על חינוך ועל לא־חינוך – ה'1

לא כן הדבר בחינוך. לא רבים נתנו דעתם לכך שהרשות המופקדת על החינוך – אין לה שותף ובעל־דבר כנגדה. והנוסחה ”יצרנים וצרכנים” – כמעט ואינה תופסת בחינוך. הרשות משחקת איפוא שח משני צדי הטבלה לבדה. או, אדרבה, מיהו בן שיחה של רשות החינוך? ההורים? הם מתערבים רק כשבאים מים עד נפש והתכשיט שלהם סרח או מעין זה. ההורים הללו גם כשנקראים לדיון אינם אצים בהמוניהם, וכשבאים, ונתבעים לחוות דעה, מה הם אומרים, על הרוב: מה הבנתנו בענינים אלו? אנחנו סומכים עליכם, אפילו נתלונן לפעמים. סמיכה כזו יש בה כמובן אישור פורמאלי ומתן אשראי בלי גבול.

אם סומכים עליהם, על הרשויות, בכל השאר, לרבות בטחון החיים, למה לא יסמכו עליהם גם בענין הזה, שכל כולו אינו אלא הילדים החמודים של כולנו? ועתים כשהציבור נזקק לדובר משלו, כנגד כוונה פלונית של השלטון, פרקליטיהם המתנדבים מתגלים מהרה כפוליטיקאים תאבי שלטון. לא קל, דרך משל, להורים שחשים כי ילדיהם מקופחים דרך־קבע מאיזה טוב שאחרים זוכים בו – לטעון טענותיהם: טענותיהם צריכות כל־כך הרבה חיבה ואורך־רוח מצד השומע, שיבוא לקראתם ושיאבה להציל את התוך, שלשמו הם טוענים, מכל מיני קליפות טפלות של מיסכנות או ניזעמות או עילגות, עד כי בנקל אפשר לנצחם או גם להלעיג עליהם ולבטלם. גם לא תמיד טענותיהם צודקות, כשם שלעתים הן ”יותר מצודקות”. הבה נניח כי הרשות טובה ומיטיבה ואמנם רוצה לתקן; היא מתכנסת ודנה בדבר, וחוזרת בהחלטה: זה החלטנו בשבילכם. זה יפתור את הדבר.

נסו נא לחזור כך אל החקלאים. בואו אל המושב (הוותיק!), או אל הקיבוץ, או אל משק כלשהו, והציגו לפניהם: הרי לכם. פתרנו בשבילכם. זו תהא המיכסה שלכם. זו התמורה. וככה זה, האמנם כאן תיגמר השיחה ב”ככה זה”, או כאן רק תתחיל וביתר עוצמה? לחקלאים יש מועצות לייצור, יש מועצות לשיווק, יש נציגים לכל עניין מעניניהם. והחינוך? לחינוך אין בעל־דבר ובן־שיח. ההורים לא. המורים? לעיתים כן, אך יותר כשנוגע למדיניות כללית. שם הם ככל האזרח זולתם. מי נשאר? הילדים. הם לא ישאו קולם אלא כעבור עשור או שניים. או, שמא נבחרי העם במוסדות המקומיים והממלכתיים: שני מעצורים כאן. רוב הבית (בין בבית־העיריה ובין בבית הנבחרים) הוא הרוב שבשלטון, והרי שוב רק צד אחד, בביטול הצד שכנגדו. שנית, גם הם אינם ערוכים לשיחה זו. השיטה הפוליטית מלפפת אותם בכל, ועסקי החינוך להם תמיד רק פתיל אחד באריג גדול. ולרוב גם אין בידיהם הכלים וההכשרים לטיפול בסבך מהיר־צמיחה זה, להיות בן־שיח שװה־ערך לרשות המבצעת. והם ניזונים מידי הרשות שאותה הם מבקרים, ותמיד נופלים ממנה במידע ובגמישות הראייה, ולבסוף נטמעים בהשקפתה. וכן תמיד יש איזו תחבולה לעקפם, אם רשות ציבורית זולתם, ואם ועדה אחרת, ואם הסכמים שמעל ראשיהם.

מה נשאר? נשאר הציבור בכללו. לא מפורק לתאים תאים של הורים, או מורים, וכיוצא בזה. ציבור זה הוא אמנם כתובת נכונה מאין כמוה. אלמלא שהציבור, כפי שהוא ואם לא יתוקן הדבר, אינו כתובת. ציבור זה כללי מדי. היולי מדי. עילג בכללו. מוטרד מאד. שואף־שלװה מכאן ואץ להצלחה פרטית מכאן. יוצא ידי חובתו בנציגים שנשלחו מטעמו לבית־הנבחרים, וכשם שיעסקו בכל השאר כך יעסקו גם בחינוך. ושמא צריך רק ל”הצמיד" להם שניים־שלושה מומחים שיהיו להם כלחשנים. קשה אולי במבט ראשון, לראות עד כמה זו אשלייה.

