הנדלן הארסי

הטבע והבנוי אינם סובלים זה זה. הנח לי, אומר הטבע לבנוי, אטרוף אותך אומר הבנוי לטבע, זוז ממני, לך סביב, אומר הטבע, אקח אותך את כולך, אומרת העיר אשדוד לחולה הזהובה האחרונה מכל חולות שפת הים, אייבש אותך אומרת הקרן הקיימת לימת החולה, האחת והאחרונה מכל ימות הארץ, אחצה אותך אומר החוצה הגדול הגאוותן לרצועה הצרה שעוד נותרה לפליטה לאורך השרון, אקלקל אותך, אומרים הקבלנים כשמכסים את נרקיסי השפלה ואת סביוניה בנרקיסי הנדלן ובסביוני הקבלנים.
הארץ קטנה והישוב גדול והולך וגדל כל הזמן, גדרה נוגעת בחדרה והבנוי מכאן כבר עולה על הבנוי מכאן. ומה שהיה שם ביניהם מעולם, הוכה ונימחק במכה אחת וכבר נתכסה ואיננו. הארץ קטנה כל כך ששגיאה אחת גומרת הכל לתמיד.
שגיאה בבנוי אפשר תמיד לתקן, שכונה עלובה אפשר עוד לחדש, שגיאה בטבע עושה אבדן גמור, שאין לו חזרה. חולות אשדוד לא יהיו עוד, אפילו אם ישאירו פינת חול מגודרת למשחק ילדים, ולא ימת החולה, אפילו אם יחזירו לה את כל המים. השינוי שבטבע הולך ונעשה באלפי שנים לאט לאט ובהכי לאט, בכוחות היותר בסיסיים, ברוח בגשם ובשמש וברעידות האדמה, ומה שיוצר הטבע אינו גינה ואינו גן ולא חורש ולא מידשאה, אפילו אם יקשטו אותה ויתקעו בה אדריכלי הנוף דקלים עקורים וזיתים חנוקים, כי מה שהטבע יודע לעשות רק הטבע האיטי והכוחות האיטיים יודעים לעשות, בשינוי המתמשך לאיטו בכל החליפות.
הזית שהיה כאן פעם על הגבעות ובא הדחפור ועקר וטלטל ותקע אותו קצוץ ומסויד במגרשו של האדריכל, אינו זית, אלא הוא דחליל מעוצב ואביזר דקורוטיבי, גדם קרוע של יופי אבוד, כמין "ענתיקה” בחצרו של העשיר ועל שפת שביליו. כדי שהזית יהיה זית הוא צריך חמש מאות שנה או אלף, פתוח לפני הכוחות הבסיסיים של העולם והם יעקמו אותו יפתלו גזעו ויבריקו בכסף אפור ובכסף לבן את שני צידי עליו. והדקלים שנעקרו חבושי פלסטיק וקצוצים הוצבו חנוקים במירווחים דקרוטיביים, והם אינם דקלים ולא תמרים אלא שבויים המנגנים את בכיים על נהרות בבל: איך נשיר על אדמת נכר.
יש אדריכלים שהאיזון בין הטבע הקיים ובין הבנוי החדש, חשוב בעיניהם והם מנסים למצוא פתרונות ליותר איזון אפשרי. ויש אדריכלים שהעולם בעיניהם הוא כולו רק העיר הגלובלית, והם רואים בעיר את חזות הכל, ומי שחסר לו ורוצה גם טבע שיישלם וייסע לחו”ל. הבנוי בעיניהם הוא התרבות, הוא הקידמה, הוא זירת האדם והוא מרכז העניין האנושי. להסביר להם מה זה הטבע ולמה אי אפשר בלי הטבע הראשוני והלא פגוע, זה כמו להסביר לחרש מה זו מוסיקה ולמה אי אפשר בלעדיה. או לעיוור צבעים מה זה צהוב ומה ערך ייחודו, או להסביר לחרדון צחיח למה הדגים צריכים ים.
אבל נוראים מכולם הם האדריכלים עבדי הקבלנים. כאן אין שדה ואין אדמה ואין נוף ואין טבע אלא הכל רק דונמים של כסף. כאן המשכנתא, והחוזה ואחוזי הבנייה עושים את יפעת סביבת חייו של אדם, והדחפורים שלהם הם האכזריים, האדישים ורבי הכוח יותר מכל מה שאפשר להעמיד כנגדם, ובודאי שהם אדירים מכל קצת ציוצי קצת המתנגדים יפי הנפש. ועד שאתה צועק כבר אין על מה לצעוק, כבר באו וכבר יישרו וכבר סתמו וכבר חמסו את העולם, ובקרוב בית דומה יהיה נוגע בבית דומה, ומאופק שאיננו עד אופק שאיננו גגות אדומים.
