אורח מציץ בחינוך האמריקני – ה'

מקומו של אדם בעבודתו. ואם עבודתו אינה סופגת אותו – כל השאר, ככל שיהיה משעשע, יישאר ריק. עבודתו של אדם, כשהיא במרכז חייו העירניים, כזו שתהיה אומרת אותו, אומרת לו, והוא לה. שיהיה אכפת לו להישאר בתחומה ולהתמהמה עוד קצת ולחזור מחר ראשון ומוקדם, כי טוב לו שם. אם הוא מדען, אם הוא סנדלר, ואם הוא מגדל ילדים. עבודה שרוצים בה. שלא להפסיק. שהיום קצר לה והחיים קצרים לה. שקוראים סביבה ובגללה. שמדברים עם חברים. עבודה גדולה לך, יוצרת, אחראית, שסגנונך ניכר בה ואישיותך – לא עבודה כעונש, ושעשוע כיצירה.

אם יש משהו מדאיג בנוף האנושי באמריקה, הרי זו רתיעתם של הבריות מפני הכאב ומפני הבדידות. האמונה הזו בחינוך, בפסיכולוגיה, ברפואה, בנופש, וכו’ וכו’ – שבאה לעיתים קרובות מתוך הדאגה שמא יתפוס אותך הכאב, שמא תישאר לבדך. בוודאי, אין איש שש לכאב, ועושים הכל כדי למנוע אותו. אבל לא באותה טוטאליות המכתיבה הכל. שכן, באמריקה מאמינים כברונר, שאפשר ללמוד הכל ותמיד, שאפשר לפיכך לתקן ולהיטיב, הכל ותמיד, שאפשר ליישר מעװתים, שאפשר להקל ולהשתדל ולעשות שיהיה טוב יותר. הפסיכולוג שלך יעזור. אולי התעמלות תעזור. או שירה בציבור. או נסיעה לאן שהוא, או לימוד משהו. מישהו יעזור. מישהו חייב לעזור למישהו. אם אתה דואג מאוד – בלע משהו, קח משהו, אמור משהו, ואל תהיה דואג. פחד זה ובריחה זו מפני הכאב – אולי זה שעושה הרבה תופעות אמנות כאן לדו־ממדיות, ומחסיר מהן את ממד העומק הזה: ממד חשוב, עימות עם הכאב. עין בעין. בבגרות, בדעת. עמידה בו. ענווה לפני הנעלם והליכה במעט אשליות.

אבל מבחינת החברה המדאיג מכל היא הרגשת ההצטמקות באדם היוצר. אפשר להשתיק דאגה זו אבל אין לתקנה בלי שינוי מהותי. מרכז החיים אינו פועל. ומרכז החיים פירושו: מה עושה אדם במרכז יום חייו העירניים.

המהפכה הישראליות העיקרית שאני יודע, היתה שינוי מרכז זה בעולמו של היהודי. לא עבודה כתיקון פגם היהודי הגלותי, שהיה מזוהה עם רובד חברתי דק ובלתי־יצרני. לא כדי "להפוך את הפירמידה הכלכלית” ולעשות את היהודי לפועל היוצר מן היסודות הראשונים, כדי שלא יהיה בבחינת טפיל. לא עבודה ומאמץ־עבודה כמקור הכנסה – אף כמובן גם כל אלה – אלא עבודה כגילוי אדם, כיצירה אנושית מרוממת, עבודה שהיא רעיון ורעיון שהוא עבודה. היו שקראו לזה ”דת העבודה”, כדי לומר את המיוחד שבגישה חדשה זו לעבודה, לא רק כאל ערך כלכלי, אלא כאל ביטוי האדם המחפש שבך. ובראש ובראשונה מצאו זאת בהתגלות שבעבודת האדמה. זו נעשתה כמקור לאכסטאזה, כביטוי של שירה, כזיקת־יסוד חדשה בין אדם ליסודות, בין שותל לשתילו, בין הנבנה והטבﬠי, בין התחלה והתפתחות, בין חיים אחרים ומוות אחר. לא גינה קטנה באחורי הבית לגרד בערב שבת סביב כמה פרחים – אלא עבודה גדולה, במרחב, בכל מה שאתה בן־אדם; לא עבודה הנעשית בקצת ממך, המתעסק קצת במשהו לשם צחוק ובידור. עבודה בקושי, בחמסין, בכאב פיסי, במחסור, ואחריות הנודעת או לא רק לשדה שלך אלא לעולם כולו, ליהודים שבעולם ולסדרי המדינות. אלמלא לא התחילו כלפני חמישים שנה כמה אלפי יהודים לעבוד עבודת חיים שלימה ומהפכנית, בהשאירם מאחור תארים, קריירות כלכליות ולא מעט בתים מפנקים ואימהות בוכיות, אלמלא אותם אלפים שנטלו עליהם אחריות ליצירה הזו בעבודה – היה העולם נמצא חסר משהו, ומי יודע אם היהדות לא היתה היום אלא חקר היסטורי בלבד.

