"ההגנה" – כנﬠורי המדינה

ב"יומן המלחמה" שלו מספר בן־גוריון ﬠל קבוצת סופרים שכינס (26.11.48) ואמר להם בין השאר, ככה: "מאה אלף לוחמים ﬠל חירות ﬠמם זוהי היצירה האנושית הגדולה ביותר בימינו שתשמש מקור לספרות ולאומנות במשך דורות. זוהי הפואמה ההיסטורית שכותבים מאה אלף מתפארת הנוער, והכל מרוכז בה ﬠכשו ויהיה מרוכז כל זמן שתﬠמוד סכנה לקיומנו וﬠצמאותנו.”

כדאי לחזור ולהקשיב לדבריוֵ. המלחמה, אמר, מלחמת הﬠצמאות, לא היתה רק אמצﬠי להרחקת האויב ולמיגור כוחו הפיסי – המלחמה היתה גם, לא יאומן, יצירה: יצירת תרבות בין שאר יצירות רוחו של האדם, בספרות, בשירה, בהגות או במפﬠלי האדריכלות הﬠומדים לדורות.

מאה אלף הלוחמים ﬠל חירות עמם יצרו לדבריו יצירת תרבות גדולה, ובﬠצם את היצירה האנושית הגדולה ביותר. זו לא היתה ﬠוד מלחמה אחת בין המלחמות אלא מלחמה שהפכה להיות יצירה הומנית, יצירה שאינה כתובה בﬠט ﬠל נייר אלא בﬠובדות ﬠל פני הארץ, מרוכז בה הכל, כל ﬠניני האדם והﬠם, כל מרחבי הﬠם ודברי ימיו. מי שירצה אפוא להיווכח, לא ילך אצל שאר הספרים, השירים והאנדרטאות – אלא ילך אצל תולדות המלחמה הזאת.

גיבור היצירה הוא הנוﬠר היהודי ונושא הﬠלילה חירות הﬠם. פּﬠם נבנו פירמידות גדולות בידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, פﬠם נבנו קתדרלות גדולות ﬠל ידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, וכﬠת מאה אלף לוחמים יהודים בשנה גדולה ונוראה אחת, הקימו את פאר היצירה האנושית, את הפואמה ההיסטורית הגדולה מכל.

ארבﬠ הנחות גדולות יש כאן. האחת, שהמלחמה איננה בהכרח אמצעי אלא בבחינת יצירה; השנייה, שהיא יצירת תרבות הומאנית המכילה בתוכה הכל; והשלישית, שהנוﬠר שﬠשה את המלחמה, תפארת הנוﬠר, היה קולקטיב גאוני שכתב את הפואמהִ ההיסטורית, הגדולה מכולן; והרביﬠית, שזו היתה מלחמה למניﬠת הסכנה לקיום.

לא היתה בדבריו כמין היסחפות של נואם נרגש ביום הזכרון; אדרבא, בן גוריון הזמין אליו את בחירי הסופרים כדי להציג לפניהם את הפואמה ההיסטורית הזו.

וגם לא היתה זו כמין מטאפורה רטורית להאדרת שם הנופלים, ולא כהתפעלות בן הגולה המעריץ את יופיו של הנוער שגדל כאן, או כתודת זקן שחייו היו תלויים בכוחם של הצעירים, או במי שראה את התממשות מורשת היהדות הרוחנית במעשים ארציים הפותחים היסטוריה חדשה, ובעצם כהתפעמותו של יהודי שחיכה לגאולה המשיחית והנה היא מתקיימת בדרך היסטורית – בן־גוריון האמין באמונה שלימה במה שאמר, כי נﬠרי "מגש הכסף” אמנם ﬠשו את הגדול שבמﬠשי האדם: במלחמתם הם יצרו את היצירה ההומאנית מכולן.

במכתבים אין־ספור שכתב במו ידיו להורים השכולים שוב ושוב אמר להם כי בניהם לא רק תפארת האדם היו, אלא שהם לא אבדו ולא חדלו, אלא נספגו אל תוך החיים של כל הדורות. "חיי בנך”, כתב לאם חייל שמת, "לא באו אל קיצם, הם נשתלבו בארג חיי האומה, כל עוד האומה קיימת, והם יחיו בה עד סוף כל הדורות.” “לא הקיץ הקץ לקיומו של הבן שמת,” כתב לאם אחרת "מפני שיש גם קיום עליון, לא במובן הדתי", כתב, "אלא קיום עליון היסטורי, וכל איש שחייו לא עברו לריק – גם לא יקיץ עליו קץ, חייו עומדים וקיימים, ומפרים את החיים הבאים, ומעלים ומאירים אותם.”

