אירע פעם והכדור ששיחקו בו הנערים במגרש הפנוי הסמוך נתמלט ופרח לו ונתקע במרומי האקליפטוס שבחצר הדוד משה.
מסוערי משחקם רצו הללו, קפצו נלהבים ודלגו על הגדר של רשות־היחיד להורידו במחי אחד ולהמשיך בתנופת משחקם המתנשם – ובאו עד קורת העץ ושם נעצרו ורפו ידיהם. ניסו עוד קצת כה וקצת כה, ידו אבן והטילו זמורה יבשה, אף לא חסכו דיבור קשה או שניים, ולחינם. נתלקטו סביבו הגביהו גרון והפשילו ראש ונשאו עיניהם עד מרומי השמים.
אותה שעה היינו אף אנו, ישי ואני, שטופים במשחקינו שלנו בצל הבית – ונזעקנו דחופים לראות מקרוב בצעקה ההיא שהגרישה את שקטנו. מיד הוסחפנו אל שיבולת מעגל הומה ורוגזת, וככולם אף אנו היינו מטלטלים נטויי גרגרת, מופשלי ראש ומבליטי פיקה – תוהים ומשתאים אל גבהים לא רגילים – השמים והצמרת המהלכת בהם.
ומעמידה משתאה לישיבה של ארעי, ומישיבה לשכיבה, ומשורעים במעגל היו עינינו תרות ורואות כל דבר כבפעם הראשונה – כל אותם מרומים גדושי עלי העץ, וריטוטים וקרעי תכלת, שהלכו ונעשו שם עתה מיוחדים ומוחשיים ומתגלים מופלאים יותר ויותר, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לפלל, לכאורה.
עץ גיבור ועצום היה הלה. גבוה ממתניו ומעלה מכל עץ. גבוהי הברושים שאצלו היו נמוכים. והאורן הגדול, כל צידו הצפוני היה מקורח ומחוק משבתו בצלו, הנמך מתחת עובי הצמרת; אפילו האקליפטוסים חבריו ואחיו תמו אי־בזה מתחת חלציו – וזה פרץ לו ויצא יחיד ומיוחד לשמים.
בוודאי שאלת לא פעם, או אולי נשאלת פעם, היכן הוא האקליפטוס הגבוה ביותר בעולם? וענית, או ענו לך, כי הוא באוסטרליה, או במקוה־ישראל, או בפתח־תקוה – ואילו אני תדע, תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדור משה.
ביתו סביב היה מוקף טבעת מרובעת של אקליפטוסים, כולם עצי מידות חסונים ויפים, כולם השירו תדיר להבי עליהם ארצה ועבדול־עזיז היה מטאטאם לעולם במטאטא הקוצים הגדול, ומציתם ומעלה עשן עלי אקליפטוסים מיוחד בניחוחו הזה, אשר מי שנשמו בילדותו לא יוכל עוד לנשום עשן־עלים בלי לבקש בו טעם מיוחד זה (אולי גם יחסר לו דבר זה תמיד). אם כה ואם כה כולם, כאמור, השירו עליהם ארצה, ובבוא עיתם גם את אשכולות סביבוניהם, שישה שבעה באשכול האחד, כולם בבוא עונתם נתקלפו והשילו שלמות קליפותיהם, גליונות ארוכים וריחניים, שהעלו על הלב פסוקים יפים שונים מעין 'נרד וכרכם קנה וקנמון', 'מר דרור וקנמון בשם' ואחרים, ואשר תוכי חובם לעולם קריר־חמים וריחני. (מגע יד
שמנחש עליך מגעי רוך וחלקות וחמימות אחרים, שלעתיד לבוא, ועוד אינך יודע מה, לא לגמרי כאלה שבחובי סתר קליפה זו, אך שתחילתם כאלה. אפילו מלווה לעתים לעיסת עלי אקליפטוס מתוך מבוכה…). אלה חובי הקליפות עם אותה וורדות־מה ירקות־מה. ואותו חיוורון שבטרם השתזפות.
כך כולם. אבל מכולם עלה הוא, המצודד משהו ממיזח העצים הכללי שחגר את הבית סביב (והוליך עליו תמיד תנודות הלוך ושוב של אור־וצל סחופות רוח, וקול רשרוש לא פוסק מתמלמל אין־קץ) – ומסיבה זו או אחרת או מכל הסיבות כולן – עלה המצודד הזה ויהי לענק. פרוץ פרצה ענקותו הספונה בו ותכס על הכל. פרוץ פרץ ויעל. רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. ותמיד היתה צמרתו הזו תמיד ולעולם נוסעת. פעם כנסוע גלי ים שליו ופעם כנסוע גלי ים סוער, בתבחשה ובהמולת אשדות, אף כי יש גם ובקול נכאים, או ברשרוש תנומות. שרק עלה פה עלה שם היה צונח ממנו חרש בלא משים, כצנוח נוצה.
מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם. וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאה הגבה למעלה, פרושה קצת, כמין מניפה פתוחה, או שמא כמין דמות יצור שהוא. אחד הנושא נרחבות ידיו מעל ראשו כשאת מתפלל ידיו השמימה… ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה, שם חצרו הגדולה, המוצלה, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול־עזיז, שם משחקי השלווה אין־קץ עם ישי, בצל הבית ובין צללי צמרותיו.
