לפרק כעת

נראה שכעת הגיעה השעה לפרק את ממשלת "האחדות הלאומית". כל מה שהיה אפשר להשיג באמצעות השותפות הזאת – כבר הושג. יותר טוב מזה אין בידי הליכוד להציע. ואין לצפות מהם מעתה אלא להכשלה בלבד.

בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק, במאמצי השלום, בחידוש הצמיחה הכלכלית ובתיקון עיוותי החברה, וקודם־לכל בפתרון השאלה הפלשתינאית – הדרכים נפרדות והכוונים מנוגדים.

כולנו מכירים היטב את הצדדים השותפים במממשלה. את מעשיהם בעבר, את מעשיהם בהווה ואת הרעיונות למעשים לעתיד. כל השנה האחרונה הייתה הממשלה עסוקה ראשה ורובה בהצלת הארץ מתוצאות כשלון שלטון הליכוד. כמעט ונשברה אז מפרקתנו ורק האחראים לתוצאות עדיין לא הודו באחריותם הכבדה.

הקריאה להקמת ממשלת "האחדות הלאומית" באה כדי להציל ממלחמת לבנון ומן "הכלכלה הנכונה", אבל גם כדי לתת לליכוד הזדמנות ללמוד ולהשתנות. להכיר בעובדות ולהסיק מסקנות. הם לא למדו. ואם רק יניחו להם, יחזרו ויעשו בדיוק מה שהם יודעים לעשות: לקלקל כפי שקלקלו.

כולם מכירים את העומדים בראש. את כולם ואת כל אחד מהם לחוד. איש מהם לא יפתיע עוד, וחדשים אין להם. אלה שלא הודו בטעותם ושעקבות מעשיהם ומחדליהם פזורים בגדול על פני הארץ המסכנה הזאת, אלה שהכשלון היה בכל מה שנגעו בו ידיהם, ואלה יחזרו שוב לשלטון?

אומרים כי ההסכם שנחתם לחילופי ראשי ממשלה מחייב, וכי האות הכתובה תקיפה מסכנת שובם. במה דברים אמורים? אילו עמדו במבחן ההשתנות שהיו צריכים להשתנות. כי לא להשתנות ולחזור לשלטון פירושו לקבל רשות לקלקל, להמשיך בקלקול כפי שהם יודעים לקלקל וכפי שכבר הוכיחו ועד היסוד: אותם האנשים באותן השיטות לאותם היעדים. הם לא התבגרו.

הנה הם לפנינו. כל אותם המוכרים לנו: קטני רוח, עבי עור ומדקלמי דקלומים. מה הם יודעים לעשות יותר ואחרת מאשר להוסיף ולהיות קטני רוח עבי עור ומדקלמי דקלומים, וביתר שאת?

את חסכונות בלימת האינפלציה יפזרו מחר. את מיטב המשאבים יזרימו אל שטחי הגדה כדי להעצים שם את פצצת הזמן שתתפוצץ ממש בהתקרב סיכויי השלום להתממש; את מרבית עשייתם ישקיעו בעיצום הכוח לשם הכוח, הכוח כטעם השלטון, והכוח לבדו כאמצעי הבטחון.

מי שנכשל ואינו מודה בכשלונו, מי שהכשיל ואינו מקבל אחריות, מי שכשל ומעז לתבוע את שובו לשלטון – לא רק שהוא עצמו לא למד כלום, אלא מאמין הוא שגם העם לא למד דבר. ושלא דם לבנון ולא באושי "הכלכלה הנכונה", ולא פרשנות "קרקעות השטחים", ולא שממת האין־שלום, ואפילו לא אימת מלחמה מתקרבת – לא ירתיעו איש מתומכיהם. ושום מכה קשה, ושום מפולת מרסקת, ושום אסון לאומי לא יניאו אותם מתת אמונם מחדש במחוללי הכשלון – אמון שאינו תלוי בהוכחות, אמון שלא הגיון ולא מכות ולא מוסר אינם פועלים עליו. ומה כן? מיתוס הדם־אדמה־ומלכות. והכבוד. כלומר בתי הקברות.

ממשלת "האחדות הלאומית" היתה ממשלת מעבר לתקופה קצרה, לשם תכלית אחת: להציל מפגעי תקופת שלטון הליכוד. שותפות לשם עצירה. ואילן לשם הקידום לא תצלח עוד השותפות הזאת. מפני שהכוונים הפוכים.

אך לפני שנה כמעט ומוגרה ישראל בידי הליכוד. נהג שהביא אסון – שוללים ממנו את רשיונו לנהוג. ומנהיגים שהביאו כשלון – אסור שיחיזיקו עוד בהגה. ובמקום שילכו לעשות עוד ממשלה, ממש כדוגמת זו שכבר היתה ונכשלה, מוטב לליכוד שילכו בעיקבות מנהיגם הראשון, שהבין, כנראה, והרכין ראש, וכבש פניו, ומחריש מאז בבדידות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.2.1986

קול קורא לשפויים בישראל

בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו ﬠד הﬠרב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נדחף ומי שאינו מפחיד.

השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובﬠ לﬠצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, ﬠל חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו ﬠוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיﬠ יותר.

התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי ﬠם וחכמי הדור, העובדים בכפייהם והתורמים ממומחיותם – שיﬠצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?

לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?

מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור וﬠם לא ﬠם.

איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים ﬠלינו אסון, ﬠל הﬠצמאות שלנו ופשוט ﬠל ﬠצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורﬠנות.

אם אין לנו כﬠת הנהגה שיש לה ﬠוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את הﬠם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי ﬠם, קשה מגרﬠון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה ﬠד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבﬠם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישוֹ ﬠוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כﬠת כל אותם שלא טימאו ﬠצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לﬠצור ולקרוא להתﬠשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.

אי אפשר ﬠוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. ﬠד הﬠרב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בﬠם ובני החורין, שﬠוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לﬠצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום ﬠל "למה הוא", וﬠל ,,מי אשם", וﬠל שﬠיר לﬠזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפּיםִ או חטיפות. הרחק מﬠבר לﬠסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הﬠנין המרכזי של כולנו ﬠומד בסכנה ממשית. והﬠנין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.

השפויים בﬠם – התגלו נא.

יזהר סמילנסקי, מעריב, 28.3.1977

נחמו נחמו

כי לקתה כפליים בכל חטאותיה

למפלגת העבודה אירע הדבר הטוב ביותר שיכול היה לבוא עליה: היא ירדה משלטון לאופוזיציה. למדינת ישראל אירע הדבר המטלטל ביותר – היא הגיעה עד פרשת־דרכים וחייבת למצוא נפשה ולהכריע. כעת ניתנה איפוא למפלגת העבודה הזדמנות שנידחתה זמן רב מדי – לחזור ולמצוא את עצמה, את איכותה ואת דרכה.
להפסיק למשול מאוסה ובלתי רצויה, להפסיק לרוץ מדחי אל דחי, אפורה, עייפה וחולה בתוכה. ואם נותר בה עוד צידוק פנימי לקיומה ואם יצר עוד לוחש בה להמשיך ולנהג את העם – כעת עליהם להתגלות.
אין זו שעה לקינות ולא להורדת הראש. אדרבא, כעת השתחררה מפלגה גדולה זו מפרפורי ההיאחזות בשלטון בכל מחיר, ויכולה לחזור ולהתחיל משרשי גדולתה: לא כעוד מפלגה בין מפלגות. אלא כביטוי לרוב אוכלוסי המדינה – מדינה שרוב מנינה ורוב בניינה אנשים עובדים.
הפחד עד כדי נװרוזה שמא ייקרה הנורא מכל ומפלגת העבודה תרד והליכוד יעלה לשלטון – התגשם בעליל וחדל מהיות סיוט; ובכן סולק הפחד ואפשר להתחיל לחיות בלי פחד, להתחיל לחשוב בשפיות, להתארגן בתבונה, ולהתכונן לדברים הגדולים שעל־הסף, בלי מתח חולני.