הישרדות היסטורית מעבר להישרדות הפרטית, כמין גאולה למאמין חילוני.

מﬠבר לשלוש ההנחות האמורות, אסור לשכוח את ההנחה הרביﬠית שהזכרנו – כי היצירה ְההומאנית שהמלחמה יכולה ליצור אינה נוצרת אלא רק במלחמה המונﬠת סכנה לקיומנו ולﬠצמאותנו – שאומר שאין שום מלחמה מוצדקת אלא רק אם היא מלחמת הגנה, מלחמה אם אין מוצא. ובין אם נקבל את כל דבריו של ב.גֵ ﬠל היצירה הנוצרת מן המלחמה ובין אם נחלוק ﬠליהם תמצית דבריו אינה אלא זו: מלחמה רק אם אין ברירה, רק אם היא הגנה.

וכאן הגﬠנו אל ההגנה.

*

לא באתי לכאן כדי לספר לכם את סיפורי תולדות ההגנה לדורותיה, ולא לגלגל בכמה זכרונות עצובים־מתוקים – טובים ממני ויודﬠים ממני יספרו לבלתי יודﬠים. ולא באתי כדי לגלגל בנוסטאלגיה ולהתרפק ﬠל "היו ימים" ולהיאנח איך היה פﬠם ואיך היום, גם לא כדי לספוד לנופלים במלחמות, וגם לא כדי להזכיר אחדים מהם שידעתי מקרוב, ושמותם ﬠדיין שחור בקרבי ולא מנוחם. באתי כדי לדבר עקרונות מלחמת ההגנה.

מלחמה רק אם אין ברירה. ועל איך עושים ומה עושים כדי שתהיה הברירה, כדי שלא נגיע עד סף האין ברירה. ועל איך במאת שנות הציונות התחלפו המלחמות הקטנות בגדולות, והגדולות בגדולות מהן, ואלה בגדולות ונוראות מכולן – תמיד כדי למנוע את הסכנה לקיומנו ולעצמאותנו – עד שנעשה ברור כי הטובה שבמלחמות המגן – היא המלחמה לביטול הצורך במלחמה. המלחמה לביטול אויבותו של האויב. ושאפילו אם נכון הדבר שהמלחמה יצרה פעם את היצירה ההומנית הגדולה מכולן – הרי השלום הוא היוצר את הגדול מכל יצירה הומנית אפשרית.

*

בואו נסקור רגﬠ במﬠוף את מאה שנות הציונות ואת תולדות ההכרח החוזר לאחוז במלחמה. נתחיל בתקופת התינוקות, בימי "בר גיורא" ו"השומר" ונחייך אל התמונות שבידינו, ואל האנשים שבתמונות, אנשים יפים וﬠשויים ללא חת, עזי נפש, כבירי שפם, ועטויים מדי פרש בדואי, חגורי מחגורת כדורים, רובה נורא הוד בידיהם, אקדח באבנטם וגם המאכלת היא השיבריה. הם שׂהיו סובבים סביב הקיר במושבות הגליל והם השומרים בכרמי יהודה, והם שהיו מצילי כבוד האדם היהודי החדש.

קשים ובודדים היו חיי השומר, קשים יותר ובודדים יותר היו חיי אשת השומר, וקשים מכל היו אין־סוף התיגרות, בטווח אורך הזרוﬠ, שלא היה להן סוף, וגם אי ההבנות שׂלא היה להן סוף בין השומרים ובין הנשמרים, גם כשכל הישובים כולם לא היו אלא כמה נקודות בודדות מפוזרות ﬠל מפת הארץ הריקה מיהודים.

תקופת הילדות נמשכה בין מאורﬠות 1921 ובין 1929, בין תל־חי ובין חברון, צפת, חולדה והשאר. ההגנהֵ עוד אינֵהֵ ארגון ארצי. בודאי שﬠוד איננה ארגון צבאי. מחסור בכל ובנשק יותר מכל. התפרצויות הערבים בנקודות שﬠל הספר ובשכונות שﬠל התפר, ההישמרות מﬠינם הרﬠה של הבריטים, התגבשות גושי הישובים למחוזות רצופים יותר – ואליהו גולומב ודוב הוז ושאול מאירוב (אביגור) מתרוצצים ﬠל פני כל הדרכים, וגדודי הﬠבודה וההגנה, "הפוﬠל הצﬠיר" המתונים ו"אחדות הﬠבודה" התקיפים, והאכרים ב"הגוש האזרחי" המתקרבים ומתרחקים. והכל כל הזמן קטן מאד, כבד מאד, וקשה מאד, ואין כסף, ואין נשק, ואין ואין, ותמיד אין – ומתחילה להתממש הלאומנות הﬠרבית, וטווח המגﬠ ְבין ההמונים הגוﬠשים ובין היהודים הנלחצים, כטווח האקדח.

שנות השלושים היו שנות נﬠורי ההגנה. ה"שורה" הלכה ונעשתה לארגון. מחציתן הראשונה ראתה ﬠלייה גדולה ומחציתן השנייה נתאזרה להתמודד עם המאורﬠות שקדמו למלחמת הﬠולם השנייה. וכאן אפילו אני יכול להﬠיד מﬠצמי איך בשבת בבוקר בדרך אל הבקﬠה שבין בית־הכרם וגבﬠת־רם, מתחמקים כל מיני טיפוסים ומתלקטים בה אחד אחד, לבושי גרבי חקי ﬠד הברכיים ומכנסי חקי ﬠד הברכיים, ושוקדים להתיישר בשורות ולהתהלך בשורות כשהאחד שלפניהם שואג ﬠליהם הברות קצרות שמריצות אותם הלוך ושוב, אלוהים יודﬠ לטובת מה, או בﬠרב סגריר וקר, בשכונת "משכנות", מﬠבר לגדר בית־ספר חשוך סובבים שניים קפואים להשגיח אם אין עין בריטים בולשת ולהתריﬠ אז בפﬠמון חשמלי חבוי את המתאמנים במרתף אותו בניין ולהשביתם ממלאכתם הקפדנית לשלוף אקדח מחגורתם בששה מספרים ולהחזירו בששה מספרים ולספוג נזיפה של ﬠוכר ישראל ובטחונה למי שלא דייק כחוט השﬠרה, או לרוץ כשד ולהﬠביר פתקים של ”סודי־ביותר" מאת יﬠקב פת אל אלמוני שצריך לגלות את מﬠנו בלי לשאול אדם, או מאוחר יותר, בקריית ﬠנבים, במתבן שמﬠל הרפת הגדורה, להתאמן בﬠשרים ניבחרי כל האומה, בחורים אחד אחד, שנשבﬠו וקבלו ﬠל ﬠצמם בחומרה לﬠמוד ישרים בשורה ההיא ולשלוף כולם יחד כאיש אחד מן החגורה את האקדח בששה מספרים מדויקים בקפידה ולהחזירו בלא פחות מספרים, וגם לפרק ולהרכיב בחושך מוחלט חלקים של שור ושלִ פר ושל משור שﬠורבבו יחד, לאקדח אחד בלתי יורה וחסר כדורים, ולשמור הכל בסודי סודותִ ואפילו מן החברה ﬠנובת הצמות, שמתנשקים איתה פה מתחת לברושים והיא יודﬠת הכל אבל לא מגלים לה. וﬠוד אחר־כך, בבן שמן, ﬠל הגבﬠות, בכוח ﬠצום של מחלקה שהיא ממש שלוש כיתות מלאות, שבגבורתן אפשר לכבוש כל כפר וכל הר קרח, ושם הם גם מקפצים בין הקוצים, מאיימים מאד ﬠל הפורﬠים האפשריים במיני רובים שבינתיים הם רק מקלות ובשאגות אדירים של מסתﬠרים ללא חת, שאיש לא יﬠמוד כנגדם חוץ ממפקדם החושד תמיד שכשאינו רואה הם סתם משתטחים להם ﬠל הקרקﬠ החמה, כלטאות צﬠירות, שמה להן מלחמה ומי להן מלחמה איזה שתהיה. או שהם סביב שולחן החול מפתיﬠים ביוזמות קרב חריפות ﬠוז ובאמצאות תושיה נועזת, ובﬠזרת מקלות וחוטי ברזל, איך לעקוף ואיך לאגוף ואיך לחטוף תנומה בלי שהמפקד חד העין יתפוש.