בסדר הקיים, אין לה לרשות כלים נכונים לעיצוב מדיניות, אלא כלים מאולתרים, שרוצה משתמשת בהם, אינה רוצה לא משתמשת בהם; וכן טלאי נוהל, מן הבא ביד, והשערות שלא תמיד נבדקו, וריצה להספיק, ולחץ מתוח, וצרות אין ספור, ולעולם מתגלגלים מצרה אל צרה ומאנחה אל אנחה. בסדר הקיים יכולה איזו סוכנות־תכנון לשבת ולתכנן, ולבסוף נוטלים עבודתה המלומדת וכובשים בחומץ ומציגים על אחת האיצטבות ושוכחים. יש קוראים לכך "הקפאה במקרר”. הצד השווה שהפה שהזמין עבודה הוא הפה שפוטר אותה בלא־כלום, לעתים גם בלא התנצלות, והאיצטבות כבר נתעקמו מרוב עומס דוחות משומרים כאלה. בסדר הקיים יכולה לשבת ”ועדת קבע” מכובדת, כולה על טהרת ”הצמרת”, ולהחליט דברים, ובקומה שמעליה ירטון מישהו בינו לבין עוזרו האישי, וההחלטה ההיא נמסה. לא שאין זכות לרשות לדחות הצעה כלשהי, אלא שזכות זו כרוכה בחובה לנוהלי קבלה או דחייה מסוימים. אם כה ואם כה, הסדר הקיים היה לאבן־נגף.

רשות, כל רשות, שאין לה שותף ובעל־דבר כנגדה, שװה־ערך ושװה־תוקף (לא לביצוע אלא למחשבה מדינית}, היא לא רק פגומה מבחינה אסתיטית או אירגונית, אלא אינה משמשת את תכליתה: רשות מונולוגית מערערת את עמוד־שידרתה, אך, בעיקר, אינה יכולה להיות מקור סמכות, אותה סמכות המעניקה לחינוך את הרצון – שבלעדיו החינוך אינו חינוך, אפילו אם הוא טורח להקנות לילדים ידיעות והרגלים. וזה הדבר הנכבד מכל.

צריך איפוא שיהיו לציבור נציגים ישירים ומיוחדים לחינוך. שייבחרו במיוחד לשליחות זו ולה בלבד. על־פי בחירה אישית וזכייה באמון הציבור להיות להם לפה בעניני החינוך. שיהיו יוצאים מהם וחוזרים אליהם – וכך תקום סוכנות שענינה אחד: עיצוב מדיניות לחינוך. אין טעם לפרט עתה כיצד תהיה בנויה הסוכנות הזו כדי שממלא שליחותה כראוי, איך יהיו סידרי בחירתה ועקרונות פעולתה, או איך תיכון מערכת היחסים והסייגים שבינה ובין הרשות, וגדירת סמכויות שלה, ובלבד שלא תהא למעלה מן הרשות ולא כפופה לה, אלא לצידה, באופן שאין הרשות בת־חורין לנקוט עמדה בלי ששוחחה קודם עם בת־שיחה – ושטעם כל הטירחה הזאת הוא כינון דו־שיח, התמודדות שני צדדים במסגרת נכונה, מחלוקת לשם שמיים על־פי חוקי משחק קבועים, ולחץ משוחרר ככל האפשר מפניות קיצרות־מבט.

*

אלא שלא די בנציגי הציבור לבדם. הם שלוחי רצון עמום וגולמי שקשה לפתרו, אבל שאין רצון אחר בלתו, ויש לעשות הרבה כדי לטפחו ולפתרו, כי הציבור בענין זה במצב מוזר: גם נקרא לאמור לאן ללכת, וגם נקרא ללמוד ללכת. משהו צריך להיעשות כדי להוציא את הציבור מן האמורפיות שהוא בה, מאי־הידיעה להיות מבין או מובן עד הסוף, מן הנטייה להחליף דיבור של בן־חורין בתאניה ובנרגנות. כדי שידע לבטא כוחו המבוגר ולהשתמש בו היטב, אף כי אין קשה מלעשות זאת נכון או מהר.