איני בא לעשות אידיאליזציה מן העבודה ההיא. לעמוד יום שלם ולעקור יבלית במעדר אינו שום תרגיל ב"ריקריאיישן”. רבים נשברו בכך וברחו. אבל כפיפת הגב מעל המעדר לימדה ענווה. לימוד העולם שלומד אדם כשגבו כפוף אל היצירה שלפניו – יש בו מדרגה של קדושה. אתה חלק מן העולם. אתה פרט רגיש אחד בין שאר יוצרי העולם.

עבודה כזו, שלא כערך כלכלי, משקי או חברתי, אלא אותה עבודה שאפשר היה לראות גם כאן, לא מכבר, זו שהנרי דויד תורו תיאר בספרו ”וולדן”. הוא, כביכול, בא לכאן דווקא כדי שלא לעשות. שלא להיות חייב לעשות. אבל בנה את ביתו בידיו. וגידל לו שעועית למאכל. לא כתרגיל. לא כ"הובי”. לא כגינה. אלא כמזון. בלי שיפסיד חירותו, אלא יחוש בה עוד יותר, כשהוא כופף גבו ועודר את צמחיו. לבדו. בהקשבה חדשה. בעולם מלא. בבגרות. בכל מה שהוא. בשתיקה. בגובה אחד עם הצמיחה החשאית. בשמיעת החשאי שבו. באושר שכלולות בו עבודת יצירה, אחריות ואמת.

כל עבודה שאדם עובד לשמה וחש בה ביטוי עצמו, אם בשדה או בסדנא, אם במעבדת המחקר, אם בספרייה, אם בכיתת ביה"ס – כעת, כשהולך האדם ומשתחרר מנטל עבודות־טרחה משעממות ושגרתיות, ומכונות עושות במקומו – הוא מתפנה יותר ויותר לעבודות חדשות, אנושיות יותר, שיש בהן יותר מחשבה, דמיון, שיפוט, בהירה והכרעה – וניתן אולי יותר ויותר לראות אנשים העוסקים ביום העבודה שלהם במשהו שיש בו זיקת יצירה כזו שמזדהים עמה.

אין עניין העבודה אלא פרט בלבד, רק דוגמא, רק משל. מה בית־הספר יכול לעשות בזה? אולי יכולים שם לספר על אנשים כאלה, שעבדו; ושעבודתם היתה יצירה. ועל אנשים שלא פחדו מפני הכאב, ולא מפני הבדידות. ושידעו להקשיב. ובעיקר שיום העבודה היה להם מרכז החיים ולא "בזיעת אפיך” – של מגורשי גן־עדן, העונש שבתמורתו קונים את החיים שיבואו לאחר העבודה. ושלכל אדם ואדם יש עבודה – כזו שהוא יכול לומר בה ודרכה את עצמו. עבודה כברכה. כיצירה של בן־חורין. ולא כעדים אנוסים. וכאחראים הנושאים בכאב האחריות, ובזיקה לשלום האדם והעולם. כל אחריות ואחריות יש בה כאב, כי יש בה בחירה שהיא ויתור מכאן ההכרעה מכאן. היא פסק־דין. וחלילה לברוח מפני הכאב. בוודאי, בית־הספר לבדו מה הוא יכול לשנות כאן, אם החברה לא תשנה? מלבד שביה”ס עשוי לזרוע זרעי שינוי. וזה הטוב הגדול שיכול ביה”ס לעשות: לזרוע זרעי שינוי, את דעת האחריות, את גאולת היצירה. את הרצינות לעבודה. את מידת הבחירה שניתנה לאדם כדי שיבחר לו.

