על הצניחה מן הצמרת.

שני הכרכים של ‘ימי־צקלג’ יצאו לחנויות בתחילת יוני 1958. התגובות והביקורות התמהמהו – לרבים היה קשה להתמודד עם שני הכרכים העבים שהונחו לפניהם [1]. ספקותיו של יזהר בטיב יצירתו הלכו והתגברו.

אבל הפור נפל בסוף יולי, במסיבת יום־ההולדת ה־70 של עגנון.

למסיבה זו הוזמנו כמה וכמה מנכבדי עולם התרבות של אותם ימים: הפרופ’ בן־ציון דינור שהיה שר החינוך ומורהו האהוב של יזהר בסמינר, אחדים מבכירי האוניברסיטה העברית (האוניברסיטה היחידה באותם ימים) ונכבדיה, וכמובן ש"י עגנון, השֶמֶש בשמי הספרות. יזהר היה צעיר הנוכחים.

והיה ביניהם גם ברוך קורצוויל, פרופסור וראש החוג לספרות באוניברסיטת בר־אילן – איש מדנים ידוע, מרושע, חד־לשון ובעל חשבון ארוך עם יזהר [2]. לקורצוויל היתה זו הזדמנות לערוך זוּבּוּר פומבי ליזהר, להשפילו עד עפר לעיני כל מי שדעתו נחשבת, וראש וראשון בהם – עגנון.

‘שתיקה היא האמירה הטובה ביותר’ טען קורצוויל, תוך שהוא מצטט בגרמנית – שפה שהיתה מובנת לכל הנוכחים פרט ליזהר – סופרים גרמניים החביבים עליו; אוי למאריך בדברים, אמר, אוי לשוקע בפטפטת תפלה.

קורצוויל כבר גיבש את דעתו על הספר וכבר היה שקוע בכתיבת מאמר הביקורת הקטלני בו כינה את הספר ‘האפופיאה של האפס’; מאמר אשר נמסר לדפוס זמן קצר לאחר אותה מסיבה.

לדבריו של קורצוויל ניתן להאזין כאן

שיא עולמי – פרק שישי.

כשהגיע תורו של יזהר לדבר לא נותר לו אלא להתנצל בנוסח אותם דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן בכנס אגודת הסופרים [3]:

“[…] אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. […] ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. [….] אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.”

על דברים אלה יחזור בעתיד וכשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת" המספר כיצד חירף את נפשו כדי להגיע לצמרת – ואף כי לכאורה הצליח, נותר ריק ונגזרה עליו שתיקה.

*

במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שעמד בקצה חצרו של הדוד משה, קצת בצד, נבדל משאר האקליפטוסים שהקיפו את ביתו.

לימים יתאר יזהר כך את ההבדל בין סתם סופר ובין סופר גדול, בין בן־דור ובין סופר על דורי:

“באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד […] למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

לא דור ולא בני דור

והאקליפטוס ההוא:

“מכולם עלה […] המצודד הזה ויהי לענק. […] רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה.”

אין ספק – כתיבת יצירת ענק משולה לטיפוס, הבלתי אפשרי לכאורה, על האקליפטוס של הדוד משה.

*

כאן המקום לתת את הדעת על יוסי. “חברי יוסי" הוא התגלמות הבינוניות, זו שלעולם לא תנסה להעפיל לפסגה, לא תנסה לטפס לצמרת.

“לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!”

“ואותו יצור, […] בריצה על רעפי הגג […] פרח אל צמרת הקזוארינה […] ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו”

גם ב"דהרות אבירים" לא מפליא יוסי לעשות יותר מזה.

*

ומה עם השרשים החסרים לכאורה לילידי הארץ, השרשים מן הנאום ההוא, בועידת הסופרים, "הצטברות רקב דורות, דֶשֶן”?

לאקליפטוס של הדוד משה הם ישנם:

בתחילת הסיפור:

“הבט־נא בקורת הגזע היפה הזה, […] ארבע חמש רמזי צלעות […] אשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות […] לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, […] הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער הידבקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב יניקה ועצמה"

ובסופו:

“השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה"

*

דמות חשובה בסיפור הוא עבדול־עזיז. הוא האהובה בדמויות. כן, יזהר אוהב ערבים. ומכולם עבדול־עזיז הוא האהוב ביותר.

אבל חובה לציין כי עבדול־עזיז הוא ערבי ג’נרי, הצץ ומופיע במקומות שונים ובזמנים שונים.

הנה הוא ב"גלגוליה של מירי" משנת 1947, סיפור המתרחש בחדרה שנות השלושים ומסתיים ב־1945 (כשאוריאל משתחרר מהצבא הבריטי):

“– יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גידל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש"

ב"כרכרה של הדוד משה" וב"הצניחה מן הצמרת" עבדול־עזיז הוא עובד משק ביתו של הדוד משה, ובן זרנוגה, הכפר הערבי השכן לרחובות, וכבר בתחילת שנות השלושים הוא יודע מה צפוי לו ולכל כפרו.

ב"שתיקת הכפרים" הוא איש מע’אר, קן העורבים:

“בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז"

*

הדין נחרץ, יודע יזהר כשהוא מאזין לתליינו (הסיפרותי). האקליפטוס הגדול נגדע, ומעתה תהיה שתיקה.

כך מסתיים הסיפור:

“זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו, על יד ביתו הישן של הדוד משה. […] העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו […].

ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות […] עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן. וגם גידמות ורכסים חדים. משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה? מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

*

את הסיפור שלח יזהר ל"משמר לילדים".

הקטילה הנוראית של קורצוויל הופיעה ב"דבר", בשני המשכים, ב־22 וב־29 לאוגוסט 1958 (גם קורצוויל, למרבה האירוניה, לא חסך במילים). ב־31 לאוגוסט שלח עורך "משמר לילדים" מכתב דחיה ליזהר, בו הודיע לו כי לא יפרסם את "הצניחה מן הצמרת".

ובספטמבר כתב יזהר את "ערמת הדשן".

[1] יוסי בן־ברוך, עיתון 77, 50-49, עמ' 56-59.
[2] ס. יזהר: על אפס ועל…
[3] כאן

עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)

 

mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914

 

yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

הכרכרה של הדוד משה – ד.

ד. כלום היינו חייבים הסבר?

אכן, חמשת היושבים בצל ושליחם העומד עלינו שלחו חפשי עתה, ידיים סוערות ונתלהטו לדיון מפורט בהערכת המצב ובאומדן הדברים; ואין רגע נכון מזה לנטשם ללהגם ולרוץ למקום שנכון לרוץ אליו, ולעשות שם את המעשה הנכון ולא להפסיד רגע.

אלא, מהו זה הנכון? והיכן הוא?

קצרה רוחך, חביבי? בסיפורים נוהגים לפטור כל זה באמירה קצרה, לאמר: למה להאריך, הנה, זה היה הסוף – או, קמנו ויצאנו מיד לדלוק אחר הבורח. או מספרים קיצור לשון מעין זה, כך: ונעצרנו אצל חבורת ערבים, וכשהללו הבטיחו כי הפרד לא עבר אצלם, אמרנו זה לזה, אהה, או הו־הו, או מהםם, רב פשר, ומיד סבבנו ורצנו לתפוס אותו בדרך השנייה, לולא שלמעשה שלנו אין כך. אין כזאת. תקועים היינו בשהות הלא מתפשרת שבין לבין, וזו שהות שאי אפשר לשכוח, או למרוח בגבורה, תקועים בלא לדעת מה ממה ולאן מלאן, עזובים בחול החם, סנדלינו בידינו, נכונים לרוץ בכל מאודנו לכאן או לשם, אילו רק היינו יודעים אנה. אבל לא היינו יודעים, אין לך שעה יפה מזו לומר, ומקרב הלב: אח־ווי.

כלום אפשך לחזור הביתה בלי הפרד? לא, לעולם לא, לא אנחנו! הרי שלהפשיל רגליים ולדהור אל המשך הדרך שמן השער והלאה, כן, – אבל לאן? אפשר גם לחזור אל הפרדס של סבא זאב – לשם מה? הה, דוד משה, דוד משה אייכה? בוא ראה אנה באנו. בוא ראה איך נשתבשנו לנו. אמור לנו מה, בוא תקן את הדבר שהתחיל יפה ונשתמט אי־כה מבין ידינו והתקלקל ככה – דוד משה שלנו, אייכה?

"נחזור" – רטן ואמר אחד משנינו כאילו היה רעהו אמור לחלוק עליו, אבל גם השני החזיר ורטן: "נחזור" – בלי לחלוק, ונוסף גם קול שלישי, אותו ערבי שהיה עומד עלינו כל הזמן, גם הוא אמר: "נחזור" – ואולי הוא אמר ראשון ואנחנו חזרנו אחריו, כשם שאפשר שכולנו יחד אמרנו ברגע אחד – "נחזור" – אם כה ואם כה כבר כולנו בדרך בחזרה, שלושתנו חוזרים, ורק עוד גוחנים בגניחה לנעול סנדלינו, לפי שהריצה תמה ואין עוד מה לרוץ. כשאינך יודע אנה, מה תרוץ? ומבוססים בחול כבר היינו בריצה חזרה.