אבל בזה לא די. אותה סוכנות לעיצוב המדיניות לחינוך, אם יהיו בה רק שלוחי הציבור – נאמנים כאשר יהיו – תהיה צד פגום מתחילתה. לא רק שלא תוכל לשמש בן־שיח לרשות, אלא שמועדה היא להתמעט ממחרת היום עד כדי כפילתה של הרשות, לוקה כפליים בכל מומיה, לפי שהיא פטורה מאחריות הבצוע. אף היא תשפיל עיניה אל הצרות המזדמנות ורק תגנח שבעתיים. שלוחי הציבור, נאורים כאשר יהיו, אינם בהכרח ידענים במה שאפשר ובמה שאי־אפשר אובייקטיבית, ולא איך בודקים ושוקלים אפשרויות, שמהן מסיקים על עדיפויות. צריך איפוא שיהיו הנציגים האלה מעורבים באנשים שיודעים יותר – הואיל וזה עולם עשייתם ועיונם – על העולם כפי שהוא, ועל יכלתו הטמונה בכוח, ועל האדם ועל יכולתו, ועל הילד ועל כוחותיו, ועל הציבור עצמו, בשר מבשרם, וכן גם על המתודות שבהן לומדים שאלות, ושלפיהן בוחנים ערכן של תשובות.

וכך, צריבה גם סוכנות זו להיבנות משני מקורות, כדי שתהיה ”קבוצת עבודה” אחת. נציגות אחת שהיא שליחה ישירה של הציבור, ונציגות אחת שהיא, כביכול, שליחת המצב האובייקטיבי. ובה אנשים מז המעשה המדעי, מן המחקר העיוני, משדות יצירה שונים, ובקצרה: האינטלקטואלים (לאו דוקא אקדמאים}. בשתי קבוצות אלה כגוף אחד תמומש הסוכנות המבוקשת, במרומי ההיירארכיה של רשות החינוך – בלתי מבטלת שום גוף או סוכנות קיימים, אבל מוסיפה עליהם את הנדבך המרכזי, החלוש היום: מעצבי מדיניות כללית לחינוך לטווח הנראה לעין – נציגי הציבור ביחד עם מייצגי הדעת והשיטות שבהן הדעת נקנית. נציגים שאינם קרוצים מן המבנה הפוליטי הכללי, שאינם פקידי הרשות, ואינם תלויים במפלגות.

אין ביטחון שתשרור הרמוניה בין שתי הקבוצות שבסוכנות, ובהתחלה לא כל שכן. ספק רב עוד יותר אם ישררו אחווה ורצון טוב ואמון, מלכתחילה, בין הסוכנות מזה ובין הרשות הפוליטית מזה. ואפשר שירבה הרוגז, וירבו המעקשים. אלא שסוכנות כזו היא הסיכוי למעשה החינוך בתקופה רבת תהפוכות וכל־כוללת, כשלנו, וכשזוכרים זאת – מוצאים דרכים להתגבר.

אמת, לא קשה לתקוף רעיונות אלה מכל צד: מעשי ועקרוני. ואולי בעיקר מצידם המעשי, לפי שלא נוסו עדיין, ולפי שהם משנים את מתכונת הקיים, ותמיד יכולים רעיונות חדשים להיחשד כתימרון פוליטי להכעיס, כ”מזימה” להידחק לראש, כ”בגידה בערכים”, כפסילת נושאי דגל נאמנים, ועוד תועבות כהנה, ובעיקר בהסתמך על שמרנותה ועצלנותה של אותה פלסמה כבדה ואיטית ששמה העם. אפשר כמובן גם לומר עוד, שהפתרון אינך כגודל הבעיה. כאילו עונים כאן בסידור טכני־אירגוני, על שאלה רוחנית־מהותית כבדה (אל נשכח כי סוג אחד של מחשבת־מדיניות צריך עיון מיוחד – המחשבה על המחשבה). נודה גם כן כי אפשר שבניסוח אחר ובהרצאה אחרת היו הדברים הללו נשמעים סבירים יותר ואפשריים יותר.

אבל זה ניתן לתיקון. מה שקשה לתיקון הוא – השינוי. להדביק את כל הנוכחים בהכרה הראשונה שאפשר לשנות. שצריך לשנות. שחובה לשנות. ושאם לשנות – ממחר בבוקר. ושאם לא ניתן הדבר ממחר – לתבוע, לפחות, תיקונים ככל האפשר, בסדר הקיים. אף על פי שזה מרדים את ההכרה בצורך התמורה. להתקיף את המנגנון המעצב מדיניות היום, לפי המשתמע ממדיניות זו במציאות החינוכית, את שיטת עיצובה של המדיניות או את העדר השיטה, ואת דלותה, ואת פיגורה – ולהמריץ את הרשות להגיע למירב האפשרי הטמון גם בסדר שלהם. וכשייתגלה היטב שגם במיטב הסדר ההוא אין להתמודד עם המציאות הסוערת – יתעוררו אז להבין, מתוך מגעים וחילופי רעיונות, את הסדר האחר כדי ש”הרצתו” לא תתמשך. וסיבת ה”שלמה” עם הקונפורמיזם שבינתיים – מפני שיש כאן ילדים. הללו מידה אחת אין להם: הם אינם יכולים להמתין ואין בכוחם לחדול בינתיים מצמוח.

יזהר סמילנסקי, מולד 13 – 14 , 1970