וכך היינו מוטלים אפרקדן וצופים בצמרת שלו המתנשאת מעל ראשינו ומתנשאה, מנסים לטפס בו במבטינו, לפי שלטפס בו בפועל לא נוכל. נשגב היה מטפס בו. אדם לא היה בעולם שיוכל להקיף היקפו. או להיאחז בו אחיזה כלשהי. וגם מעם ארבעה חמישה מבוגרים ייבצר להקיפו בחיבוק. ואף לא זיז אחד לא תמצא על פני תימור קורתו הבריאה. ואף לא שקע קל שהוא על פני שלמות חלקותו. ועד רום שתיים שלוש קומות־בית, אין בו כל הסתעפות שהיא, ורק משם ואילך הוא מתחיל מסתעף, זרוע אחת לכאן ומיד שתי זרועות לכאן ולכאן, זרוע וזרועותיים אדירות, ומעליהן ומעלה כל אותו עֵנֵף מעוּנף הנושא משא כל הצמרת הכבירה, עד מרומי המרומים ולכל צד וצד, וחזור והתלות באשדות נשפכות אל כל עברי הגזע החסון הזה. גזע אחד ויחיד ונאה, אשר איני יודע מה עוד להעיד בו זולת אשר: גזע יפה. פשוט גזע יפה. נושא כל משא צמרתו כאילו שחוק היה לו כל הרום שמעליו. ויפה, כמו עץ יפה. כן, או כמו נערה יפה. נערה זקופה בחֵן ויפה (אף כי לא אז עלה על לבי דימוי מיוחד זה).
הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, אשר יש בה בבת־אחת כביכול מדקות הגבעול, מתמירותו ומאצילותו – וגם מכָבדוּת עמוד ירכו של הפיל וממוצקות מצעדו בל ימוט. שלמוּת מקשה אחת. חטיבה צינורית אחת, אשר מעגלותה מבליעה אל תוך חלקות היקפה המהודק, ארבע חמש רמזי צלעות, אשר רק עם פני האדמה הן מתפרשות ומתפרצות שם כחרטומי ספינה, ואשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות (כמרומז בחטוטרות המתבלטות מעל פני האדמה, קודם שתצלולנה תהומה), לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, שמתחוללת בתוך דחיסות החשכה הסגורה, בתוך המעמק המוצק והבראשיתי שמלמטה, לאחר שאוחד בהן כל עושר ההתפצלות העמוקה יותר, הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה, שנתכנסה מיד לצאתה מעל פני סגור האדמה האטומה. ונתארגנה היטב בסדר היפה של המעגל השלם, בהיקף הארוז היטב, עד הראותו קל ונקי ונטול שום מאמץ, גבעולי כאילו, נערתי כאילו, עולה בדרכו ומוסיף ומתפצל במרומיו לסעיפים, לסניפים ולסעיפי סניפים, כבבואת השתקפות סעיפיו בתהומות הלא נראים, מהופכים בגלוי לסדרם הסמוי – ופורצים אל התכלת, היורדת כנגדם ומסתננת בעד מליוני חלפי העלים התלויים רוטטים, והמוסעים לעולם ונוסעים בירק וכתכלת ובזוהר רטוב־כאילו; עד שהופך הגלמי הכבד והסגור, העולה מן האפלה שמלמטה, והולך ונעשה למעלה לאשכול ריטוטים דקים ולזהרורי צחצחות.
אולם בהגיע עת התפצלות הקליפה היינו מסירים יריעות ארוכות, ואלה היו נגללות במהרה לכמין מרזבות, בטנן מוורידה ענוגות, וגבן חום־מאפיר מאובק וריחני ולאחר שחבטנו בהן על ימין ועל שמאל ואיש את רעהו, וניסינו לכתוב בהן מגילה כמגילת־קלף – פותתנו אותן לפיתים ושמנון ליבשן בשמש, שמא יסכנו פעם לפטם בהן את מקטרת החרס הישנה שהיתה לישי, ולנסות לקטר עשן בהתגנב (את חטאי אני מזכיר: בנסיונות העישון הראשונים, מרובי השיעול, המרירות והבחילה, נעדרי כל נחת שהיא – היינו מקנחים בלעיסת עלי אקליפטוס רעננים, אלה האדמדמים משהו, כדי שלא תחוש אמא של ישי בריח הקטורת – בקראה לנו לאכול קצת פירות, שהציגה בקערה עמוסה על גדותיה על שולחן המרפסת, ושאגב כך נעלמו כלא היו).