*

ברל ובן גוריון היו שוקדים מלמעלה, ויצחק שדה היה אץ בשדות, והאצ״ל מתארגן, והתלבטו אם הבלגה או פעולת גמול, או נקמה או המתנה, ("בין נקמה ובין הבלגה" – נאם טבנקין בפני הבחורים – "יש ﬠוד תחנה אחת – והיא ההגנה”), והנוטרים והנודדת, והטנדר, וחומה ומגדל, וקאוקג'י בא, וספינות המﬠפילים הראשונות, ווינגייט ופלוגות הלילה, וההגנה שמחוץ לגדר, והמרד הﬠרבי, והמופתי, והכנופיות – והנוער העברי נקרא ונותן כל מעייניו לבטחון: אנשי העליה השניה והשלישית תפשו את כל קשת תפקידי ההנהגה ולא הניחו לאיש מבלﬠדיהם להכנס, מוכשר ויﬠיל כאשר יהיה, ורק הבטחון נשאר לצברינו החמודים. והבטחון כחזות הכל: כביטוי עצמי, כפריצת אפיקים […] , כנטילת אחריות, כחישול מנהיגות וכעיצוב מדיניות. וגם כרומנטיקה והגשמה עצמית. כל בחור וטוב לנשק. לרבות השירה, הספרות, ההגות, לרבות התנזרות משפע החיים, ומפיתויי קריירות מעשירות, כל ההכל, ובמין מובן מאליו: ההיסטוריה קודמת לביוגרפיה.

את הסיפור על תקופת הבגרות, ﬠד שנות הארבﬠים, אין צורך לספר כאן, לא ﬠל מלחמת הﬠולם ולא ﬠל השואה שﬠוד לא נודעה אז וגם לא ﬠל התארגנות כוח המגן, ולא ﬠל הקמת הפו"ש והפלמח, ולא ﬠל הלחי שמנה בשיאו כמה מאות, וגם ﬠל האצל שמנה בשיאו כמה אלפים וגם ﬠל ההגנה שמנתה אז ﬠשרות אלפים (כולם נקראים היום בשווה "ארגוני המחתרת" כאילו באמת היו שווים), ולא ﬠל ריב האחים, וגם לא ﬠל המאבק שנוסף כﬠת – המאבק ﬠם הבריטים: הכל ידוﬠ. הלא התקופה רק מﬠבר כתלנו ואין מה להאריך – הביוגרפיות של רובנו כבר טבולות בהיסטוריה הזאת. ורק ﬠוד להדגיש כי הצבא שבדרך, של המדינה שבדרך, קיבל ﬠל ﬠצמו לא בלי הרבה פולמוסים פנימיים, להיות צבא הגנה בﬠיקרו, אין ברירה. דיברו אז ﬠל "טוהר הנשק", וﬠל "נצירת ההדק", ולומר את האמת, דיברו גם ﬠל "ﬠרבי טוב הוא ﬠרבי מת" וגם ﬠל "לראות את השאלה הﬠרבית דרך כוונת הרובה". כי גם בתוך שורות "ההגנה", כידוﬠ, היו יותר משני קולות.

ﬠל התקופה הבאה, בודאי אין צורך לספר כאן, תקופת ﬠרב המדינה, הקמת המדינה וראשית צﬠדיה הﬠצמאיים. וגם ﬠל המﬠבר מן "ההגנה" לצבא הגנה לישראל, או ﬠל פירוק הפלמח וﬠל הטמﬠת האצל והלחי בצהל – ואנו פטורים כאן מהרבות דברים.

מאז וﬠד היום ﬠברו, לאט ומהר, ארבﬠים שנה וﬠוד שנתיים, שנמנות, כמו הכל כאן, בספירה לפני או אחרי איזו מלחמה, והלא הכל ﬠבר ﬠלינו וﬠל בשרנו וﬠד צוואר. ורק זה, שכל המלחמות כולן היו מלחמות מגן1 – מלחמה אם אין ברירה – חוץ ממלחמת לבנון שגם היתה כשלון, כשלון ﬠם לקח: שכוח, וגם הגדול שבכוחות, אינו ﬠושה פתרון מדיני, שﬠושה שלום.

ובין כך ובין כך אנחנו תקוﬠים. הסכסוך בין היהודים והﬠרבים ﬠדיין תקוﬠ בלא פתרון.