ואולם אם, למרבה הצער. יתגלה כי דעך יצר החיים, או כי לא למדה המפלגה את ליקחה – ייראה הדבר כאילו היא מזמינה עליה עוד מפלה לפני שהתעשתה ותחזור לבינתה – וזה כבר יהיה יותר מדי. כי במה עוסקים שם היום במפלגת העבודה לאחר המפלה? האס עדיין בשנאות הישנות ובנאמנויות העיװרות, בהאשמות זה את זה, בכיתות כנגד כיתות, כשעדרי מנגנוני הקבע שלהם מכלים את שארית האבוס?
או, שמא, למדו לקח: ונתפקחו, ומלומדי כאב מתכוננים עתה בבגרות וברצינות למאבק שהנה רק מתחיל כעת, והוא החשוב והקריטי שבכל המאבקים? לא רק על גורל מפלגת העבודה, אלא על אופי המשך קיומה של המדינה.
כדי שתהא מפלגת העבודה מוכנה למאבק הגדול והמכריע שלפניה, היא חייבת להתנער כעת ואין לה זמן להוציא על גניחות סרק או על ניצוחי היוקרה שהושפלה. שורה של מנהיגים ומנהיגונים, עסקנים ועסקנונים, חייבים להסיק מסקנות וללכת להם. וכמותם כל מי שבא אליה לשם טובת הנאה משולחן השלטון. ויתפקדו אלה ששואפים לממש כעת בפעולות כמה רעיונות נכונים. אבל לפני הכל חייבת המפלגה להכיר בחטאיה, למצוא כוח ולהודות בהם, ולהיפטר ככה מן הכוח הכפייתי שבהדחקתם – ואז להפוך פנים מהם והלאה, ולפנות היישר אל מה שהנה הולך להתחולל כעת.
החטא העיקרי, בין אם הוא סיבה ובין אם הוא תוצאה, אינו אחר אלא – ניתוק מן העם. ניתוק מחריד של ההנהגה מן העם שאותו התיימרה לנהג. עצם העובדה שלא ידעו ולא חשו כי הנה מפולת כזו הולכת ליפול עליהם – הוא תמצית כתב־האשמה כנגדם. וכי היכן היו חיים? חגיגות "קיטורי־ליל־שבת" שבסלונים הקיפו את כל בית ישראל לאורכה ולרוחבה, זימרת כל "כלי התקשורת” למיניהם עלתה יום־יום בכל ימות השבוע, וקול הרטינה הטוטאלי, כרעש המבשר רעידת־אדמה, שודר אין־קץ מכל פינה ועיסוק, ונשמע החל בשאגות העממיות והעמומות במיגרשי הספורט ועד להטחות הדברים הקשים והמפורשים בימי מגיפת השביתות והעיצומים שגרפה הכל בכוללות־כל־כוללת – כל אלה שיװעו יום־יום, וצרחו שעה־שעה, והזהירו ואיימו, כי הנה הולכת ובאה מפולת – והנהגת המפלגה לא חשה ולא שמעה ולא העריכה, ונפתעה ונדהמה ופניה קיבצו פארור.
ניתוק מן העם והסתפקות בתחליף דיווחים עקיפים דרך מסננות סוכנוית דיװח ביורוקרטיות – זהו בדיוק איפיון האטימות והחרשות. וניתוק פירושו שניים: אי־ידיעה לשמוע את העם, ואי ידיעה לדבר איתו. ועוד: עיקר מעייניה של ההנהגה היו במדיניות החוץ והבטחון; עיקר עיסוקיו של העם היו ענייני הקיום – תחרות על רווחת יתר, וחשש מפני יום מחר. אף זה סימן לניתוק ההנהגה: בהלת כל פרט לרוץ לספק לעצמו ולחטוף לקיומו: וכי מי ידאג לך אם אתה לא תדאג לעצמך – ו”אתה”, כולל אירגוני עובדים, ”צווארון לבן” כ"סרבל כחול”, ועדי עובדים, קבוצות לחץ, ומי לא. סימן אחר לאין־הנהגה: המבט המושפל של האזרח אל המצוקה הקטנה היום־יומית שלו, שהציפה אותו בפרטי־פרטיה ותפסה את מלוא חלל אישיותו, המבוהלת מאין כיוון ברור או בהיר.
צרכיו הראשוניים של העם לא היו רק צרכי קיומו, אלא – ואסור להסתיר – גם החשש לעצם קיומו. מאז יום הכיפורים לוחש בעם – פעם יותר ופעם פחות – פחד קיומי ראשוני. העם נפגע בגאװתו העצמית, בביטחונו העצמי, ולקה בבלבול
בין אלטרנטיבות מביכות, לא מפורשות עד הסוף, שדיװחו לו עליהן בחצי פה, בהדלפות ובמאמרי רכילות, ובצעדיו של סוס השחמט, שרק הוסיפו חששות על המועקה, ודאגו על אי־האמון. כשנוספו על זה אותן פרשיות השחיתות הנחמדות, שפגעו ברמה העליונה של ההנהגה וב"דמות האב” של מנהיגיה – כבר נתחשלה הנטייה, החלטית וכללית: לחפש ולמצוא ”שינוי”, ”מיפנה”, "תמורח”,” "כוח חדש” – לא בלי דגש על ”כוח”.
