טרזינות, כרכרה, פרדס

טרזינות" ו"הכרכרה של הדוד משה" הם סיפורים תאומים. תאומי סיאם אפילו, כי יש בהם קטעים זהים, כמו בטן או לב משותפים.

והם שניים מן היפים שנכתבו בעברית, יופי עוצר נשימה (את נשימתי שלי, למצער).

הנה ציטוטים מזה ומזה, וידברו הם בעד עצמם.

קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כָּדוּת מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.” (טרזינות)

והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.” (הכרכרה)

הידד לדיכוי הארוטיקה.

כארבעים שנה אחר־כך, כשגם טרזינות וגם הכרכרה נשכחו מלב הוסיף יזהר את הדברים הבאים ל"מקדמות”, מפורש מאי־פעם (197, 198):

וגם על מסעיו של הדור משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו […] ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחר שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל תוכי הקערה הפתוחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תובה המוכן, ועור רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום התם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.

טרזינות:

במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה.

כרכרה:

בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

טרזינות:

הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

כרכרה:

וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות "פינטה" ו"נינה", אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה. עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת.