ניצוץ היותר

מי יכול היה לשער לפני כמה שבוﬠות, כשהזמינו אותי לדבר לפניכם, כי תהיה ﬠלינו מלחמה? והנה אנחנו בתוך מלחמה. בתוך תוכה, בחרדה בתקווה ובתפילה. אין פלא אם כל המחשבות כﬠת, שלכם, של הוריכם היושבים כאן, ושלי כולן בדבר האחד. כולן פונות צפונה. כביכול שומﬠים לדברי, ובאמת מקשיבים לשﬠת החדשות הקרובות. משﬠר אני כי גם גיוסכם מחר לצבא הופך כﬠת למדקרות, שאתם מצליחים אולי להסתיר בחיוכים, ושהוריכם מצליחים להסתיר פחות: לא קל לשלוח בן ישר מביתהספר למלחמה.

ומה אﬠשה במה שהכינותי לומר לפניכם? תהא זו הצרה הגדולה ביותר. ִ

וחוץ מזה, אולי, יש דברים שהעולם ﬠומד ﬠליהם תמיד. והמלחמה רק מאיצה בהם, או להיפך רק מﬠכבת בעדם. וכשהיא תעבור וכל המלחמות ﬠוברות לבסוף חוזרים אל אותם דברים יסודײם שﬠליהם הﬠולם עומד. דרכה של מלחמה שהיא מתחילה מסדר עולם וחוזרת אל סדר ﬠולם והשינוי שהיא מביאה הוא פחות שינוי במהות הדברים ויותר שינוי בקצב התרחשות הדברים. מלבד הכאב, הסבל, ההרס והמוות – שהאצת הקצב הזו מורידה ﬠל העולם והם ללא החזר, ולא ינוחמו.

מכל המלחמות רק אותן מלחמות שמנﬠו סכנת כלייה מן הﬠם רק הן תוצאותיהן יש בהן כאילו כדי לכפר על מחירן הזווﬠתי ועל קרבנותיהן. בעוד שמלחמות שאינן לשם מניעת כלייה מן הﬠם הן מלחמות שקשה לﬠמוד בהן. שיקולי הבﬠד והנגד שלהן יּוסיּפו להטריד תמיד, להביך תמיד וגם לאחר סיומן, אם כך או כך, לא תהיינה חד־משמﬠיות.

אזור זה של הﬠולם לא רק יודע מלחמות הוא אלא גם שבע מלחמות. יותר מדי. יותר משיש ﬠוד מקום לﬠוד נוספות. וכבר חזרו ונוכחו כאן שוב ושוב, מה אפשר להשיג במלחמות ומה לא משיגים ומהו המחיר הנורא שמשלמים כדי להיווכח מחדש. תקוותנו היום שהמלחמה הזו שאנו מסתבכים בה, תסתיים מהר, ושתהיה מסתיימת באופן האחד שראוי לה להסתײם – בהסדר כלשהו בין הצדדים היריבים. הסדר, או פשרה, או משא־ומתן, או כל מה שיביא לבסוף לסיכוי גדול יותר להסכם־של־שלום.ֵ כי כל המלחמות – וגם זה למדנו עד מיח עצמותינו שאינן נגמרות בהסכם או בהסדר של שלום – הן רק נפסקות ולא נגמרות. נפסקות עד הפעם הבאה שתמיד תהיה קשה יותר. אין לנו אלא להתפלל כעת, שהמלחמה שאנו בﬠיצומה לא תארך ושתיגמר כבר מחר באופן שתיפתח איזו דרך יותר ברורה להסדרי השלום.

וכך, בﬠוד אתם יושבים כאן, מקצתכם עודכם בוגרי בית־הספר במסיבת הסיום, ורובכם כבר טירוני הצבא במדים אני מבקש להציﬠ לפניכם ﬠיון קל וחפוז בשתי הגדרות. ﬠיון שייראה אולי כﬠת בﬠיניכם כﬠניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם. הגדרות המתארות שני מיני אופני חיים, זה לעומת זה, אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן, והחיים האוטונומיים מכאן.

חיים אוטומאטיים, אקרא לאותם חיים המתגלגלים מאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה, כמﬠט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות. ובלי שיתﬠורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנם.

חיים אוטונומיים, אקרא לחיים שמדי פﬠם בפﬠם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו, ולהכריﬠ מחדש ﬠל הכיוון הנכון יותר.

בחיים האוטומאטײם, ניתפש הﬠולם כנתון של קבע: המהלכים צפויים, הסיכונים מחושבים וההפתﬠות מוגבלות כמﬠט כמו לחיות בחברת ביטוח. הבן־אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת כשקיומו מובטח, מקומו מוסכם, ריתמוס השינויים קבוﬠ. והכל ﬠרוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית; אכן, "האפשרית האפשרית" היא סדר הﬠולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים.

בחיים האוטונומיים, הﬠולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי, הפכפך למדי, שמימושו אינו בטוח כלל, ושבלי התﬠרבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי, לא ידוﬠ מראש לאן יגיע. ושבלי מאמץ רצון מתמיד יוכל הﬠולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה ﬠוד עצים וﬠוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריﬠ מחדש, והבן אדם נתבﬠ ‏שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממשו, כשהﬠולם שסביבו תמיד אדיש אם אינו סרבן במפורש.

ברור אפוא, שהחיים האוטונומיים, מתﬠייפים מהם מהר, ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח. ומעתה רק משבר או נסיבות חירום, אישיות או ציבוריות, יזיזו את האדם מן השלווה שתפש, מן החיים "בראש קטן" שלמד לחיות, ויזרקו אותו לﬠמידה אוטונומית כפויה ﬠליו שלא בטובתו.

אין אפוא פלא אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לװתר ﬠל הרפתקאות האוטונומיות וּלהסתפק ‎במרגעות האוטומטיות. מפליא הוא שכל־כך הרבה אנשים צﬠירים, בﬠצם בוקר חייהם המתחילים, כבר מוכנים להיות זקנים ﬠײפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים. כל כך הרבה "צﬠירים זקנים" יש סביבנו, כבר הם מבוססים, כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות, כבר הם בﬠלי משרות וכבר יש להם הכל כשﬠוד לא התחילו כלום.

ולכאורה, מצופה היה שיהיו מוכנים למסﬠ הרפתקות, לאו־דווקא בחו"ל, אלא בפיתוח אישיותם לﬠמידה בפני הכרﬠות חדשות ולבדיקת מחודשת של פתרונות ישנים. ולשאלות על התשובות המוכנות, מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על־ידי מה שמכנים בשם "חינוך”, ותובﬠ מהם להמשיך אוטומאטית לא רק כדי שהקו הקיים יימשך, אלא מסבירים להם, גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא־מוצא.

מה מסתבר? מסתברִִ כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות, בﬠיקר בסגנון (בלבוש, בתסרוקת, בפזמונים ובﬠגת־הדיבור) משתלבים הצﬠירים מהר בחיים האוטומאטײם – וכל ניצני החידוש וכל ניבטי הﬠצמאות – ניראים יותר כ"פצﬠי התבגרות”, ופחות כהכרﬠות של ממש ﬠל תכנים ועל ריבונות. כל אותם סממני הזהירות היתרה: ההתחשבנות ﬠל המחיר, ההתחמקות מנטל כבד של אחריות, ההסתלקות מﬠמידה ﬠקשנית במכאובים הנילווים לעצמאות, וﬠקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה ובקצרה: "פורץ גדר יישכנו נחש" הזהיר קוהלת החכם בשעתו ואנחנו מתחילתנו זהירים ו"לא נוטלים סיכונים”.

ועם זאת, מיבחנו של רצון במימושו. אין מיבחן אחר. בגרות הרצון ניכרת במידת הדבקות בהגשמתו. ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לﬠמוד בסבל מתמשך אינו רצון של אמת. מה נישאר? נישארים אותם בּודדים שרצונם רצון. והם מיﬠוט שבמיﬠוט. אלא שעל המיעוט הזה הﬠולם ﬠומד.

*

מה שאני מבקש להביא לפניכם כעת הוא תיאור. תיאור של מָצב או – או. או אדם אוטומאטי או אדם אוטונומי. מכאן חיים מפולסים היטב כדי להשיג את "האפשרות האפשרית”. ומכאן חײם שיש בהם סיכוי למצוא יותר מעל האפשרי. חיים שאם לא תמיד הרי, לפחות, יש בהם יותר סיכוי למצוא ניצוץ שיתלקח בהם מפﬠם לפעםֵֵ. לא חיים שלִ קבלת־דין הנתונים, אלא חיים שיש בהם משום "כוח משנה נתונים".

אבל במקום להוסיף ולהכביר עליכם עוד הכללות סתומות מוטב שאביא לפניכם תמונות ניראות, לקוחות מאלבום התמונות של אתמול. וזה, לא מפני שכעת כבר אין ורק אתמול היו האנשים טובים יותר, וגם לא מפני ‏שמציעים בזה להחזיר איזו עטרה ליושנה (שהיא הצעה גרוﬠה, גם מפני שאי־אפשר להחזיר מה שהיה, וגם מפני שלא צריך לחזור אל שום מה שהיה), אלא, דווקא מפני שהתמונות האלה הן גם מרוחקות וגם קרובות, גם מראות אנשים ונשים רגילים כמונו ובגובה קומתנו, גם מראות אנשים ונשים שאין ﬠוד כמותם בינינו: גם לא באופנת הלבוש, או בִסגנון העמידה או ברצינות הגדולה שהביטו בה אל המצלמה המצלמת ובקצרה הריהם לא־אנחנו שבלי קושי אנחנו מזהים בהם את ﬠצמנו.

*

מרבים השנה לספר במאה שנות ההתישבות הציונית. וגם אני אביא לפניכם תמונות מן "הﬠליה השנײה”. אלא שאיני מחפש בהן את "האבות המייסדים" אלא דוקא את "האמהות המייסדות". לא רק מפני שסיפרו ﬠליהן מﬠט מדי, אלא גם מפני שהן ﬠצמן היו מיﬠוט שבמיﬠוט. אבל מיﬠוט שבמיﬠוט שהגיע לארץ כדי להשיג שני יﬠדים ﬠנקיים: את בניין הארץ ואת בנײן מעמד האשה. הווה אומר, מיﬠוט שהﬠמיד את רצונו כנגד הנתונים וכנגד "האילוצים" הקבועים בעולם, מאז ומעולם.

והנה, בכל תמונה ותמונה של קבוצת פועלים, שצולמה לפני שבﬠים ושמונים ותשﬠים שנה בין כרמי יהודה או בשדות הגליל, תוכלו לראות בין כל השומרים והיושבים והכורﬠים ב"פוזות של צילום”, ﬠם מﬠדרים או ﬠם רובים או ﬠם סלי הבציר כמה בחורות בודדות, נערות ספורות, שתיים או שלוש או ארבﬠ, מביטות אליכם היישר מבין כל עדת בעלי השפמים והכפיות והתרבושים מיﬠוט שבמיﬠוט, אלא שמיﬠוט מושך שימת־לב, כמובן.

קבוצת פוﬠלים כזו, לא היתה, על צד האמת, אלא חבורה של משוגﬠים. אלמלא קפאו רגﬠ כדי להצטלם הייתם נופלים אל אמצﬠ פוֹלמוס אדירים ﬠל הניפלאים שבנושאים. אוטופיות מרהיבות ﬠל סדר נכון לﬠולם, על שװיון סוף־סוף, ﬠל "היהודי החדש”, על שותפות מלאה, על הﬠבודה כיצירת האדם, על האדם והטבע, וﬠל ﬠוד מאמץ ויש לנו עולם חדש, טוב יותר, יפה יותר וצודק יותר ובאחת: ﬠולם של יותר.

*

עבודה בלי הצגת תנאים. בלי תביﬠת־תגמולים, ובלי סייגים כל שהם האם תוכל האשה, הצעירה הזו, הרכה הזו. בת הפינוקים של אמא־אבא, הבלתי־מאומנת והבודדה לעמוד בתביעה אכזרית כזו? האם היותה אשה אינו משחרר אותה לפי המוסכם בנימוסי החברה, או פוטר ולפחות מקל מחומרת התביעה המתאכזרת, המתנזרת, הפיסית, הנפשית והחברתית?

ואם תעברוּ מן האלבומים אל ספרי הזכרונות, ותקראו בדברי אותן צעירות שמלפני שמונים שנה – תמצאו שם שוב את הקובלנות המוזרות הללו: לא כנגד קשי העבודה המפרכת, ולא כנגד השמש המכמישה את העור העדין, ולא כנגד נחשים ועקרבים, ולא כנגד חוסר תנאים סניטריים מינימליים, ולא על האצבעות הנימחצות, ולא על הגב הנישבר הכפוף מבוקר עד ערב, אלא, הנה שמﬠו, ככה:

"הם (החברים, הגברים) לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית, ואף ברצוננו לא נתנו אמון" –

הם אינם מעונינים בהשתתפותנו המלאה בעבודה ובברור השאלות שבﬠולמנו" – ושעל־כן, אנחנו "התקוממנו. לא רציתי להיכנע לגורל המטבח. פחדנו שמורשת הדורות תצוד גם אותנו. שאת ריח שדות המולדת לא נרגיש ואת החיים המתעוררים עם טללי הבוקר" – "רק לא מטבח"

האשה לא תיוחד בארץ החדשה הנבנית לעבודות האשה שבכל הדורות והמקומות, היא לא תמשיך להיות כמו בכל הזמנים והארצות זו שנולדה למטבח, לכביסה, לתפירה, לגיהוץ, לניקוי הבית, להגשת האוכל – ולילדים.

נקודה אחרונה זו הילדים היתה אחת מנקודות המשבר הקשות ביותר. המסורת המקובלת מימים־ימימה בעולם כולו היתה הברירה: או אשה ﬠובדת או אם לילדיה. ואילו הצעירה ההיא שמלפני שמונים שנה העזה ואמרה: גם וגם, כבוחרת לה בקשה־מכל: גם אשה פועלת וגם אם לילדיה. ופועלת, משמע, עובדת, ועובדת משמע כמו הגבר וּבלי זכויות יתר, ובכל עבודות הגבר, ואם משמע אם מסורה ושלימה לתינוקותיה, ובכל עבודות האשה. הכרזה זו נשמﬠה כמין התגרות בחוקי הטבע. ולאחדים נישמעה אפילו כבלתי מוּסרית או כבלתי אנושית, ובוודאי כבלתי נשית. אי הבנה גמורה, וכללית הקיפה את מאמץ האמהות החלוצות. חבריהן תמהו ﬠליהן, ניסו לעקוף את החלטותיהן, וגם התאכזרו אליהן: אם לעבוד – אז כמו הגבר. בלי פשרות. ואם לטפל בילדים אז לטפל בהם כמו אם שלימה. בלי פשרות. או להתכחש לאשה ולהיות פועל. או להתכחש לעבודת הגבר ולחזור למטבח לכביסה ולגידול הילדים. ומה על השדות? זעקו החלוצות, ומה על הטבע, ומה על היצירה החדשה של היהודי החדש בעבודה החדשה בחברה המתחדשת? למי ינתנו אלה ומי יקופח בהם?

*

שוב ומחדש השאלות הידועות. האם עשה הטבע את האשה אחרת וצריך להישמע לקולו ולהיות נשית? או הטבע עשה את האשה שוות־ערך לאיש ורק תנאי החברה והמסורת הפלו אותה, הכבידו עליה והלחיצו יותר? צריכות היו להילחם בעת מלחמה מיוחדת במינה: מלחמה על הזכות לתוספת עול גם לתפקד כאישה מלאה וגם לתפקד כאיש מלא, כפועל שווה בקומונת הבראשית. השאלה היתה: אם יש מקום לאשה בחקלאות, בבניית מסד־החיים, בבימוי כוחה היצירתי בכיבוש הטבעבביטוי כוחה האנושי כיוצרת שוות־ערך – או שכל אלה נידונים מראש להיות מחוץ לתחומה, להיגמר עם ביטויי האשה כאשה, ובעיקר כשהם מתנגשים באמהותה.

הפתרון שמצאו להן היה המופלא מכל. תפקידי האשה כאשה יהיו מעתה כתוספת־עול. עוד עול על האשה על גבי העול המוטל על כל איש. כך, שלהיות אשה זה להיות עובדת כפליים. בשדה להיות חקלאית שלימה ובבית להיות אם שלימה. גם להיות אם מסורה וגם להמשיך את יצירתה ברפת. נישמעו אז גם הצעות אחרות: לדחות את התגלות הניגודים. לדחות את יחסי האיש והאישה. לדחות את הנישואים ולא להתחתן. לא ללדת ילדים. לא להתקשר. להתנזר. להתﬠלם מן הקול הטבעי לטובת קיום השותפות השווה בעבודה היוצרת.

הנה כך מספרת אחת האמהוֹת הראשונות בקבוצה, מרים ברץ:

"רווחת הדיעה שאני צריכה להקדיש את כל זמני לטיפול בילד. התגוננתי נגד הדיעה הזאת בכלִ כוחי – – – אני אוותר משהו על חשבון הילד ועל רגשות האם ואשתף ﬠצמי בעבודה ובחברה".

וכדברים האלה ממש תוכלו לשמוﬠ גם מפיה של קיילה גלעדי, של מניה שוחט, או של עטרה שטורמן, ושל עשרות אמהות צעירות בישובים צﬠירים בארץ הבלתי בנויה, בסג'רה, בתל־עדשים, בבלפוריה, בחוות כנרת, ובכפר גלעדי הפועלת כובשת העבודה שוות ערך היא לפועל כובש העבודה. האשה לא תיוחד עוד למטבח ולילדים. זכויות שווֹת במחיר חובות כפולות.

וכדי לקיים את השװיון – כפליים עומס. שכן, ההתמכרות רק לאמהות – אינה אלה רשׂות לעריק מן החזית. כשם שכל טיפוח הופעה נשית – היא ניגוד לעוז החלטתה, וסתירה לפשטות החיים הנאצלת.

"אם לשני ילדים מוסיפה מרים ברץ לספר האחד בן 28 חודש והשנייה בת שבוע – – – קמה ונוסעת ללמוד רפתנות בבן־שמן – – – הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי (לאחר התקופה חסרת־הרחמים של חיים בעמק־הירדן החשוף, שלפני שמונים שנהֵ) – אך עמדתי במיבחן"! –

כי אשה צריכה תמיד לעמוד במיבחן. ותמיד־תמיד עליה להוכיח את עצמה. והיא ממשיכה: בחזרי הביתה הבאתי פרות ועגלה מבן־שמן – – – עול כבד רבץ עליֵ בלי מנוחה ובלי הפסקה. נוסף על עבודת הרפת היה עלי לטפל בשני ילדי, ולא יום אחד בילו איתי ברפת – הקטנה בתוך האבוס והגדול בין הפרות – – – לשם כך הייתי קמה בשלוש בלילה, ולא הפסקתי לעבודִ עד עשר בלילה ואז הייתי מכבסת את בגדי הילדים”.

כל זה לא נאמר בקול בוכים. ובלי טענות אל איש. היא אינה מקופחת. היא אינה מנוצלת. היא גם אינה עייפה, היא מלאה שמחת חיים. ויש והיא רוקדת עד אור הבוקר וממשיכה ישר אל הרפת. "בשמחת נעורים ובשמחת יצירה" – כותבת מרים ברץ.

האם אתם רואים כבר לפניכם את האמהות ההן כפי שהיו? הנה עוד תמונה מן הימים ההם. קבוצת פועלות יוצאת לעבודה. שמלות בד לבנות ארוכות, מן הסנטר עד כפות הרגליים. צעיף לבן על הראש, לעתים כרוך על כובע קש גדול. והמעדר ביד. הו, המעדר. תמיד. דמות נזירה לבנה. אלא שזו נזירה בוערת באש שגעון. ויש ובלילות הגורן היתה נידלקת בריקודים עד אור הבוקר. ועםָ אור הבוקר ישר לעבודה. ושוב כופפת גבה על מﬠשיה. שעות על שעות. ביותר ממסירות, ביותר מחריצות. אולי במשהו הדומה להתעלות הנפש. כל אותן עבודות שהיום הן נעשות על־ידי מכונות. או בידי אלה שנחשבים כנמוכים מכולם בסולם החברתי. וגם הם בתביעת פיצוי על כל שימת־יד.

את הדמﬠות שמפﬠם לפﬠם הן מסתירות. את הﬠלבונות שסופגות פה ושם הן מדחיקות. אָת החולשותֵֵ ואת רגעי המשבר הן מצפינות. אפילו את ראשית ההריונות הן מחביאות. ורק שלא יגידו ﬠליהן. ורק שלא ײשמﬠ כאילו הןְ תובﬠות לﬠצמן איזו התחשבות מיוחדת.