עובדת המפתח במצב החדש אינה כל־כך עליית הליכוד, אלא נפילת העבודה. עובדה שניה היא, שהעם שפנה לה עורף לא פנה שמאלה אלא ימינה. ההבדלים בין ימין ושמאל אינם תמיד מובהקים כל־צרכם בחברה המודרנית. ולא עוד אלא שהחברה הישראלית ברובה אינה לא שמאל ולא ימין אלא מעמד בינוני, פחות או יותר. אבל לענייננו כאן רק נציין, כי אחד ההבדלים שבין ימין ושמאל – מתגלם בכך שה"ימין" דיבור אל העם בלשון פשוטה, חד־משמעית ונילהבת, שהחניפה לאגו הלאומי הנעלב שלו; ואילו ה"שמאל" דיבר בלשון מתוחכמת, מביכה, עגמומית משהו, ולמבט ראשון כאילו פוגעת בגדולה העצמית. מכאן הציעו לו לעמוד על ההישגים הלאומיים של ימות־המשיח שנתחוללו לעיניו בששת־הימים ולהפגין
עוצמה ושליטה ועליונות; ומכאן הזהירו אותו כי מוטב להתקפל, לוותר, להתפשר, להתאפק ולדחות סיפוקים מיידיים לטובת איזה עתיד עמום. וגם כדי שלא להרגיז את האמריקאים. ”הליכוד" דיבר בפה אחד; "העבודה” דיברה בכמה קולות מתסכלים זה את זה.
אבל, לקרוא אנשים לריסון, לװיתורים, ולנסיגה – ובו־בזמן לנתק את הדיאלוג איתם – זה נישמע לאי־יאמן, וזה מה שהיה.
מה קשה לאדם מװיתור, ומה יכול להניעו להסכים לוויתור אם לא הכרה, הודאה בהכרח, והבנת הסיכוי הגדול הניפתח לטווח רחוק יותר? בשביל לפרנס את הכבוד הלאומי די בנאומים חוצבי להבות, אבל בשביל להניע אנשים לוויתור – צריך שיכנוע תבוני מעמיק, שיקול־דעת והחלטות מכאיבות. כמה איפוא ומי מבין מנהיגיה הבכירים של מפלגת העבודה עשו לילות כימים, בכל כוחם ובכל מאודם, בכל תבונתם ובכל שאר־רוחם ובכל סמכותם, ובלא־חסך עסקו כל השנים האלה בדיאלוג ”הכשרת הלבבות” הזו?
הכשרת הלבבות להעדפת הטװח הרחוק על־פני הנאות הטװח־הקרוב כמעט שלא נעשתה, או רק בעצלתיים, או רק בין השמשות, או על־ידי שליחי־שליחים של המנהיגים הרחוקים, או על־ידי "עיסקות חבילה” מעל הראשים – ותחת זה נעשתה גם נעשתה בידיהם, בשקידה מצטברת, ההכשרה למפולת, וכאילו בכוונת מכװן להרס עצמי: במקום הקשר הישיר והחי וההדדי עם חווית האנשים ועם דאגותיהם, ועם הצעירים שבהם בעיקר, במקום טיפוח דעת־הקהל מסייעת ואוהדת – דרסו אותה ברגל גאווה, במעשים שלא ייעשו, ובנאומים עייפים, בריחוק במה ומיקרופון, ובפראזות חוזרות על עצמן עד שיממון, עד שהקשר האחרון בין האזרח לשלטזן היה קשר המסים וההתמקחויות על השכר, וגם כאן הוסיפו וניכנעו לכל בעלי הלחץ, השתדלו למצוא־חן בעיני כל הקצוות, חמקו מעמוד על שום עקרונות, ניתפשו בכל מיני קלקלות, והדברים נשתמטו מידיהם.
ילדים והמון מגיבים על חוסר הנהגה בהשתוללות. שום פרסומאי ושום סוכנות קישור ושום עתונאי חרוץ או שדרן פופולארי וגם לא כל כלי התקשורת כולם – לא יוכלו לבוא במקום ”מגע הגומלין" המבוקש, מגע של אמת. ואסור לשכוח, כי מה שניפגע ביום הכיפורים היה בדיוק דמותו של המנהיג וסמכותה של ההנהגה. סירובם של מנהיגים דגולים לקבל על עצמם אחריות — היה מכה נוספת. ההתעקשות שלא להיפתח לתביעות לשינויים בצוות המוביל – עוד מכה. ואזלת־היד שנתגלתה פעם אחר פעם לעמוד איתן בדיבורים, עם הדי הקטטות שבחדרי־החדרים ”שם למעלה”, עם ההסברים הדחוקים מפי ”הדוברים" שמטעם האנשים הגדולים, ועם חשיפת פורטרט אישי של כמה ”אנשים גדולים” ש"נתפשו” – כל אלה היכו מה שנותר לא מוכה.