מי יכול להתנגד? בודאי שלא הטבע. הוא שתקן ואין לו דיבור. שלטי הקבלנים הגדולים, כאן יבנה בעזרת השם, וכאן תקום שכונת יוקרה, וכאן מוכרים לוקסוס גדול בזיל הזול, אין להם מענה. וגם על הפניה לפרטים נא לפנות – השדה לא יקום לפנות, והפרדס לא יבוא לאמור, ולא הגבעות ולא החולות, אין להם פה ולא דיבור, והים ששופכים בו ערמות אבנים להיות למרינה אין לו דיבור, והמדרון ההררי שחוצים אותו כאילו חתכו בגבינה ומשאירים במקומו פצע פעור וצועק – צעקתו אין לה דיבור, וגם קו האופק העדין שנשבר והפך כולו לקוביות ישר משולחן המהנדס – אין לו דיבור, וכל האילמים הללו, כל מיני צמחי בר קטנים וכל מיני לטאות מפוחדות קטנות, וכמה ציפורים מנתרות קטנות – מי יישמע להן אפילו אם יצעקו עד לב השמים. וגם האלהים שאומרים עליו שעשה את הכל לא יירד ולא ישמע את הצעקה שבשתיקת הנירמסים שלו.
ובכן. כי יעצור את הנדלנים מי יקום לדבר עם הקבלנים, מי יקרא לציבור להפגין, מי ישמור על השותקים הנכחדים? תמיד נמצאו כמה תמהונים שהיה איכפת להם. אחר כך עשו אגודה וחברה ועמותה כדי לדבר את דברי השותקים, כדי לשמור על הוויתם ולהצילם מידי המשמידים, בין משמידים מכוונות טובות כייבוש ביצות וכסלילת כבישים ובין אם משמידים מכוונות לא במיוחד טובות, כעשיית הון וכשליטה בנכסי דלא ניידי. אלה כנגד אלה. אלה שרוצים לשמר את הטבע עד כמה שאפשר, ואלה שרוצים לבטל את השמירה כדי שינדלנו אותו באין מפריע. וולהכניס נדלנים להגנת הטבע, זה כמו להכניס קצב לאגודת צמחונים. כמו להכניס ציד אל שומרי האילות. כמו להכניס שועל לשובך יונים.
החברה להגנת הטבע היא כנגד מפקיעי השטחים לשום מטרה שהיא, והיא רק לשם שמירת תומתו, עד כמה שאפשר. קשה הדבר מפני שאי אפשר לעצור את התפשטות הבנייה בארץ קטנה מרובת תושבים שעוד הולכים ומתרבים. קשה הדבר מפני שהתערבות לא מחושבת אחת בגוף או בסביבה הטבעית די בה כדי להמיט כליה על עולם מלא. וקשה הדבר מפני שהאינטרסים המיידים חזקים תמיד מכל ראיית האינטרסים של העתיד. קשה הדבר מפני שהשומרים הללו המנסים לדבר במקום השותקים נראים בקהל כמין טרדנים וכמין מפריעים לא רציניים לפרויקטים רציניים, בשם איזה גחמות של מתבגרים. וכמובן, שקשה מפני שערכו של הכסף עולה תמיד על כל הערכים ועל כל ערך שהוא, ומצחיק להביא טענות של לטאה כנגד התביעות של המשק.
מה יישאר מן הארץ כשתהיה כולה מכוסה? כשהכל כולו כבר יהיה רק בנוי? ואם כך, מדוע להישאר דוקא בבנוי הזה שכאן, ולא בכל בנוי שהוא ומדוע לא גם בבנוי ששם מעבר לים? ולמה גינה מטופחת עם מדשאות ואילנות לא תוכל לבוא במקום שדה פרא מופקר לכוחות הראשוניים של הטבע? ולמה אסור לפגוע בזית עתיק או בשקמה מעוקמת, בפרחי בר ובצפורי שדה או בקו אופק תמים או בשלולית קצרת חיים?
על השאלון שהוגש בשעתו למשוררת לאה גולדברג ”לשם מה נכתבים שירים ליריים?” השיבה:

ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?
ובאילות?
ובאבנים הגדולות
שבהרי ירושלים?

