התפלץ אז בגלוי כי ﬠוד לא למד לסגור.

אלא שהיום כבר כולנו מומחים לסגור את ברזי הלב האלה, לא רק ﬠל התמונות מסרביה, למשל, או מסומליה, ויכולים אז לשבת ולראות ולא להתפלץ, או לראות אצלנו איך דברים קורים מקרוב יותר, כמﬠט כל יום, ומייד סוגרים את הברזים ולא מרגישים, כי הלא זה יכול להרוג אותך אם תתחיל כל יום להתרגש, או יכול להקפיץ אותך, וכאילו אם לא ראוי לקום למשל ולהצטרף ולצאת ﬠם ﬠוד מאה אלף לכיכר, אלא שכבר סוגרים אותם ולא צריךְ לﬠשות כלום, ומי כמונו כאן אנשים מאומנים בסגירת ברזי הלב. לא ראינו לא שמﬠנו לא ידﬠנו ידינו נקיות. וﬠם זה, לﬠתים, הרצחו של יהודי פותח לנו מייד את כל הברזים והדם היהודי החם שלנו שואג, כשם שמייד הם ניסגרים כי כﬠת זה כבר דם ﬠרבי, ﬠוד ירוי אחד שכיוונו לרגליו ופגﬠו בראשו, או בילד או בילדה וכל נאקת המדוכאים, שכבר נילאנו ממנה: והברזים סגורים.

וכך, כולנו כבר מאומנים, למﬠן בריאותנו, בסגירת הברזים. בחצי אוזן שמﬠנו וכבר הם ניסגרים. ברבﬠ ﬠין ראינו והם סגורים. וכשהלב נסגר באים מייד כל החישובים המצדיקים למה זה ככה, ולמה צריך ללמוד להתמודד ﬠם המצב, ולהתמודד זו מילתו של כל מי שמוצא פתאום דבשת ﬠל גבו וצריך כﬠת ללמוד להשלים או ללכת ולחיות איתה בשלום, ולמה צריך ללמוד לבלוﬠ רשﬠ ולשתוק, ולראות ﬠוול מתחת ביתך ולהחריש, ואז כבר לא נורא ואפשר לסבול, הברזים כבר סגורים, כל ברזי הלב הרגש, האנושי. ומי לא יודﬠ.

כמובן, אין שום השוואה בין סגירת הלב אל החיים ובין סגירת הלב ﬠל קריאת ספרים, אלא אולי רק כמין קל וחומר. שהרי מכל צד מלמדים היום איך לא לדון יצירה אלא רק בלי לב ורק בלי התרגשות. ואיך נכון לקרוא יצירה בלי לב ואפילו בלי להיות בה. וכמובן בלי כל מיני "קראתי ורחב בי ליבי" מיושנים. ובלי שום "קראתי ונתרגשתי". הנח זה לסבתות. ואתה לך תלמד וחזור ﬠם "הכלים". איזה כלים? אבל, בודאי, כליו של קורא הספרות המשכיל. כליו של כל תלמיד ספרות מתקדם, כלים שבלﬠדיהם אין הספרות ספרות. ממש אותם כלים, שהדומים ביותר להם הם קורי הﬠכביש, שהולכים וﬠוטפים והולכים ומﬠטפים את הטרף וכורכים ﬠליו סביב את כל מיטווה רשת הקורים המחוכמת ואז הוא לוקח הﬠכביש ומוצץ לו אותו ﬠד תום כל חייו.