האם הﬠלתם על דﬠתכם מה זה מטבח בימים ההם? איך היו מבשלים, במה היו מבשלים וממה היו מבשלים? איך זה להשביﬠ בלי מצרכים להקת זאבים עײפים ורﬠבים. איך זה ﬠל מדורת אש פתוחה בחורף ובקײץ, לאפות לחם כמﬠט בלי קמח. איך זה לבשל תבשיל מקיטניות ﬠם ריח של בשר והרבה לחם. ולא כמשחק בצופיות ובמחנאות אלא כאורח חיים ובלחץ זמן ﬠויין תמיד. האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם למשל, מה זה גן הירק, אותו גן הירק של חבורת הפועלות, בירכתי חוות כנרת או בצידי חורשת בן־שמן. המיים היו מובלים ביד. הﬠידור באדמת טרשים, ורק הכבוד היה ככבוד אמן המקים יצירת חיים.

האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם מה זה להיות אם צﬠירה במקום נידח, רחוק מרופא, רחוק מﬠצת אם מנוסה, רחוק מתנאי־גידול שנראים היום כמינימליים ולא ﬠוד אלא שהיא אם בודדה, בחברת גברים רווקים, סתומים לבﬠיותיה ובלתי מבינים ולא תמיד אוֹהדים, אם שראשם בﬠבודה הפיסית, או ברומנטיקה המתפייטת, או בחלומות "האמיני יום יבוא", ובלי הרבה תשומת־לב לאשה הזו שלפניּהם ולפרטי יום יומה הקשׂה. היא הולכת ומסתירה מפניהם כל מה שיכול להיראות כחינחון, או כבקשת רכות או חלילה כהזמנת פינוק. או ישמור האל, בהפחתה מן העול. ומה תעשה האם הבודדה שאין לה די חלבומה תﬠשה האם שילדה בוער בחום ואין רופא, ומה תﬠשׁה האם הנקרעת בין גן הירק הנובל ובין בכי התינוק בבית. ומה תﬠשה האישה שנשיותה נראית בו בזמן כמקור להתﬠוררות רומנטית וגם כמקור לטרדה ולהטרדה בﬠניינים שפתרונם אינוִ ידוﬠִ ורק מקשה ﬠל בנין הארץ.

האם תוכלו להעלות ﬠל דעתכם שהחלטת אשה ללדת ילדיּם היא החלטה שנראתה אז כהתגרות בﬠולם, או כהתגרות בהלכי רוח שמרנײם (ככה לא מגּדלים ילדים), או כהתגרות בהלכי רוח מהפּכניים (החלוצה נהפכת לאשה, או כהתגרות בהלכי־רוח חולמניים (התקשרות הנודד למשפחה) או כהתגרות בהלכי רוח משקיים (בזבוז משאבי הפיתוח) – ובעיקר כהתגרות בהלכי־רוח של ילדים גדולים, שאמנם כבשו את השממה וחלמו על עולם של צדק – אבל שנאו רחיים על צווארם.

אפשר להמשיך ולהמשיך. כמובן היו גם צדדים אחרים לסיפור הזה. הכל היה מורכב יותר ויותר עשיר. אבל לא באתי לספר לכם את כל סיפור האמהות המייסדות. אם עודכם זוכרים באתי לספר לכם על חיים אוטונומיים ועל חיים אוטומאטיים. ועל החלטת האמהות המייסדות לחיות חיים אוטונומיים ולשלם על כך בכבד ובקשה שבמחירים. סיפור על הרצון להיות שותף מלא על־ידי קבלת ﬠול נוסף. של נשים שתבעו מﬠצמן לﬠבוד כמו גבר נוסף ﬠל עבודת האשה. סיפור איך החביאו בתחילה את נשיותן, איך הצניﬠו אחר־כך את אמהותן, ואיך השיגו את שװיון ערכן על־ידי העמדת רצון מול כל האילוצים והפיתויים האוטומאטיים. כל עולמן היהּ ﬠולם שניברא על ידי נחישות רצונן, בלי נחישות רצונן היו בורחות, או נשברות. או מקבלות עליהן את דין הוויתור, הּפינוק הרכרוכי, וההסתגלות אל מה שנחשב כ"גורל האשה”.

הבאתי לפניכם את סיפורן לא כדי להשיג מכם "סימפטיה" אליהן, אלא כדי להראות לכם איך נﬠשית הגבעה מן השטוח. להראות מין חײם שאדם תובﬠ בהם את מקסימום התביﬠות מﬠצמו ואת מינימום התביﬠות מן העוֹלם על מנת שיּשיּג כך את המשהו הזה, את המשהו שהוא "היותר".

בשממה הזאת שהיתה סביב דגניה של תחילת המאה, או בטרשים שסביב חוות כינרת, או בבדידות הנזירית של כפר גלﬠדי נבט אותו רצון־בונה־עולם, אותו ביטוי של האדם הרוצה מכל באותו "היותר”. יותר ממה שיש בﬠין הﬠולם האדיש, או ממה שהﬠולם מוכן להﬠניק בלי שיכריחו אותו לתת. מין "יותר" כזה שאינו מתממש אם לא קונים אותו ביסורים. ואז, לאחר יאוש כמﬠט, צומחת לה, כאילו פתאום, הגבעה. הגבעה הירוקה של מﬠשי האדם. גבﬠה זו שאין שום הסבר להימצאותה מלבד רצון מקימיה. ושאם לא יתמידו בו, אם לא יוסיפו לרצות בכל יום מחדש, סכנה היא שלא יחזור השטח ויבלע את הכל. באותה אדישות אוכלת הכל, של השטוח הנופל על העולם ומכסה אותו, כמין שמיכה רכה של עייפות וחוסר־רצון.

איש לא אמר להן לאמהות הן לעשות כך; לחשוב כך, לרצות כך. זה היה רצונן שלהן, רצון כה חשוב, כה יקר, כה ראשון במעלה עד שאפילו אם ראו בו רבים כמעט טרוף, רצון המתנקם בעצמו, כמין התנזרות או אף עיוות של טבען – לא היה נבצר מהן לתת עליו הכל ובלבד שרצונן הזה יקויים. מה יקוײם? שהﬠולם יהפך מסתמי לבעל־ﬠרך.

ײתכן שאתם כעת, לפני הצעד הראשון של בגרותכם, עדיין אינכם יודעים להעריך את גודל הדבר. מה זוֹ יּדיעת הגבעה העולה מן הכלום. מן הﬠולם השטוח. וגבעה לא רק כמסמלת יישוב או התיישבות. אלא גבﬠה כהתגברות על השטוח, על האדיש, וﬠל המנוכר אותו היינו־הך אין קץ המונח כבר סביב סביב. ואותו חיוב שכנגד, החיוב שיודע אדם לחייב את הﬠולם להיות יותר ולא פחות. באותו־החיוב שמחייב האדם את סוסיו המתנשפים לעלות ﬠם העגלה הכבדה במעלה הגבעה.

ובאותה אי כניעה לשטוח, לחסר הצורה, לגלמי, לסתמי. אותו חיוב עצמו שמי שיודע אותו לא יוכל ﬠוד בחייו להסתפק בפחות ממנו. ומי שאינו יודﬠ  אינו יודע מה הוא חסר. לא להכנע לממילא. ולא למה שיש יש. ולא למה שאפשר לﬠשות. ולא למי אנחנו שנשנה.

אבל, את זה בוודאי גם אתם הרגשתם כבר מנסיונכם, איך קשה להיות בﬠולם כזה שאין בו שום יותר. בעולם ִשאין בו אף כיוון שהוא יותר מאף כיוון. איך זה לחיות כמו חפּץ ולא כמו אדם. איך זה לחיות כאדם שהפך והיה לחפץ, שהפך לרהּיט, שהפך לדירה, שהפך למישרה, לתפּקיד, לשיגרה. לנסיעה קבועה במסלול נדוש אחד, ושמנסה להציל את שארית נפשו על ידי בידור. ואיך זה אחרת כשנידלק פתאום על אדם אותו "ניצוץ היותר”. כמו בהתאהבות, למשל. כמו בהתגלות הדעת למשל, כמו בהצלחה באיזו יצירה למשל, או כמו בﬠמידה באחריות גדולה.

"ניצוץ היותרהזה אינו שום אור קבוע ואינו שום דבר בטוח. אינו אור יציב ובלתי משתנה, המסופק לצרכנים כמו אור החשמל, וגם אינו ניראה בשדרת פנסי הכרך ברחוב הראשי. אלא, דומה יותר, אולי, להבלחת הפנס. לאותּה התלקחות פתאום שרואים בים מﬠל הגל הﬠולה. כנראה מסירת הדייג החותר לו בלילה. ואין לכם מרובה מאותו אור מועט שבהתלקחות מבליחה זו של סירת הדייג: אדם החותר אל

דבר־השבוע 17-9-82

דברים במסיבת סיום של בוגרי י"ב, תל אביב. יוני, 1982.

זכרון לראשונים (דברים שנאמרו לרגל "שנת ראשונים")

לפני 50 שנה התפרסם סיפור ﬠברי, שנתקבל מיד בﬠין זﬠומה, ﬠל חיי ארץ ישראל של אז, והוא ﬠשוי כמין דפים מפנקסו של צﬠיר ﬠברי המנסה למצוא מקומו, לבדוק חשבון זמנו ולשﬠר אנה כל זה מוליך.

החשבון הוא ישן הוא כותב שם במקום ָהאמונה באלהים שאבדה לכולנו, המציאו איזו אמונה חדשה ﬠיוורת כוחות לאומיותנו הגדולים, שהם הראו ויראו נפלאות, ,,ונוכחתי הוא מוסיף שם כי ﬠתה חייו של ﬠם ישראל ודאי אינם חיים. ראיתי את תפקידו הﬠלוב ﬠד לבלתי נשוא של היהודי הממלא את כל הארצות. צﬠקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר, יישוב יהודי קרקﬠי ﬠומד ברשות ﬠצמו אם יש בנו ﬠוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההווים. זו היא התקווה האחרונה".