לקחת ולהפוך כעת ציבור של מקוננים ונירגנים, של בעלי אשמות והאשמות, ציבור ניכזבים שבמרכז הוויהם הלאומית – בדין או שלא בדין – חווית מופסד – לקחת ולהפוך ציבור כזה לציבור של לוחמים, שיודעים מה לפניהם ומה רצונם, שמוכנים להתנער ולזרוק מעליהם את ”השומנים" שנוספו לאחר ששת־הימים, ולהשתחרר מן ההיפנוזה של הנכסים שרכשו להם בבולמוס חמדנות – ושהפכו אותם לעבדי הנכסים שלהם – לקום ולהפוך ציבור רודפי ההנאות שבשלטון לציבור של עומדים נחושים בתלאות מתוך הכרת צידקתם מאבקם – זה בדיוק מה שלא ידעה המפלגה לעשות שנים על שנים, ארוכות טובות ומבוזבזות – וזה בדיוק מה שעליה לדעת לעשות כעת, בתנאים הקשים ביותר, כשניתנה לה, על־ידי מכות, הזדמנות שהחמיצה לקחת בלי מכות.
האם בנויים מנהיגי מפלגת העבודה היום להתנערות כזו? אם לא – נחרץ דינה.
ומכל־מקום, חידוש השיחה עם אלה שאת רצונם מבקשים לשתף באחריות – הוא צעד ראשון הכרחי אם מבקשים להתנער. העתקת הדגש מביצועים – לאידיאולוגיה, ומן הנוהג ”להוריד מדיניות” מלמעלה, לנוהלים מתוקנים של דיאלוג מעצב מדיניות. ונסיון אמיץ ובלתי מתחמק להכריע סוף־סוף הכרעות עקרוניות, כדי שיבדילו הבדל היטב בין קוטב הליכוד מזה ובין קוטב העבודה מזה. ולחדול עתה מן הטישטוש וההמתקה של ההבדלים המהותיים, שנבחנו אולי כדי לצאת ידי חובת כל הקצוות היריבים – ושהצליחו להבריח את כולם באי־אמינות דוחה.
לשם כך צריך לערוך יום כביסה גדול. לכבס את מצע המפלגה על כל סעיפיו, את שיגרת הפתרונות שהפכו מכבר לסיממאות חבוטות, ואת כל אותה ערמת פראזיולוגיה מוכתמת, ממורטטת ובלויה. לקחת ולאוורר רעיונות נושנים, לקחת ולהיפתח לפני רעיונות חדשים, ולא ידועים, לזרוק ולהיפטר מעריצותם של מושגים מקודשים שנתגלו כקליפות ריקות. לא להסס ולבדוק מחדש את ההצעות הקודמות ואת האידיאות ששימשו להן דגם מופת. לשוב ולדבר על ענייני יסוד כמו: מה
זה היום הסוציאליזם, לא במונחי שלהי המאה התשע־עשרה אלא במונחי הרבע האחרון של המאה העשרים, על כל מה שהוכח ושלא הוכח בינתיים. להשאיר להיסטוריונים את מה שהיה טוב לשעתו, ולפתוח דיון רענן במה שנכון לשעה זו: בלתי חייבים לאיש דבר, ובלתי קשורים לשום דוגמה – מה זה היום סוציאליזם, כאן במדינת ישראל, כפי שהיא בסביבתה הריאלית. או, מה זה היום ציונות. לא במונחי שלהי המאה הקודמת אלא במונחיס טובים לתקופה הזאת, להשאיר להיסטורייונים ולמוזיאונים את המכובד שהיה בהם, ולהכריע מחדש מה נכון עדיין, מה עודו פורה חיים, ומה כבר מוצה וגמור וחייב להיזרק, ולזרות ולהבר, ולהפריד בין התבן ובין הבר, ולא לחדול משאול מה עודו בתוקף ומה אינו אלא רק אבסורד שהפך מיטרד מכלה כוחות. החל במוסכמות המקובלות עלינו בעניין היהודים והערבים, ועד הציפיות שיש לנו בעניין הרווחה החברתית.
כמובן שאין זו השעה לסמינר של מבלי־עולם על מושגים מופשטים (אף־כי ”סמינר בטלנים” כזה מתגלה, לבסוף כתורם העיקרי לאוריינטציה נכונה), אבל זו שעה בדיוק ללקחים אמיצים, להכרעות מכאיבות, ולניתוחים שאין להימנע מהם בלי לסכן את החיים. זו שעה לפנות אל הציבור ולהציע לו אלטרנטיבות ברורות לבחירה: מה רוצה ציבור העובדים שיקרה בארץ – איזה מין חברה, איזה מין כלכלה, איזה מין יחסי עבודה, איזו מדיניות בטחון, איזה שלום ובאיזה מחיר, מה עדיף ממה, מה קודם למה, ועל מה אין מותרים ויהי מה. כדי שאפשר יהיה להתחשל למאבק על המהפכה הבאה. כדי שיהיה ברור לכל מה בין הפוזיציה לאופוזיציה, בין ימין לשמאל, ולא בענינים של מה־בכך אלא באפיון דרך המלך.