וכבר ניסינו את מלוא כוחנו, הפיסי והנפשי, ופעם אחר פעם הצלחנו ונצחנו במלחמה אחר מלחמה. אבל המלחמה היא לא נוצחה והיא עדיין כאן, תלוייה מנגד. כוחנו הצבאי הולך וגדל, צהל הולך ומשתכלל, אבל לאחר מאה שנות ציונות וארבﬠים ושתיים שנות מדינה – והבﬠיה לא רק שלא נפתרה, אלא שהתברר מﬠל כל ספק, שהיא כזו שאיננה ניתנת לפתרון על ידי כוח, גם כשיעמוד כל הכוח שבעולם לרשותנו. הנה, הגענו כעת אל המקום ששום מלחמה לא תוכל לפתור. וברור כעת לגמרי שלא יותר כוח, ולא יותר דם, לא יפתרו עוד את הסכסוך הזה ולא עוד מוות. וחבל על כל מת. משני הצדדים. ההסכם ﬠם מצרים היה בינתיים האות המﬠודד ביותר. שלום שאינו מלא ﬠדיין,ְ אבל עד כדי עדות שיש ﬠם מי לדבר ויש ﬠל מה לדבר – ושגם הגרוע בהסכמי השלום טוב מן הטובה שבמלחמות.

ולאחר שעברנו מתקופת כח המגן הפרימיטיבי לתקופת כוח המגן המשוכלל ואולי הוא מן המשוכללים שבﬠולם – […] כי שום תוספת כוח לא תוכל לפתור את הסכסוך, מפני ששאלות מדיניות אינן נפתרות בכוח, אלא נפתרות במשא ומתן.

יש דרכים שונות להשיג בטחון. אפשר להקים מבצרים, אפשר לחפור קווי מﬠוזים, אפשר להשכים ולהכות את האויב המתכונן, אפשר להשמיד את מﬠרכיו ואת מחסניו ואת מצבוריו, אפשר להפתיﬠ אותו בטרם היה מוכן, ולכאורה אפשר גם להשמיד או להגלות ולגרש את כל אוכלוסית האויב ﬠד האיש האחרון כמו ב"הפתרון הסופי” – ישמרנו האל – ולﬠומת זה, אפשר שבמקום לסכל את כוחו של האויב ﬠל ידי הפﬠלת כוח – לנסות לבטל את אויבותו של האויב. לא במלחמה כנגד מלחמה אלא במלחמה כנגד הצורך במלחמה. ﬠל־ידי היפגשות וﬠל־ידי הידברות וﬠל־ידי משא־ומתן ﬠל פשרות הדדיות, וﬠל־ידי הסכמה הדדית לכל מיני קח ותן – ואין זה ﬠניין לימות המשיח אלא ﬠניין שבכל פינה בﬠולם הולך כﬠת ולובש ממשות.

אל תﬠלו בדﬠתכם גם לרגﬠ שאני ﬠושה ﬠניין קשה וכמﬠט בלתי אפשרי כאילו הוא קל ופשוט. ﬠניין קשה מכל צד.

גם מצד הﬠרבים שﬠדיין אינם רצים להסכים, וגם מצד היהודים שﬠדיין אינם רצים להסכים. ושגם אלה וגם ﬠדיין סבורים, ברובם, שהסכסוךְ לאִ ייפתר אלא בכוח, ושצריך לכן לאגור ﬠוד כוח ולאים ביותר כוח ולנפנף ביותר כוח, ולהכין את זירת מיפגש הכוח –– כשהקושיֵ העיקרי איננו בכוחות אלא במוחות. במוחות המסרבים להודות במציאות, ומסרבים להודות שנגמרה תקופת הכוח והתחילה תקופת מניﬠת הכוח, מניﬠת ההגﬠה לשימוש בכוח, ושמוכרחים לﬠשות כﬠת הכל, בכל הכוח, לפני שיבוא הכוח הנורא ויהרוס הכל לכולם. ואם ﬠד ﬠכשיו היתה ההגנה שיטת השימוש בכוח רק אם אין ברירה – הרי כﬠת שיטת ההגנה היא, למנוﬠ את האין־ברירה מהגיﬠ. מתוך ידיﬠה שﬠל כל ברירה וברירה צריך לשלם. אלמלא שכנגד התשלום שגובה גם הטובה שבמלחמות – שאר התשלומים הם כאין וכאפס.

*

חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.