ולנו יש שאלון על אנשים שרוצים לחסל לא רק את הסוסים, ולהשמיד לא רק את האיילות ולסלק לא רק את האבנים הגדולות שבהרי ירושלים – אלא גם את כל שדות החיים, ולעשות במקומם ולכסות הכל בבטון חוצה־ישראל ולאטום הכל
ולהרוויח מנדלן חופשי פטורים מנדנוד החברה להגנת הטבע – מה הם עושים כאן? ולמה הם יושבים כאן ורק מחכים שנדחה אותם מעלינו?
אותם משוגעים אנשי הרוח שהגו וקמו לפני הרבה שנים ועשו לעובדה את שמירת הטבע. בתקופה שהכל הלך נגדם, אינם מן המוותרים בנקל. הם לא רק שליחים של שתיקת שתקני הטבע, צמחים בעלי חיים גבעות וזרמי מיים, הם גם שליחי השירים הליריים, הם שליחי הענווה, הם שליחי רוח האדם המתפעלת, הם שליחי מה שעוד נשאר כאן יפה שעושה שעוד יהיה יפה כאן, ושקולו התמים של זה שאינו מדבר מחייב אותם לדבר בשמו, ואין כוח שישתיק אותם, ויהיה זה גם כוחו
של הנדל הגדול עם ארבעים הרגליים שלו ועם בלוטות הארס שלו, ועם שקי הכסף, ושום נדל ושום נדלן לא ישתיק אותם, ולא כל חישובי הבצע.
כי פירוש הגנת הטבע פשוט: לשמר אותו. לשמור אותו, לא להניח לפגוע בו, לא להתערב במהלכיו. לבלום כניסה פעלתנית, למנוע עשייה מבחוץ, ולא לשנות ולא לגעת, ולא ליפות ולא לתכנן, ולא לשכלל ולא לקשט, ורק להשאיר אותו, כפי שהוא, כפי שהלך והגיע אלינו לאיטו, ולא לשלוח יד ולא לפגוע, ורק לכבד את התום חסר הההגנה, כפי שהוא, תמים מימות עולם, ולאא לאלץ ולא להאיץ, ולשם כך צריך שיהיו לצידו אנשי לא תיגע ואנשי לא תפגע, ורק לשמור, ורק לכבד את טבעו, כי אין לו ידיים ואין לו רגליים ואין לו כוח לעשות לעצמו את כל ההגנה עליו, לא קול לזעוק ולא פה לצעוק ולא צמיגים להבעיר, ואינו יכול אלא רק למות עם כל שאר דרוסי בעלי הכוח, וצריך לשמור עליו ולעצור שום התערבות כדי שיהיה מצליח להישאר איתנו כפי שהוא.
ואת מה שעשה האלהים כשאמר יהי אור, וכשאמר תראה האדמה, וכשאמר תדשא האדמה, וכשאמר ישרצו המים, וכשברא את כל הנפש החייה ואת כל עוף למינהו, וראה כי טוב – בכל הצניעות ובכל המסירות ובכל הנחישות צריך שיהיו אנשים מסורים בכל כוחם להגנת הטבע, לשמור ולהגן שלא ייתם הכל אל מתחת לבטון הנדלן הגדול, בארץ הקטנה והמתמלאת מהר, ושאפילו שתיקת השורשים שבתוך האדמה פנימה, עדיין תוכל לשמור יכולת דיבורם כשתבוא להם עונת היציאה המופלאה וההיפתחות של יפעת הפריחה הגדולה.

יזהר סמילנסקי – דברים באסיפת החברה להגנת הטבע נוכח חשש לניסיון השתלטות של עו"ד דרור חוטר ישי על הוועד המנהל של החברה להגנת הטבע, 1998.