כל אותה דרך, כל אותן מחשבות מעופפות ודמיונות נפוצים פרע, באדום ובשחור ובשוד ושבר, והבושה שעשינו לדוד משה, ומה שעוד מזומן לנו הנה אך מעבר לעיקול־דרך זה, עוד קודם שתשקע השמש, (הה, הלוואי וכבך היה מחר, והיינו כבך חכמים ויודעים איך ניגמר יום אתמול). לא אטריח עליך כל אותה אימה מורגזת בסיוטים לוהטים, שהפליגו עד קצוי הררי חושך ועד מעבר להם, עד מצולות ים והעמק מהן, ועד קץ כל הקצים והלאה משם, וכל אלה נראים פתאום מלים ריקות ורחוקות ורק נשארים תקועים, עם כל המכעיס הזה, עם כל אין־הישע הזה, כשקולו של הדוד משה מנסר פנימה אין־חשך, חזור ונסר: "ותהיו זהירים, כן?…" "ותהיו זהירים, כן?…" אף הכרכרה פשטה צורתה ולבשה צורות שונות ומוזרות, איומות ומחרידות, מרכבות השטן וכת דיליה, אף הפרד נשתנה והיה לתפלצת עשרה ראשים, צוחקים כולם באלפי שיניים בוהקות, מצליפים באלפי זנבות, הכל נסתחרר ונתבחש עם מועקת הצער ומוסר הכליות, עם זו הבושה הגדולה, השחורה, שאי־אפשר לנו עוד שנראה פנינו ביו הבריות אחר כל הדברים האלה, הה, אמא שלי – לא ישוב עוד בנך, לא יוכל לשוב – נשתבש ולא יוכל לשוב, חתפתהו הרוח ואיננו…

ורצנו והגענו עד השער, זה המבורזל, החדש, הצבוע ירוק, ואותו שלישי שרץ עמנו, שהיה טפול בנו, סובב ומקיף אותנו בגודל צעדיו הארוכים, הבאים בזה אחר זה, בשיטתיות ובשטף כזה, שבנקל היו יכולים לעבור ולהקדים ולהרחיק ממנו והלאה עד קצוי ארץ, בטרם נדע מה – אלא שהלה, איני יודע איך, גם השיט רגליו הארוכות וגם נשאר כל הזמן עמנו, והנה עתה הוא שולח אצבעו הארוכה מתוך ידו הארוכה, מורה על החול שלפנינו ומראה לנו מפורשות מה כתוב בו, גם מבית לשער גם מחוץ לשער, ושאינו אלא דבר אחד, מובן ופשוט ללא כל מקום לטעות, לאמור : לא עברו כל כרכרות מעולם!

לא ?

לא.

איך זה לא?

הנה, הביטו וראו – לא !
נושמי לא, עמדנו שם והבטנו אלמים. אם כן, לא יצאו מן השער? לא. כתובה בחול רק נסיעה אחת פנימה מלפני שעתיים, ושני צמדי סנדלים רצים החוצה מלפני רבע שעה, בבקשה, הנה, וזה הכל.

ובכן, לא יצאו מן השער הזה, משמע, הפך הפרד פניו וחזר אל השער האחורי? ודרך הואדי, אל החול הרך, אצל הגבעה ההיא שהשמש אינה שוקעת אליה, שעל פני צחיחותה רק עשבים יבשים רחוצי־זהב רדופי־רוח, המונים המונים, ועל פניה רץ חזר לו ועד אותו המטע החדש אשר ממנו יצאנו, ואשר בו מסר והפקיד הדוד משה בידינו, בשלמות, כרכרה אחת ופרד אחד רתומים ויפים וטובים, ואמר לנו בחיבה – ותהיו זהירים, כן? ונסע לדרכו.

שמעת כזאת מימיך? ובכן, בלא הדוד משה אין לו לפרד הזה חיים? דבקה נפשו בנפשו כביכול ואם הוא אינו לו – מי לו, פרצוף בהמי! וסבב לו וחזר ורץ אל מקום הפרידה – לך דע נפש בהמה! אה, שדים ורוחות, ומי יודע אם לא הפך את הכרכרה אל הואדי, אם לא כלבי הבדואים נתקהלו עליו, התנפלו לטרפו והבהילוהו עד פלצות, ואין מי שינופף עליהם בשוט, רוץ, ישי, רוצה רוץ, בוא רוץ כל עוד לא חרוץ!

ואספנו לבנו ורגלינו ורצנו שנינו, והשלישי, איני זוכר אם נעלם משום שכבר עבר אותנו קל־מהרה, או משום שלהיפך, נתמהמה לו אי־בזה מאחור, או משום שחמק בשביל אחד משבילי הפרדס, לעשות קפנדריה, לקצר לו קיצור, ומכל מקום רק שנינו היינו בריצה ההיא בשביל ההוא, בפרדס הצעיר, המרווח, המושקה, יפה העלים, סוד הגזעים, הממושטר כולו בסדר מדוקדק, ושותק בשתיקה, שורות שורות לכל צד, הישר ובאלכסונים, וככל שתפנה, שורות ארוכות, רצות הישר לפנים, בלי שום גמר.

לבסוף תמה הריצה והיינו מעומדים מנשפי קיטור, מעל שתי חבילות ירק מושלכות ארצה, קצת גומא־הפקעים, קצת רגלה־רגילה, וקצת דורת ארם־צובא, ממורבקים שכמשו קצת, עקורי ממים, וחזרנו לנקודה שממנה התחיל הכל ועמדנו כאילו דבר לא היה, לאחר כל מה שהיה, הנה אנחנו, הנה הנקודה, הכל והכל ולא כלום.

מה אמרת? אבל המתן עתה ואל תפסיק אותי בנקודה זו – ממש עתה הולך וקורה דבר, מיוחד מאד.

*

כי בעמדנו משתהים כך, במצולב שבין כל השורות הישרות היוצאות לכל הכיוונים שבעולם, שורות שורות, אילנות בריאי ירק וסודי רגל, בלב אותה שתיקה יסודית שיש בכל פרדס גדול, כאילו אין גם אפשרות שיהיה קול נשמע בתוך הצמיחה הירוקה, ורק פיפוי דממה נשמע, שקוית צל ושמש, עמוסת רפרוף, אבק זהב דק בתוך מרחבים ענקיים כל־כך, שאינם דומים אלא לים אין־חוף, עד שאתה מתמלא כנגדם עצבת קטנות שותקה – שמענו אז פתאום בסמוך לנו, במעבר כתפנו הימנית, ממש במעבר שתיים־שלוש שורות, אולי ארבע־חמש לכל היותר, נאמר, שש, שמענו שם קול דברים, פתאום, זה שואל וזה משיב, זה אומר וזה אומר, קול דברים שאינו מפצח את השתיקה, שאינו ריב דברים, שאין בו מאום מן התקיפות, או מן הפתאום, קול־דברים אחר, שעלה צף בעליל על פני פכפוך השתיקה, אף כי לא כנגדה, כצוף אולי דוגית אחת על פני שלוות נחל הומה ריצודים.

ניחא, אך מה פתאום כה חשוב לנו וכה יקר לנו קול־דברים מועט זה, לא ממרה ולא מערער זה? מדוע אנחנו שנינו מציצים עינינו זה בזה כעת, ובלא אמור דבר נעתקים דום מן הנקודה ההיא, זו שעד אליה חזרנו בלא כלום, והולכים אחר אותו קול־דברים קרוב שמכאן, זה שכלל לא רחוק מכאן, ושאיננו, בסך־הכל, אלא מגיע מן השביל המקביל לזה שאנחנו עומדים מתוקעים בו לחינם, חמש או שש שורות מאתנו ופנימה, אחד המקבילים החותכים זה בצד זה את המטע המיושר, המפולס, המהונדם בהנדסה ישרה, ריבועית, ממושבצת לתכליתה ולהגינותה בדקדוק שליט ומשתלט ודן דין יחיד ואין מנוס מפניו, כשלא השביל האחד רחוק מבית הבאר, ולא השביל האחר רחוק מבית הבאר, וזה כזה מתוחים ועוברים שקטים בקוים המקבילים המהונדסים ההמה…

אתה, כבר מחייך לך? אני אתך, אף כי קצת משום־מה מתכווץ לי גרוני, ממש כך היה. אל תצחק למשבתנו: שם, במקביל הזה, חמש או שש שורות פנימה, שאלה כאלה נטועות בשורה, שאלה כאלה עשירות ירק וסודות גזע, עמד לו הפרד ההוא, המבוקש ההוא, הנעלם ההוא, עמדה הכרכרה שלנו, הזו – פשוטה ושקטה ושלוה ושחורה, כל־כך פשוטה, כל־כך שלוה, כל־כך כמו שישנה מעולם, כאילו מעולם לא היה אחרת, ממתינה באורך רוח, אולי גם בקצת תמיהה לאן זה נעלמנו עת כה רבה, ואולי בלי שום תמיהה, משום שהכל באמת פשוט כל־כך וחסר תמיהה, ומעבר מזה לפרד עמד סבא זאב, ומעבר מזה עמד אותו ארוכי שנלווה אלינו ונתעלם ממנו לפתע והם משיחים ביניהם, זה אומר וזה אומר, קולות שקטים בתוך שתיקת עולם שקט.