ובתקווה אחרונה זו הוא יוצא לנוד ﬠל פני הארץ ורואה את אשר לפניו. והשנה תרﬠ"א, 30 שנה לאחר שנת תרמ׳׳ב, שנת הראשונים. והנה פרורים־תיאורים אחדים ממה שראה אותו מחבר: מושבה ביהודה הוא רושם בפנקסו – ﬠושה כולה רושם של קבצן שמן השואב מן הקﬠרה בידיו המגואלותפקידי המושבה חזירים מפוטמים; ילידי הארץ ﬠרומים, נשחתים ונרפים, מדברים בז׳אַרגון, ובסך־הכל ﬠיירה יהודית ליטאית משמרת, ורק ,פריץ׳ אין לה. ﬠיקר ﬠבודת החיים ﬠושים זרים. יש גם מספר פוﬠלים ﬠברים אידיאליסטים ﬠלובי נפש, אלא שציצים מלאכותיים הוא כותב לא יﬠשו פירות. חיים חנוקים, התרשלות, ובחילה שפוכות ﬠל הכל. חיי ארﬠי, הזיות ופריחה באוויר. תכניות של מוחות מיוגעים, גﬠגוﬠים של לבבות קרועים וטﬠנות של פוﬠלים בפי לא פוﬠלים. הוא ﬠצמו מספר המחבר להלן כבר ויתר ﬠל המﬠדר. ﬠורו רך מדי, ידיו צבו ורגליו נפצﬠו. מגﬠו באילן רק משחית, מקלקל בגפנים, וכי בין כך ובין כך ייﬠקר הכל בﬠוד שנהוﬠל השאלה הנוראה ובכן: – באה התשובה הנמרצת: ,,במר רוחו ובזוב דמו – פאַרפאַלן!" כואב הוא משוטט לכאן ולכאן, בא ונכנס ב,,בתים הקטנים׳׳, ,,שמדברים בהם כל כך הרבה ﬠל אידיאלים, אבל מרבים ﬠוד יותר בחקירה ודרישה כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני ביפו וכמה אלמוני בירושלים. וכאן הוא מגיﬠ מיואש אל היצירה היישובית החדשה ביותר אז, אל מושב הﬠובדים הראשון, אל ﬠין־גנים. וזה מה שמצא: במציאות – הוא רושם – היה שם רחוב אחר משומם. בתים בלי חצרות, שדות בור מעטים, והכל ﬠשה רושם אוירי. המתישב היה – הוא מספר – אדם המצטיין בחופש מחשבה וברוחב הלב, אבל יחד ﬠם זה תוﬠה כצל, קצוץ כנף וקל כנוצה, תמיד כאילו רימוהו. וכל החזיון הזה נראה כל כך אי טבﬠי, כל כך בלתי אפשרי, ﬠד שמתבקשת לך מסקנה נוראה אחת: ״מאכסטרן לא ײﬠשה פוﬠל".

פוﬠלי כל הארצות – הוא מסביר – חיים בדרגה הפחותה של סולם החברה והם מבקשים לﬠלות משפלם; ואילו החלוץ האידיאליסטי היהודי יכול לקוות לכל היותר לﬠליית נשמה לשﬠה, ואילו הזיﬠה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות וכו׳ מביאים בהכרח למחשבה הפסימית, כי כל ישוב של ארץ־ישראל אינו אלא: ﬠוד ישוב גלותי כאן. מה ארץ ישראל – הוא שואל והוא משיב באופן היותר טוב: חלום רחוק.

וכשנופלת רוח השומﬠים לו, והם כיבדו דבריו מאד, הוא מוסיף דברים אחדים שקורא להם בשם: "וזוהי צוואתי האישית": ,,לﬠם ישראל: מצד חוקי ההגיון, אין ﬠתיד. / צריך, בכל זאת, לﬠבוד. / כל זמן שנשמתך בך. / יש מﬠשים נשגבים, יש רגﬠים מרוממים. / תחי הﬠבודה הﬠברית האנושית".

ﬠל פי חשבונות, איפוא, אין תקווה. הכל משאיר רושם אוירי, קל כנוצה, אכסטרן חולם, גלות נצחית, אלא, בכל זאת כל החשבון ﬠוד לא נגמר. ואולי יש ﬠוד משהו למﬠלה מן החשבון? ובכך הוא חותם את לבטיו מכאן ומכאן: ﬠל פי ההגיון מוות. מצד הכיסופים האויריים, המיסטיים אולי. אף־ﬠל־פי־כן, של רגﬠים רוממים בודדים.

לא יבשה הדיו של המחבר יוסף חיים ברנר, וכל הﬠולם, קרובים ורחוקים, יצאו כנגדו: ﬠוול, ﬠיוות, פסימיזם, כפירה ו,,דרךארץ׳׳, ,,ﬠוכר ישראל". הגדיל מכולם א. ד. גורדון לא רק בדברי התוכחה: ,,קריקטורה גרוﬠה אינה הﬠרכה ﬠצמית׳׳, כי אם בהדגשת מה שנראה לו ﬠיקר, נשמת הדבר, שנסתר מﬠיני הפסמיסט הנורא, ,,והוא דווקא חיוב אנושי חדש שאינו כתוב בשום תורה של אחרים". ,,אנחנו לקינו בﬠבודה, ובﬠבודה נרפא" – כתב גורדון – "אלא שרﬠיון הﬠבודה דורש הרבה מן האדם. הוא דורש הכל. את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין אדם נותן לו את הכל, הרי אין הוא נותן לאדם כלום. זכה – הרי הוא שותף לטבﬠ במﬠשה בראשית ובחיי ﬠולם, לא זכה הרי הוא ﬠבד אדמה וﬠלוב החיים". ומכאן אל הקריאה הידוﬠה: ,,הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים שאינם מתבטלים ושאינם ﬠוזבים את המﬠרכה, והבו לנו מתייאשים המשקיﬠים את יאושם בבניין“. ובמקום אחר: ,,באנו לארץ־שראל לבקש מה שאינו מן המוכן, שאין ﬠוד דרך סלולה לבקשו. לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך גם מה שאין לנו בני אדם".

,,ולפיכך האומר כי פה אין די מרחב אנושי ﬠולמי, כי פה החיים לא די ﬠשירים, מוציא משפט ﬠל ﬠצמו ולא ﬠל מה שיש פה; פה יותר מדי מרחב בשביל מי שאינו ﬠומד איתן; פה הקרקﬠ יותר מדי שמן, ומי שאין כוח יניקתו גדול – נובל. פה הﬠלייה יותר מדי זקופה ומי שאינו ﬠולה יורד. כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להקלט ולחיות. לחיות לﬠומק, לגובה ולרוחב. אבל את זה הוא מסיים שוב קשה לבאר“. אמונה לוהטת, איפוא, אלא שאותה קשה לבאר.

אולי ﬠתה נוכל לתפוס ביתר חיות משהו שבאמת קשה למדוד באמות המידה הרגילות המשומשות שבידינו. בואו נא, נצא רגﬠ בﬠקבות סיפורו של חלוץ אחר המספר ﬠל ימיו הראשונים, אמנם לא משנות ה־80 של המאה הקודמת כי אם מן הﬠשרת הראשונה למאה שלנו, אלא שבﬠיקרו קרקﬠם אחד וזמנם אחד.

מﬠשה בפלוני, צﬠיר יהודי, אחד ממאות, שלום ליש שמו, שמסתובב בפתח־תקוה מחוסר ﬠבודה ככולם, שוקק כוחות ﬠלומים לא נדרשים, זומם לכבוש את הארץ ﬠל־ידי כיבוש ﬠבודה, וחש ﬠם זה ﬠצמו כוח בלתי נדרש וכמין גיבור שלום־ﬠליכמי, בודד בתור מחנות ﬠרבים, הזורמים פנימה, מהם למכור תוצרתם החקלאית, מהם לﬠבוד אצל חקלאים, כשבﬠלי הבתים, לבושי חליפות אירופיות וכובﬠי שﬠם לראשם רוכבים ﬠל אתונות וﬠובדיהם רצים אחריהם.

ﬠרב אחד מציﬠים לו ﬠבודה מיוחדת במינה. חלקה אחת של ,,אדמת מיר“, קרוב לירקון, צריך היה לﬠקור מﬠליה קבוצת אקליפטוסים גדולים, כדי לטﬠת פרדס תחתיהם. ﬠקירה זו ﬠבודה קשה היא מאוד. גם יהודים, גם ﬠרבים כבר ניסו כוחם בה וﬠזבוה. האדמה שם היא נחושת, והאקליפטוסים ﬠבותים. היא נמסרת בקבלנות למי שירגיש ﬠצמו חזק למדי. היאבה לקבלה? – כמובן.

וזורח בוקר קיצי אחד ושלום ליש והמכוש והגרזן בידו, וכן גם אותו כלי הכרחי ששמו לבדו נתﬠשר והפך סמל, שכל תודﬠת ההיפוך שבהתקדשות אדם יהודי צﬠיר להיות חלוץ מוסר־נפשו נתכרכה בו, באותה תקופה של טﬠימה ראשונה של אותו שתי התיבות הידוﬠות, ﬠל כל חריפותן, מרירותן ושכרותן: ,,אדמה׳׳ ו,,ﬠבודה׳׳ זה הכלי ההכרחי שלא נודﬠ אז בשם ﬠברי, כי אם בשמו הרוסי – ,,פיוש“, או בשמו הﬠרבי ,,טוריה“, השאול מפי אותם שמהם למדו לﬠבוד אותם בחורי הישיבה שחייבו ידיהם הﬠנוגות להחזיק בפיסת מתכת רקוﬠה זו שלובת ידית־ﬠץ וללכת ,,בתלם" סגורים מרצון במשולש שכבר לא היה מליצה: אדם, אדמה, ﬠבודה.

האדם – ובכן, בחור רזה זה ובודד, שלא ניסה כוחו בזה מﬠולם, לא הוא ולא אבותיו הבוכים ﬠליו מרחוק, אבל ﬠקשן גדול; האדמה – כאמור, קשה, דרוכת ﬠדרים, יבשה ומרוקﬠת, שגם המכוש המבתר מﬠליה ואינו מﬠלה אלא פירורים פירורים; ﬠקשנית גם היא.

והﬠבודה – מﬠולם לא ראה איך היא נﬠשית, אלא רק כבזכרונות ילדות; את כל חריפות שכלו התלמודי מזה ואת מלוא מה שנמצא בשריריו המסכנים מזה, שלא הורגלו לשום מאמץ כזה – השקיﬠ במﬠרכה. גופו מרד, כל מכשול גרם יסורים, כאבים ללא נשוא; וכאבי נפש, נוסף ﬠליהם, ﬠל חולשתו, והחלטה: איש אַל ירגיש, אַל ירחם ﬠליו.

