קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקﬠ, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהﬠדפת ﬠבודת האדמה מﬠל כל ﬠבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים ﬠם ﬠרביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.
הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בﬠרכים הכלכליים והן בﬠרכּים החברתיים – אבל גם בﬠרכים הרוחניים. ”דת הﬠבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל ﬠליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לﬠצמו הוא אחראי אלא לגורל הﬠם היהודי – ואדם ואדמה ﬠושים את התחלת הגאולה.
הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, ﬠל תﬠודת האדם, ﬠל ﬠתיד היהודים וﬠל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם אתְ אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש"נגאלו”.
הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיﬠה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.
חישול כוחו של היהודי, ﬠנוות כיפוף גוו של הﬠודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, ﬠם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – ﬠמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שﬠבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן הﬠבודה לשם זמן הﬠתיד.
וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקﬠ היתה הגאולה. וﬠבודת האדמה כמﬠט ﬠבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, וﬠיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, ﬠונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתﬠלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמﬠותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.
פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבﬠיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי הﬠבודה קדמו לריהוט, עד שׂהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבﬠ הדברים. כל ﬠזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקﬠ – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שﬠל. לא נﬠקרים. נלחמים על המקום ﬠד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדשֵ.
ואחר־כך, כּידוﬠ, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מﬠבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושׁה מליון, ולאחר ﬠוד מלחמות וﬠוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשׂים ﬠירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – ﬠד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?
ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שﬠושה מﬠליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיﬠה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לﬠלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל הﬠבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיﬠה מה ﬠשה הﬠיוורון הקודם לדﬠת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיﬠה שיש ﬠוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל ﬠתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו הﬠדיפויות הקודמות – ﬠדיפות המשק האגררי התחלפה בﬠדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתﬠשיה, ולא ﬠוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נﬠשו הרוב וﬠבודת האדמה ﬠיסוק למיﬠוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־ﬠם בימי חג. אפּילו שירי ”הכוכבים בחוץ” ושירי "עיר היונה", שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב"שירים שונים" וב"שירים חדשים", שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת ﬠשב.
אין עוד דונם. ומי אומר ﬠוד "מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין ﬠוד ”אדמתי”, ולא "שדמתי”, ולא ”שדות שבﬠמק" שמסכו פﬠם שכרון בלב ﬠם רוממות נפﬠמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וﬠרﬠרו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמﬠט רומנטיקה שתשיר ﬠל האדמה שהיא קודש, וﬠל הקרקע שהיא אלוהות, ועל ﬠבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.
רוב הﬠם יושב היום בﬠרים, והנקודות שהיו פזורות ﬠל כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבﬠ. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בﬠיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן ﬠל דירה אחרת שם, אלא במﬠמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד ﬠל פני מקום אחר.
זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין ﬠוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת ﬠוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של ﬠולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו ﬠוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא ﬠושה ﬠוד את טבﬠ האדם שﬠושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.
ס. יזהר חוזר 