וחי אחיך ﬠימך. ולא מת אחיך מידך. וכך, לא מתנחלים ﬠל גבו של ﬠם אחר, ולא מגרשים ﬠם מתוך ארצו, ולא מגלים עם מתוך ﬠם, כשם שלא משמידים ﬠם מתוך העולם. לא. אנחנו הﬠם ששמﬠ את הקול. אנחנו הﬠם שמוליך את הקול. את קול צעקת דם החינם.

הגﬠנו כעת בארץ עד גבול המלחמות. ﬠוד מלחמה לא תשנה כלום. גם אם ננצח במלחמה הבאה, שורש הבעיה יישאר. והוא יצמח ויכין עוד מלחמה, את המלחמה שאחריה, תמיד נוראה מן הקודמת והרסנית עד שמי יודﬠ מה ﬠוד יישאר אחריה. אין לנו עוד מקום בארץ לעוד מלחמות. וההגנה כﬠת היא רק אחת – ביטול סיבת המלחמה, ביטול אויבות האויב. אני כאן ואתה אויבי כאן, וזכותך לחיות כזכותי לחיות, והודאה הדדית, זה מודה בזה, הודאה שאין קשה מהשיגה – אבל הודאה שאפשר להשיגה, והדוגמאות בעולם הולכות ומתרבות.

הסכסוך של חצר תל־חי שבטווח סביבתה, או של חצר חולדה עם הﬠרבים שבטווח סביבתה – נעשה כעת לסכסוך עולמי בטווח ﬠנינן של המﬠצמות. וזירת המלחמה שלנו איננה זירה מקומית ומוגבלת. ומניﬠת המלחמה שווה תשלום מחיר. וזה אפשרי. וזה ניתן. ואסור לשבת ולהמתין. המלחמה הבאה צריך שתהיה רק אחת: המלחמה למניﬠת המלחמה.

‎במלחמת לבנון שׂהזכרתי ראינו במבהיל איך אפשר להפﬠיל את הכוח הגדול ביותר ולהיכשל לגמרי: הבﬠייה נשארה בלתי דרוסה, גם לאחר שאלפי אנשים נדרסו לבלי קום.

*

ראינו, אפוא, איך משלב הינקות של ההגנה, כשלחם השומר בטווחִ אורך הזרוﬠ, בא שלב הילדות של אנשי בטחון ששמרו בטווח האקדח, ואחריו שלב הנעורים של ההגנה ככוח קדם צבאי בטווח הרובים, שלב הבגרות שקדם להקמת המדינה, והוא כבר בטווח ההגנה הניידת ומגייס אליו את מרבית הנוער למחנותיו ולפלגותיו – וﬠד שלב הבגרות המלאה, הנושא בﬠול האחריות לחיי המדינה הצﬠירה, וכבר בטווחי מטוסים וטילים – וﬠד השלב הזה שבו אנחנו, שלב הבשלות: צבא מודרני אדיר, בתוך המזרח התיכון המחומש מחוץ לכל הגיון כלכלי או חברתי והלחוץ להתפרץ – כשבארץ קם העם הפלשתינאי בצד העם הישראלי ומודיﬠ על זכותו לשחרור – והעולם כולו נושף עלינו בזעף ומנסה להתﬠרב, וצופים בנו כאילו היינו עומדים בחלון הראווה של העולם, וכתמיד הדרכים שלפנינו הן אותן השתיים, דרך ההגנה ודרך ההתקפה.

דרך ההגנה שהביאה אותנו עד הלום ודרך ההתקפה שבכל פעם שנוסתה הכשילה. אלא שדרך ההגנה איננה מעתה אלא היא – הדרך לבטול הצורך במלחמה והמוכנות הלאומית לעשות שלום, ולשלם מחיר סביר שתמיד יהיה זול מן האלטרנטיבה המלחמתית.

*

לא ניסחף כאן לפוליטיקה קצרת טווח, אלא נישאר בתוך התביעה ההיסטורית של ההגנה: “מלחמה רק אם אין ברירה" זה ממש אפשרי. וזה ממש על סף ביתנו. ממש במגע ידינו המושטת. אם נהיה ישרים, אם נהיה אמיצים, אם נהיה אוהבים את ילדינו.

הוי אנשי ההגנה – אל תשבו כעת להתרפק על עלילות העבר – היו אתם בראש המובילים לשלום.

יזהר סמילנסקי דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסם גם במעריב, 6.7.1990

1לא הכל יסכימו עם קביעה זו, כמובן.