ושנינו באנו אז, כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מלה, בין מחייכים בין נזופים, והצטרפנו אף אנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה, שם אצל הכרכרה של הדוד משה, שהיתה בלעדיו, ורק אנחנו היינו סובבים סביבה, אבל כשראה אותנו הערבי בבואנו, הניף שתי ידיו וכבר היה חובק בכפותיו הגדולות אותו הפא־פם של הרכב ונפח בו ותקע שתיים תרועות, כתרועות חצוצרה, ופרץ בצחוק גדול כאילו אמנם אפשר לעגל את המצולע, להחליק את החידודי, ואף אנחנו התחלנו מחייכים, ואף סבא זאב חייך מתחת לשפמו, אף כי צללים הלכו בין קימטי מצחו ובארבות עיניו, הרואות בהפסד דברים שלא יוכלו עוד לתקון.

כלום היינן חייבים עתה הסבר למישהו? אבל לא הסברנו דבר. וכי מה היינו מסבירים? או כלום יקום כעת סבא זאב וינזוף בנו? ראויים היינו אולי לנזיפה, אבל סבא זאב לא ינזוף. ובכן מה?

"נעלמתם", – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה, וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום, ולא שאלנו לא כך ולא אחרת, וגם לא אם אמנם כאן וככה עמדה הכרכרה כל הזמן, גם כשהיינו אנחנו רצים שם בחול כנשוכי־ערוד? האמנם רק בשביל אחד מן השבילים המקביליך טעינו, בסך־הכל שלוש־ארבע או חמש־שש שורות, במטע בן אלף השורה ושורה, וזה פשך כל הדבר? או שמא…

טוב, נניח לזה. וכעת מה? שעה ארבע קרובה. צלצול פעמון הפסקת העבודה כבר היה תלוי ועומד ליפול בכל רגע. השתיקה תטולטל אז רגעים אחדים על מנת שתשוב ותרגע שבעתיים אחך־כך. הפועלים יתקבצו ובתהלוכת אחרי העבודה, קבוצות, קבוצות, סלים ריקים יהיו תלויים על זרועם, יעברו בקטעי דיבור וצחוק, ומיד לאחר תשואות הווייתם תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור, עד צאת התנים.

ובכן ? לא־כלום. הימסור לנו את המושכות, שנחזיר את הכרכרה, או בעצמו יחזירנה, סבא זאב, או בידי הארוך הזה יפקידנה, ואנחנו לא נהיה אלא מטענה שמאחור, מבויש ונכלם? סבא זאב הביט בנו ואנו היינו מובטים, ואחר־כך גם חייכנו אליו. ועלינו אז בהיסוס־מה אל הכרכרה. אל מושבה הקדמי, מזה ומזה, והוא השקיט את צללי מצחו ונתן את המושכות בידינו. מה שהיה היה. ולעולם תנסה מחדש. אין כל ברירה אחרת. גם הלה, השלישי, עלה וישב מאחור, ביראת כבוד. ואומרים כולנו שלום לסבא זאב והוא אלינו מניד ראשו לשלום, ונשאר בצללים היורדים. שותק כאשר שתק כל חייו. והפרד הוא שמע, משך בגבורה, ובלי שום מוסר כליות, והעתיקנו והוליכנו בין השורות ההולכות וסוגרות מאחורינו על דבר, שלעולם לא נדע מהו, סוד מושאר להם. ואצל השער החדש, המבורזל, נפח פתאום ישי בפא־פם ועשה שתי תקיעות, ברורות והחלטיות, כאילו באמת מוחלט וברור, וירדנו לדרך החול, אל תוך רפידת המיית התורים המנמיכה וכוסה הלוך וכסות, ומאחורינו מתחת שמי השמש היורדת היתה שם גבעה אחת, מוארה מאד, ומשהו קעור בה, בפנותה למעלה, כאילו פתוחה לקלוט, כאילו פרושת־כפיים לכנוס דבר נכסף אל תוכה, בוא, רד, רד, בוא ! –

פרקנו את השלישי הלז ליד חבורתו שבצל הכותל. שהינו שם רגע, סחים עמהם והם סחים עמנו, קצת אומרים דברים קצת משיבים דברים, וכאילו לא אנחנו, וכבר ממשיכים. וכבר מסילת הברזל, ונעצרנו להשקיף ימיה ושמאלה ואצל הפסים רצועת אור מפרכסת, ונקי וריק שם לכאן ולכאן.

מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת. לשונות צינה נתארכו מן הצל המעמיק והיתה מתממשת שתיקת אחר שעה ארבע, אשר צלצלה אך זה עתה מכל פרדס ופרדס, בכל מקום ארבע אחר, ופעמונים אחר פעמונים דיברו והחרישו, ואין עוד אלא שתיקה, אשר הזרים אך יצאו ממנה והיא תישאר לבדה כל הלילה. מנוע באר אחד כבר התעטף והיה עומד בתפילת ערבית.

אבל קודם שנכנסנו להיבלע במנהרת האקציות האפלולית, הכרכרה של הדוד משה, הפרד ושנינו אנחנו, השארתי את הדרך קדימה לישי, והפכתי ראשי לאחור לראות רגע מה עוד נותר שם, ומה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמים, כי אין הארץ בלתי אם רק פיתה שטוחה ולא תופשת הרבה, גם פרדסיה, גם גבעותיה, אפילו חודי חניתות ברושיה וכל הרפתקאותיה ככל שהן, כל זה תם הנמך, ומזה ומעלה, ועד רום אין חקר, שם מרומי גבהים והכל שמי־שמש, מפה לפה.

וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי ואקציית ורפודת החול החם, ונכנסו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.

 –תם–

ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 20.10.1059

 
 

הכרכרה של הדוד משה – ג.

ג. מול בית הבאר

לא עליך רגעים כרגעים ההמה.

לבסוף זרק ישי את חבילת העשבים החבוקה בידיו: "צריך לעשות משהו", הכריז בכעס גדול.

"כן"!, אמרתי גם אני ונפטרתי מן הערימה החבוקה שלי, ועוד הוספתי והטחתי מעלי ארצה כל פיסת גבעול שהתמהמהה עלי כאילו היתה חברה שלי.

"מה יכול היה לעשות?", הקשה ישי על נפשו של הפרד.

"שום דבר, הוא מוכרח להיות כאן באיזה מקום".

באיזה? אדרבא, באיזה? לשאול את מישהו? ללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול, כי־אם לרוץ ולחפש, מוטב, אבל אנה? ועוד, תאר בנפשך מה יאמר כל מי שיראה את כרכרת הדוד משה רצה לבדה, ריקה – איזו שמועה תתעופף אז בעולם, כרוח רעה?

רע, יותר מרע, רע מאד.

"מה אתה מציע?", אמר אלי ישי ורוחו בל עמו.

"לחפש", אמרתי אני בעוז ורוחי בל עמי, "ומיד", הוספתי עד שלא יימס העוז.

איך נוכל לשאת עוד את עינינו אל הדוד משה, איך ניראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?

ומה אומרים העקבות שבחול? הה, הנה זו התחלה טובה ורבת מעוף, החינם קראנו ספרים, חצאי ימים וחצאי לילות, בין כל השיעורים, החובות, התפקידים והמשחקים ומעבר להם? אבל העקבות שבחול אינם אומרים לנו הרבה, אמנם כתובים בהם עקבות עגלה הנה, כאן, לפניך, בחול, אבל מה זה אומר? לכאן או לכאן? אבל לשם, כמובן, שהרי אין כל סימן כי סב הפרד על עקביו וחזר. הביתה רץ הנבל, אל אבוסו – לרוץ בחורים לרוץ, נרימה פעמינו, חושו אחים, חושו!

רצים ושביב תקווה מהבהב.

רק להשתדל לצאת בלא שאיש ישגיח בנו, שלא יבוא מישהו עלינו ויתחיל לשאול שאלות ולעורר אנשים נוספים להתעסק בנו. להימלט מהר מכאן, מפגישה אפשרית עם סבא זאב, שעיניו עמוקות בצללים ושפמו מכסה חיוך עצוב לא־ניכר – ולהשיג את כל הבורחים עד צאתם את שער הפרדס, זה הברזלי, הצבוע ירוק, החדש, ואולי… הה, אולי השער סגור ושם נלכדו לנו?