כי הלא אסור היום ואין ﬠוד שום קראתי ובכיתי. ומבוזה היום ואין ﬠוד שום קראתי וליבי היה נירגש. ואין היום אלא רק מיומנויותיו של הקורא המיומן. ﬠשויות תאריכים, תהליכים, ﬠובדות, נתונים, משאבים ונארטיבים, מקבילות ומקבילים, מודלים ופאראדיגמות, מסמנים ומסומנים, נמענים ומוﬠנים, האני המספר והאני המסופר, והספר המספר את ראשי כולם, והרבה ז'אנרים ומיבנים, רגﬠ ניבנים ורגﬠ מתבטלים, כולם כדי להזהיר אותך הקורא שלא תתפתה להרגיש בליבך, ושתﬠמוד לך זהיר מן הצד ומרוחק ולא תרהיב להיכנס, ולא תהיה בפנים, ולא תהיה הזבוב הטיפש ההוא שנילכד, ותלך חכם בין הקואורדינטות החכמות, ותהיה קורא בלי שום צﬠר ובלי שום צחוק ובלי שום חדווה, זו שקראו לה פﬠם חדוות הקריאה, ותבוז לתמים ותכבד את האירוני, ואת הציני, ואת הסכולסטי, ואל תחפש דברים שתﬠצור ﬠליהם ותהיה נוכח בהם, וגם יפה אל תחפש, כי אין כזה, מת היפה, מת ונישאר רק המסר, הנה הגﬠנו אל המסר, הוי המסר המסר, המסר ﬠם כל המסרים הנמסרים לקהלים בﬠלי הרכבים הנחשפים בין מתקשרי התקשורת הקהילתית.

סגור את ברזי הלב, אתה הקורא. דﬠ לדבר ﬠל הספר ולא לדבר מתוך הספר. אל תפגוש בו את חייך אלא את חוקי השייכות. כי מה הם כל החיים אם לא בסך־הכל "חומרים". ומה כל שפﬠת יחסי החיים אם לא רק "תיזמורים". ומה כל הרצון לומר משהו אם לא בסך הכל רק התיﬠוד של משהו. והקונספציה, שהיא הלא כל הדבר והיא הראשית והיא התכלית. והקטלוג שהוא תמיד קודם לתמונות, והאוצר שקודם ליוצרים, והﬠורך לסופרים, והתכנייה שהיא המוסיקה, והכתבה שהיא הספרות, ושמה שכתבו ﬠל אחורי הספר מחליף בנקל את מה שבתוכו, ומﬠל הכל: אתה הסופר אם לא ראו את מצחך הרם ואת סלסול תלתליך בטלויזיה – אינך קיים. באופן, שאחרוני הקוראים שﬠדיין מבקשים לקרוא, מוטב שיירגﬠו ויילכו אל האקדמיה לקנות להם כלים.

מהר ילמדו שם שהראשון להבנת הסיפור והקודם לכל הוא הז'אנר, ובלﬠדיו אין כלום. מצא את הז'אנר ותהיה לך ספרות. וﬠוד ילמדו כי אף אחד מﬠולם לא התחיל כלום אלא כולם תמיד רק ממשיכים. וילמדו כי אין סיפור ואין שיר אלא תמיד יש רק משפיﬠים ומושפﬠים. וכי אין סיפור ואין שיר אלא תמיד יש רק חבילות, והספרות והשירה באים בחבילות, של דורות ושל אסכולות ושﬠל כל החבילות כמובן יש תגים, והתגים מתחלפים כל הזמן, ואסור לפגר. וﬠוד ילמדו איך לדבּר ﬠל סיפור כאילו הם סוציולוגים או פסיכולוגים או אידיאולוגים. וילמדו ﬠל הבﬠיתיות של הבﬠיות, וﬠל הסוגיות של הסוגות, וילמדו לציית ולדבר בלשון אשפי התקופה ﬠל גדות הסיינה וﬠל גדות ההדסון, ולהשתבח בהם ולצטט מהם ולהביא מובאות, ולהימנות ﬠל חסידיהם הקנאים, וכשם שאין מדﬠ בלי הוכחת המﬠבדה, כך אין ספרות בלי הסכמת רבני האשפים, דור דור ואשפיו, ודור דור וחסידיו השוטים, ודור הוא חמש שנים ולﬠתים רק שנה ורבﬠ, ותמיד צריך להזהר בפיגור, וילמדו כי ראשית חכמה הוא הפייפר וטקס כתיבתו ﬠדות לחכמה. ושאפשר להיות ﬠיוורים בתﬠרוכה, ושמותר להיות חרשים במוסיקה ושניתן להיות אטומי לב בשירים, ובלבד שיהיו יודﬠים לשייך ושלא לפגר. ושמי שיאמר בקול רפה כי אין לספרות שום "כלים" מוכנים ולא שום "מכשירים" נירכשים, מלבד גודל לבו של הקורא ופתיחותו – יהיה מוחזק שוטה, מפגר, ניבﬠר וארכאי.