לא להפריח את השממה.

 

עד אתמול עוד היינו עומדים, פנינו אל הﬠתיד ונשבﬠים להפריח את השממה. היום אנחנו ﬠומדים ופנינו אל ההווה ומפצירים לחדול ולהשאיר את השממה. ﬠוד תנופה אחת או שתיים ולא תישאר לנו אף שממה אחת, לא להפריח ולא לשמור. הפרדסים של פﬠם הפכו מזמן לשכונות, הכרמים והבוסתנים הפכו לשיכונים, והשדות, שטחי הבור והטרשים הפכו לﬠרים, עיר נוגﬠת בﬠיר ברצף בנוי אחד מלוא אורך הארץ הצרה הזו – ואדם שירצה פעם לנשום נשימה עמוקה יהיה צריך לקום ולברוח הרחק, לטוס הרחק, להפליג אל לב הים.

התברר גם כי שממה איננה שם גנאי שמﬠורר מיד פﬠלתנות חלוצית לקחת ולהפריחה בו במקום ובכל ﬠוז. שממה היא, למשל, הדיונה האחרונה שﬠוד נותרה לפליטה, גﬠ בה ואיננה. שממה היא גם מדרונות ההר האחרונים רגע לפני שיכוסו בקוביות הלבנות עם הגגות האדומים. שממה היא המקום הגדול שנותר ﬠדיין כמקום אחד שלם וגדול יותר מגן העיר, ואינו מצמיח אלא רק מה שצמח ﬠליו אלפי שנים, או מכוסה ﬠדיין כפי שהיה מﬠולם, בחמדות אבנים כהות מאופק אל אופק, ושלﬠומת קריית המבנים הללו שמקימים בריצה בשנה או בשנתיים – השממה מﬠולם לא נﬠשתה ואיש לא ﬠשה אותה.

לאט לאט וביותר מלאט לאט, ביותר ממיליון שנה, בידי הכוחות הכי פשוטים, הכי בסיסיים שהיו מעולם, הרוח, השמש, הגשם, הקור והחום, ששום אדם, חכם מתחכם ורב כוח ומפוצץ סלﬠים ככל שיהיה – לא יודﬠ לﬠשות כזה, אם לא רק לקלקל.

שממה זו, שהיתה ﬠד אתמול מגונה, צריכה כﬠת להגנה, פשוט, בלי שממה אין ארץ.

וכשהיא נגמרת וﬠוד מﬠט ואיננה – לא תהיה ﬠוד ארץ לאדם, ומה שיישאר במקומה יהיה רק לא־מקום, אותו רצף מרוצף של אתרי דיור נטולי זהות, מראה אחיד פחות או יותר, צפוף, פקוק, מיטגן במיצים הסוציואקונומײם של ﬠצמו, ﬠד שהיושב בו אינו יודע אם הוא גר בעיר א' או ב־ב', אם זה הוא או שכנו, סגור כמו כולם בטווח הדירה ובאופק התריסונים, חי בין נקודת הﬠבודה יומם ובין ריבוﬠ מרקﬠ הטלוויזיה בלילה, מנומנם כמו שאר יגﬠי החיים, כשהﬠולם סביבו הולך כל הזמן ורק מתמלא ונדחס בﬠוד דיורים צפופים שהולבשו אך זה תמול ﬠל שארית השממה, ﬠד שכשהם צריכים לפﬠמים קצת חוץ־פתוח, אין להם אלא רק אותן חורשות נטוﬠות, פארקים מאורגנים ומדשאות ככף־היד, ﬠם או בלי ﬠשן צליית הבשר ההכרחית.

ואילו השממה, איננה הישימון, לא צייה או מדבר תלאובות, ולא ציחחון ﬠקרבי שונא אדם, אלא היא נשימת המרחב השלם הפתוח מאופק ﬠד אופק, הפתוח הלא פגוﬠ, הלא נגוﬠ, הלא מתוקן, הלא משוכלל והלא מוחזק, שהולך לו בקצב ﬠונות השנה האטיות, בלתי ממהר לשום מקום – כי הוא המקום. המקום שהבאים בו מחליפים את הקצב, את דופק הנשימה, את הלחץ להספיק, את הכיוון המייאש להיות מספיקים כל הזמן, הוא המקום שתופשים בו את המהלכים הגדולים של החיים, שכבר השיגו את שלמותם ורק שיניחו להם ולא יפגﬠו בהם.