לﬠת ﬠרב, מתוך הליכה איטית והתאמצות שלא לﬠוות פנים, שלא להיראות גונח, הגיﬠ למושבה, הזדחל לבית־האוכל, חסר תיאבון, התקשה לקחת את כף המרק בידו, וכשנטלה התקשה להרימה, והתקשה לחזור ולקום לשוב אל חדרו, אל מצﬠ הקרשים הדל שלו, נושך שפתיו שלא להאנח, וצונח, בודד, בלתי מרוחם. בבוקר הכל כואב מחדש, קשה כל תנוﬠה, כפות הידים ִנסגרות בקושי ובקושי נפתחות. קשה להתלבש, הוא חייב להכניﬠ כל אבר מורד מאבריו, לשבר כל כאב מתחנן ﬠל נפשו, לבדו יכין ארוחתו, מחריש ולא לתנות מכאוביו. כל קובלנה רק תחליש כוח רצונו. ולאור השחר, כמתגנב, כדי שלא יראוהו גם הטובים שבחבריו, בהליכתו המשונה, המסכנה, כשסל המזונות נראה מכביד ללא נשוא, כשכל כף היד בוﬠרת, והוא שונא את מכאוביו, את חולשתו, את הליכתו המשתרכת, סביבו ﬠרבים בריאים וצוהלים, זריזים ומרובים, והוא חומק נכלם ביניהם אל מקום המﬠרכה שלו, אל הר המוריה של ﬠקידתו מרצון, ﬠל שפת הירקון. ﬠשרה ימים – ששה־ﬠשר אקליפטוסים. בדידות מוחלטת. סגור בהחלטתו, כאבים בלתי פוסקים, הבוﬠות הופכות מוגלה, אחיזת כלי־הﬠבודה יסורים בלי גבול וﬠקשנות גדולה ﬠוד יותר. הידים נפוחות ודלוקות והוא ממשיך, חופר וﬠוקר ﬠץ אחר ﬠץ, יחידי במﬠרכה. ﬠם כל הפסקה קלה היה מחזיק ידיו מול פיו ונושף ﬠליהן לקררן, מחתלן בלח ﬠד שיחזרו לכוחן להחזיק. אבל כשנופל הﬠץ הﬠקור האחרון – אי־אפשר ﬠוד להסתיר. חבריו מושכים אותו אל הרופא. הלה נדהם. מנתח וחובש שתי ידיו ﬠד כי אינו מסוגל לשירות הקל ביותר לﬠצמו. שלושה שבוﬠות מאסר ידים. "ואחר־כך – אומר הרופא – כשיירפאו ידיו, קחו והכניסו אותו לבית המשוגﬠים, ִאולי ﬠוד ירפאוהו משגﬠונו“; ושלום ליש יוצא, ארבﬠה נפוליאונים בכיסו – שכרו, וששה־ﬠשר ﬠצי ﬠנק כרותים. ולהוריו בגולה ולאמו השולחת לו ה' רובל כסף, שמא הוא זקוק להם, הוא מחזיר את השטר ומוסיף כי בנם הרחוק מתהלך בﬠקבות האבות הקדמונים ואולי גם באותם השבילים ﬠצמם שבהם התהלכו הנביאים

דומני כי כאן הכל: ברקﬠ, בגבורים, בהוויה, בקונטרסטים, בהרמוניות, בהﬠפלה זו, בנקודת השיא ובשתיקה המופלאה גנובת הדמﬠה שבסוף.

כלום יש צורך להצביﬠ ﬠל גבורת גיוס כל האדם, כל האנושי המורד בחוקי הכובד וﬠולה מכוח רצונו ומﬠלה ﬠצמו, מﬠל לחשבון, מחוץ לתחומי האפשר – האי אפשר של יום־יום. יחיד וזר במקום שאינו מקבלו במﬠשה שאינו ﬠרוך לו, בלי שום חנינה או המתקת הדין. זרות זו, ﬠלבונה של זרות במקום הקדושה שלך – האדמה הנכרײיה, הקשויה, הקשוחה, רﬠת הפנים, הבלתי נﬠתרת, והבדידות, בדידות מרצון, בדידות זאבית, שלא להראות בחולשה, שלא ליתן פרצה או מקום תורפה לנחשול חמלת אמו, חמלת נוחיותו, חיסת ﬠרכו המקופח, החשש ששמים וארץ, אחיך ורﬠיך ילﬠיגו לך; ההיזרקות הזאת, ההיזרקות שאדם זורק ﬠצמו מרצון, לא מאי־דﬠת, אל המצב הראשוני: רק אתה ויצירתך. סגורים מפני כל השאר, מבודדים בכבשון האבקותם, ולא לגבוה, ולא לתת לשברון הנפש לתפוס בך. כי מה שבחוץ כבר קבﬠ את הכרח הכשלון, רק מה שבפנים יכול ﬠוד להציל. מחוץ לכל חשבון ויותר מכל חשבון, וההרגשה שהכל יצליח או יפול אתך, בגללך. ולפיכך אינך כאן רק בשמך, לא רק בן לאמא אבא, לא רק רﬠ לידידיך, לא רק אוהב אהבותיך אלא שליח הכל, בﬠול השליחות; חוּדוֹ של המאמץ הכללי, של רצון הﬠם, של בינת כל הימים זה אתה, וﬠל פיך ממשיך הכל, קם או נופל. ושריפת הגשר לאחור, אל רחמי אם, אל אהבה, – ורק הניחו לי להיות כל מרום מה שאוכל. כאילו כל מהלך היסטוריה היהודית מיצה והביא והחביא ניצוץ מיוחד זה בלב, ואתה שם מול האקליפטוסים, אתה הוא נושא הניצוץ, ובידו, וﬠל פי התנהגותו, לא ﬠל פי הטפתך או ﬠל־פי סברתך, אלא ממש ﬠל פי כוחך לשאת ולﬠשות יכבה הניצוץ או יﬠלה. ואל תדבר אם תדבר תבכה. אם תבכה – תפסיק, אם תפסיק תיפול.

והטוהר הזה, המצניﬠ לכת, פת הלחם הזו ובקבוק החלב, נקיון ההליכה ההיא בצדי הדרכים, הטוהר הﬠושה את היפה מכל, הבורא את אותו המיוחד שהיה להם ושפוחת והולך מידינו והלא הוא: המגﬠ. המגﬠ הראשון, מגע אדם במﬠשהו, זיקת הגומלין המפרה, מגﬠ האדם ﬠם תולדותיו, מגﬠ האדם באין שום מחיצה ﬠם הארץ בטרם לבשה תרבות, מגﬠ ﬠל־פי הכרﬠת־רצון, על־פי בחירה, ﬠל פי החלטת אהבה. מגﬠ שכבש לנו כה הרבה, וגם השם לנו כה הרבה, שכבש את האפשר הזה שאנו בו מידי האי־אפשר ושהשם את אותה רציפות לﬠומק הדורות ונתן ﬠליה אות הפסק ﬠד כאן, ומכאן ולהבא. ולזה ולזה תוצאות הכרחיות ומרחיקות לכת אשר לא שוﬠרו אז.

וההרגשה הרליגיוזית, תחושת היקום, תחושת השחר, הקיץ, הטל, הﬠרב, החום, האדמה, האלימות, והחשוף שבטרם כלום, בטרם דבר, בטרם פרדס, בטרם יﬠר בטרם בית: הכל בפתוח. וגם האילנות היהודיים הללו שהנה תמול נטﬠו והיום כבר ﬠוקרים בשביל פרדס, שייﬠקר מחר בשביל טבק, שייﬠקר מחר בשביל שקדים, שייﬠקר מחר בשביל גפנים, שייﬠקר מחר בשביל פרדס, שייﬠקר מחר בשביל שיכון ופניו לא יהיו לו ﬠוד.

ורוממות המציאה שמצא האדם בחיים שהוא ﬠצמו ﬠושה לו, מהתחלה. מהראשית, לפרט קטן ולפרט גדול, מהאכילה, שתיה ולינה, ממצﬠ הקרשים, מריהוט פחי הנפט, מן הלשון המﬠורבת, ﬠברית, ז׳רגון, רוסית, ﬠרבית, בניגון הגמרא, והדיסקוסיות אין קץ ﬠם הﬠבר ﬠל הﬠתיד, ﬠם התורות, עם האמונות והדﬠות, והכוח להיות ולא להידחות, לא להגמר ולא להזרק, לא להפוך את היאוש למציאות, ושלא ﬠפרון חכמת בﬠלי החשבון הוא שיקבﬠ מידות, אלא ﬠקרון הליכת הרוממות: רוממות תחושת המקום; רוממות תחושת הנוכחות וֹﬠוד רוממות אחת שאי־אפשר שלא להבליטה: שאף ﬠל פי שההתחלה כאן – הרי זה המשך; שכל מה שהיה החל באי־שם בימי האבות והנביאים, מגיﬠ כאן לשלימותו, סוגר את תהום הזמן – זו תחושת ההתפקדות: דור אחר דור כאן בא, מתייצב ואומר: הנני, כאן אני. וﬠד אותו אפרוח של אמא־אבא הﬠומד ומנקר ﬠל קרקﬠ נוקשה וסרבנית זו של אמא־אבא מופשטת שהיא, ומﬠז, כשהכל מכחישו לומר אף הוא בקולו: הנני, הנני, כאן אני; – מתפקד בטור האחד שלהם. והפאתוס המופלא ביותר: להתחיל מן הקשה ביותר – מהכנﬠת ﬠצמך. מצד זה רוממות: לבדי, אני, בי זה מתחיל; מצד זה האימה: האם הכל הכל ﬠלי, אני לבדי?

אולי מיטב משמﬠה של ﬠליית ראשונים היה הוויתור. הוויתור מרצון כדי להשיג. ההתנזרות, מ'אפשר' מפתה, כדי להשיג. אי־אפשר מרומם, ופותח מרחבים חדשים, ושכל מה שהיה אז לא היה אידיליה, אין גם צורך לומר: בדות היא.

והוויתור, לﬠולם קשה הוא לבליﬠה מרצון. ושום אידיליה לא היתה אז, מן היום הראשון לא. מן המגﬠ בחוף יפו לא. דפדפו וﬠברו ﬠדות אחר ﬠדות מן הימים ההם תמצאו כי הפגישה תמיד היתה מכה, שאמנם ידﬠו להתגבר ﬠליה או לדחותה או לסלקה לצדדים. שום סיפור מתוק לא יוכל לבוא ולהסתיר את ההלם ההוא שנהלם ראשו ולבו כולו של הבא. מכת התפכחות: כלום כך זה הדבר?

יש שהמציאות בילﬠה אותם, שיחקה, הלמה הולם, חיסלה ומחתה פיה; ויש מי שהמציאות נתקﬠה בו כמין קריאת מדון: ובכן, אני אכניﬠנה, אני אﬠשה מציאות אחרת. בין כך ובין כך: הלב ההומה ﬠל גלי הים ﬠד חופי יפו, מנפצי הגלים מכאן, ומה שנתגלה מרגﬠ דרוך כף הרגל ﬠל אדמת יפו מכאן, היה מכת התוודﬠות מנפצת ובלתי ניתקנת ואותותיה – ﬠד היום. מי שאש יקדה בלבו – לא יכול, מיהר, בו ביום או למחרת, לבוא פנימה, אל הארץ החדשה אל מקווה, ראשון, פתח־תקוה, לנשום שם את הראייה הנכונה יותר, המטהרת, המפוללת.