ואילו מה ﬠשה לי הסיפור, מה מצאתי לי בשיר, מה קרה לי כשקראתי, מה היה לי כשהייתי שם, מה לי ולדבר שנודﬠ לי, ואיפה אני הייתי בו בסיפור ואיפה קרה גם לי מה שהשיר שר, ומה השתנה בי, ואיך יצאתי שונה משהו לאחר שקראתי, רטוב או יבש – כל אלה הלא הם מוקצים מחמת יושן, ומאי־קידמה, ומחמת הברזים הסגורים, כל אלה הרגשנויות של הלב הפותה של כל הגריאטרים הﬠבשים האלה שלא חכמו להסתלק בזמן, כי השיר היום לא ﬠושה־כלום ולא לצריך לﬠשות כלום מלבד אשר לשים אותו נכון בחבילה הנכונה של הפוסט ולא לﬠרבבו ﬠם הפוסט פוסט, ולא לצאת ﬠם המסר ולהדביק אותו בפוסט הלא נכון, בין כל הפוסטים המתחלפים ולפסטטו פסטט היטב.

דברים מגונים אני הולך לומר. שצריך לקרוא את מה שהסיפור הוא, ולראות את מה שקורא ספרות מוזמן לראות, ולא את הישגי מדﬠי החברה ומדﬠי ההתנהגות ולא את אמצﬠי הﬠזר להבנה, אלא ממש את זו הההבנה הבאה אליו מן הקריאה. ולקרוא סיפור נטו. ולקרוא שיר נטו. ולקרוא את מה שהסיפור הוא. ולקרוא את ייחודו ואת ליבו. ולקרוא את לב המאפליה, אם מותר לומר כל־כך, שם בפנים, הלא אתם יודﬠים, ואסור להאריך, ולקרוא את תוכו ואת דרכו, באותה פגישה מיוחדת שמי שלא יודﬠ אותה לא יודﬠ ספרות ומﬠולם לא היה בה, ומתוך הנאה, זו ההנאה שרק מי שנהנה בה יודﬠ מה היא, ובלי פרשנויות ככל האפשר, ולבד, ובלי למﬠוך את הסיפור בידיﬠות מלומדות חוץ לסיפור, ולא להסתיר את הסיפור בגבב מחקרים, ולא להסיט את המבט המגלה מה הדבר אל כל ההסטות המכסות את הדבר בכל אותן חכמות נילמדות, ורק לתת לﬠצמך להיות בדבר, ורק לתת לפגישה להיות, ולתת לשניים להכיר זה את זה, לתת לשניים לגﬠת זה בזה, ואם ייקרה ומה ייקרה ביניהם, אינו ﬠסקו של איש, אלא זו חירותם בלבד, ושיוכלו סוף־סוף לקרוא סיפור כסיפור, מפני שהסיפור אינו צריך לשום כלי־ﬠזר ויש בו כל מה שהוא צריך, ואולי, לפﬠמים, רק פה ושם לﬠזור לקורא הסיפור, אם ייבקש, כגון הקשב לכאן, ולא יותר, או כגון תשמﬠ כﬠת, או כגון וראית גם מצד זה, ולא לקרוא הצידה מן הסיפור אל התקופה ואל ההיסטוריה ואל הטריטוריה ואל הביוגרפיה, ולא צריך להיות מדופלם בכלום מחוץ ללב אנוש, לב פתוח, רגש ורגיש, מכוון ככינור, ולתת לחיזור הזה שבין השניים, שייחזרו להם, ולמצוא ולאבד ולהתקרב ולהתרחק, ככל שהפגישה תימשך, זה ﬠם זה, אחד או אחת ﬠם אחד או אחת, ולא חבילה ולא ﬠשיית חבילות: ורק שניים לבדם שמתייחדים זה ﬠם זה.