בין אם זו שממת מישור חדגוני, או מצוקי גיר חשופים, מלבד זית פה ושם, או תאנה אמיתית אחת שיכולה להיניק בדבשה גדוד יגﬠים, או סתם שזיף ﬠוקמני, או נטש סירה קוצנית סבוכה, או מישורי חמרה וכורכר, או אותם מדרונות ה"טררה רוססה׳׳, זו האדמה האדומה שממנה נברא האדם והכדים וריח האדמה. את השממה הזאת הולכים לנגוס בה ולכלות, צפוף לנו וצריך לבנות בתים, הארץ קטנה והאוכלוסייה בה גדלה, ובקוצר דﬠת ובפתרונות חפוזים, שאין חזרה מהם, הולכים לקלקל קלקול שאין חזרה ממנו ולא תיקון, ואילו, דווקא מפני שהארץ קטנה ולא נשארה בה כמﬠט שממה צריך לראות שאסור ﬠוד לגﬠת בה.

לא נשארה ﬠוד הרבה שממה. מתכנני האכלוס צריכים להתﬠלות ﬠל ﬠצמם ולמצוא דרכים איך לא לגﬠת, איך להיות זהירים, איך ללכת סחור סחור, איך להקיף אזורים גדולים ולא לגﬠת בהם לﬠולם, לﬠצור את מרוץ הﬠרים השולחות זו לקראת זו גלי בנייה אדירים שמציפים וﬠולים זה לקראת זה וכבר קרובים לסגור הכל בציפוי אטום אחד, כולו בטון אספלט ואבן, ולהﬠמיד ﬠוד אתר אחד חסר זהות וחסר מקומיות – צריך לﬠצור ולהשאיר שטחים גדולים ונרחבים ככל האפשר בכל אזורי הארץ, ככל שﬠוד נותרו שטחים שלמים גדולים, ולהניח להם להישאר במלוא ﬠוצמת כוחם, חופשיים, פתוחים, מנושבי רוחות, חשופים לשמש ולגשם, גם מתאר שלם וﬠנוג של עירום גב גבﬠה, ותוואי היכר נקי של מקומיות…

ושלא יקום אדם בבוקר וישאל – אם הכל רק קוביות, למה דווקא כאן, ולמה דווקא קוביית הדירה הזאת, ולמה דווקא הרחוב חסר הפנים הזה, ולמה בארץ הזאת חסרת התואר – מפני שהאנשים, הולך ונמחק להם פרצופם במשך הזמן, והחיים בצפוף הולכים כל הזמן וﬠושים דברים באדם, ובילדיו עוד יותר. לא בבת אחת, אלא במחיקה אטית ורציפה של פוריות אנושיותם, ומשהו הולך ונכמש בהם, כמין חוסר תבלין או חוסר ויטמינים, כמין צפדת מחוסר חומרי צמיחה, מאלה שאינם מסופקים אפילו במרכול הגדול, ובאיזה אבדן מתממש יותר ויותר של משהו אנושי חסר הגדרה אבל ממשי, מין חיוורון, מין חוסר בטבﬠי שבאדם, כמו לגדל את הכל בﬠציצים ובאדניות ובמטר המרובﬠ של הדשא, דשא המחמד הקטן שלנו עם כלב המחמד הקטן שלנו, כי "אדם הדירות" הזה וכל המוני שכניו מכל הﬠברים, צפויים, שלא באשמתםְ להצטמצמות מצטברת של שיﬠור קומתם האנושית ולניוון משהו שהיה להם בטבﬠם. כי השממה היא קודם כל קנה־המידה לפשוט ולהכרחי, ולשורד למרות הכל, שמיליון שנים עיצבו את חכמת היותו הזאת, שבלﬠדיה הכל נשאר רק ערב־רב של חלקים ושל מקרים.