"ﬠמד לו יצחק קומר ﬠל אדמת א“י שנתחמד לה כל ימיו לראותה מספר ש׳׳י ﬠגנון למטה מרגליו סלﬠיה של א׳׳י ולמﬠלה מראשו יוקדת שמש של א"י, ובתיה של יפו צפים וﬠולים מן הים כגדודי רוח, כﬠנני הוד, והים מרתיﬠ ובאֵ לﬠיר, ולא זה בולﬠ את הﬠיר ולא זו שותה את הים. לפני שﬠה שתי שﬠות היה יצחק ﬠל הים, וﬠכשיו הוא ביבשה. לפני שﬠה שתי שﬠות היה שותה אוירה של חוץ לארץ וﬠכשיו הוא שותה אוירה של א׳׳י, לא הספיק לצרף מחשבותיו ﬠד שׂﬠמדו ﬠליו הספנים ותבﬠו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבﬠו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבﬠו ﬠוד. לסוף בקשו בקשיש׳׳.

האיש מן הים הגיﬠ אל היבשה. וזו, המוכרה והנחמדת כל הימים – מגלה פניה. גדודי הרוח וﬠנני ההוד הופכים מהר לפראים צוﬠקים ותובﬠים ﬠוד וﬠוד.

ולמﬠלה, כמובן, השמש. זו הפגישה ﬠם השמש. מה לא אמרו ﬠל השמש, מה לא שרו מרחוק, ופגישת השמש באין חנינה, באין ריכוך, ﬠומדת למﬠלה ושורפת למטה. המון שמות מוכנים לך, המון ידיﬠות מראש מה תראה, המון תפילות ממתינות לרגﬠ הזה, המון כינויים למה שצריך היה לבוא, המון קלישאות נפלאות לביטוי הדבר הזה המפולל – ומכל זה נופלים ﬠליך – השמש היוקדת מלמﬠלה וקהל הצוﬠקים ִ,,ﬠוד וﬠוד“ מלמטה. מציאות שהיא ליﬠוגו של הדבר הקדוש בקשיש בקשיש: השתקפות הרוממות בהיפוך ﬠולם. לא ﬠל כל מחפשי אידיליות ושרי שירי ,,היו זמנים" – כﬠמידה הלומה זו. אבל כאן, דוקא מרגﬠ זה, דוקא מהיתקלות זו של לידה אל ה,,אמת מא׳׳י׳׳ דוקא כאן מתחיל הדבר: גיוס כל ﬠצמך. הפיכת כל האמירה הנוזלת־אוירית למוצק ולחובה. כאן מתחיל הדבר חסר הביאור: ,,ובכל־זאת“. והוא הדיבור האנושי ביותר. ומרגﬠ זה והלאה, מסת־המבחן.

כשﬠלה ברל כצנלסון לארץ, ב־1909, והוא ,,מבוגר׳׳, בן 23, וכבר ידﬠ לומר בפאתוס, ﬠוד בטרם הגיﬠ לארץ, כי "א"י היא החוף האחרון וחוף אחרון אחר לא יהיה", וחבריו שנתפﬠלו מדברים כל כך יפים, וידﬠו לחזור ולומר כנגדו דברים לא פחות יפים, ולשיר בשירים, וגם לרקוד, – כשירד אברך זה מן האניה אל תוך יומו הראשון בארץ, הוא מספר כﬠבור זמן, כי כל מה שהתרחש באותו יום כאילו בא לומר לו: ,,בן־אדם, אסוף כל תקוה!“

אבל הכוח לקוות באין תקוה, לא כמליצה, לא כהטפה, לא כמימרה הזוכה לתשואות הוא הוא דוקא זה שמכבשונו אנו קיימים כאן ﬠד היום ובזכותו.

הﬠלייה הראשונה, שלא היתה למﬠשה, אלא אך פלג דק מן הזרם היהודי הגואה, שנהר אותה שﬠה ממקום מקווהו במזרח אירופה, אל מﬠבר לים, נדחף מתוך זﬠזוﬠים קשים, כלכליים, חברתיים ולאומיים, וזרם במליונים מﬠרבה, אל הﬠולם החדש, ופלג דק אחד, בן מאות ספורות נדד מזרחה אל הﬠולם הישן שלﬠולם לא נכחד מן הלב ומן התפילה של כולם, בחזון ﬠתיק ולו גם ﬠמום, ﬠל שיבת־ציון, קיבוץ גלויות וימותהמשיח; ממוזג, זה מקרוב, ﬠם רﬠיונות מהפכניים וחדשים ﬠל מולדת, ﬠל חיי שדה וﬠל דפוסי חברה הדשים.

תנוﬠה כבירה זו – שפנתה בנהר גדול מﬠרבה ובפלג דק מזרחה היתה מכוונת ﬠם שﬠת ההתﬠוררות מבית: כשיוצאי חומות ירושלים וצפת מייסדים את פתה־תקוה לשפת הירקון, ואת גיא־אוני אצל ראש־פינה, ומקוה־ישראל כבר ממתינה לבאים, אצל יפו, וﬠוד נקודה או שתיים, נאחזות כאתחלתא דיישוב; וﬠומדים לפגוש כאן, בלא צפוי כלל, אחים שהיו רחוקים מתודﬠתם וממהלך חייהם דורות מרובים והם ﬠולי תימן, שראשוניהם מגיﬠים ממש אז אל אותו חוף, הנה זה באו, נרדפים, ﬠרומים ויחפים אבל דולקי גאולה.

מתפתה בי כﬠת דבר שאינו ברשותי, לקחת זמן ולספר לפניכם, ולהוסיף, ﬠל הפגישה הזו של "אכסטרן" פלוני, או אברך דבית־תלמוּדו אלמוני, או בן טיפוחי־אמא פלמוני, ﬠם. האדמה החדשה לקרוא לפניכם, דרך משל, סיפור פגישתו של אחד בחור ﬠם אדמת מטולה. איך היה מתאמן לחרוש בצמד שוורים, בדחילו ורחימו, כלﬠבודת הקודש, מתבטל־מתפﬠל מיכולת החרתים המנוסים מימינו ומשמאלו, מﬠוּדד בﬠצות יגאל הטוב והמיטיב, ואת כל נפשו ואת כל מאודו, את כל כוח משמﬠת אופיו הוא הופך לקשב: להיות יכול אף הוא. עד בוא היום, שפורצת בו הקריאה, לא תובן לזר, קריאת ,,מצאתי׳׳ נרגשת:

,,כבר אני יודﬠ לחרוש!' – כך קורא שם צבי נדב, מאצל הסינסלה, לצלﬠ הבוסתן, בואכה ראש־פינה – ,,מה מאושר אני! ﬠרכי ﬠולה בﬠיני!“ – ולהלן: כבר יודﬠ אני לחרוש בכל סוגי האדמות: אדמת סיד לבנה וקלה, אדמת חמרה כבדה, ואדמה שחורה דשנה, יודﬠ לﬠקוף סלﬠ ולא שברתי אף חלק מן המחרשה! – כך נפﬠם לב אדם ביופיו. ִ

סיפורי חלוצים ופיונרים מכל הﬠולם ידוﬠים למדי, ודומני, כי אין אנו יחידים ומופלאים בפיונריות, אלא שכל הייחוד שלנו הוא ייחוד ניגונו של האף־על־פי־כן שלנו. הלא־יאמן שבמראהו ִשל מי שהולך לﬠשות את הלא־יאמן. הניגון היהודי שמקורו ייחוד ותפילתו ייחוד; ושטﬠמיו לא תמיד זר יבין להם. מלבד משהו שבדיבוק, שבשגﬠון אותו שגﬠון שרופאו של שלום ליש רצה לרפא. אולי ייחוד כזה שברל כצנלסון סיפרו ככה:

,,אחרי הﬠבודהאתה יוצא לﬠין גנים והליכתך אטית מאוד, אטית ביותר, ואתה מתמתח ﬠל הארץ בחוץ ואין לך כל צורך אף לא בספר ולא בדיבור ותוקפת אותך הרגשה כל־כך טובה שגם אם תהרהר הרהורים מרים ואם תהיה נתון בתוגה ﬠמוקה מאוד למשמﬠ שיחתו של ברנר, וגם אם תראה כל הסובב אותך, והנה הוא רﬠ מאוד, וגם המﬠשה הנﬠשה בך בﬠצמך רﬠ הוא מאוד בכל זאת טוב לך טוב בתכלית. אין מלה לבטא אותה".

שוב ﬠל גבול הדיבור, וﬠל סף התחושה הרליגיוזית מיסתורית של רוממות חדשה: חסרת ביאור, אבל קיימת. מוחשה גופנית שהיא רוחנית, שהיא הזכּוּת הגבוהה ביותר של הממשי.

לא בלא יודﬠין היו כל המובאות שהבאתי בפניכם ממה שנכתב שלושים שנה לאחר ההתחלה הראשונה. הראשונים לא השאירו אחריהם ביטוי כה מפורט, או שהחוויה היתה נשגבה מכוחם, או שכוחם לא היה פנוי, או ששפתם לא היתה בביטוי כזה דווקא, ואולי משום שלנו הוא נהיר פחות. – אבל ההוויה, זו שאת ביטויה אנו מחפשים היום, לא היתה שונה מאוד, ובﬠיקרו של דבר הווית ראשונים נצחית היא מﬠל מקומה, מחוץ לזמן היא ﬠומדת, מופלאה.

וגל גדול זה של אמונה ושל תקווה אך ﬠלה ומייד נתקל במציאות שהיתה לפניו שם, קשוחה מכל צדדית ואכזרית בגילוייה. הישוב הקיים שהיה דל כוח, המשטר התורכי שהיה רקוב וﬠצל, והאוכלוסיה הﬠרבית הפרימיטיבית ליוו כל צﬠד וצﬠד מצﬠדי הבאים בחשד ובהתנגדות גוברת, נוסף ﬠל פגﬠי האקלים והטבﬠ, שנפלו ﬠל תמהונים אלה, הלובשים לבוש זר ומוזר לאקלים ולנוף, המﬠלים בחריפותם אמצאות לרתום גמל לﬠגלה ולנסוﬠ ליפו, זה מכאן, ומכאן הﬠדר הרגלי ﬠבודה, כרוכים בהרגלים נושנים של בני בﬠלי הבתים מתמול, וﬠל הכל הדלות המחפירה באמצﬠי היישוב כל אלה וכיוצא באלה הכריﬠו ﬠד מהרה את ההתחלה הנלהבת, ﬠד לשברונה כמﬠט לולא הנדיב, והדברים ידוﬠים (לחשוב, כי בימינו וּבאמצﬠים שברשותנו, היינו צריכים לﬠשות את כמות ה,,יש׳׳ שנוצר אז הרי זה לﬠג לרש, כבאפס־יד ובנקיפת אצבﬠ היה היום כל משקה הכמותי של הﬠליה הראשונה: פחות מרבﬠ מיליון דונם היו במה להצגה מופלאה זו, ופחות מ־50 אלף נפשות השתתפו בה (אידיש כלשון ﬠיקרית) – בפרוס הﬠשור התשיﬠי למאה הקודמת; ואלה ﬠצי־הבﬠר הראשונים למדורה הגדולה שלנו…).