אך, מכל זה – איך מטפסים בו לעלות? אמרתי כבר כי גם ענפיו הראשונים, היו עבותים באדיר, ונסתעפו כרום קומתיים שלוש, והם שם חלקים ומוורידים מעוצמה ונשגבים מכל הישג יד, (אגב, התדע כי מעולם לא היינו משֹיאים עינינו כל־כך, עד שם? אולי מחשש לשאת ראש הגבה כל־כך, ולבקש שם מבט עיניים שאינן שועות אליך כלל?…)
*
וכבר היו בחבורה אחדים שהציעו לרוץ ולהביא סולם מנין־שהוא ולטפס. אלא שזו היתה הצעה כה נטולת שאר־רוח ודמיון, נוסף על היותה נמנעת: מנין יימצא סולם גבוה שכזה – עד כי אין פלא איפוא אם צפה מיד ההצעה המתקנת: סולם חבלים. שפירושה (לאחר סינון כל גוני האפשרויות הדקות השונות), להטיל למעלה פלצור חבל דק, ואבן, נאמר, קשורה בראשו, שתרוץ בראש מסע החבל ותקיף אחד מסעיפי הענפים ותחזור ותצנח ארצה מעבר מזה. כשהיא גוררת ומביאה אחריה את יתר החבל, ויש לנו אז בידינו חבל כרוך סביב הענף בשני ראשיו, וזה יסוד לכל מיני תכניות אפשריות נוספות. אפשר להרים אז סולם חבלים למרום, אם יימצא לך: ואפשר גם לענוב עניבה ולהושיב בה ילד אחד ולמשוך בראש החבל האחר ולדלותו למעלה, ולילד ההוא בחגורתו יהיו תחובים כמה וכמה ראשי חבלים נוספים, שבהם, לכשיגיע ליעודו המרומם, יתקין את המשך המפעל, משלב זה ומעלה, וממסעף זה, אל הבא אחריו, הגבוה מעליו כדי קומתיים, ואשר שם מותקע הכדור המבוקש. (ואמנם כבר היו בינינו אחדים שברכיהם פקו כבר למשמע סיכוי העמידה על הענף הגבוה, כדי לזחול ולטפס ממנו אל גבהי מחבוא הכדור – ולבם התחלחל מחולשת סחרחורת, ומחרטה גדולה). אינני יודע באיזו הצעה היית בוחר אתה – אנחנו נוכחנו מהרה כי אין כל חבל בידינו, והכל מצד זה חסר תכלית, אף כי שניים שלושה נשלחו דחופים לחפש בחצרות ובאורוות וברפתים ובעלית הגג, ולהביא הנה כל חבל טוב.
וחזרנו להציץ במרומים הבלתי מושגים. עורב אחד ישב לו שם וקירטע – לעורב קל. גם עלה גם רֶדֶת קל לו. אפילו את גוזליו יגדל שם, בקן הגדול ההוא הבנוי בראשו, משטח גס ורחב, שזוג עורבים אחד היה שם דייר עולמים. אף כי לעתות הסתיו היו כל ענפי העץ משחירים מבני עורב שהריחו את ימות הגשמים בבואם וכל סיעותיהם נתלקטו מעברים, והעץ הגדול הזה היה להם כהיות המגדלור לספנים, והיתה רצה שם מין צהלת עורבים קרקרנית, שאף אם אפשר, לעתים, קודם בוקר, כשאתה מכוסה עוד בשמיכה, לטעום בה, בצינת־בוקר צריחת־עורב זו, טעם יופי, ובשורת החורף הצלולה – הרי מקרוב היתה זו מין מקהֶלֶּת צריחות מתקוטטנית שכזו, שלא פעם היה נוטל הדוד משה בכבודו ובעצמו את רובה הציד שלו. מפטמו בשני כדורים, ויורה למעלה פעם ופעמיים, והללו היו מתבהלים שם עד שרשי נוצותיהם, וקופצים ונמלטים בבהלה ומפילים ארצה מין שקט עמוק, ומותירים בור דממה אין קצה ולא־תאומן, וחצי שעה שלמה היו האזניים מתרווחות, אף כי צופיות בקשב רב למה שעוד יבוא – כשסיימו הללו שלושה מחוגים רחבים סביב כל העולם סביבו. כולל שתי חניות קצרות וצרחניות על האקליפטוסים השכנים, בהווכחם מהרה בשכל העורב שלהם, כי אין טוב ואין גבוה ואין יפה להם בעולם הגדול מן האקליפטוס המיוחד של הדוד משה: אומרים ועושים. ומיד בצהלה ובצחוק ובריבות מי קודם, ומי תפש מקומו של מי, וברוב תוכחות חכמי העדה אל צעיריה, כבר הם כולם על ראשי העץ, משחירים ענפים ומקדדים תחתיהם את הגבוהים ואת הדקים שבבדים, ומתנפנפים ומתנדנדים – ולך טען אליהם טענות. (וכבר היה מעשה נורא בנכבד אחד שבא אל הדוד משה, וישב להמתין במרפסת, ובמגבעתו שהסיר נפנף ונפנף להשיב רוחו כחום היום, ועורב אחד חמד לצון, וכיװן והטיל מה שהטיל, וזה נפל והתבצבץ לו לנכבד על קרחתו המבהקת במין בצבוץ מלבין, נרפש ונתעב ומבחיל שכזה – שלא היה עוד כבזיון הזה וכרוגז הזה שרגזו הכל על עושה הנבלה – אף כי שניים, לפחות. נפלו זה בזרועות זה מצחוק נורא וגדול – ועבדול־עזיז נטל פח נפט ריקן ויצא לתופף בו עד יבושת ידו ועד עיקום הפח, ואף אנו נצטרפנו בתרועות ובצחוקים גלויים ובהקשות כאילו את שם המן הזכירו כאן, ולא שקטנו עד שקפץ הרשע המזיק ההוא וכל אחיו עמו, וברחו להם כל הליצנים במיטפח כנפיים אפל, ולא חזרו עוד לכאן, אלא רק כעבור חמש דקות – לאחר מחוג גדול אחד סביב, כולו מוסר כליות וחרטה. וחזרו). אלא שבקיץ, כאמור, לא דרו שם אלא אך זוג עורבים אחד, ושעות ארוכות היית יכול לראות את זה ואת זה מהם יושב במרומיו, מהרהר הרהורים גדולים, בלי שום שימת־לב לטילטולי הענף מעל תהום עשרות מטר, מסור כולו רק לחיקרי לב גדולים.