זה אולי הדבר הרופף ביותר שמתגלה בו באדם בן־זמננו: הרצון הבוחר. יותר מדי נפוץ היום האדם העושה כמין עסקת חליפין – קח את רצוני לבחור, ותן לי שלווה משעשעת. הצרכן הפאסיבי המשלם בחירותו מחיר סמרטוטים צבעוניים וארגעה ריקה. מה שעשה עם קטן לעם עקשן בקיומו ובעל דבר להגיד לעולם – הוא הבחירה שבחר ביצירה ובאחריות. מה שמסכן היום את ישראל אינם האויבים מבחוץ אלא חלילה התרופפות־רוח זו, התרחקות מהירה מדי לצד הדוגמה המפתה של צרכנות פאסיבית, שכל אמצעי התיקשורת המודרניים פועלים בשליחותה, וממלאים את מרחבי השמים: אנחנו נעביר לך את זמן־חייך באופן הבלתי־כואב ביותר. וסיזיפוס שומע, יודע שכל זה עמל ריק וחוזר חלילה, יושב ויוצא לגלגל את חייו כך, שלא יהיה כלוּם, אבל שיהיה נדמה שיש משהו.

קאפקא ביומנו, ברשימה חטופה שאין לה התחלה ולא סוף, מספר על איש אחד גבוה, במעיל שחור וארוך, שרץ בסוף הלילה, לאור ירח פגום, ביער גדול, אל קרחה אחת שצריף קטן עומד בה, רץ ומכה באגרופיו על הדלת הנעולה ושואג: הו הו, היש שם מישהו? ענו לי, ענו: יש מישהו? ומן הצריף אין איש ﬠונה, מסיים קאפּקא. האם יש לנו תשובה אחרת? מתחילה ולא מסיימת? לא נוכל לﬠנות לילד הקטן מה שלא נדע לומר לאיש הזה, הגדול, הרץ אלינו, באור האחרון.

יזהר סמילנסקי, הדואר, 21.6.1968
ע"פ דברים באוניברסיטת ברנדייס

בראשית היה הדונם

קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקﬠ, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהﬠדפת ﬠבודת האדמה מﬠל כל ﬠבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים ﬠם ﬠרביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.

הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בﬠרכים הכלכליים והן בﬠרכּים החברתיים – אבל גם בﬠרכים הרוחניים. ”דת הﬠבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל ﬠליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לﬠצמו הוא אחראי אלא לגורל הﬠם היהודי – ואדם ואדמה ﬠושים את התחלת הגאולה.

הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, ﬠל תﬠודת האדם, ﬠל ﬠתיד היהודים וﬠל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם אתְ אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש"נגאלו”.

הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיﬠה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.

חישול כוחו של היהודי, ﬠנוות כיפוף גוו של הﬠודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, ﬠם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – ﬠמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שﬠבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן הﬠבודה לשם זמן הﬠתיד.

וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקﬠ היתה הגאולה. וﬠבודת האדמה כמﬠט ﬠבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, וﬠיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, ﬠונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתﬠלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמﬠותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.

פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבﬠיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי הﬠבודה קדמו לריהוט, עד שׂהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבﬠ הדברים. כל ﬠזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקﬠ – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שﬠל. לא נﬠקרים. נלחמים על המקום ﬠד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדשֵ.

ואחר־כך, כּידוﬠ, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מﬠבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושׁה מליון, ולאחר ﬠוד מלחמות וﬠוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשׂים ﬠירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – ﬠד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?

ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שﬠושה מﬠליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיﬠה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לﬠלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל הﬠבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיﬠה מה ﬠשה הﬠיוורון הקודם לדﬠת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיﬠה שיש ﬠוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל ﬠתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו הﬠדיפויות הקודמות – ﬠדיפות המשק האגררי התחלפה בﬠדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתﬠשיה, ולא ﬠוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נﬠשו הרוב וﬠבודת האדמה ﬠיסוק למיﬠוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־ﬠם בימי חג. אפּילו שירי ”הכוכבים בחוץ” ושירי "עיר היונה", שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב"שירים שונים" וב"שירים חדשים", שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת ﬠשב.

אין עוד דונם. ומי אומר ﬠוד "מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין ﬠוד ”אדמתי”, ולא "שדמתי”, ולא ”שדות שבﬠמק" שמסכו פﬠם שכרון בלב ﬠם רוממות נפﬠמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וﬠרﬠרו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמﬠט רומנטיקה שתשיר ﬠל האדמה שהיא קודש, וﬠל הקרקע שהיא אלוהות, ועל ﬠבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.

רוב הﬠם יושב היום בﬠרים, והנקודות שהיו פזורות ﬠל כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבﬠ. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בﬠיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן ﬠל דירה אחרת שם, אלא במﬠמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד ﬠל פני מקום אחר.

זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין ﬠוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת ﬠוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של ﬠולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו ﬠוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא ﬠושה ﬠוד את טבﬠ האדם שﬠושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, 1991.