והגﬠנו, אל החבילות הללו שבספרות. הו כן, מי לא שמﬠ ומי לא קיבל את סדר החבילות שלנו, והלא אצלנו סדר־הדורות, ויש חבילת דור בארץ ויש חבילת דור באדמה ויש חבילת דור בשמים. אבל אין לנו כלום ביחיד האחד, ובמיוחד האחד, באותו היחיד האחד ובאותו המיוחד האחד, שהוא זה שעשה לי בפגישה האחת הזאת משהו בי, בשכלי, בחושי, במשהו בי. וגם לא שואלים ﬠוד אם צחקתי או בכיתי אם השתוממתי או זז בלבי, אלא מתחילים מייד ממה שקוראים לו תפקיד הסיפֿור, או תפקיד השירה, כאילו יש או צריך שיהיה או יכול שיהיה לשיר תפקיד או לסיפור.

אחדים מן היושבים כאן אי אפשר שאינם זוכרים ספרון אחד שכותרת המשנה שלו היא דוקא לגמרי מכותרות החבילות, משהו מﬠין "ﬠל הספרות וﬠל החברה", אבל בפנים החוברת יש פתאום סיפור קצר ﬠל ילד אחד שהיה יושב לבדו בשﬠת דמדמומים אחת בדירה הגדולה של הוריו, חבוי מתחת הפסנתר ונאחז ברגלו האחת כדי שלא לפחד, כשהתפרצו פנימה מגפיים רבים וﬠשו דברים נוראים מספר, ﬠד שלבסוף נשארה הדירה ריקה והילד נשאר מכורבל שם מושפל וﬠזוב בין הקירות הריקים – ואתה הקורא נﬠצר, וניכמר אז אליו, הו ילדי ילדי, מכל הלב, וﬠונה לו בנוכחותך ﬠימו, גם כשיודﬠ שאין בידיך כלום להושיﬠ, ושאת הנﬠשה שם שום דבר לﬠולם לא יוכל לתקון, וכי לא הילד הזה אלא הﬠולם כולו התקלקל אז ללא רפוא, והלא ממש כך, זה פחות וזה יותר, הם כל הסיפורים והשירים, שהנוכחות בהם היא הראשונה החזקה והנמשכת, ולא איכפת כלום מה היה הז'אנר, ומﬠליבה השאלה מי השפיﬠ, או לאיזו חבילה הסיפור נכנס.

ברזי לב סגורים. זה מראה מדﬠ הספרות. "הרפובליקה של הספרות". האקדמיה לספרות ולאמנות. לקחת דבר ולייבש אותו בﬠשבייה שלהם או לנﬠוץ פרפר בסיכה ולשים בפורמלין ולסגור במגרות המתויגות. חבילות חבילות של דומים, חבילות חבילות של יוצרים, וחבילות של אסכולות ושל זרמים, ושל חוקי ההמשכיות, שכאילו יש כאלה, ולראות בזה ﬠיסוק חשוב ולא להיבהל שמה שהם ﬠושים אינו ההיﬠנות לקריאת איזה סיפור או שיר, אלא ממש ﬠשיית מצבה חקוקה ﬠל קבר אחים.

האם זו טﬠות קשה שאין ספרות אלא יש ספר וﬠוד ספר ואין שירה אלא יש שיר וﬠוד שיר, כל אחד יחידי ופﬠם אחת, כמו שיש רק פגישה ﬠם איש או ﬠם אשה ולא ﬠם האנושות ולא ﬠם הנשיות.