לא, פתוח לרווחה ולשמצה, ככה שומרים פרדס? הפקרות, הפקרות, לכל הרוחות, שלוש ורבע, עוד מעט מועד צאת הפועלים. מכל הפרדסים שבכל העולם יצאו, ראשונים שבהם עתידים לראות שני פוחזים טפושי צורה רצים בחול בידיים ריקות לתפוש.

רצת מעודך בחול? בעמוק, בטובעני, נוסף על כל אותם קוצי־קיץ וסילונים ממאירים שהרוח השיבה לתוכו? חצצי כל העולם התגנבו לחול התמים, עם זרעוני אספסת חדודיים, מאותן כריכות דוקרניות, עם ההן פרודות הגזר, שמכל שמשיית זהבו לא נותרו בזה אלא קיפודים רשעים, הנתחבים בכל כוחם אל סנדליך, בעזות ובגסות, עד כי אין מנוס אלא לעצור, לחלוץ את הסנדלים בחטף, לשאתם בידינו ולרוץ הלאה כאייל משולח שסנדליו בידיו.

קל לומר לרוץ, נשימתנו נתמלאה קיטור, וכמה קל־רגליים דהר לו הפרד עם הכרכרה הקלה, סוף־סוף נתדהר לו כאוות רוחו, ולא בשום מתינות חגיגית כראוי למסע־מכובדים, ההוא לו בטיסתו ואנחנו מתחנקים מרצרצים אחריו.

קל להקיף את העולם בין מצרי מאגלאן, בחמש ספינות קטנות ונועזות, או לחפש את סטנלי ולווינגסטון בעבי יערות אפריקה, או לצלוח מעל האוקינום האטלנטי על כנפי “רוחה של סנט־לואיס", וכמה קשה לרדוף ולהשיג בחול החם פרד אחד נמלט, הוי הנבל, הפרד הזה! חמור בן סוסה! סוס בן חמורה! ולא אחרת חמד לו אלא דווקא עם כרכרת הדוד משה! ודווקא כשהופקדה זו בידינו, בהמה טפושה ומטופשת! הה, מגלב כפול שמונה לגו כסילים! הו, מגלב לו היה תחת ידינו! הה, אין עוד רוח באפינו, והחול בוער כאש תחת כפות רגלינו.

אבל כלום יש בידינו לומר נואש? זכור את כל המצב, מראשית ועד אחרית, ותראה שאפילו אמירת נואש היתה מחוץ לכוחנו, וכפויים אנו לרוץ בחול החם, גם מחוץ לכוחנו, ברגליים יחפות והסנדלים בידינו.

כלום להט החול הוא או מדקרות הקוצים? מרוב שהחול לוהט לא חשים במדקרות הקוצים, וגם להיפך – מרוב עקיצות כבר מוטב החול הלוהט. כלום קוצר־נשימה הוא או החריב הצמא לשוננו? הה, מרוב שהצמא החריב לשוננו, אין עוד נשימה באפינו, וגם מרוב שאין בנו נשימה, חרבה לשוננו מצמא. מי פילל המשך כזה להתחלה ההיא, הרי לך מסע בכרכרה. רוץ רוץ. תם אויר העולם. יובש ארור. כוח אין. אין אין. רוץ, רוץ.

פתאום ובבת אחת, מחצה ידיעה אחת לב שנינו: הרכבת! אלי, אלי! הקיץ הקץ! כעת עתה הנה יחצה שם הבהם הגלמי ההוא בריצה פראית, פורץ ומתפרץ מבין המשוכות, ואל פסי הרכבת, ובדיוק כעת תחלוף – בריצה עיוורת ובצריחת שגעון הרכבת, ושואה ומשואה ומשוברה! לא רק הכרכרה לשביבים והפרד לאומצות בשר – אלא הרכבת תתמעד מן הפסים, ועשרה קרונות, בתדחפת שטנים, זה על ראש זה, בנפץ, בהרג, בקטל, בדם ובזוועה גדולה לא תתואר! ומי יהיה האשם? הו, רוץ רוץ, אלי הטוב, רוץ רוץ!

למה אתה מחייך אלי? על התרגשותי כעת פתאום? או שמא אתת מדמה כי הסוף כבר ידוע לך, ושבכלל לא היה רע? שסתם רצנו לנו אז עד הבית, עוברים בפעם ההיא ברגלינו את אשר תמיד היינו עוברים בשבתנו בכרכרה? או כי תפס אי־מי בדרך ועצר את הפרד עם הכרכרה, תמיה מהו זה שאירע לדוד משה ולשני הזאטוטים הנלוים אליו – והנהו מחזיק באפסר וממתין לדעת מה ומי, ואולי אף החליט וטיפס ועלה להשיב את המציאה ולזכות בפרס משיבי־האבידה? ומכל מקום, אתה בטוח שהרכבת לא עברה ולא נתקלה בו, ודבר מן הנורא ההוא לא אירע, לפי שכאלה מתארעים רק בסיפורי מעשיות, ואילו במציאות הכל פשוט יותר ושלומי יותר? אין לה טעות גדולה מזו, אני יודע מעשה ברכבת אחת ובמי שבקש להספיק לעבור לפניה: נספיק נספיק, אמר, ואולי אפילו לא זה, כי איש לא היה שם, לא היה איש שם לחזור ולספר לנו איך היה, ואולי אפילו זה לא הספיק לומר, מי יודע מה הספיק ומה לא הספיק, איש לא היה שם אז, אפילו אמא לא ידעה עד שבאו וסיפרו לה.

אתה, חביבי שתעצור תמיד לפני פסי רכבת. שומע? תשקיף ימינה ושמאלה ואחר תעבור, זהיר ובוטח – כי קורים דברים, מי יתן ולא תדע לעולם.

במה היינו עומדים? אבל זה נכון: הרכבת ההיא לא דרסה את הפרד, ולא נתמוטטה מן הפסים למדחפות, וזה לא רק מפני שהיא לא עברה (את צפירתה שמענו לרחוק, והיא שהבהילה!), אלא מפני שהוא לא עבר, והוא – זה הפרד. מה פירוש לא עבר? פירוש: לא הגיע כלל עד מקום הצטלבות המסילה עם שביל העפר. ומניין שלא הגיע ולא עבר? הנה, שמע.

כבר הזכרתי, כמדומה, כי עשרות צעדים מן הפסים היה יושב אז בית־באר ערבי אחד אצל הדרך, כתלו מיושר עם משוכת חושחשים צפופה, ומנועו משריק קצובות עם כל תורי העולם המקננות בקזוארינות העבותות שמעליו ופוסק קצב מרגעות לחום היום וליגעיו – ואותו קומץ ערבים שלעולם – כל עוד היו שם ערבים – היה מרחיש לעולם בצל הבית ההוא, – בצל הקזוארינות ובצל החושחשים, ככל שתיסוב לה השמש, דבוק בגבו אל הכותל, כנוס בשתיקה, שלעיתים אפילו אינה אלא פשוט שינה. קומץ נטוש, כאילו נשכח, אם לא כאילו ממתין עד שיבוא מישהו לאספו מארץ, אם לא כאילו מייחל שיצא מישהו אליו לקראתו, שיבוא ויגיד לו דבר, ויתחיל פתאום הכל אחרת; וגם אולי כלל לא כל זה, אלא רק פשוט ישבו והמתינו לנו – אנחנו שבאנו אליהם עתה זה, באותה נשיפת קיטור, באותן כפות צרובות ובפה הפעור, הציחה והעשוי לצעוק, אותה צעקה חנוקה אחרונה, זו שלפני הקץ:

"הה, הפרד, ראיתם"?

כל סימן שינה לא נותר על פניהם. כולם נתישרו מיושבים כקפיץ שניתר, זקופים ולומדים בעיניהם אותנו. אחד מהם אף היכה כפו באדמה, והוסיף והדף בשתי ידיו, ובלא חנינה, את חבריו מזה ומזה לצדדין, שיפנו מקום ויזוזו, טפח באדמה ואמר לאמור:

"הנה, בבקשה, כאן, בואו, שבו, התכבדו, בני חואגיה מוסה, שבו", כך אמר מפורשות, אלא שאנחנו לא יכולנו ולא כלום, אפילו לא זה.

"הפרד" חרחר גועשות אחד משנינו, אם לא שנינו כאחד. "הראיתם?". ובהנעי ידיים גדולים, נרעשים מאוד.

"הפרד?"

"הפרד. העגלה. ראיתם. עברו?"

"לא פרד. לא עגלה. לא עברו ולא אבטיח!" הבטיח האחד הזה שביניהם – "בשבועה: לא!"

"לא?"

"אה".

"לגמרי לא?"

"נטץ". שפירושו "לאו" גמור ומוחלט.