עליית ה"ימין” לא באה כולה בגלל צידקת טענותיהם, אלא כולה בגלל חולשת ה"שמאל” בהצעת טיעוניהם וביעילות בצועם. יהיה פרוש ה"ימין" מה שיהיה – עובדת עלייתד מחייבת את ה"שמאל” להגדרה עצמית, לחידוש זהות, ולהבהרת עקרונות – וככל שידייק יותר בהגדרתו יחייב את הצד השני להיות מה שהוא יכול ולגלות מה שאינו יכול. ושלא תישאר המדינה כבעלת כף־מאזניים אחת בלבד, והשנייה תהיה ריקה, מלבד צרור פראזות שדופות.
ניתנת כעת הזדמנות גדולה להיות אופוזיציה מתכוננת להפיכה. הזדמנות להיטהר והזדמנות להסתער. הזדמנות לעודד אנשים לקחת חלק, לחזק אמונתם בכוחם לגרום למיפנה, ולקום מעל מפלתם, בלי להתעסק ברחמנות עצמית, ולחדול מהיות תנועה של אינרציה, שרוב חבריה בין פנסיונרים לפונקציונרים, מפלגה שהנוער ברח מפניה, שיושבי הפרברים עויינים לה. שהפועלים שהם פועלים־באמת זרים לה, וכפועלים רואים עצמם רק כ״דפוקי החברה” ולא כמיטב יסודותיה – לתת הזדמנות לחבריה לקחת אחריות, לדבר זה אל־זה, לשקם את "רעות הלוחמים”, ולהעיז ולבוא אל הציבור בתביעות ולא רק בהבטחות מתוקות.
כלום יש טעם בכל המאמצים האלה? האם יש עוד במפלגת העבודה כוח חיים, כוח רצון, וכוח מפעיל לקום מן האפר ולהתחיל להתנער? האם תנועת הנפילה יכולה להיעצר בנקודה זו ולהתחיל להפוך ולשאוף לתנועה עולה? הימים הקרובים צריכים להשיב. מנהיגיה היום צריכים להוכיח את מנהיגותם. ועם זה נראה כי בכללם הרעיונות הבסיסיים של מפלגת העבודה עוד כוחם עימם – אם רק יסלקו ללא־רחם את העובש הרוחני, את החלודה הרעיונית ואת הניכור החברתי – וכי אם שני אלה כאן: רעיונות יסוד נכונים ובני־אדם שבוחרים בהם מתוך הכרה – נחשף אז כוח אדירים שאין עולה עליו.
המפולת נישארת מאחור כצלקת מזכרת עוון, ויוצאים להמשיך בלתי ניזוקים. ניפטרים מכל מיני קליפות של דברים שנתרוקנו, ומכל מיני אנשים שבאו רק ללקק את דבש השלטון, ומוצאים אז תנועה חברתית־פוליטית איתנה, עממית, שיש עימה יכולת לשאת את הרצף ההיסטורי ולהיאבק על עיצוב פני העתיד. מי יודע אם ומתי תהיה הזדמנות אחרת. ואל תבוזבז זו על כל מיני בכיות, קטנויות ונקמנויות. העניינים שעל הפרק אין חמורים מהם ואין מרוממים מהם.
מה שהוריד את מפלגת העבודה מן השלטון לא הייתה שום סיבה אחת או אחדות, אלא הצטברות איטית וזוחלת של הרבה הסתייגויות והרבה דחייה ממנה, רגשית כתבונית, ועד כדי־כך שהמטוטלת הגדולה זעה לאיטה מקוטב זה אל הרחוק ממנו, בתנודה מתמדת שהשיגה תאוצה לבסוף ועברה בתנופה לקוטב זה.
תהליך כזה אינו מתרחש בזמן קצר. לא לכאן ולא לכאן, ומי שמאבד את ראשו, את סבלנותו ואת עצביו – נדון לצאת מן התנועה ההיסטורית. מצב הדברים עתה הוא איפוא כזה: או, שניגמרה כעת לעינינו תקופה. שבמרכזה עמדה מפלגה העבזדה, ומתחילה תקופה שמפלגות האגף הימני (פוליטי, חברתי וכלכלי) ישלטו, ואין מי שיחליף אותן בתקופה הנראית לעין; או, שיש עוד במפלגות העבודה כוח חיים, מנהיגות ויצר ורצון לעצור את הנפילה, להפיח רוח לחימה ולעבור להתקפת נגד: או, שהתארגנות חברתית־פוליטית חדשה צריכה לרשת כעת את מקום מפלגות הפועלים המסורתיות שנישרפו – כתנועה רעננה, בלתי מעורבת בחטאים, ומבטאה את רעיונות העבודה בהתחדשות, בתנופה ובצעירות.
ההתחלות המפוארות של מפלגות העבודה ראויות להמשך ראוי להן כתנועה רעננה, היודעת נפשה, ועשויה למלחמה – כדי שתקום להם ליהודים בארץ־ישראל ארץ שלום יפה ועובדת.
אין כאן בהכרח ברירה אוטומאטית. הדבר עדיין בידינו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 27.5.77 (עשרה ימים לאחר המהפך)