הנה סיפור קצר מימים לא רחוקים. שלמה צמח, סופר ומבקר מחמיר פנים, שהתאכזר והיה רשﬠ אל צﬠירים רבים ואל לא כל כך צﬠירים כמו ﬠגנון למשל, ﬠמד ונזף פﬠם במורה צﬠיר אחד שהתוודה לפניו כי קשה לו ללמד בבית הספר את פרחחי כיתתו את השיר "לבדי" של ביאליק, ו־”כולם נשא הרוח, כולם סחף האור" מﬠניין את זקנתם, – איש צﬠיר, נזﬠק אז שלמה צמח, איך אתה מדבר! השיר "לבדי" הוא מﬠל כל וויכוח או קושי, ולא שום מורה קשה יום או פרחחיו יקבﬠו כאן, ביום שהופיﬠ השיר, סיפר לו, בוורשה, בהשילוח, בתמוז תרס"ה, 1905, היה הוא שלמה צמח הצﬠיר מהלך ברחובה של וורשה וקורא בהליכה מתוך הכרך הטרי מן הדפוס, בﬠמוד 73, כשפתאום נﬠצר הלום וﬠמד, וידﬠ מאד כי יש רק ימים ספורים בחיי אדם שככה קורה לו, שמשהו גדול ניקרה ﬠליו בדרך, כאדרת אליהו באלישﬠ, ושזה השיר הוא אחד מפלאי ﬠולם, ושהנה הוא זוכה כﬠת ברגﬠ פלא כזה, וﬠיניו, מספר שלמה צמח הרשﬠ, ואני אינני מן הבכיינים, הזכיר למי שלא נרמס ﬠוד תחת רגליו, ואני דמﬠה נשרה פתאום מﬠיני ﬠל דפי הספר, כמו ברומנטי שבספרי המשרתות, דמﬠת האיש שהפלא נתגלה ﬠליו פתאום באמצﬠ הרחוב, שם, בוורשה.

ככה אמר שלמה צמח, ולמי אמר ככה אם לא למורה תיכון צﬠיר אחד שהחציף ושאל שאלה, וגרשון שקד שמו. כי אין שאלה אחרת. אלא רק מה זה ﬠשה לך הסיפור. איפה אתה היית בו, מה קרה לך כשקראת, ומה אחז בך כשהיית בפנים. זה קודם כל. ואיך היה הדף הזה מנגן יפה ﬠד שצר היה להפוך אותו, וכל השאר אפשר כן ואפשר לא, לפי הפנאי, הﬠניין או הפרנסה. ולמי שיש סבלנות או צורך יילך אחר־כך ויהפוך בחכמות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והפילוסופיה, ויילך אחר־כך, אם הוא מוכרח, וימדוד את מידת המודרניזם ﬠם כל שאר מידות האופנה, מפני שככה זה הולך כﬠת, ואילו הסיפור או השיר, כמﬠולם, הללו יישארו להם מחכּים, מצפים למישהו, נשכחים כמﬠט, ﬠד שיהיה בא יום אחד מישהו, ולוקח אותם בידיו וקורא ונושא ﬠיניו ומפטיר ואומר יפה, ולא יהיה מסתיר כמה הוא נירגש, ולא בוש מהודות ﬠד כמה נגﬠ הדבר בליבו, באמת.

וזה כמﬠט הכל. ואם אתה קורא מאמר בקורת שפותח באינפורמציה או בקלספיקציה או בקונספציה, או בתולדות הדבר או בזיהוי החבילה של הסיפור האחד – דﬠ, כי המבקר לא היה שם, לא היה בפנים, לא היה בדבר, וכי הוא קרא ﬠם ברזים סגורים, הוא לא קרא את הסיפור. הוא קרא ﬠטיפות חבילות. הנח לה לבקורת זו מייד. השאר אותה לקוראים שﬠל־פי אומנותם הם חייבים לכל הידיﬠות האלה. מאה או מאתיים אם לא רק חמשים. אבל אם אתה קורא מאמר, רשימה או תיאור הפותח בכמה צחקתי, או כמה נפﬠמתי ואפילו כמה נשתﬠממתי, כלומר, מה קרה לי כשקראתי, מה ﬠשתה לי הפגישה ﬠם הדברים הכתובים שם, איפה אני הייתי ואיפה היה הסיפור ואיך היתה הפגישה – זה כל הדבר. אחרי זה ילך ויﬠשה כל מבקר כרצונו וכהשכלתו וכמומחיותו. ואילו כשכותב מבקר מאמר ואין בו אפילו נשימה אחת של נוכחות בדבר, אלא הכל רק חבילת ידיﬠות חוץ וידﬠנויות ופרשנויות ובאורנויות, דﬠ שהסיפור נשאר סגור, המבקר כתב מראשו המלומד כדי להתחמק מליבו השותק והברזים היו סגורים.

כי אין לך מלומד ספרות שאינו יודﬠ לכתוב להפליא בלי שכלל היה נוכח בו בסיפור, כמי שחוזר מפגישת אהבה ומספר ﬠל ייחוסה של הכלה וﬠל תולדות דודותיה. או לך למשל לגלריות לאמנותִ ותמצא שם מגפה אחידה של "ללא כותרת", מפני שככה זה היום, ומגפה של "טכניקה מﬠורבת”, כי ככה זה היום, או קרא בסופי השבוﬠ כי ספרות זה תקשורת, וכי לספרות יש גם תפקיד, חברתי תרבותי או אידיאולוגי, בﬠוד שכל זה בדיות תפלות, וצריך רק להזהיר קוראים תמימים שלא ייפתה ליבם אחר התפקידים, ואחר המסרים, ואחר ההסברים, ואחר פיﬠנוחי הנפש, ושייזהרו מאד מאדיפוס, למשל, שאמנם כבר הפך לבובת סמרטוטים ממורטטת מרוב שימושים ומישמושים, אבל קשה לחסידיו לנטוש אותה כי במה יתﬠסקו ואת מי ימשמשו, או האם פתאום יתחילו לדבר ﬠל מה קרה להם כשקראו סיפור? וכיוצא בזה כל מיני המפצחים והפיצוחים למיניהם, ﬠם כל דרשות הסמלים והסימולים, והאלגוריות והארכיטיפים, ושלא יתפתו אנשים לסטות מן הסיפור שאינו אלא תמיד רק נוכחות מיוחדת בין שניים, ושיסתמו אזניהם משמוﬠ ﬠל השפﬠת הדור והתקופה והמאורﬠות ﬠל היצירה, מאות אלפי אנשים היו באותה תקופה ובאותו מאורﬠ וכל ההשפﬠות המבורכות של הזמן ההוא והמקום לא הﬠלו מהם לספרות ולא כלום, אלא בפראג היה רק קאפקא אחד ובבוצ'ץ רק צ׳צ'קיס אחד ובאוכספורד־מיסיסיפי רק פוקנר אחד, שאילו נולדו בﬠיר אחרת ובזמן אחר לא היו חדלים מספר סיפוריהם, אלא שבתירוצי חוץ שונים, ושﬠובדה היא שכל תחלואי הדור והתקופה והזמן לא גרמו ולא הפרו ולא הרבו ﬠוד יחיד אחד כמותם, וכל הנסיבות החברתיות והתרבותיות שתלמידי מארכס היו דשים ומסבירים בהם ימים רבים כל כך, וכל המפתחות שתלמידי פרוזה היו מושיטים ימים רבים כדי להסביר בהם הכל, וכל מדﬠי הספרות ﬠם כל הסינקדוכות והמטונומיות – לא הﬠלו אף שורה אחת כזו, שהמﬠנה ﬠליה הוא, אלהים, איזה יופי.

הנה אפוא חזרנו אל היופי ואל היפה. מלים מגונות ודחויות ומוגלות החוצה מתרבות האקדמיה ומכתיבות המומחים. אין להן מקום בשום פייפר ראוי לשמו אלא רק לגנאי, ואינן שום מדﬠי אובייקטיבי אלא הן רק כפל לשון לרגשנות, לסבטימנטליות, לרומנטיות, להשתפכות, לקוואץ' ולקיטש, מלבד הריאקציוניות שמלפני פוסט מודרני שהוא. ומי שמחפש את היפה ומי שנﬠנה ומתפﬠל, חזקה ﬠליו שהוא בוּר וגם ניבﬠר וגם ארכאי ודידקטי ורגשן ושפכן וסופרלטיבי ונמלץ ומליצי ומדבר פאתוס, ובקיצור דינוזאור פאליוליטי, ואינו יודﬠ כי "כתוב יפה" כבר ניגמר, וכבר ניפסל וכבר הושלך, ולא נישארו לנו אלא משתנות דישאן, ﬠסקי השומן של בויס, וההפלטות של ג'ף קיּנס, ﬠם ﬠניות החומר ודלות הטקסט, ﬠם שטיחות האמירה, וﬠם הכזה כאילו, והאירוניה המקומונית, והציניות של בתי הקפה הנכונים, והשירים כאילוסטרציות לתיזות של הﬠונה, ﬠם כל הדה־, וההיפר דה־, והקונטרה דה־, והניים, והאנ־ניים והרי־ניים, (name, un name, re name) ושאר כל יצורי השפר שכמותם, שלאיש בﬠולם אין בהם שום צורך ולא מקום ולא ﬠרך ולא ﬠניין ולא איכפת, אלא שהם חובה יותר משׁום יפה שבﬠולם, מפני שהם של כﬠת, וכל הבנה אחרת אינה אלא הבנת חוני המﬠגל, גם מגוחך גם מפגר ואם תרצו אפילו פאשיסטי בﬠליל.

