דפים כואבים

א. אין כיבושין לחצאים

או שאנחנו כובשים – ואז יש לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז יש לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה. אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעיזים לדרוס, גלוי ובלא מעצורים, ככובשים, ואנחנו לא־כובשים שלא מעיזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.

אנחנו מנסים להיות כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא כובשים. מנסים להטעות את עצמנו, את הערבים ואת העולם חצי כובשין וחצי לא־כובשים.

ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני עולם ככובשים הגונים: כובשים מאד הומניים, כובשים ליבראליים לא כובשים אלא רחמנים בני רחמנים.

התוצאה: כובשים רעים, ולא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: היתקעות בחולירע – אי־הכרעה מתמשכת.

ב. טלטול המוח

מה הטוב שיכול לצאת מכל המהומות והתסבוכת הקשה שירדה עלינו כעת?

שאולי תגרום לטלטול המוח שלנו ושלהם.

ברור שקרה דבר ששינה את המציאות ואת הבנתה מתמול־שלשום. וכל מי שלא ניזקק לבדיקה מחדש של עמדותיו ושל דעותיו הקודמות, לאחר כל מה שקרה בימים האחרונים בכל נושאי היסוד שבין היהודים לערבים – או שהוא חסר עמדה או שהוא חסר דעת. ומכל־מקום מוח אטום.

משני צידי העימות הקשה הזה, יהודים כערבים, אי־אפשר שלא קרה כלום לעמדות שהיו מקובלות עליהם עד אתמול.

המכות ומכות הנגד, ההתעוררות והנסיון לבלימת ההתעוררות, הטלטלה והנסיון להחזרת שיווי המשקל – הן הזדמנות גדולה לראות דברים מחדש. להכיר מחדש עובדות שונות, ולהסיק מסקנות הכרחיות.

שאלות כגון, עם מי נשב לשיחות ועם מי לא נשב, על מה נדבר ועל מה לא נדבר, מהו הקו שמעבר לו לא נוותר ומבית לו אפשר להתפשר – על שאלות כאלה וביוצא באלה – טלטלת מוח: לבדוק מחדש, לחשוב מחדש.

כי תהיינה המסקנות מה שתהיינה, נראה כי מסקנה אחת מוצקה אי־אפשר שתחסר מהן:

שאין ולא יהיה פתרון בלי ויתורים לא קלים. היהודים יצטרכו לוותר והערבים יצטרכו לוותר, ולא אלה יקבלו את מלוא חלומם ולא אלה. ומה שיקבלו אלה ואלה הוא: פשרה.

ושעל־כן, בכל מקום של מהומות צריך אולי להשאיר מודעה קטנה מעין זו: די להכות. יש פתרון לסכסוך. יש תקווה לשלום. הפתרון הוא פשרה. והפשרה היא השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.2.1989

גילוי מחנות הפליטים

בימים אלה אלפי ישראלים צעירים רואים פתאום את מחנות הפליטים.

פתאום נזדמן להם, בנסיבות קשות ומרות, לראות איך האנשים חיים. איך חיים ככה כבר עשרות שנים. רואים הדוחק והצפוף, את העזובה והלכלוך, ואת מי הביוב הזוחלים בסמטאות. רואים את קופסת המגורים שכמה דורות מצופפים בה יחד. רואים ילדים ערומים ויחפים, רואים זקנים עלובים בשיבה רעה, רואים פרולטריון בדכדוכו. ורואים את היאוש, את היאוש בדרגה שלאחריה בהכרח – ההתפוצצות.

כעת ראו הישראלים הצעירים מקרוב איך חיים האנשים הללו ששירתו אותם כל הזמן. בתחנות הדלק, במסעדות, באתרי הבניין ובניקוי הרחובות. ראו איך הם חיים כל הזמן, ולאן הם שבים הביתה, ופתאום ראו את השאלה הפלשתינאית לפניהם, בהוויתה, כפי שהיא.

מעבר למעשי האיבה, מעבר לאבנים ולאלות, מעבר לדיאלוג ההתכתשות האלימה – פתאום מתגלה עולם, שמעולם לא היה רחוק מבית הישראלי, ושמעולם כלום לא היה רחוק יותר ממנו: רחוק מן העין רחוק מן הלב רחוק מן השכל.

אבל, השאלה הדוחקת היום איננה ההיסטוריה של תולדות מחנות הפליטים. השאלה הדוחקת היום היא איך פותרים אותה: מה עושים כעת? והשאלה פונה ממש אל כל הישראלים הצעירים שנתגלגלו וראו כעת מה שראו: מה הם מבינים כעת יותר? מה לעשות מכאן ולהבא?