שמעת מימיך! עמדנו מתנשמים בתוך הלאו. אזרנו כוח והנענו בידינו יותר. ליתר תוקף. לסלק כל ספק בתרגום הדברים:

"לא? לא?"

"לא. לא"

הלה היה גבוה, עין אחת מלפלפת לו. וחוץ מזה כולו דובר מישרים ואמת וכבוד ולגמרי ובהחלט.

"בואו. תשבו". אמר לנו תחת זאת, והזמין לבוא אל הרווח החשוב שנתפנה לכבודנו בעובי הצל, בין חבריו.

"ומזמן אתם כאן?" – שאלתי כשנוססה בי פתאום החכמה לשאול כך.

"מזמן." – ענה האיש והגביה יד, לתאר מרחקי זמן. "ראינו כשנסעתם שמה". הוסיף ואמר אחד היושבים. אשר ניכר בו איך הנה חיתה רוחו ונתבהקו עיניו לעלילות ולא הרפו מעמנו.

"ולא חזר על פניכם?"

"לא."

אמר איש־שיחנו וקם והצביע אל חול הדרך שלפנינו, להראותנו כי בפירוש כתוב שם הדבר הזה, ובנקל אפשר לקרוא: לא עברו פרדים מעולם.

קראנו והחרשנו. עוד ראינו בחול ההוא חיפושית אחת רצה לה בשקידת חרוצים, ושורת נמלים רחושה אצה ברפידת מחטי הקזוארינות. והמית התור היתה רופדת ומרפדת את החום התלוי דומם, מלמעלה ומלמטה.

משונה. והלא אין דרך אחרת? אין ימינה ושמאלה. משער הפרדס ועד לכאן אין אלא רק דרך אחת. הנה זו: שעליה לא כתוב.

"ברח?” – שאל עתה אחד היושבים בסקרנות של יוצר המלקט ובונה לו סיפור־מעשה.

"ברח" – נענה ישי וקולו היה כזה, שעיני שלי כמעט דמעו.

"אהה־ה־ה!"

משך היושב בהרבה הבנה. בהרבה מאד. ואנחנו לעומתו אההנו מתוך העמידה הריקנה.

"ואולי?…“ – התחיל עתה ישי ואני תפשתי כוונתו במעופה: אולי תחת לצאת מן השער ולפנות לכאן יצא הבהם ההוא מן השער ופנה אל הצד האחר? והנה הוא רץ עתה ומסתער ומרחיק אל מי יודע לאן… אגב, מידי מי קנו את הפרד הזה, וכי לא אל אורוות אדוניו הישן הוא רץ עתה, באין מושכות ושוט, פרוק כבוד ודרך־ארץ?

“הנה, שבו, תנוחו…" חזר ודיבר אלינו הגבוה הזה, בהרבה נימוס ודרך־ארץ.

איזה "שבו", מה "שבו" – אנה אנו באים? מה יהיה? איך הכל נהפך! האם מצחי מזיע כמצחו של ישי, הגם חטמי משוך יורד כך?

“איד זה היה?”, הטריח עלינו מלמטה אותו תלמיד חכם להחכים שכבר היה בתוך איסוף תולדות הסיפור, "ספרו, ספרו"!

איזה "ספרו" על ראשך, מה "ספרו!" בוק התבוקק עלינו העולם. כממרחקים פיכו שיירי המיית תורים ושריקת מנוע, והחום הדומם, והקזוארינות המאובקות, וצרור היושבים בצל הקיר, לא שייכים לכלום, לא עשויים לכלום, ונטולי כוח או חשק לכלום, שוממים ונובלים.

הה, מאגלאן מאגלאן, הה, ואסקו די גאמא, רוחות פרא בוערות – איך באמת מתקבל הכל אחרת!

נצטרך לחזור, לרוץ בחזרה… לא נוכל שלא… בידינו הופקד, אנחנו האחראים: לרוץ כל הדרך הטובענית בחזרה, כן, כל הלהט, הקוצים, ההתיגעות, הזו, הכל מחדש, וכאילו לא כלום… הה, איך נוכל, מי יוכל, מי יעצור כוח, איזה חוסר ישע!

ריח יום חם אחר־הצהריים נתן קולו, ונידף דומם, ואולי מוטב שכך בא והיה? תמיד חושש אדם מה יהיה מה יהיה, והנה כבר אתא הדבר והיה וכבר הוא – וסולקה המניעה שיתחיל מעתה לבוא הכל לטוב ולמוטב – תמה הירידה ומתחילה העליה, ואם כן איפה? אי־אפשר עוד לעמוד כך, לא לכאן ולא לכאן, קרואים היינו עתה להיות משהו, כך הביטו עלינו מלמטה וגם הרגשנו כך בתוכנו, מזומנים היינו לאזור כוח ולדעת. להיות ברגע זה יותר, להתגבר ולהיות ולהיות יותר, האין זאת?

ס. יזהר, דבר לילדים כרך ל', 13.10.1959

הכרכרה של הדוד משה – ב.

ב. הנה מתחיל הסיפור

עוד לא הגענו, אך יוצאים מפרדס זה, ומיד שוקעים בחולסית חול רכה ועמוקה, וחוזרים במאמץ ועולים מעבר גדת הואדי, ומטפסים שם בשקידה על גבי גבעת קורקר חשופה אחת, שהנה זה נשתלה ארנים, שהנה הם מופלאים בדקותם, רטוטיים ברוח, לבדם מאד אל נוכח כל העולם המתגלה מכאן – ולוקחים שם נשימה ונוכחים פתאום באיזי נרחבות אחת גדולה ונרחבה, אף כי גם לא בלי איזו אכזבה שקשה להסבירה, אלא כשתדע כי זה המקום שהתגלה בו לאמיתו, שלא כאן שוקעת השמש, אלא הרבה הרחק מזה לפאתי הים, וכי המקום שכאן, שהיה אמור להיות ערש השמש, כשהיו צופים עליו מן הבית, ואשר אמור היה שתהיה מוצעת בחובו כביכול כמין רפידת קן שכזו, כמין גומה שכזו, ללינת לילה, אולי כמין גיא נעלם, אולי כמין בריכה זכה עשויה לדבר, סרוקת עשבי ירוקת לחים – שכל זה אינו ולא כלום, אלא בסך־הכל אין בכאן הזה שפה אלא יבשות של איזה מדרון גבשושי אחד, חשוף וריק, עקוץ חום, רצוף קוצים וקורניות, נלאה רוחות לא בלומות, ואילו השמש כשתשקע תשקע מערבה מכאן והלאה, נורא עוד מערבה מכאן והלאה, כל כך, שלעולם, כנראה, לא נגיע שמה, וכל התיקווה לא היתה אלא מקווה שוא – לא כאן שוקעת השמש.
תפוש שרעפים מצועפים כאלה הייתי נוסע שם, צופה לפני, מעבר גבו של הדוד משה, נושא עמי אכזבה כה דוקרת מגילוי אחוריהן של הגבעות, אשר מראה פניהן כל כך רבות הבטיח, והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.

כעת היינו באים אל חלקת המטע הרחוקה מכולן, הגדולה מכולן, שכולה חידושים, שכלולים וקדמה, במבנים, בארגון המטעים, בסוגי השתילים, כולל מטע סובטרופי, שהיה בימים ההם חידוש מחודש, וגדר רשת איתנה וגבוהה לצלעו, פונה אל עבר החולות, תריס בינה ובין ההפקרות הפראית המשוטטת שם מחוץ לתחום האדמה הנושבת.

אתה מביט עלי בקפידה: והיכן סוף־סוף מתחיל הסיפור? אבל, הנה ממש כאן, עתה הגענו.

כי פעם אחת, בבואנו עד הפרדס האחרון הזה, מצאנו שם אצל בית הבאר הגדול, המרווח והחשמלי, כמה וכמה אנשים, ומכונית אחת או שתיים, והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד, והתברר כי הדוד משה לא יוכל לחזור הביתה בכרכרה, אלא שומה עליו להצטרף אל אורחיו ולנסוע עמם במכונית אל אשר יסעו, ולפיכך צריך היה מישהו לשבת בדוכן הכרכרה ולהשיבה הביתה, וכבר אמר למסור את המושכות לפלוני סעדיה, כשחשנו שנינו, ישי ואני, כי אם לא הפעם אימתי – זו שעתנו והס לנו מהחמיצה – ובהעזה לא קטנה, ובהתאפק על תחנונים גדולים יותר, ביקשנו: "אנחנו!.. תן לנו!.. אנא !.." והדוד משה עיין בנו, נפתע כלשהו, סקר את שנינו כאילו היום הנה זה ראה אותנו, פקפק כדי רגע, ופתאום חייך אלינו כאשר מכבר לא ידענו כי ככה יחייך, ונעתר : "ותהיו זהירים, כן?" אמר לנו הדוד משה מוסר אב, קודם שנפנה והלך, ורק הוסיף עוד ושב להביט בנו, כאילו אכן ראה בנו דבר שלא ידע קודם, ופניו, כמדומה, קצת אורו אחרת, לרגע – ומיד חזר והפנה ערפו והלך.