מהרה חזרו הרצים, וחבלים אין. זולת חוט משיחה כלשהו, וחבל כביסה שפרק אחד מחצר שכנתם, בעזמתו ובמסירותו אין קץ לכדור המותקע למעלה. ואין פלא איפוא שמכל התכניות הנפלאות, מעשה בגלגלת ובמדלה, מעשה בסולם חבלים, ובשאר נפלאות שבקרקס, החלו הכל נוטשים ומפנים יותר ויותר מבטיהם אלי, ואלי דווקא. למה? מה חטאי? לא כלום. שמע ותבין.
*
אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה אל מראיתי ועל תאבוני ונמלכה בדעות רבות להועיל (אף כי ”דברים־טובים” הייתי טורף כאריה), אלא שהמורָה לטבע שלנו, היה מעשה, בבואה בשעור אחד בין המצרים ואיש מדרדקיה לא ירד לסוף הסבריה על מבנה גוף האדם, ראתה אותי ואורו עיניה מאוד: מיד הוצבתי אל שולחנה, ועשיתי כמצותה ופשטתי כותנתי לעיני הכיתה התמהה, ובמו אצבעותיה הקרות, החדודות, הצביעה אז אותה מורה מחוננה על צלעותי, ודרך עורי השקוף הראתה כל דבר נחוץ, והכל היה מוסבר אז להפליא, לולא, משום מה, היה הציבור משתנף מצחוק ומהנאה גדולה ויתרה, וחוששני כי לא על המורה דווקא צחקו ולא על הסבריה המלומדים; אף כי היא דווקא שהרימה קולה וצעקה שבעתיים על שאי אפשר להראות לנו לעולם דבר נאה שהוא, ועל בורות ועל קשיות לב. היא צעקה ולא אני.
קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס, אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר. אחת היא אם גבעה, אם עץ אם גג, וגם בסתם עמוד חלק תקוע וראשו בשמים, לא בחל – טפס טיפס עד ראשו ושם הציג רגל אחת ונתיישר ופשט ידיו למעלה. למה? ככה. אין סיבה אחרת. ומעשה בשבע שקמים בשורה אחת, שאפס קצה כל צמרת היתה נוגעת ואינה נוגעת בצמרת שכנתה – והוא טיפס ועבר משקמה לשקמה, על פי חוט היקף הצמרת, בראשונה עלה ובשביעית ירד ולא הגיע כף רגלו בקרקע בין זו לזו, וחבריו שלמטה, עצורי הנשימה, רק שרקו שריקה לאחר כל ענף דק שלא נשבר תחתיו, חלוף ועבור ברחש זיקית מחייכת; או מעשה בצינור דק תלוי בין שמים וארץ מגג בית רעהו יוסי אל הרפת שמאחור, שעליו הפסיע אותו דקיק כמרקד על חבל, ממש כשם שקרא בלילה הקודם בספר עלילות מפעים אחד, ואמא של יוסי כשיצאה רגע אחד למרפסת, חלשה דעתה, פקו רגליה, המרק שבאלפסה נתרטט ונשפך, ועל יוסי גזרה בחמוּר לא להתרועע עוד עם הזיקית, פן תסיתנו זו למדחפות, (לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!) ואת מזליקה העוזרת שלחה במרוצה אל אמי להזעיקה בשוועה מרה: בנך, אבד בנך!… או מעשה באותו בית בן קומתיים שקצה צמרת הקזוארינה נע נד קלות, מכחולים מכחולים, כדי שתיים שלוש פסיעות ממעזיבת גגו – ואותו יצור, נתפעם לבו בגופו השקוף, ובריצה על רעפי הגג התימור, מבהיל כמה וכמה זוגות יונים מפחי שובכיהן המצומדים, ועם שהן פורחות זינק אף הוא עם כולן ופרח מעל הגג אל צמרת הקזוארינה הרטיטה וענוגת התנודות הקלות, ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו, ורק רעהו היה מתבודד שם למעלה, כבן עורבים אחד ומחייך ומשקיף על מראות העולם מגבהי הקן.
הרי לך מקצת מעשים, והוסף עליהם עוד פרט קל אחד זה להשלמת תוארו: מעולם, לעת ערב, לא חזר לביתו לכוס החלב, הסלט והחביתה ואל ספרו שיקרא בחביון השמיכה כשברום החדר תתפקק לאיטה תקרת העץ הישנה, תרחיש מן הדממה הגדולה רמזים וחריקי קסמים, מאיימים כשם שמדובבים דברי־סתר – והנה, מעולם לא חזר הלה לביתו בלא שמכנסיו, או כותנתו, או הא ודא, לא יהיו נתוקים, פצומים, פרומים, תלושים או חרורים מעט או יותר, ואמא תספוק כף אל כף ותאמר מה שאמרה לא פעם אלא אלף ואחת, מה יהיה מה יהיה, ותשחיל בעצב חוט במחט ותחפש לה טלאי נוסף להטליא את מדי העלילות, העצים וגגות הבתים.
*
לפיכך היו הכל, בלי שכדאי לציין מי התחיל בכך, הולכים ומפנים מבטיהם אלי ותולים בי עיניהם. ואני לעומת כל אלה כבשתי עיני בקרקע. אחר־כך התחלתי משיט אותן על פני הגזע העבה, העגול, החלק והגבוה אין־מאחז, והגבה אל הסעיפים העבותים המתרוממים מעל גובה גג ביתו של הדוד משה, ואל רום הצמרת הנוסעת ומסיעה תנודת צבא עלים ירוקים וזהרורי תכלת, והכל הוליכו מבטיהם עם מבטי, ויחד חזרנו והשפלנו וסקרנו רגע זה את זה, ושוב כבשתי עיני בקרקע; איך אפשר? ולו גם זיקית אשר כמוני – איך אפשר?