מפני שלפני שנים לא רבות, היה היות פליט כמעט שם נרדף להיות יהודי. וכעת היות פליט הוא עניין הפונה אליכם, אתם היהודים הצעירים. מה אנחנו צריכים לעשות בעניין הפליטים, לאחר שראינו, לאחר שנוכחנו, לאחר שכבר לא נוכל לומר לא ידענו ולא שמענו.

מעבר לכל מחיצות האיבה והמכות והמעצרים והשנאה – במבט אל הימים הבאים: מה צריך לעשות? מה נכון לעשות? מה צודק לעשות?

בסופו של דבר

והלא בסופו של דבר תשבו עם הפלשתינאים לדבר, הלא הכל הולך לקראת זה, למרות כל ההתפתלויות להתחמק, לדחות, להרוויח זמן, ליצור עובדות בשטח, וכל שאר ההתחכמויות – בסופו של דבר הלא תשבו איתם, כי אין שום מנוס מזה, בסופו של דבר הלא תוכרחו להכיר במה שאפשר היה להבין מתחילה –

ואם כך, למה היה צריך בכל הסבל והכאב, בכל המתים והפצועים, בכל המכים והמוכים, בכל ההתכתשויות המעצבנות האלה, ולהתבזות לפני כל העולם, ולשחרר בפנים יצרים אפלים, למה צריך היה לסבך את הנוער באלימות, למה צריך היה להתבהם עד כדי כך –

איפה היה השכל של אלה שנתנו לדברים להתדרדר ולהסתאב, במקום לתת להם מתחילה לזרום באפיקם הנכון: לשבת יחד ויחד למצוא עצה?

למה היה צריך להוסיף כל־כך הרבה כאב, למה צריך עדיין להוסיף כאב, למה לא מיד, למה לא להתחיל היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.3.1988

רבין

בראשית ימי האינתיפדה דיברתי וכתבתי כנגד יצחק רבין, עם ה"לשבר את העצמות" שלו – ונישאר דוק של ריחוק בינינו.

עם תחילת מהלכי־השלום של הממשלה החדשה תמכתי בו לא רק בלי סייג אלא בהליכה שלימה איתו. הסיפור על מה היה בינינו הוא כמובן חסר חשיבות, ולא בא אלא רק כדי להראות את התפנית הגדולה. ואיך ראה פתאום יצחק רבין את כוכב הצפוִן לפניו וידע לאן בדיוק צריך ללכת מעתהּ ולאן להוליך, ומאז ועד ליל הרצחו לא חדל מללכת ולהוליך בכל עוצמתו הבלתי מבוטלת אל האור שניגלה לו ושהפך מעתה להיות לוודאות שלימה ולפקודת מבצע היסטורית. הוא ידע בברור שכלום בארץ לא יוכל להיפתח ולא יוכל להשתנות אם לא ייפתח מייד תהליך שלום שביטויו המעשי הוא ההסכם.

ההסכם, ההסכם הוא שם השינוי, ההסכם הוא האופן היחיד שיכול למנוע מלחמה ולבוא במקומה. הוא הכוח היחיד שיכול למנוע שימוש בכוח. וההסכם משמעו הודאה בשני. והודאה בשני פירושה הידברות והידברות פרושה פשרה, ופשרה פירושה וויתורים, וויתורים מּשמעם הסכמה לתת משהו תמורת משהו. וידיעה שאף צד לא יקבל את מלוא מלוא ואף צד לא יפסיּד את כל עולמו. והסכם שסיכומו אי אפשר שלאּ יהיה הנכונות לתת שטחים ולקבל אפס מלחמה.

וכאן צמח יצחק רּבין ועלה מהר למלוא גדולתו. והיתה לו עמדה של עוצמה בעם, והוא השתמש בכולה כדי לקדם את ההליכה אל האור שניגלה לו. ואל ביסוס ההכרה שבלי פתרוִן פוליטי אין כוח, ויהיה הכוח חזק ככל שיהיה, שיש בכוחו לשנות את המציאות, להפסיק סכסוך עקוב מדם ולהתחיל חייֹ שכנות בשלום.