תאר לך את שנינו!

לא תוכל. וכל זה ביחד: ההעזה לבקש, ההיעתרות, הביטחה שבטחו בנו, החיוך, צאתנו מחיתולינו, ובעיקר, ובעיקר: הנסיעה בחזרה, שעלינו ועל ראשינו, שבידינו הופקד כל הדבר הגדול הזה! בעפר היינו מתעפרים וקופצים לשמים, לולא אסור היה שנעשה בדיוק כעת כך, לא במקום הזה ולא ברגע הזה.

בריאות מנופחות ובבטן מכווצה, אבל בעיניים בוערות, עשינו קל־מהרה כל דבר שהוא, ובלבד שניפטר ונצא מכאן חיש־קל, להיות כבר הרחק מכאן לבדנו עם אשרנו, ושם לתת מוצא לפרץ הלבה החנוקה הזאת, וכעוטי מסווה עשינו ועלינו ויצאנו לדרך, עד שנתעלמנו מכל עין אפשרית, ושם, הה, שם, סוף־סוף, התפרץ הצחוק, הו, כשהרחקנו קצת, הה, אלי, אלה היו מצהלות, הרחמן יושיענו, זו היתה תרועה! שבט של אינדיאנים לא היה תורע גדולות מאלה בבואו לקרב! כל אנשי זוּלוּ לא היו מקפצים בצריחות כאלה, ותופיהם לא תימתמו מעולם תם־תם פרוע שכזה. הכרכרה הזאת, מכל מקום, הפרד הזה, המטע הצעיר, גדר הרשת שבין המושקה לשומם, גבעות הקורקר האלה, כל העולם הזה, שמעבר לגבעות שקיעת השמש, – (ושהשמש אינה שוקעת בהן) – מעולם לא העלו יכולת כזאת ולא מראה כזה בסברתם השוקטה, הלא משתנית לעולם, ומאז זעקת הפלשתים, אי־כאן, ביום חבוט בהם שמשון בלחי החמור, לא היתה עוד כזעקה הזאת; ורק היות הפרד מחונך שכזה, רגיל לשמש איש חשוב, גם שלא יהפוך הכל ויימלט על נפשו מצרחת קופים זעוונית זו…

אבל כל זה לא היה אלא רק לכדי כלום, בהתחלה, כי מיד כבר היה לבנו פנוי ונקי משום הכרח ביטוי וכבר נתפקחנו, בכוח ובבת־לב, והוקל לנו מיניה־וביה, ומעתה חבל היה להפסיד גם רביעית השניה מן השפע שהיה מזומן פנוי כולו לפנינו, וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי, ורק אל תמהר להסיק מכך אחרית־דבר, ולחשוד כי סוף דבר, כמובן, שאנחנו שיחקנו משחקינו בעננים והפרד הפך על פניה את הכרכרה של הדוד משה, זו הכבודה והחשובה כל־כך, והכל שופך אל תוך אחת הפחתות שבשדה ואבניו, וכדי בזיון וקצף.

אף לא שמץ! לא הפרד הזה ולא הכרכרה הזו לא היו עשויים לזה, מחוץ לכוחם שערוריה כזו. יכול אתה לתלות בשקט את המוסרות על כתפי הפרד, ולהשתרע לך אפרקדן על אחד ממושבי הכרכרה, והוא ילך ויביא את הכל בשלום הביתה, עד אבוס בית אדוניו. יום־יום הוא הולך כאן וחוזר, והדרך הזו, דרך־חול ענוותנית היא מאין כמוה, שקטה ונאלמה כיונה זו, ומסויגת לה משוכות מזה ומזה, לא תוכל ואין בכוחה אלא להוליך מישרין. פרד זה וכרכרה זו אינם צריכים כלל לעגלון כדי להגיע הביתה. ויש גם ראיה לדבר ומיד תראו, ובכן מה?

הנה שמע.

אבל קודם לכן, רק עוד שתי אמיתות נחוצות. האחת, כי אף רגע אחד לא מעלנו בשליחות ולא הסרנו ידינו או לבנו מן התפקיד שהושם עלינו ושרצינו בו כל־כך, להיות נהגי הפרד, אדוני הרכב המופקדים על כל הנכסף, על כל הנכבד שבו והמרהיב, שהוא כשלעצמו הרבה כל־כך, שאי־אפשר לשכוח אף לרבע רגע התקיימות גדולה זו. ואמת שנייה, כי עם זאת, ואף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים, אלא האל יודע עד כמה רחוק הרחק מזה, וכלל לא בשום היכן שהוא, אלא בעולם, בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

עברנו כבר את הגבעה שהשמש אינה שוקעת אליה או לתוכה, גבעת אין־השמש־בה, והיינו גבוהים שם, מורמים מכול, רואים עד למרחוק, בוקעי אלפי קורי עכביש שלרוחב, מאווששים בתוך המוני עשבים רחוצי רטטי זהב, ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי איכפתית לדברים שישנם אולי כאן, לא לכרכרה, לא לפרד ולא למושכות, אף־כי, כל הזמן, שים־לב, כל הזמן בתוך זה, יושבים בתוך המציאות ואוחזים במושכות ונוהגים בפרד, ויורדים במדרון ונכנסים לואדי וקוראים קריאות עידוד כדי שיתלהב הפרד למשוך יפה, ויוצאים בגדה התלולה שמאידך, בואכה שביל החול הרך.

ובדיוק שם, בהיותנו במיצר ההוא, פרצה תיגרת פרננדס מאגלאן באנשיו הממרים, בכופרים הצווחים כי אין כלל שום אוקינוס־הגדול מעבר מזה, בצרי־האמונה האלה, אשר בעוד יום־יומיים יראו בעיניהם וייווכחו במשוגתם, בצאתם לפתע אל מרחבי ים אין־קץ, שאינו אחר אלא השקט, האוקינום השקט. ה ו א : "קדימה, עוז, אנשי, עוז !" הם: "הביתה, קפיטן, מיד, רק הביתה, סוב הביתה, לא יקום ולא יהיה !" והשנה אלף חמש־מאות ועשרים, או, אולי לא זה, אלא באמת אלף ארבע־מאות ותשעים ושתיים, עשרים ושמונה שנה קודם, באוקטובר, יום־יומיים לפני השנים־עשר בו, מעל תרנה של "סנטה־מאריה": מבטיחים מאה אדומים וכתונת־משי למי שיכריז "ארץ־ארץ" ודבריו יתקיימו, ועל מכריזי־שוא מאיימים בקנס, וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות "פינטה" ו"נינה", אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה, עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת. אוצר נרחב של שמות לך, ואין עוד לך מי לכנותו בהם, או ראש מי להעטירו בשם מצלצל ונרהב. שמות אשר הם לא הם, אשר תכנה לדברים אשר הם־הם. יש לך היספניולה ויש ולה דל פאראיסו ויש קניבה, שתכונה כך לכבוד החאן הגדול שעתידים לפגשו מין הסתם עוד מעט קט, ואשר המתורגמן שנלקח לצורך זה ידבר עמו ערבית או עברית כבקשתו, ונבקש עקבות מרקו פילו במקום שמעולם לא היה בו, ועמוס ראייתך הישנה, תתקשה קצת לראות נכוחה את העולם הזה, החדש, הפתוח מאד, העולה ובא כעת לקראתך מן המים – רגע נבדל, רגע גועש סיכויים, מיפנה רב פשר… הולכים והולכים, באים ובאים, אל מורך, בני־אדם! יוצאים אליכם! באים ובאים! הנה אנחנו, הננו, הולכים ובאים – – –

הולכים ובאים, הפרד מושך, הכרכרה נמשכת, המושכות בידינו, ואנו נוהגים ומושכים למישרין, אף כי לא כאן, כלל איננו כאן, מה לנו ולכאן! מקיפים את קובה ומחפשים את החאן הגדול של אסיה, הלבוש פאר לא ייאמן, טווסים לרגליו, תוכיים לראשו, וטבעת כישופים מתיזה כידודים לאצבעו, וגם לא זה. אלא מה? אנו עולים בהימליה אנו. למה דווקא? דווקא ככה. וגם יש ספר כזה שזה שמו, אמת, לא לימים רבים, כי תיכף נהיה בהונג־קונג, כבר ספינה ממתנת שם, כבר מדורות רועים דועכות וקרנות ציידים מושכים, מהר להר מבשרים בואנו בשפת־סתר, וערוכת כל מפרשיה בתוך צי תרנים, אך נגיע אליה תפליג הספינה, מון־קר שמה, מנופחת מונסון הקיץ (האל יודע מהו בדיוק "מונסון הקייץ") ונוסיף ונפליג בין משברים וקצף, ונוסיף ונפליג מזה והלאה, מזה והלאה, הלאה, הלאה ––

עד היכן?