היה שם שלמהלה אחד, והוא גדול אויבי, ולא פעם היינו שנינו בריצה זה אחר זה, או זה מפני זה, והוא הציע דבר חכמה כזה; ילד על ילד יעמוד, וה'זיקית’ או ה'שלד' – כולם כנויים שלי וכרצונכם – יטפס מכתף זה אל כתפי העומד עליו. עד שיגיע אל הענפים המסתעפים. רעיון מלהיב כשלעצמו, וביחוד אם יהיה אותו שלמהלה עצמו העומד התחתון, שעל כתפיו יעמוד כל המגדל החי – אלא שאיש לא נתלהב לזה וגם לא אני.
ואילו ישי רעי התחיל פשוט מתקומם. 'לא מרשים!', פתח ואמר בתחילה, ובדברו נזכר מישהו, ודבר טוב נצנץ בעיניו, שמא הולך ישי הביתה ומוציא מן הארון את רובה הציד של אביו, ובירייה מכוונת אחת (אל עצמו נתכוון, שהוא עצמו יירה. שכן מוניטין של קלע יצא לו, איני יודע בזכות מה) – ומעיפים את הכדור הלכוד בעץ בנפיחת רובה אחת ויפול? רעיון גדול של אדם גדול! אלא ש… ובכן מה?
אין עצה ואין תושיה, אלא שוב מפנים הכל מבטיהם ותולים בי. נטלתי קורט קליפה ריחני לכרסם (זה המזכיר פסוקים ערבים מעין: קנה וקנמון נרד וכופר, ועוד דברים ערבים ורחוקים כמותם), וממני ראו וכן עשו כל השרועים במעגל, נטלו איש קורט קליפה לכרסם. והיינו מכרסמים כולנו קורטי קליפה ומהרהרים, כי אין מוצא, אלא שה'זיקית’ או 'השלד' חייבים לעשות חובתם – זו שעתם וזו חובתם – ואין מפלט ומנוס אין. ולפיכך קמתי אני ממשכבי והכל קמו עמי לראות מה. ושמא נוטלים אותי ארבעה נערים בריאים בידי וברגלי, מכאן ומכאן, ומטלטלים בתנופות הלוך ושוב אחת ושתיים ו־ש־לוש! – ומפריחים אותי הגבה אל הגזע, ואני כבר אאחז במה שאאחז ואמשיך משם והלאה במעשי הזיקית המטפסת על קיר חלק? או שמא נותנים בידי חבל ואני מקיף את הגזע ומטפס בו כאשר יטפסו גודרי התמרים, או שמא מביאים מוט מירכתי החצר – שמעו שמעו, רעיון חשוב – ומציגים אותו באלכסון לגזע ועל המוט תטפס הזיקית וממקום שתגיע – יתחילו להגביה כל הניצבים בזה את המוט, עד שיגישוהו אל המסעף הראשון? (ומשם והלאה? קודם יהיה שם ואחר כך נראה משם והלאה). ועם שהכל שוקלים וטורים, בכה או בכה, איך להפריחני למעלה, וישי רעי כבר נצנצה בו מחשבה לרוץ לקרוא, אם לאמי כדי לחסוך לה את בנה ולעצמו את רעו, או אם לעבדול־עזיז כדי שיגרש בזרוע נטויה את כל הפוחחים הללו – שקפצו בלא רשות את גדר רשות־היחיד וחדרו ובאו להכעיס. אבל אני ידעתי כבר איך אעשה. – ”רוצו הביאו מוט גבוה!' אמרתי. וקולי היה כזה שהושלך לרגע הס, ומיד נפוצו הכל לחפש ולהביא בשליחותי. וכבר הם כאן איש וענפו איש ומוטו אשר מצא עמו, ומכולם נבחר כלונס נאה ומיוחד אחד.