כ־20 אלף יהודים הגיﬠו בין 1890–1882. והﬠולים שבﬠין לא היו, כמובן, אלא אפס קצה־המחנה. התﬠודות שבידינו אומרות, כי כ־500 בני ביל׳׳ו היו מייחלים אותה שﬠה בחוץ לאות ﬠלייה שיבוא אליהם מאת כ־50 חבריהם שבארץ, ואף מקומץ זה שהוא תפארת ביל׳׳ו לא נותרו בﬠבור שנתיים אלא מקצתם. המוני הﬠולים, מחוסרי אמצﬠים וﬠזובים ליאושם נתלבטו באין דואג להם. ה,,ישוב הישן" – חרד, כנראה, למנת ,,חלוקה׳׳ שלו, ﬠד כדי משטמה שלא תיאמן אל הבאים ,,לחון ﬠפר הארץ". רוב הﬠולים חזרו ונפלטו. והברירה האכזרית מי יישאר ומי יﬠזוב נתנה בנשארים חותם כוויה: חולם ﬠקשן, או: ﬠקשן חלום. ִ

דברי אותם ימים ידוﬠים למדי, כמדומה, ואין אני בא להרצות כאן היסטוריה, (אף כי מובטחני, שפרקים גדולים ומופלאים יש לשנן לרבים־רבים מתושבי הארץ של היום בכל דרך שהאדם רואה, שומﬠ וחש). אילו זמני אתי הייתי הולד צﬠד אחר צﬠד ﬠמכם אחר אנשי ביל׳׳ו הראשונים. תנוﬠה, שכולה ייחוד וככל שסיפרו בה לא אמרו ﬠוד החצי.

אבל פרט אחד, אופייני לטיבם הייחודי, רציתי להזכיר היום, והוא דווקא שﬠורר ﬠליהם בשﬠתו את חמת הנדיב ופקידיו; וﬠל כל שאר מכות ראשונים לקו הם בו שבﬠתיים.

תקנות חברת ביל“ו משנת תרמ׳׳ב פותחות בהכרזה הבאה: ,,מטרת החברה היא תחיה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של הﬠם הﬠברי בסוריה ובארץישראל".

,,כדי להגיﬠ למטרה זו שואפת החברה נאמר בתקנות לﬠורר אנשים ללא הבדל מﬠמד ודת (!), להתאגד לשם הגשמת הרﬠיון הנﬠלה והקדוש הזה".

ולהלן: ,,את כל אשר יﬠשה האדם, יﬠבוד בזיﬠת כפיו וימצא מחייתו לנפשו ולנפש ביתו מבלי דרוש לﬠזרת אחרים". ולפיכך אומרים הם להקים מושב אחד לדוגמה, מרכז לכל ﬠבודת ביל׳׳ו; מחצית חברי ביל"ו יהיו מחוייבים תמיד להתﬠסק רק בﬠבודת האדמה והם מקבלים ﬠל ﬠצמם כזאת: ,,המושב הזה כל אחד יוכל לומר, כי שלו הוא, וכל אחד לא יוכל לומר, כי לו שם אף כברת ארץ קטנה ככף איש׳׳. התלהבות כנה זו לרﬠיון חברה שיתופית־חקלאית, לנבט של קומונה בת־חורין של אכרים הוכתה מיד בשלושה מברקים שבאו מפריס: מאת הבארון, מאת כי"ח ומאת הרב צדוק הכהן לפטר את הניהיליסטים הללו מן הﬠבודה. ומכאן ולהבא ﬠוין הבארון אותם, את גדרה שלהם ואת כל הליכותיהם. והתרחקות זו מאתם משאירה אותם לא רק בודדים וחשופים, אלא מופקרים בפוﬠל, באין תומך כמﬠט – (זכור לטוב הרב יחיאל מיכל פינס).

המלים ,,המושב המרכזי קנין של החברה הוא, אין לשום איש דבר השייך לו לﬠצמו, כי קודש המושב הזה להרﬠיון הנשגב הקדוש וביכורי החברה הוא" – מלים מופלאות אלה הן שנראו בחילול הקודש בﬠיני שומרי קודש הרכוש.

"מלחמת קודש׳׳ אחרת נתחוללה בתרמ׳׳ט, שהיתה שנת שמיטה, וקומץ האכרים, שﬠוד לא הכו שורש, נתבﬠו לתת את מלוא הקדושה, ולשאת את השמיטה בידיים ריקות, בלחץ אכרזות, חרמות ונידויים; וקול גדול, יצא נגדם, לא תמיד מתוך מניﬠים קדושים מאוד, והפתרון היה אחד: יﬠבדו נכרים ויתקדשו היהודים.

ﬠזיבותם של הביל׳׳ויים, ﬠזיבותה של גדרה שלהם, ﬠזיבותו של חלומם, הפקרתם מחוץ לתחום הסיוﬠ, נתנו בהם אותות – אבל לא רק לנפילת הרוח.

כותב דב אריאל (ליבוביץ): "כל המרירות הזאת אשר מיררו את חיינו בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינוכי בהתקרבנו אל הטבﬠ התﬠנגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת ננסן בים הקרח בשﬠתה, וכל חפירה וכל צמח וכל אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים, הﬠסיקו אותנו והיה לנו לחומר רב ﬠרך לשיח בו בﬠרב, אחרי הסﬠודה, להתווכח ﬠליו. ותחזק ﬠלינו יד השירה הזאת אז, ﬠד כי לא נמחו ﬠקבותיה ימים רבים, גם בהשתנותם בהמשך הזמן מן הקצה אל הקצה".

אכן נשתנה הזמן מן הקצה אל הקצה, אך ﬠקבות השירה הזאת בנו הם, ולולא שירה זו מי יודﬠ מה היה בידינו היום. השירה ההיא, התום ההוא, המגﬠ הקרוב אל ההתחלות; ככל שמﬠטים הכלים והנכסים, כן קרוב יותר האדם אל מקור השירה; ושולחנם, שולחן החבורה הקטנה, חבורת ננסן המוקפה קרח משטמה סביבה היה שולחן קודש ﬠד מדרגה שבאמת לא תוכל לספרה אלא שירה בלבד. ,,חדר צר מספר אחד מהם – 10 אנשים יחד, ﬠרירים, רווקים, ובליל התקדש החג היה לנו הלילה תמיד".

זה מכאן. ומכאן – בראשון־לציון תובﬠ אז הירש, פקיד הבארון, לגרש מגדרה את משפחות הממרים. וצריך שירוצו שתדלנים ומליצי יושר ומﬠבירי רוﬠ הגזירה וכו' וכו' – והדברים ידוﬠים.

ידוﬠים פחות הם מﬠשי אותו חוג של ביל׳׳ו שנתִקרא שה׳׳ו – שבות החרש והמסגר שישבו בירושלים מתכוננים לפתח תﬠשיה ומלאכה כבסיס חדש לכלכלת הארץ. כל כולם תשﬠה חברים. חבל שאין ביכולתי כﬠת לספר ﬠליהם רבות, אבל איני רשאי לפסוח ﬠל סיפור אחד זה. תשﬠה חברים היו וחמשה נתגוררו בחדר אחד גדול וארוך ששימש גם סדנא וגם מגורים.

,,מחצלת ﬠל הארץ מספר דוד יודלביץ וספסל ארוך אצל השולחן הלבן; ﬠל כסת אחת שהבאתי אתי מחוץ־לארץ, ישנו כולנו. הכסת באמצﬠ המחצלת, וראש כל אחד נשﬠן ﬠליה. הרגלים של זה לצפון, של זה לדרום, של זה למﬠרב,ְ ושל זה למזרח, והחמישי ישב ﬠל יד השולחן וכתב מאמר ל,,ראסזוויט׳׳ הרוסי. הוא כתב, יﬠן כי לא היה לו מקום לישון. ובכל שתי שﬠות קם אחר לכתוב מכתבים ומאמרים למכתבי הﬠתים, ויתן מקומו להכותב שקדמהו, שהלך לישון, וייקץ השני ויכתוב ל,,רוסקי ﬠברי“, וייקץ השלישי לכתוב ל,,המליץ׳׳, והקודם שכב לו ﬠל מקומו של זה. וכך בילו גם הרביﬠי והחמישי את יתר שﬠות הלילה".

משה ברסלבסקי, בספרו ,,פוﬠלים וארגוניהם בﬠליה הראשונה", מﬠלה בחישובו כי מלבד האיכרים, היו באותו פרק זמן (בין 1882 – 1891), כ־10 אלפים פוﬠליםִ יהודיים אשר ﬠברו, נדדו, ﬠל פני הארץ מהכא להתם, ומהתם להכא. מיﬠוטם נקלט ורובם נפלט.

מחנה רב זה, ﬠל פני שדות כל כך מﬠטים ואפשרויות כה מוגבלות, גם בשﬠה שבראשון־לציון לבדה כפי שמספר יהודה גרזובסקי, ב־1890 – יצאו כאלף ﬠובדים ﬠרביים יום־יום בﬠונת החורף לﬠבוד אצל איכרי המושבה אשר 40 היה מנינם. אי־אפשר היה שלא ישאיר מהלך זה רישומו הﬠמוק. 10 אלפים ﬠובדים. אנשים זרים ומוזרים. מהם רודפי משא קודש, מהם נפﬠמי חזון מהפכה חברתית ופאתוס תסיסות רבולוציוניות. מהם אורחים פורחים, יחפנים ותמהונים למיניהם. מהם מחפשי מזלם, ומהם שאינם יודﬠים לשאול אלא רק לתת את כל אשר להם, את נפשם, וזה כל אשר היה להם.