ההתמודדות, צד ב’ / המערך כחתיכת ליכוד

מה בין הליכוד למערך?

הליכוד הוא ליכוד מפני שהוא ליכוד והוא גא שהוא ליכוד. ואילו רוב המערך רק מעמיד פנים שאינו ליכוד ומתבייש להודות שהוא כבר ליכוד.

ובמה הוא ליכוד?

ב”לא” הבסיסי והנפשי לפלשתינים. ב”לא” למו"מ הוגן על פשרה הדדית ועל קח־ותן הדדי. במסמוס כל אפשרות פגישה בין הצדדים. בראיית הפלשתינים כגורם עויין ומפריע ולא כעם משועבד שהתעורר לדרוש את שחרורו. ובקהות הזו, בקהות הנוראה הזו, ובאטימות האדישה הזו למאות המומתים לילדים המומתים, למעצרים ההמוניים, לסבל אין־קץ ולשגרת הטרטור המשפיל של עם שלם. ובסבלנות הזו שהסבל יימשך ויימשך ושהנוער שלנו יוסיף להשחית שם נפשו, ויימשך הכל, ויימשך עד סוף כל נפתולי היוזמות והתכניות וההתחכמויות שלנו, ושעד אז – שימותו. הלא הם רק ערבים.

ובמה עוד?

הוא ליכוד גם בגלל האופי הימני, הבורגני,של מעמד בינוני הרודף הישגים חומריים ונוחות פרטית, ואדיש עד עויין למצוקות החברה ולדאגותיה (מלבד בקלישאות ריקות). והוא ליכוד מפני שהוא לאומני, לאומני בראש ובלב, לאומני שמרוצה כי לאחר היסטוריה של יהודים מוכים הגיעה השעה להיות יהודים מכים.

ופתאום הם מדברים על איזו ”אופוזיציה לוחמת” – אופוזיציה לוחמת במי? בשמעון פרס או בליכוד?

העבודה (מיל.)

מפלגת העבודה נוצחה. מבפנים. מתוכה. מהתרוקנות.

לובה

מאחורי כל החלטה אומללה יש תמיד איזה רציונל אומלל. עם חשבונות עבר ושנאות לא נשכחות. ועם סיכויים "להשתלב”. אלא שכל עושר זכויותיו של לובה ישמש כעת תעודת־יושר לאלוף המכות ולגיבור אנצאר.

איך יצא מארץ הצבי ההכשר לקרנף?

מסכן לובה.

עם רבין ננצח

אומרים, רבין יוביל לנצחון – ולאן נגיע? הוא יהיה הנהג – ולאן ניסע? איתו תשתמר המפלגה – לשם מה? שהרי היעד שאליו הוא מושך – כבר הליכוד בו.

אומרים, רבין יעשה שהמערך יצליח בבחירות. הוא ”נכס” הבחירות. אבל למה, למה כל־כך חשוב להצליח – רק כדי להאדיר את נצחון הליכוד? רק כדי לדרדר את ”העבודה” לאשפת הליכוד?

קלסתר הרוב

הלא רואים אותם, את חברי הרוב, הלא שומעים אותם. הם חושבים כמו הליכוד. רוצים כמו הליכוד. לא־רוצים כמו הליכוד. אטומים לסבל בני־אדם כמו הליכוד. ורק עוד אינם בשלטון. ורק עדיין ממלמלים במה מליצות של השמאל, וכמה סיסמאות של "העבודה”, וכמה קלישאות על השלום – אין דבר, בסוף עוד יגיעו ויישבו על ספסל שחקני־המשנה של הליכוד.

עכברי "העבודה”

עכברי ”העבודה” נוטשים את זירת השלום, כדי להציל עצמם ולשרוד, ואפילו אם כזנבות לעכברי הליכוד. או, מה יש להם להגיד, איזו בשורה יש להם, מלבד החזרה בשפה רפה על חזון מופלא בין לא־שלום ובין כאילו־שלום ‏(תכנית השלום) – ועל האגדה שיהיו פלשתינים מדומים שיסכימו לאוטונומיה (יזמת השלום) – או, מי שמע מהם בשורות יפות מאלה?

קלסתרו של מנהיג

מה הם רואים במנהיג הזה? מה קוסם להם בו? חוץ מהציפיה שהוא יציל אותם מהימחקות פוליטית?

איש אטום לאנשים. איש סגור לסבל אנשים. איש בלי חלום. איש בלי חרטה. מה עוד הוא מציע חוץ מדחיית השלום לעוד שנים רחוקות וחוץ מאילוץ הנוער להוסיף ולהתכתש בסימטאות הפלשתינים עוד שנים ארוכות?

הנה הם מצטופפים כעת סביב מנהיגם הקשוח. מחכים שיוליך אותם אל ארץ הבחירה, להתייבש על ספסל הליכוד.

