ד"ר יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר, סיפר לעיתונאים (“מעריב", 1.12.89), כי בשבוע שעבר הובאה למכון גופת ערבי מהשטחים.
“הגופה היתה במצב של ריקבון והיו בה תולעים. אמו של ההרוג התעקשה לזהות בעצמה את הגופה. שני חיילים ליוו אותה למכון. היא לקחה זוג כפפות והחלה לשה בעיסת הבשרים והתולעים. החיילים עמדו לידה בלי להניע עפעף".
“בחלומות שלי – סיפר הפאתולוג – לא תארתי לעצמי שאחזה בשני חיילים בני עשרים העומדים בשלווה ליד גופה רקובה כשאישה זקנה מחטטת בה”.
והיה אם תשאל האומה, מי אתם השניים? וענו לה: אנחנו הדיוודנדים של עזה.
שירים וריקודים
ב 15.11.89 לקחו שני חיילים את תעודת הזהות (שבלעדיה נעשה ערבי בשטחים להפקר) של חמדאללה, תושב מחנה הפליטים עסכר (על־יד עזה), וציוו עליו ועל כ־30 תושבים לחגוג לפי הוראותיהם את ההכרזה על עצמאות פלשתין. (“הארץ", 8.12.89).
הם ציוו עליו לשיר שיר של פאריד אל־אטרש, ובהמרצת מכות אגרוף ציוו על כולם לרקוד. “שרנו ורקדנו – מספר אותו תושב – אני לא רציתי לשיר. הרגשתי מבוייש ומושפל". אבל הוא חשש מפני מכות נוספות.
אחר כך ציוו עליהם לצעוק "צעקות חזקות מספיק כדי להוריד גשם", ואחר־כך נצטווה האיש לקלל חייל אחד, שכתגובה בעט בו, ואחר־כך הוכה בבטנו עד שנפל ממכאובים. לבסוף החזירו להם את תעודות הזהות והם שוחררו לביתם.
נוער טוב, בסך הכל לימדו את הערבים לחוג את חג העצמאות.
מבצע ניקיון
בסופי שבוע עושים עכשיו ברצועה מבצעי ניקיון – מספר תת־אלוף פולג, מפקד רצועת עזה, לכתב "הארץ" (8.12.89): סוגרים מחנה פליטים, מוציאים את כל הגברים לרחוב ומורים להם לנקות. במחנה שאטי – הוסיף המפקד – ממש שמחו בשבת לפני שבועיים, לא זרקו אבן אחת, וזה היה ממש כמו "מסדר המפקד"…
איפוא כבר שמענו על מבצעי ניקיון וטיהור? איפה כבר שמענו על "העבודה היא שמחה?”
משתדלים
“אנחנו משתדלים לשמור על הנוער שלנו – הסביר מפקד הרצועה למראיינו – כדי שחלק מן התחושות שלהם פה לא יחלחל לתוכם ויקלקל אותם כאזרחים".
מפקד טוב. נוער טוב. כמובן, כלום לא יחלחל לתוכם. וכלום לא יתקלקל, בפקודה. וכמובן, גם אותו "חלק מן התחושות שלהם" יוחזר עם הציוד וישאר פה, בפקודה.
סבלנות, אורך־נשימה ונחישות
שר הביטחון אמר (“דבר", 8.12.89):
“בהתמודדות כזאת מצליח מי שיש לו סבלנות, אורך־נשימה ונחישות. ואם נתמיד, גם אם זה ימשך עוד שנה או שנתיים, וגם אם לא ימצא פתרון מדיני – נוכל להתמודד".
חזק וברור. עוד שנה או שנתיים. וגם יותר. הכל רק עניין של סבלנות. לא עניין של מוות. לא עניין של דיכוי ולא עניין של השחתה.
סבלנות למוות, שימותו. סבלנות לדיכוי, שיכנעו. וסבלנות להשחתת הנוער, שיתבהמו.
ואם נתמיד ככה גם נצליח. גם אם נפסיד חיים. גם אם נפסיד את השלום. גם אם נפסיד את נפשנו.
בשם מי מדבר המתמודד המצליח הזה?
ס. יזהר חוזר 