‘אולי לא כדאי?'… התחיל מישהו בהיסוס. אלא שלא היתה עוד סבלנות להיסוסים וכבר היה מאוחר. אני עצמי כבר הייתי שבוי רעיון מדליק שניצת זה עתה בלבי, אמצאה כה מרהיבה וכה נועזת ופשוטה לחלוטין. – כיצד? הנה כך: הגזע כאמור, היה נשגב מטפס בו. גם המסעף הראשון לא יצלח לכלום. אם רק לא תאמר לקנן שם כעורב זקן זה כל שארית ימיך. מלבד אשר כי מעל מסעף ראשון זה, חזר ותימר הגזע, עבה ועגול וחלק ולא יטפס בו אדם, וגם לא קוף מיער. הרי שלא דרך הגזע. מסקנה אחת, יסוד מוּסד. ואילו הגבּהַ, למעלה, במסעף גבוה יותר, וליתר דיוק, ממש בו במסעף אשר אל חיקו הותקע הכדור הפורח, זה שבשלו, כמדומה, היה כל הרעש – משם היה יוצא ענף חסון אחד, שלוח למרחב, יוצא ומוציא בדרכו סעיפים נוספים, שכל אחד מהם חוזר ומסתעף בדרכו ועד לפטוטרות גדודי העלים המתאוושיס ונרכנים למטה. ואילו הגדוד האחרון, שמקצה הענף ומטה הכביד מאוד ונרכן וירד בתלוי, כבקצת עצבות יפה, כבהרהורי שקיעת השמש, יורד ער תומו אל גובה קומת בית אחת, או כגובה קומה וחצי מעל הקרקע, ואילו הגעתי שמה ונתפשתי בעפי הענף הזה, אפשר היה בקצת זהירות ובהרבה השתדלות להמשיך על־פי אותו ענף. בלי לאבד את האחיזה, בלי להחליק, בלי למעוד, בלי להתלות חלילה בענף כוזב, שלא ישא גם במעט כובדי, ובלי להרתע מתנודת הענף ברוח, עלה ורדת לכאן ולכאן כל הזמן – ולהתקדם ולבוא עד הכדור החבוי, ובמגע כלשהו להצניחו – ולחזור אז ולרדת לאטי, איני יודע איך. (בני עשר, הלא תדע, חושבים רק איך לעלות…)
פשוט, לא? מרהיב נפש, לא? הוד וחדווה, לא? אכן, כולי כבר הייתי חדודין. אלא שכלונס אחד לא הספיק. ולפיכך בחבל הכביסה קשרנו כלונס אל כלונס, והרמנו את המצורפים ועדיין לא השגנו את הענף הגדול ותלוי, במקום שפלו. אלא שכאן נוכחו הנערים מה הדבר ואנה פני, וכמה מהם נתבהלו מאוד: 'מה? – נרתעו – ככה תעלה? והיו אף שהפטירו כי מוטב לחדול. הגובה היה רם, הענף היה נַד, והעלים היו כה דקים ובדיהם כה שרביטיים ותלישיים ו…’לא צריך! – יש לי עצה’ – אץ לקראתי אחד – אבנים! בואו באבנים! נעמוד כולנו שם – ובאבנים. ונקלע ונפגע!… והכדור יפול!'… אלא ששלמהלה דחה הכל בתוקף: 'סמכו עליו. על הזיקית!' – דחה הכל וחייך בבטחון. וקינח זיעה מחטמו ומסביבו.
אז נצנצה הדעת בלבי ורצתי לעשות. בקפיצת קופיף־היער הייתי בן־רגע בחובי האורן השכן, שבצל האקליפטוס. 'הגישו לי!' צעקתי תחתי, ואיש לא הבין מה להגיש ולמה, ורק שלמהלה הבין והגיש לי את הכלונסיים המחוברים. ועמדתי על ענף אורן צדדי וגבוה אחד, ודליתי אלי את המכשיר הנ”ל, ועוד עניבה ענבתי בראשו, והכל היה מוכן. הנה, שמע היטב: את הכלונס הטחתי ישר לפנים. שתתלה העניבה שעשיתי ותשתלב לרגע בזיז ענף עקום אחד, בן אותו סעיף יורד גדול שהזכרתי למעלה; ואך השתלבה זו לכהרף (וליותר מזה לא הייתי צריך), וכבר הטלתי עצמי לחלל, במלוא עוצמת התנופה והזריזות שהיו ברגלי הצנומות, ופרחתי מגובה האורן, בין שמים וארץ, כמטוטלת עצומה זו – מטיל רגלי בתנופה ששקעתי בה כל מה שהיה בי ויותר, וכבר רגלי חובקות את הענף ההוא האמור, המיוחל, ויותר מזה לא היה צריך, הרפיתי מן המוט וזנחתיו, ובתנופת משאבה, ידועה לי ומנוסה לי מימים רבים. התהפכתי וצלחתי בנקל והריני כבר יושב רכוב שם, ברום שלוש קומות בית מעל הקרקע, על־פי הענף, אשר למעלה, במקום הסתעפו מן הגזע, חבוי היה הכדור תכלית הכל – יושב לי ומתהדק תחתי, ולוקח הרבה אויר אל תוכי המתנשף.
(הזעקה שנשמעה או מלמטה, לא היתה אלא בהלת פלוני, אולי ישי, למראה הכלונס הצונח בהתהפכות אין אונים, או אולי אף חַבֵט חיבט את פלוני אגב כך).
לא נותר לי כעת, אלא לזחול על פי הענף ההוא, הקַשְתי הזה, המתקמר לו, החלק, הממעיד למדי, המתרומם והולך לאיטו מן הבלימה ואל הגזע המוצק. טוב שאמא שלי לא היתה שם למטה אותה שעה. אני לא שמעתי קול זבוב ולא כל קול שהוא, אבל למטה, סיפרו לי אחר־כך. אילו פרח זבוב היו שומעים שמוע, אבל לא שמעו. ולא ראו מלמטה אלא שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, לופתות ומרפות והולכות לסירוגין ובהתמדה, על קמרון הענף ההוא. ואני אסור היה עלי להביט למטה. אסור להשתהות רגע להחליף אויר. אסור לפקפק. רק להמשיך ללכת. גם לא להרהר הרבה, לא בזאת ולא באחרת, ובעיקר לא ב: ומה אם אני נופל – – –
קשה לך לשמוע? ובכן בקצרה: כשכבר הייתי סמוך קרוב אצל הכדור ההוא…
למה נרתעת? אם לא קרה משהו? אכן, קרה. בוודאי שקרה. הפחות צפוי מכל. לא תאמין. דבר פשוט אבל לא ייאמן.
*
הכדור, אותו כדור עצמו שבשלו היה הכל, ואולי בשל תנודות־תנודות הענף שגרמה הליכתי הקצובה ומטלטלת עליו, נעתק אז ממקומו, רפרף אז קצת כה וקצת כה, ובחשאי ובפשטות שאין פשוטה ממנה, וכמי שנחלץ מכלאו – זע, היסס, ונשר פתאום למטה. בטרם פשטתי יד אליו, בטרם נשמתי נשימה, נפל. וזה הכל.