לנצח בבחירות

לשם מה? הלא הליכוד כבר ניצח. הלא הרוב שב”עבודה" כבר התמסר. ובליבו, ובמוחו ובכסאו הוא כבר אצלם. מי צריך את מפלגת העבודה כסניף הליכוד – כשהיא כבר חתיכת ליכוד?

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.6.90

זורע עורמה לא יקצור שלום.

למפלגת העבודה יש רעיון על השלום, אבל אין לה רוב.

למפלגת הליכוד יש רעיון כנגד השלום, אבל יחד [א]יתה יש רוב.

מה עושים? מקטינים את הרעיון על השלום עד שלא יפחיד את בעלי הרוב.

איך מקטינים? מחפשים, למשל, פלשתינים טובים ובלתי מפחידים. לא אומרים אש”ף, אלא מדברים על נציגים שייבחרו בשטחים, בבחירות שתערכנה ברבות הימים, ושלאחריהן תהיה הפסקה של אוטונומיה, ושעד אז יימשכו אין־סוף דיונים מופלגים, והפתרון אם יימצא לבסוף, לא יימצא לפני קץ־הימים – ולכן, ממה יש לפחד?

וכך, על־ידי הקטנת המפחיד שבשלום רוכשים את הרוב המפחד מן השלום, וכך, יושבים היום כל חכמי הדור ועוסקים בהקצעת ובליטוש הכשרים לשיחות המוקדמות: יקחו חצי מגורש, עם רבע בעל־דירה בירושלים, עם שמינית ידוע־בציבור כאש”ף מתון, ויוסיפו חישוקים על ביטוחים, ויערבבו מיסמוסים עם טימטומים – וכבר כולם שמחים: כאילו־שיחות־שלום על כאילו־בחירות – אינן מפחידות עוד איש.

אש”ף הוא שם מפחיד ולפיכך בלי אש”ף. ואם מתגלה שבלי אש”ף אין פלשתינים – אפשר ליזום אש”ף סינטטי, אש”ף ציוני ליברלי, ומאחר שבין כה־וכה הכל יתמשך ויתמשך ולא יהיה בימינו – יתפתו פחדני הליכוד ויסכימו להכנס למלכודת השלום של המערך.

הנה, בזבל הזה עוסקים היום גדולי האומה. איך להערים על הרוב המוכן שבליכוד, ואיך אפשר להציג לפניהם שלום בלתי מפחיד ואיך אפשר לאפר את פניו עד שגם סרבני השכל – יתפתו.

ובעצם, מה רע בהרכבת ״לא־רוצה” על גבי ”לא־יכול”, בהרכב עיוור על פיסח? הלא הכל רק לשם השגת השלום, וזו גישה ריאלית לקידום בכוחות הפוליטיים הקיימים, על־ידי עקיפת מה שמפחיד את הרוב – ולמה לא?

מפני שתהום לא עוברים בצעדים אלא בקפיצה.

ומפני שבין שהשיחות על הכנת הבחירות ובין השיחות על תוצאות הבחירות יימשך כל מה שיש עכשיו, שהוא מוות והוא הרס והוא השחתה, ויעברו שנים, וכלום לא יקרה – ורק כולם ירמו את כולם, וכולם רק יפסידו והשלום ככלב מוכה יישאר בפינה מיילל.

מה שנתגלה ממש בימים אלה בקרקס הליכוד אומר ברור שאין בראש הליכוד אלא ואקום. וכלום לא יזוז שם מפני שאין שם איש. ואין שם אלא רק כמין דייסה אפורה גדולה השפוכה על־פני הדרך לשלום. ותחבולות מפלגת העבודה איך לזכות בתמיכת הרוב המוכן הזה, על־ידי מיסמוס השלום בשם השלום – אין בהן כלום, מלבד איבוד זמן, מלבד המשכת המוות וההשחתה, ומלבד סיכון כל מה שנוצר כאן זה מאה שנה.

העסקת הציבור במיני יוזמות כאלה היא בזבוז טרגי של הסיכוי, והיא התאכזרות אל השלום. כעת צריך ללכת לדבר עם הפלשתינים. לא קל הדבר אבל הכרחי. ובמקום להוסיף ולדרוס אותם, צריך ללכת ולמצוא איתם פתרון. לליכוד הרץ כפרש בלי־ראש אין פתרון, ומפלגת העבודה לא צריכה עוד להחזיק בזנבם כדי להיגרר אל השלום.

מי שרוצה בשלום ילך אל השלום בגדול, באומץ, וביושר, ויצא לרחוב ויאבק על גיוס רוב אמת בעם, ויקרא אל היהודים לדבר עם הפלשתינים – אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם: מהטעיות ומפחדנות, ומרכיבה על גבי רוב בלתי־רוצה – לא ייצא כלום. וזורע עורמה לא יקצור שלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.2.90

הולכים לעשות הכל להיפך

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא אין לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988