טנקים מעל שכם

כשהוצבו הטנקים סביב שכם ביום האדמה ותותחיהם טווחו על מטרות בעיר – מה חשבו נותני הפקודות שייקרה אחרי כן?
שרק תהיה בהלה ביו הערבים והם ינוסו מייד, ילמדו לקח ויחזור השקט? האם העלו בדעתם שהעיר המופגזת בתותחים תיהפך אז ללפיד ולהצהרת מלחמה ולחידוש כל קרבות הכיבוש? שתיפתח עלינו מלחמה שראשיתה ידועה והמשכה ככדור שלג, בהתערבות מדינות ערב, וכל העולם, אלה בטילים ואלה בנידויים? או הכל כדאי ובלבד שאוסלו תמות?
האם העלו בדעתם שלהפגיז את שכם זה להטיל פצצה בעולם ומלחמה אצלנו? מלחמה שלא תהיה כמו הקודמות כי אף מלחמה אינה כמו הקודמות. החזית תהיה בלב העורף. וטילים מטילים שונים ינחתו באמצע הערים. ואין צורך להמשיך.
מי צריך עוד מלחמה? למה עוד מוות, למה מות חיילים, למה מות אזרחים רבים מופגזי טילים? וקודם כל, למה צריך תותחים כשאפשר לדבר?
ולמה צריך סמלים ריקים וחסרי שחר כהר־חומה וכ"קבר יוסף", ולמה שפך דם בגללם מי יודע עד כמה? שאלות אל הקיר.
בני אדם, מה אתם עושים? יהודים בישראל, מה אתם עושים?
בשבוע שעבר עמדו הטנקים של צהל מעל שכם והתותחים כבר טיווחו על בתיה, מי מציל אותנו מן הפקודה מן הירי מן האש מן הזוועה מן האיוולת ומן החורבן?

יזהר סמילנסקי, 1997

גם הר חומה זה טרור

גם הר חומה זה טרור, או איך תקרא לאירוע שבו מושכים את הקרקע מתחת הרגליים?
ניירות הבעלות על הקרקע הזאת אינם שווים יותר מניירות הבעלות של הערבים על טלבייה וקטמון. כל זכויות הבעלות נעשו כשחרטום הנגמ"ש היה מציץ מרכס הגבעה. וערכאות האישורים היו מאוישים רק על ידי הצד הכובש בלבד.
טרור אינו רק פיגוע בדם, טרור הוא גם מיחטף בכוח של שדה, של בית, של דרך, של עתיד.
ומשהוחלט בהסכמים החתומים כי לא קובעים עוד דבר בלי משא ומתן – גם הוחלט שהסכמים מחליפים לקיחה חד צדדית, ושמעתה לא תהיה עוד שום לקיחה בכוח, יהא צידוקה מה שיהא, אלא יושבים ודנים עד שמסכימים.
ואילו כשתובעים שהצד השני יואיל להנמיך את ציפיותיו, ואם לא, לא יקבל כלום, קובעים שרק צד אחד צריך להנמיך את ציפיותיו, ואילו הצד השני יכול גם להגביה. למה? כי יש לו יותר כוח. ואם כוח אין עוד הסכמים, וכל צד הולך ועושה בכוח שלו, זה בכוח הטרור שלו וזה בכוח הלוחמה הסדירה שלו, ושוב במעגל ריצה אחרי זורקי האבנים, ושוב מﬠשי טרור מתועבים.
אבל, ראו איך רצים כעת אחרי ערפאת שיבוא להשקיט את הטרור, בלעדיו לא יכולים, וכל צה"ל האדיר מחכה לערפאת שיעשה חוק וסדר, שיבוא מהר להפסיק את הטרור בצד שלו, בעוד שבצד שלנו לא מפסיקים את הטרור שלנו בהר חומה. כי הר חומה הוא טרור שהתחפש לחוק, ונחשב לקו האדום שלנו.
האם רק לצד אחד יש קוים אדומים? האם רק לצד אחד יש זכות לקבוע קוים אדומים ולצד השני אין שום זכות, גם לא זכות להתווכח ולטעון כנגד? כי אם כך, אין כל הקוים האדומים שלנו אלא הם רק תביעה לכניעה ללא תנאי.
זכות־יתר של צד אחד היא סוף המשא ומתן. סוף ההסכמים וחזרה אל הכוח. זו תביעה בלתי אפשרית של צד אחד אל הצד השני שיפסיק לא רק ללחום אלא גם לחלום. ואין איש בעולם שיכול לגזור על איש אחר שיפסיק לחלום. העם היהודי חלם אלפיים שנה ולא נואש. אפשר רק לנסות ולהחליף חלומות משיחיים בהסכמים ראציונאליים של קח ותן.
המוצא הוא רק הסכמים הדדיים, רק פשרות, מכאיבות לפעמים, רק הכרה שצד אחד לא יכול לקום ולעשות בלי הסכמת הצד השני. ושכל הר חומה צריך מעתה להסכמת שני צדדים. עברו הימים שאפשר היה לעקוף ולהתחכם ולחטוף וליצור עובדות גמורות. עם ובלי ניירות בעלות. המשחק הזה נגמר.
מפני שבמקום שרק צד אחד רשאי לקחת והצד שני רשאי רק לוותר – שם נעשית ההזמנה למוות. והוא כבר עומד כאן, בפינה. הטנקים שלנו מול שכם, הפיגועים הזוועתיים שלהם, וסוריה המטווחת טילים.

יזהר סמילנסקי, 1997