הו, קודם כל עד הפרדס שסבא זאב מפקח עליו, גם כדי לטבול ראשינו בזרם ולשתות, גם כדי פוגה קלה לפרד, ואולי אף כדי לערום לפניו ערימת עשבים, קצת רגלה־רגילה, קצת גומא־הפקעים, וקצת דורת־ארם צובא – למען תנעם לו לכתו עמנו, למען יזכור את הפעם הזו שלנו לטובה, למען תדבק נפשו הפרדית בנו לאהבה, ונימת־לב כמוסה תתעורר בו מדי יהגה בנו, כאשר אנו בו. מה? אמור ועשה.

"בוא, אדום הלב, נוצת הנשר הלבן, בוא ונבואה אל המעין"

"הנני אחי, רעמת הארי, ברדלס העמק הנעלם – עוטה ונעוט!"

(הה, חביבי, לא ידענו אז כמה אנו מאושרים, כשיודעים, כבר פחות מאושרים וכבר כמעט מאוחר).

טוב, תלינו את המושכות בצמיד, כרוכים בשוט והלכנו. שתינו וטבלנו, נשפנו ונשמנו, התזנו קצת מים, אמרנו קצת אמירות, עוד רגע שלם, כמדומה, היינו צוחקים על שום־מה. כמה בסך־הכל? כלום, רגעיים־שלושה, ומילאנו חצננו עשבים ממויחים, מרובקי מים, זבל ודשן ושמש, וחזרנו בצוותא, לא בלתי גאוותנים, ואסקו די גאמא, עם פרננדס קורטס… לא, אבל הלה, האחרון, קורטס, היה רשע, ודם מונטאסומה הכתימו לעד, תועבה, הוא לא, ואנחנו לא הוא: ובאנו אז אנחנו לשים ברכתנו לפני אותו פרד ו…

המתן. האומנם כבר מראש חשדת כי בשובנו אל אותה פאת־שביל תמימה, שהשארנו בה את הפרד ורכבו עומדים לנפשם, באותה מסילת ישרים, באמצעה, בין שורה לשורה במרחבי המטע, – והנה לא הר ולא זיתים, לא פרסה ולא גלגל ולא כלום, כי אם פשוט מקום ריק אחד וריקן, רק שביל בין שורות המטע ריק בלי כלום בו! – האומנם, כבר הרחת־חשדת שכך יהיה? או נפתעת גם אתה?

כי אנחנו היינו נדהמים. אין מלה אחרת. וגם זו לא אומרת הכל. לא מאמינים למראה עינינו. איך זה? כלומר, האומנם כך הוא? האומנם עובדה היא מארץ העובדות? לא רק תעתוע חושים, רק מחזה־שוא, ובשום פנים לא ממש של ממש? שמע! מה היה פה? מה קרה? היכן הם הכרכרה והפרד? הלכו? ברחו? מה פתאום? מפנינו? רצו הביתה? מאליהם? או אולי נשדדו מאתנו לאור־היום? ערימת העשבים חבוקה בזרוענו עמדנו נטועים על מקומנו כגלמים, פעורי פה, בוהי עיניים והדיבר אין בפינו: האומנם?

ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 6.10.1959

הכרכרה של הדוד משה א.

א. במה נזכרתי היום?

במה נזכרתי היום? בכרכרה של הדוד משה.

קודם שהיתה לו מכונית (אותו "אולדסמוביל" כחול עם הנהג גרוס), ולאחר שהאתון הזקנה לא הספיקה עוד כדי רוץ והקף את כל הפרדסים החדשים שניטעו זה מקרוב מעבר לגבעות המערב, התחיל הדוד משה יוצא יום־יום למסעו בכרכרה רתומה לפרד.

וצריך שתדע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים (בעלי־בתים היושבים מעבר לים ומקנת כספם על האדמה הזאת); וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שנסע אל מעבר לים והשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, אשר ימים רבים חמדה בלבו, אך קצרה ידו, והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין, אותו עבדול רחמן אל־תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה. ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, על כל גבולו המערבי סביב, כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קדר אחדים, ורק השיך אבו־חטב הזקןורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.

והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זארנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו ולבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצווותיו.

טוב ויפה. אין פלא איפוא שלא הספיקה עוד האתון הזקנה לא למהירות ולא לנוחיות, ושהדוד משה חדל אז ממנה והתחיל, כאמור, יוצא למסעיו באותה כרכרה רתומה לפרד (ואילו האתון ההיא נותרה לה מהורהרה על בדלי עשבי פה־ושם בחצר ואיש לא שעה עוד אליה, אלא אחת או שתיים ביום, כשהיה הנער השליח מדהירה בעל־כרחה, ואפילו בלא שתיחבש באוכף, עד החנות של טוביה הלוך ושוב, ובשבט־עָנַף היה חובטה ברוע, וחוזר ומפקירה, וזו היתה מצטדדת לה אז ונסוגה עד מתחת התות, ושם עומדת לה נאלמה דום).

איני יודע איזו תמונה מצטיירת בלבך כשאני חוזר ואומר לפניך "כרכרה". חוששני כי אתה טועה ורואה אחת מאותן כרכרות עירוניות, שיש עוד פה ושם, זכר לימים טובים שהיו, מאותן חצאי־קליפות האגוז הממורטות, דקות אופן גנדרני וגבוה. נרגשות על קפיצים ורפודות רוך־כרים, שסוכך להן מתקפל מגבן, דוכן גבוה להן מפניהן למושב העראבנג'י, הוא הרכב, עב־השפם ומנופף השוט, שהיום, עזוב עד הידרשו, תמיד הוא ישן, שמוט לו על דוכנו, מזה, וראש סוסו הזקן שמוט לו מזה, ותרמילו הריקן תלוי על חטמו. ובכן – לא כזו.

או אם אתה רואה אותה כדמות כרכרה שטוחת דפנות, מאותן המיושבות להן בין צמיגי גומי, צבועות חזק באדום, בירוק, או בצהוב, ויש אף שמכלכלות שלשה צבעים לוהטים כאחד, ועוד נשאר שם מקום וגם סבלנות לפסי תכלת, לרצועות לובן ולציורי פרחים פה ושם, עם פרסות־מזל ושאר קישוטי נוי, צדפים, פסיסים וסרטים, עוצבות ומרדעות, רתמות וסמלונים, נוצצים כולם, מרוקעים פח־נוצץ, מעשה ידי אמן – ובכן גם לא כזו, אף לא דבר מאותן דו־אופניות זולות; הללו חסרות התואר, פח צבוע, שלושה נסרי קרש על מסגרת ברזל מולחמה בחפזה, המיטלטלות להן היום המוניות־המוניות בכל מקום שיד הסוכנות הגיעה אליו, נעות־נדות כה וכה, מעלה־מטה, ימינה־שמאלה, בכרכור שוטה ומגושם ועודף על המבוקש, כשהעגלון, והוא אנוש חדש בארץ, מסוער בה מכורכם חוטם, כדי החלב מתרעשים באנסם, ואף הסוס לא ניחא לו בטלטלה זו, המתקצפת אנה ואנה על ראשו ועל צווארו ועל כל סביביו להחריד – גם לא כזו. אל יעלה על דעתך.

אלא מה?

הנה. תיבה פשוטה. שחורה, חזקה ורבועה. עשויה להאריך ימים ולעמוד דורות. מלאכת חרשים איתנה, שהיום לא עושים עוד כמותה. מוגבהת על ארבעה אופנים קשיחים, שחורים וחשוּקים ברזל. מושב אחד לרחבה נוכח הרמך המכשכש זנבו ישר לתוכה, ושני מושבים מאחור לאורך דפנותיה, דיים לשניים־שניים, אלה מול פני אלה, ומעליה גנוגנת פשוטה ושחורה, עם וילאות חפותים וקשורים בשרוך־עור, שלב ברזל למידרך מאחור, ואחד־אחד לצדי מושב הרכב, ושם גם צמיד להשחיל בו את השוט בנוחו. ואסור לשכוח את השופר עם כדור־הגומי לנפוח בו, אותו שאנחנו היינו קוראים לו פשוט, במובן מאליו, ובהא הידיעה: "הפא־פם", בתוספת כיווץ כף היד, לניפוח של דוגמה.

זה תארו וזה הודו של הרכב ההוא. כלי רציני, פשוט ומותקן לאשורו, לתכליתו ולפרטיו. אף כי אינך צריך לתמוה כלום כשתשמע איך עם כל זאת היינו אנחנו שנינו, ישי ואני, מצליחים באפס־יד וכבמגע־קסם להפוך מכשיר־עבודה נכבד זה, אך רגע אחד לאחר שהדוד משה ירד מעליו ופנה והרחיק לעברו – להפכו כהרף לענן פורח, לקרן־אור מתבהקת ולמרבד צבעונין ברוח.