כמובן, שום דבר לא היה קל, לא מחוץ ולא מבית. העם ניפלג מייד למסרבי מסירת שטחים ולמסכימים בדלית ברירה. הפילוג היה קיצוני ומר ולעתים גם מחוספס וכוחני ובלתי בורר באמצעים. ואף על פי כן, בקואליציה בלתי אפשרית וברוב על חודו של קול, עמד רבין מלוא קומת הקברניט וניווט בכל עוצמתו ויוקרת סמכותו, כדי להשיג את השינוי, כדי להשיג נכונותִ להידבר על קח ותן, וכׂדי להשיג פשרה שתביא הסכם לשינוי המציאות [ה]מסרבׂת להשתנות בשני הצדדים.

חזק ועקשִן ומסור לדבר אחד, מתמרן ומנווט, נוגח קדימה ומושך אחריו, הלך אז רבין וגדל לעינינו, ברעננות של מנהיג צעיר, ובנסיוִן של חייל וותיק ובדבקות של מאמין גדול. ובלי להסתמא בקריאה לא נכונה של מפת האפשר והאי אפשר.

כעת גם גילה את החברות עם שמעוִן פרס, שאחר כל מה שהיה עכור ביניהם זמִן רב מדי, הם מצאו זה את זה ואת הדרך להיות משִלימים זה את זה. ועשו את הצמד המושך את העגלה הכבדה והשוקעת, לעתים עד עמוק בבוץ. לא קל לשנות הרגלים, לא קל לבטל סטיריוטיפים, לא קל למחוק חדשות, לא קל לעמוד בזעם הרחובות הכועסים, גם לא קל היה לגשת ללחוץ ידיו של עראפת, ובודאי לא היה קל לעמוד במכות הפיגועים והאירועים הנוראים שניחתו עלינו, ושרבים השתמשו בהם כהוכחה לכשלוִן ההסכמים.

להפוך את מה שנראה כאי אפשר חסום לאפשר פתוח, לא רק שזה דבר לא קל אלא שזה מהלך מפחיד, שמא מסתבכים, שמא מסתכנים ובודאי שמאבדים את הרגלי ההתמצאות הרגילה, ואנשים שונאים שינויים, שונאים איבוד שיווי משקל מורגל גם כשהוא לא נוח ועקום למדי, ואנשים שונאים להיקרא למה שלא נקראו כל ימי המדינה – לעשות הסכם עם הערבים, ﬠל ידי פּשרה, וויתורים וקח ותן, ועל ידי הימור נועז על הביטחון.

רק איש כמו רבין יכול היה, ובתנאים הגרועים ביותר, לﬠורר אמון בקבלת הסיכון. הוא היה חייל, והוא היה ישר, והוא היה יציב, והוא היה דמות אב חזק. וכשהוא ושמעון יחד הוליכו את קצב השינויים ואת מהותם, היה כפל אישיותם נותן לציבור הרגשה מרגיﬠה משהו, אבל לפני הכל, הציבור ידﬠ שאבא ﬠושה רק לטובתם ולא יﬠשׁה דבר שׁיוכל לפגוﬠ בהם. אבל לא כל הציבור. חלֵק חלַק ﬠליו במסגרת הדמוקרטיה. חלק מרר את חייו בשם המיתולוגיה וחלק קטן גם זמם כנגדו, כשלוחי איזה ערכים מוחלטים שמחייבים אותם יותר מכל ﬠרכי הדימוקרטיה.

אלה מצאו שליח ﬠם אקדח והוא רצח את רבין היורד במדרגות עצרת השלום. מאחורי האחד קצת רחוק ממנו עמדו אחדים וקצת יותר רחוק ﬠמדו יותר ובמרחק רחוק כבר עמדו רבים ומסביבם עמד אקלים חם ולח של הסכמה ועידוד. באופן שבאקדח שהחזיק הרוצח בידו – ﬠל ההדק לחצו רביםְ מורﬠלים כולם באותו סם לאומני־דתי ורצחו את האבא של השלום.

אבל המם את הארץ. קשה לסבול שמה שקרה – אמנם קרה. ומשהו מוכרח כעת לההשתנות. העם חייב להתבגר. ולעמוד כעת מאחורי איש אחד, איש שבור זוג, שיהיה קשה לו מאד ויצטרך לכל התמיכה כדי שיוכל להמשׂיך ולﬠשות כעת לבד מה שהיה קשה גם לשניים, ובלבד שהמסﬠ לשלום לא רק שלא יהיה ניקטﬠ, אלא שיהיה הולך ומגבר חיילים והולך וניפתח והולך ונימשך הלאה, ﬠצוב יותר, אבל גם מבוגר יותר.

יזהר סמילנסקי, 1996