מה נישאר אפוא? נשאר שבכל מקום אומריים היום שהקשר שבין בית־הגידול של הסופר ובין הסיפור שלו, הוא הנושא, הוא הﬠיקר, הוא הﬠניין – ושאל הקשר הזה גם פונים הקוראים, "הנמﬠנים" בלשון החכמים, והוא להם לפה, למﬠנה, וגם להﬠרכת ﬠצמם – בﬠוד שהקשר הזה אינו אלא רק התפל שבסיפור, רק התירוץ, רק ההזדמנות לדבר, ואפשר לﬠצור נשימה מבאך בלי לדﬠת כלום ﬠל לייפציג, ואפשר לﬠצור נשימה ולהרחיב לב במוסיל בלי לדﬠת את פרטי וינה, או ליהנות ולהתרונן מסיזאן בלי לבקר באיזה חבל ארץ בצרפת, לא יזיק לדﬠת ﬠליהם משהו אבל אחר כך ולא כתנאי, כי רק התוצאה היא הﬠיקר, רק הסיפור, רק הנגינה, רק הציור הזה, הוא הﬠיקר, ולא הסיבות ולא הנסיבות ולא המחלות ולא האירוﬠים, לא הם שﬠשו את הרגﬠ המיוחד ואת הפגישה המיוחדת, ואת היפה המיוחד שהנה פתאום מתגלה כﬠת, ﬠם אותה ההיﬠנות המיוחדת שנתגלתה ﬠליו, מין היﬠנות כזו שאינה מושגת משום השפﬠה אחרת, מין קשר שבין שניים, לא שום מוﬠן ונמﬠן, אלא אדם ﬠם דיבורו של אדם, ומה שקורה כﬠת ביניהם, ואילו השאלה אם זה היה באמת, ואיך זה היה באמת, יכולה לחכות לאחר־כך, תמיד יכולה לחכות, בלתי הכרחית, ואין אלא רק היﬠנותו של זה לפנייתו של זה, ואדם רואה כﬠת דבר שאין לו תיאור אלא יפה, לא־במובן הדקורטיבי, ולא במובן המתוק והמוצא חן, ולא שום שמן זית זך, אלא במובן ההוא שפוקנר דיבר ﬠליו כשדיבר ﬠל "אומה של אנשים", דברים של ﬠנווה, ושל רחמים, ושל סובלנות, ושל גאווה, דברים שאומרים את הצריך באופן ההכרחי שלו, ואת הנואש מהיאמר שנפתח כﬠת להיאמר, בפגישה הזאת, המיוחדת.

האם לא הגיﬠה השﬠה, גרשון, לשוב ולגלות את היפה? ויהיה כאילו זקני הדור שוב מגלים את היפה. את הרשות ליפה. את הלגיטימציה ליפה, ושיהיה מותר ליפה לבוא בין אנשים, ולא לוותר ﬠליו. ולקרוא לקוראי הסיפור ולקוראי השיר שלא לﬠצור בﬠצמם, ושלא להתבייש בליבם, ופשוט, לאמור יפה – כשיפה, ופשוט להתגאות שﬠוד יש יפה, ויש כמוס, ויש נירגש, ויש חרישי, גם בצוק הﬠתים וגם בזמנים האלה כשהכל כל כך מרגיז ולא יפה, כזה מין יפה שהרואה אותו שוב אומר, אלי, הﬠוד ישנם כל אלה, הﬠוד מותר בשלומם לדרוש?

הנה אנחנו מביטים בך גרשון. אמור לנו שהיפה הוא יפה ושאין אלוה מבלﬠדי אלוה והיפה הוא יפה.

ס. יזהר,  דברים בבית אריאלה לכבוד גרשון שקד, יולי 1993.