ומלמטה, לקראתו, עלתה אז תרועה רבה וצוהלת (וסבורים אולי היו כי בעטיי נפל הכדור…), ואילו אני, למעלה, מצומד בידי וברגלי נותרתי על מקומי, מגוּבָּן, כזיקית, על גבי הענף התלוי, לא לפנים ולא לאחור, מאוחז בחלקלקות בכל כוחי המתמעט, מרחף שם בלא שום סיבה מצדיקה שהיא, בלא שום תכלית של טעם שהוא. לחזור? להתקדם? לגמור את ההליכה ולהצמד אל חיק המסעף ולעצום עיניים? לנשום נשימה. ולחכות עד שאדע מה?… כפותי מזיעות. נשימותי נגרשות. לא להביט למטה, ולא למעלה, ואסור לחשב חשבונות על גבי חוט שיווי המשקל. ויפה מכל היה לנסות לחייך. וניסיתי לחייך. שווה־נא בנפשך.
ועתה? תנופת העליה החטופה התישה אותי למדי. טוב מכל היה לו הגישו אלי עתה סולם גבוה מאוד להורידני: או צינור גבוה לו היו נוטעים להחליק בו למטה בשופי; או קן העורבים לו היה רחב למדי לקלטני אליו, להתכנס בו ולהתרבץ קמעא ולהתרגע, או אילו… מה למטה? איני יודע. אפשר חטפו את הכדור שנשר ופרשו להם בחדוה להמשיך כמשחקם הסוער, או, אולי אפשר שהכדור אפס בעיניהם ורק רדתי בשלום אליהם נחשבת? ומי יודע אם יש אחד מכל העולם מציץ אלי עתה, אם לא רק הלה, העורב הזקן, מציץ מתוך תנודות העלים, ניבט בי בעיני חכמה ואינו שמח למראה עיניו?
נוסף על זה הלחיש בי יצר אחד להפזיל מבט, על אף הכל, ולראות איך נראה העולם ממעמד גבוה זה, שלא כל אחד זוכה לעמוד בו, ולצפות מלמעלה על עצים, על גגות־בתים ועל גבעות רחוקות, לראות איך כל דבר נראה ממושב העורבים ולקרוא: קוּקוּ קוּקוּ!… העולם הגדול!… – לולא שעלי לרדת.
להפוך פני ולחזור על עקבי – מן הנמנע היה, ואצטרך על כן להיסוג לאחור, רגלי בראש וראשי בסוף. להיות גושש דרכי בלא לראותה. נָשַמתי עמוקות. החלטתי ופקחתי עיני. גדודי עלים מוסעים ברוח הקלה ריטטו, תכלת הוסעה ביניהם, עד הרגשת סחרחורת. והרפיתי.
לרדת? לא לרדת? היכן צריכים אותי יותר, למעלה או למטה? כנפיים! כנפיים אילו היו לי. אלוהים, כנפיים! – בקצרה: אני הולך לרדת.
רגל אחר רגל. יד אחר יד. מקומר כגבו של חתול סומר. פסע אחר פסע. קצת מצחיק, לא? אלא שהידיים היו מזיעות מאוד וקליפת העץ חלקלקה מאוד. אחר כך נמלכתי ורכבתי על הענף, קושר רגלי מתחתי, ישוב ומהדיף עצמי לאחור, וזו דרך נחמדה, לא? נשמתי לאיטי, העולם כולו מתחתי, יום מחר מתחתי, והשנה הבאה, וכל השנים, החיים והכל. אני בגבהים שלי, השאולים מן העץ, גם שאר צמרות האקליפטוסים מתמלמלות מסביב, בירוק, ברשרוש, בתכלת. בזהירות הייתי מעביר יד אחר רגל לפסוח מעל סעיפים צדדיים שהשביתו את ההחלקה למשעי לאחור, כהחלק על מעקה גרם־מעלות, אתה יודע, ואחר־כך נעשה המדרון תלול מאוד, ותנודות הענף דווקא שם – הואיל ונעשה מרוחק יותר מן הגזע ותלוי יותר בחלל – התחילו מתעצמות למעלה ולמטה לימין ולשמאל, כסירה על שֹוא גלים, אבל אני לא הרפיתי, והמשכתי להחליק לאחור.
המתן. עד אנה? ומה כשיתם בעוד רגע עובי הענף, שכבר הוא אך קצת עבה מאצבע איש? כשכבר כולו מתפרק לבדים דקים ולעלים נתיקים בלבד, וכרום קומותיים מעל הקרקע – מה כעת? התמהמהתי במסעף ענפים דקים אחד, אחרון כמעט, והשתהיתי למצוא דבר שצריך להמצא, וחשתי איך כולי זיעה שוטפת.
העורב הזקן למעלה קרא קריאה.
אילו היה להם שֹכל למטה – היו רצים ומביאים שמיכה וממתחים אותה מכל עבריה, ואני הייתי אוסף ברכי בידי וחבוּק ככדור הייתי שומט עצמי אל חובי השמיכה הנישאת מתוחה. ראיתי כך גם בסינימה אצל כבאי האש, אבל לצעוק כל־כך לא יכולתי.