ﬠל אודות המושבות, מאבקן ומפﬠלן, גאות ושפל, נכתב הרבה, וידוﬠ למדי. אך לא ﬠל תנוﬠות הפוﬠלים, אגודות פוﬠלים אשר נוסדו לזמנים קצרים ושבו וקמו בצורות שונות, מחליפות פנים כשהן מתגבשות לאטן, ותמיד יש בגרﬠין הוויתן: כוח אחדותו של הפוﬠל, ﬠזרה הדדית, מוסדות ﬠזר וסﬠד משותפים, וכלים משתכללים לקליטת הﬠובדים החדשים, ותמיד כוח רﬠננות בהם, ואותה שירה שﬠיקר השראתה כיסופי מהפכנות ברוסיה, – וﬠליית נשמה חסידית. כשם שירידה בצדה, ונפילה למפחי נפש, ליאוש ולהתפזרות. אפוטרופסות הבארון דיכאה יוזמה, הרדימה כוחות, ורק תסיסת הפוﬠל, ויכוחיו, להטו, רﬠבו ויחפותו, הסתﬠרותו ﬠל הנבצר ממנו, הדריכו מנוח והאחיזו אש נﬠורים רﬠבים.

בשלהי הﬠשור השמיני נתדפק ﬠל שﬠרי הארץ נחשול מוגבר של ﬠולים, גדול פי כמה מכוח קיבולה של הארץ, וכוח קיבולה היה כדי כוח משקה, וכוח משקה, היה כדי כוח הרצון של הﬠם היהודי בﬠולם לﬠמוד לישﬠ המתיישבים, ככל שכבר היה רצון יהודי זה מאורגן ומתברר, כי תנופת רצון זה היתה דלה ﬠד כי לא תיאמן. מחשבי חשבונות מצאו, כי ﬠד 1890 אספו כל אגודות חובבי ציון ברוסיה ובאירופה באותן שמונה שנים נוראות הוד, כדי 87,000 לי׳׳ש, ואילו הבארון, כדי שהקיים ההוא לא יתמוטט והחלום לא ייבש, השקיﬠ במחצית אותו פרק זמן פי 20 – 1.6 מיליִון לי׳׳ש. אלו שקלו במאזנים ישאו יחד, את כובד כל הדברים, הדיבורים, האספות, הכנסים, המיטינגים, חשאיים כפומביים, ה,,דיסקוסיות׳׳ למיניהן, הדרשות ההטפות ההלכות הפסוקות וההלכות לימות המשיח, הכתיבות והמכתבים ומכתביהﬠתים וﬠושר כל מליצותיהם בשפת ﬠבר ובשאר כל לשונות, של חובבי ציון ﬠל כל פלגותיהם באשר הם כי אז הלא היה מראה ציון שכה חבבוה וכובד כל ישותה בלא נחטא בשפתינוﬠם מופלא הﬠם היהודי חם־הלב, אשרי מי שיכול להגאל קודם שיגאלו כלל הﬠם.

תר׳׳ן ותרנ׳׳א שנות התﬠוררות: רוסיה התנﬠרה ממרבית יהודיה, והללו, במוט הקרקﬠ תחת רגליהם וכששמﬠ הישוב הצﬠיר בארץ האבות פותח מﬠינות בלבם נתﬠוררו, נדחפו לבוא במחנות גדולים למצוא מחייה באותן נחלות קטנות שהיו לפניהם קודם שידﬠו הם כל צרכם וידﬠה הארץ כל צרכה מה ﬠושים וכיצד.

לא אבוא לספר היסטוריה מופלאה אף כואבת זו, או לחפש ﬠקבות הזמן האבוד. אני ﬠומד כאן כדי לראות את הזמן שﬠבר בתוך היום הזה, כמקור, כמורשה וכאות, ואולי תבינו לרוחי אם אטול לﬠצמי רשות ﬠתה למגﬠ פרטי יותר, שכן ההיסטוריה שלי בארץ־ישראל, מתחילה באייר תרנ׳׳א – כשﬠלה אבי ﬠל חוף יפו, וצמיחתי ﬠל קרקﬠ זו פותחת באב תרנ׳׳א, כשהתנחל אבא ﬠם אחיו ואחיניו ﬠל אדמת חדרה, והקימו להם שם ,,סוכת קרשים" ﬠל מגרש פתוח מכל ﬠבריו, ,,לקליטת אויר חופשי מספר אבי בזכרונותיו פתוח ללטיפת קרני השמש". (ﬠל היתושים נודﬠ מיד אחר־כך). (מחציתי האחרת, מצד אמא, נשתלה בתמוז תרס“ח, כשאמי מרים ואחיה יוסף ויץ הגיﬠו ארצה).

כלום תהא זאת פריצת תחומי היאה אדוני היושב־ראש אם אטול לﬠצמי רשות לספר לכם, כי חמשה היו הסמילנסקאים הללו שהתישבו ﬠל אותה קרקﬠ, מואסים לגור בחאן המפורסם: ,,מזוהם ללא נשוא׳׳, ,,פﬠור פה כשל חיה רﬠה׳׳, ,,הקודר והמלוכלך והסגור מכל צדדיו", כאשר תיארו מבנה ידוﬠ זה איש איש מהם לפי דרכו. הלא הם: המבוגר בהם, זאב אדם בן 17 ﬠובד מסור ושתקן. אחריו, רב פﬠלים וקודם לו בארץ בחצי שנה, אף כי צﬠיר ממנו בחצי שנה משה. דוד, הנקי והשקדן היה בן 15, ומאיר, הרך והﬠנוג, הוא בן 15, וﬠוד האחות שפרה, בוﬠרת באש טולסטוי כולם מנוחתם שלום.

שנה קודם לכן ביקר בארץ הסב שמﬠיה סמילנסקי, אשר כ־50 אלף דונם מאדמת אוקראינה היו נחלתו, ולא חסר לו בה ולא לבניו ולבני־בניו מאומה, לא בנכסים ולא בתורה. אך בהמלצת טיומקין קנו להם נחלה נחלמת בארץ האבות. אדמה ירוקה ספרו תחילתה קרובה לים, ונהר ﬠובר בקרבתהכולה ﬠידית להזרﬠ חיטים, ושחור הקרקﬠות מזכיר שחור קרקﬠות של נוף הילדות

בסוכת הקרשים והמחצלות, ﬠל גבﬠת החול, הופרש מדור קטן לאחות. אך החום, הקור, הגשמים והחול הפורח, לא שﬠו לקירות וחדרו בנקל, ואתם כל השרצים האפשריים, וﬠל כולם היתושים.

המים הובאו מן הבאר, דלוחים ומרופשים, ﬠל ראש ﬠרביה; הלחם אפוי בזכרוןיﬠקב, ולא היה במי לתלות אשמת כתמי הﬠובש הירקרק שפשו בו. קמח, סוכר ושמן הובאו מיפו. מן הצ׳רקסים קנו חלב, חמאה, ﬠופות וביצים, ולﬠתים היה בא הרופא.

הידﬠנים הסבירו כי המלריה הנוראה, מקורה בﬠיקר בﬠיפוש האויר. פתחו איפוא חלונות; הרבו אור, הרבו אויר, ותבריאו!

היו אמנם שתלו את המלריה באכילת אבטיחים יתר ﬠל המידה. אחרים התלוננו ﬠל המים, הם המאררים. ואלו היתושים, לא היו אלא בין טרדנים מציקים, ותמימים למדי בכל השאר.

אלא שהקדחת לא היתה תמימה. בני ה־15 ובני ה־17, החלו נוכחים מיום־ליום בבוא המוות. ﬠל ימינם וﬠל שמאלם התהלך המוות, לא פוסח ﬠל איש, לא ﬠל גיל, לא ﬠל זכויות, ולא ﬠל צדקת אדם. קראו לה קדחת רגילה, קדחת ירוקה, קדחת צהובה, והיתה שם כמובן גם קדחת שחור השתן. בתי הﬠלמין בזכרון־יﬠקב, ביפו ובחדרה ﬠצמה לא ידﬠו שבﬠה. ﬠובדים, שרים, חורשים, מקווים לבנות בתים כשיגיﬠ הרשיון, ואפילו בלﬠדיו אלא שהמוות מלווה ומקיף סביב. צללים רוﬠדים מתהלכים שם קודחים, בוﬠרים, שיניהם צוללות.

קרובים ורחוקים התחילו מתﬠרבים, נוזפים במתיישבים. אלה קוראים להם "ילדים" ואלה – "מטורפים". ושני הכינויים אמת.

הרבו אויר רﬠנן, הסתלקו מן הטחוב והנצלו. אכלו היטב והנצלו.

גורו לכם ﬠל שפת הים מול הרוח והנצלו. אבל המוות היה חזק מדי, ואין ניצל מידיו. ﬠוברים ושבים סבבו סחור סחור חדרה, שלא לבוא ﬠד תחום המוות.

שממון ושﬠמום וקדרות בין צריפי המתיישבים. הרוח היתה ﬠוד רﬠננה בﬠד המחצלות אך רוחם של אותם שגדלו בינתיים בשנה, וכבר היו בני 16 ובני 18 – היתה נמוכה ביותר. אחר־כך בא היורה. הקדחת קצת רפתה. אבל גם כוחות המתישבים, והונם שיצא לא לברכה מרובה ובראש כבוש הם נוסﬠים למצוא מנוחת מה בראשון־לציון, ואגב, שמוﬠה אומרת כי בונים את רחובות.

הסיפור לא תם. רק התחיל. גם התלאות וגם הפלאות. אבל די בזה. הלא כל בר־בי־רב יודﬠ היום כי לא אויר טהור בחלונות סוכת הקרשים החולמת ידביר את האנופלס מחולל המלריה. כל כך אנו יודﬠים זאת, ﬠד כי שוכחים כי אכן דוקא האויר ההוא, הטהור, הﬠלומי, החמים הוא שﬠשה כל זה. בצריף הדל, המחופה ﬠנפים ﬠל גבﬠת החול, מוקפים לא־כלום, ﬠומק שממה אשר לא שיﬠרו גודלה (אילו תפשו אולי לא יכלו לﬠמוד בידיﬠתם הנוראה הזו). נﬠרים רכים, תמימי מבט, כשמכאן הקברים התחוחים הנוספים יום יום, ומכאן אין קץ הלא נודﬠ ולא נכבש, ומﬠבר מזה הירוקת הכוזבת של הביצות. להיות בלב כל זה, הרחק מאמא־אבא, להתהלך ﬠם המוות בחדרה, ולשאת ﬠינים תמימות אל המופלא זה הדבר אשר כל ביאור לא ידלנו, וכל פירוש לא יכילנו, אלא רק אולי לפתוח ולשיר, או אולי להחריש ולקשוב.

אהה, מי יתננו כאן, כעת, קצת מאותה רוח שנשבה אז בפתח סוכת קרשים אחת ישנה, רחוקה, שם ﬠל גבﬠת החול.

הפועל הצעיר כרך ל"ד, חוברות 11-12.

דבריהכנסת, ישיבה קפ"ח, ז' בכסלו תשכ"ג, 4 דצמבר 63.

אלו דברים שיזהר חזר אליהם שוב ושוב, עד שחתמם ב"צלהבים".