*

והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו "אח־ויי", מעומקו אל העולם, והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם "צלצול ארבע", של סיום העבודה, ולא יצאו להם העובדים בטרם ראה מעשיהם, ולא יעשו עבודתם בלא לדעת כי יש עין פקוחה צופיה תמיד הליכותיהם, ממש עד עצם השעה ארבע.

אבל אז, וכאותם הדרורים שהיו פורצים ממחבואיהם אל המרפסת שנתפנתה, לעוט בצהלה על שיירי הלחם, הם וסיעות זבובים נרגשים עמם, ולעתים אף שתיים שלוש דבורים חמדניות שתזזו בקהל חוגג זה עוד בטרם תבוא קדיה, שבוסת הצניף על צמותיה, יחפה וס־ס־ס משתיקה, לפנות את שולחן־האוכל ולנפנף במפית להבריח את הפוזזים הללו – כדרורים כבר היינו שנינו פורצים אז, אל זו הנטושה מתחת התות הגדול ומשתלטים עליה, מראשה עד עפר רגליה, מגגה ועד חישוקי ברזלה, כולל יצוליה (ורק, חלילה, לא להרעיש בכלום ובשם אלהים לא בפא־פם!) וקל מהרה, וכבמעוף חלום, כבר היינו שניני בטאסמאניה, מול אוסטרליה, מציגים כף־רגל שניה בפאטגוניה אצל ארץ־האש, וחולפים ביעף את טאנגאניקה, את איי שלמה ואת סאמואה, בביטול כל המרחקים, ועד לחופי פאו־פאו, אי־שם במרחביה.

רשרושי האקליפטוסים מעלינו, שהיו תחילה משברי האוקינוס וקול דכיו, המיית גלים ברוץ גלגלים, נתהפכו כעבור רגע והיו רוחות הרים נשגבות, ונהפכו עם זה ונעשו למלמול מעיינות נעלמים, לשקיקת זרמים, וגם היו כל הזמן חיפוי רב־תנודה אין־קץ, טלטלת אור וצל, גרוֹש שמש וסנן ירוק, חוסה עלינו ומפריד מכל האחרת שמבחוץ, חופה עלינו מכל המציאות שנותרה לה, אולי, מעבר לתחום, שכוחה ככלב נידח מעבר לגדר, מעבר כל אופק, ואין עוד כלום עמנו ומסביבנו, אלא רק אלה ברואינו שלנו, אשר אנחנו גם ברואיהם.

תבין, איפוא, כי בכל יום, בשתיים ומחצה, לאחר בית־הספר ופת־הצהריים, כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב, ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה) והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו "אח־ויי" שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים, ומרהטים במשיכה אחת ולא פוסקת ורצים קלות עד הפרדס הישן, אל בין בניניו הישנים הטבולים בצמרות האקליפטוסים הגדולים, ער שני אדירי התותים השפוכים זה על זה (ואשר בעפאיהם אפשר להתעלם יום שלם, לעלות ולא לרדת).

תחת עצי הפרדם הישן, כבד הצל, היה מסענו מתנהל בנחת שוקטה, מופעמים שריקות המנוע הלא־חדלות לעולם בלא להשבית אפילו אחת מן הצפרים, אשר החוחיות מכולן היו עולות מתבהקות בבזבוז מרגליות מתנוצצות אין קול, כצדפים מלאים מים, עד שהיינו יוצאים ויורדים בשער הישן, העשוי סורגי ברזל קלועים ענפים קוצניים, ונישא על עמודי אבן מעלי טחב, וכבר אנו בחובי־חוביה של משוכת האקציות שסגרו עלינו מלמעלה, טובעים מלמטה בחול הרך – נושמים לתוכנו אותו כמעט־מחנק איטי, שהיה מפיח אלינו קצתו בושם וקצתו צחנת־רקב, אך עשיר כולו בטפטופי אור וצל, בהבהובי זוהר נושר וצוהלני, ובפטפוטי צפרים לא נראות. שם היה הדוד משה יורד כדי להקל על הפרד, בלא שהלה יבקש, אלא אך באלם מיתוח שריריו, בקימור גבו ובאימוץ כוחו להתגבר ולא להיכנע לטובענות החול, זה אשר מלבד היותו חם, זהוב, מחריש ומנומר מטבעות שמש גם היה רופס מאד ומכשיל; ואף אנחנו כמובן ניתרנו אז מן הכרכרה, משפיכים עצמנו אל מרפד החול הרך וקמים מיד, קצת כדי לסייע בהדיפה מאחור, קצת כדי לסנן משך זהב דגדגני אל בין סוליית הסנדל והכף היחפה, קצת כדי לצהול אל ציוץ קרוב של צפור עלומה, וקצת, עם כל זה, כדי להיתלות בחשאי על מדרך הכרכרה מאחוריה, ולהתכווץ שם מצחוק בלום, צחוק שלא שכך כלל, אלא אדרבא, נצטהל כפליים ובצלצל גדול, כשהיה הפרד נעצר תמיד במקום קבוע אחד, והכרכרה נעצרה עמו, והדוד משה נעצר ואנחנו שנינו נעצרנו מאחור, והלה, הפרד, לא בוש, אלא אסף מתניו, ריוח רגליו, וקילח תחתיו סילון צהוב ושמנוני, אל תוך גומה שהוקוותה בחול, ושלא מיהרה לקלוט ככל שהלה גידשה במעובה, והדוד משה מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש, כל אותה שעה, לעודדו עד אם כילה. לבסוף היה הפרד כונס רגליו מתוך רעדת־מה ונוטל ואוסף את הכרכרה ואותנו, והיינו חוזרים לשעוט בשופי ובנקל, לצלע פרדסי הערבים, שהדרך שם כבר היתה קשויה משהו, די שני האופנים משמאל, והוספנו ורהטנו יותר, ומיד פנינו ימינה, ועברנו בטלטלה ובפסיחה חורקת את מסילת־הברזל, אשר פסיה לכאן ולכאן רצו־רצו אידוו־אידוו, וצימדו מירווחם במרחקים, קודם שאבדו אי־שם בעיקול, ודבר כלשהו, לא ידוע מה, אבל טוב ויפה בלא ספק, ולא גמור לעולם, עוד הוסיף ורץ שם עמהם, רץ למקום שרצו.

על־יד בית באר אחד, מיד אחר כך, באפלולה שמתחת לקזוארינות העבותות, ובצל תיתורת אותו בית, שם לעולם היתה קמה לקראתו להקה שלמה של יושבי הצל ההוא, לעמוד ולומר דברי שלום וברכה לדוד משה, ולזכות במנוד־ראשו.

ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר. מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים "מרחבה" ברוב דרך־ארץ, ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים "נהרך סעיד". גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?

בקצרה, רוהטים היינו בשביל הנוקשה, ושוב בא עלינו חול רך וחם, ועוד שדה פתוח מיד להלן, ובתי המושבה שנתגלו פתע מאחור, כמין גבב אילנות וגגות, מרחוק, צבעוני ומנומר כבתמונה. מוסיפים וממשיכים בשביל האדמדם, ושוב אל תוך מעמקי חול טובעני, ונושמים תנודות חלל העולם, הרפוד כולו המיית תורים, רפידה מעובה, צמירה וחמה, פרושה למנוחות מתחת כל אותם ריצודי־ציוצי החוחיות הפעוטות, ופיעומי המנועים ושריקותיהם, כמין שמיכה עבה מוצעת, שעליה מתנשבים פרחי צבעונין פזורים.

ומיד השער הגדול, החדש, המבורזל, הצבוע ירוק, המטע החדש המרווח, שגזעיו סוּדים לבן ועליו גדולים ונוצצים, כהים מאד ומתכתיים כלשהו, מתבהקים מן הנופים המטופחים, מעידים על בריאות, על זבל, על השקייה, על טיפול, על אדמת החול־חומר ועל עתיד רויי כולו תקוות.

הדוד משה היה יורד שם, ועד שפנה אל אשר פנה, היה בא סבא זאב, שחיוך רפוי כבוש לו תמיד מתחת לשפמו המלבין, ותוגה גלויה מביטה מקמטי מצחו, לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת־העמל, היכן זה פתוח עתה צינור ההשקייה, כדי שנחטוף ונרוץ שמה, עד שהדוד משה יסיים מעשהו, ונטבול ראשינו בזרם השואג, הלבן, הספוגי וגדוש הקצף, ונלגום לנו לוגמות מים שיש בהן תכלת השמים, בריאות הפרדס, זהב החול החם, קלות הרוח המפפה, המיית התורים, ובעיקר קצב פיעומי המנוע, רווי כולו ציפיות מחלחלות, קרירות תהומות כסויים, ורחש הערב ההולך כל הזמן וקרב ובא.

פרק ב'
ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 29.9.1959