רוח טובה הפיגה קצת את הזיעה, אילו רק צינור גבוה מאוד וחזק למדי, ובחצי שנייה הייתי משתלשל ויורד כבר למטה, כשעוצם עיני רואה בדיוק איך וכבר הכל גמור, כל־כך אפשר, וכל־כך לא, שמונה או עשרה מטר ביני ובין הארץ, נע־נד בין צמרת וארץ, האקליפטוס הגדול הזה, רשרוש אין קץ אופף אותי סביב. כלום אין מוצא? אבוד? העזתי וניתקתי יד, מלקתי מסמוך לי עלעל צעיר אחד, נתתי לפי ללעוס. ללעוס בשקט וללעוס.
העורב הזקן היודע הרבה, קרא קריאה.
ופתאום התברר כי הכל יהיה טוב.
איך? מה קרה? כלום. עבדול־עזיז בא ועמד למטה, לא ראיתי אבל קולו שמעתי. אמר משהו למישהו. ואני ידעתי כי הכל יהיה למוטב. כי הרע נידחה. כי תנודות הענף הזה – תתחלפנה בעוד כלום בקרקע המוצקה, העומדת לעד. כי אין לאמא מה לדאוג עוד. כי לישי יהיה חבר להמשך המשחק. האקפוץ והוא יתפשני? היעלה לקראתי? היביא סולם? עוד איני יודע. אבל מדוע הוא מחריש? או כלום חזר והסתלק מזה? שב על עקביו. פורש ידיו: מקרה אבוד… או רק להביא משהו? מדוע שקט כזה למטה? לבי פועם והענף נע נד. רוח באה. רוח הים של שעה אחת־עשרה לפני הצהריים. עוד יהיה טוב יותר.
*
ראית מימיך שק תבן? כוונתי לאותם שהיו מביאים פעם על גבי גמלים, מכיכר הגורן עד בתי האיכרים? הרי זה שרוול ענק, קומת אדם קומתו, וכחיבוק שניים היקפו, וכבד הוא, אף כי אך תבן במעיו, עד כי גמל רק שניים כאלה יוכל לשאת, הלוך והפסע בלאט ובכובד.
שניים שקים כאלה הריץ עתה במריצה של החצר, זו שאוספים בה את שלכת עלי האקליפטוסים המטוטאים, להעלותם בעשן בין הרפת לאורווה. אותו עשן שריחו אינו נָמָר לעולם, שניים כאלה, בזה אחר זה, מפוטמים היטב ופיהם קשור בחוטים, טילטל והריץ עתה עבדול־עזיז במריצה, מלאים כאלה וממולאים שכל טלאיהם חישבו להתפוצץ מעומס, הביא ושיטחם נכונה מתחתי – ‘יאללה אינזל!' – אמר חרשי שהוא: בוא רד. באותו גובה קול ובאותה שיגרה פשוטה שהיה אומר לפרה שתבוא ותרד במדרגה הרפת, הכל פשוט מאוד וברור מאוד.
ואני? מוטב מוטב. כל מה שהוטל עלי לא היה אלא לציית ול'הפסיד גובה'. משמונה מטר לשבעה. ומשבעה לשישה, ולחמישה, ולפחות ולפחות, וככל שפחות – ייטב. ופירושו פשוט: לעבור מן הענפים העבים, אל הדקים מהם, ומן הדקים אל הדקים יותר, ועד הדקים שבכולם, התלוים להם מטה באותה תלות שוקטה של ענפי אקליפטוס תלויים סורחים מטה, ולאגד אז בכפי קווצה של כמה וכמה עלים אחרונים בטרם ינותקו מפטוטרותיהם הדקות – ולצנוח סוף סוף אל שקי התבן שלמטה.
וזה הדבר אשר עשיתי. ממש כך. איני יודע איך נראיתי לאחרים ב'הפסידי־גובה', הגבּה על גבי הענף הדק – אני עצמי הייתי לועס עלעלים אחדים ושוקד לא להכביד על כלום, ולהחליק מדק אל דק יותר, וממועט אל מועט ממנו, ופעם אחת, לבסוף, ידעתי בכולי כי הגיעה השעה, ובאותה נועזות חוגגת, שכל טפסן יודע, המעמידה הכל על חודה של תחושה לא מוסברת, באותו פחד ניבלם וְגַאוַת ביטחה מוכרחה –הרפיתי מכל, ועפתי.
לא כלום. הכל היה פשוט. גם עלה אחד לא ניתק. וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות. כאילו עתה הוא זה החלום. ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול־עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם, אולי היו, אבל כבר הם שטופים בלהט משחקם. או לא כך, אלא רק לא רצו לראות בזועה שתהיה, כשעצמותי תתפזרנה. אבל עבדול־עזיז היה שם. אדם לא צעיר, אבל זקוף גו, שתקן, מלבין שפם, מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו, כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה.
– 'כאתר חירך!' – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול־עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא: רב טובך! – 'וחירך!' – ענה ואמר לי עבדול־עזיז חרש, שהוא: וטובך. ואני לא השאתי עוד עיני אליו. אילו השאתי, חוששני, הייתי בוכה, לא עליכם. מתנשם עמדתי אצל קורת האקליפטוס העגולה, העצומה, הנושאת הכל, והתמירה בחן נערה תמירה ונאה, אז בצנחי מעליו, ברדתי ארצה מחלץ את הכדור הפורח שכבר נחלץ מכבר בלעדי. וזה הכל.
*
כמעט הכל. לפי שעוד זה רציתי לספר לך ואחדל.
זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה. עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. ישי עצמו כבר גדול ושלושה ילדים לו. ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל, והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים, משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר.
וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?
מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.
ס. יזהר חוזר 