כאן זה מרחב בלי גיאומטריה, בלי סימטריה ובלי קווים ישרים. ורק כאן יש פטור מחוקים שﬠשו אנשים בשביל אנשים, ואין כלום אלא רק חוקי בראשית ראשוניים, כמו הזורם מלמעלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו מצמיחים מה שהצמיחו מﬠולם ומרחישים יצורי טבﬠ חופשי שאסור להכחיד, ומה שמקפץ שם שיקפץ, ומה ששורד ישרוד, פתוחים למשב הרוח ולאבק הּמתאבק, עם כל אותה שפעת חיים פורייה, גלויה כסמויה, באותה תמימות ובאותה אמיתיות, באותה הוויה שאינה צריכה שום הצטדקות, שיופייה הוא במה שהיא כמו שהיא, ללא תיקון, הגהה, הסבה או שיפור, ובלי שום יוזמות חוץ, ובלי ﬠמודי חשמל או קווי דרכים, ותישאר נא זו שממה שלימה בין השממות האחרונות שﬠוד נותרו לנו לפליטה, ויישארו כמו שהן בﬠתיקותן, ובלא־יעיל שבהן, בלא־מﬠובד, בלא־מנוצל, ושאדם יהיה עוצר ﬠל ספן את התכנונים ואת האמצאות ואת הניצולים, ורואה את היפוכו של נוף הדירות הכובש ומכסה את הארץ בתרבות הקוביה, קוביה אצל קוביה על גבי קוביה, וכל גבב הקוביות הללו מוסיף וחוטף לﬠצמו עוד שדות וﬠוד מרחבים ריקים בריקוּת היפה שלהם, והולך וכובש את האדמה – שיישאר מקום אחד, שכל בﬠלי היוזמות והכוחות והמשאבים וההון ותאוות הכיבוש לא יוכלו להיכנס לתוכו, ושיﬠצרו על סף השממות האחרונות האלה, בארץ הקטנה הזאת שהתמלאה בבהילות, שיישאר לו קצת מקום בארץ, במרחב חופשי גדול, ככל האפשר, עם חוג אופק שלם שעוד נשאר בו מלמﬠלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו המוביש שהולך אל המוריק, שחוזר אל המוביש וחוזר חלילה, במﬠגלים דומים ולא חוזרים ﬠל ﬠצמם, באותו הסוד הצפון בין המינרלים ובין החיים, בין מלחי אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל תכנון, ואין בו אף טיפשות, ושום תחבולות תככנים ואדם אינו נתבﬠ בבואו לכלום, מלבד שפשוט יהיה.

לא תהיה זו הגזמה כי השממה היא כאוויר לנשימה, שאסור עוד לגﬠת בה כלום, ושאסור להפריח עוד אף שממה אחת – לא לגעת בה בכלל, ורק להשאיר אותה פה, אחת גדולה וריקה, ואחת גדולה וריקה שם, ושתהיה זו חיה לה באופן שלה ובקצב שלה, בפרא שבה ובחכם שבה, בﬠצוב שבה ובפשוט הזה ובמופלא הזה, החרישי והנצחי שבה – ושיהיה בה די מרחב לאבקים להתאסף ולרוץ וליפול, ולירבוﬠ לדלג ולדרבן להסתמר, ולצבוﬠ להפחיד, ולחיפושיות לחפשש, ולנמלים לנמלל – ושלא ייכלה הﬠתיק הזה שהגיﬠ ﬠד הנה בחכמת הטבﬠ הסבלני והמקציב חיים לכל ברואיו בשממה היפה הזאת, ואנשים שיבואו לא יצטרכו עוד להספיק, וימצאו שבאמת אין שום חובה להספיק, ושלא יצטרכו אלא פשוט להיות, ורק לנשום איך הכל מתמשך לו, באותו שיווי משקל קדום ורגיש, שבין הישרדות להתכלות, שבאמת לא צריך שם אלא להיות הווה באינסוף ההוויה הפשוטה, ולא להיות מחכה לכלום מﬠבר לזה שישנו וניתן בשפﬠ הזה המאוזן יפה ובשקט הפורה הזה הפרוש מלא לפניו.

בשם כל היקר הּניחו לשממה – השאירו אותה שממה.

 

יזהר סמילנסקי, “ארץ וטבע", ינואר־פברואר 1995