למה צוחק הימין

בגלל הערבים. הם משמחים אותו כעת כל יום יותר.

המלך מאכזב, נשיא אחד משתק, ונשיא אחר מאיים; המחבלים מוסיפים לחבל, והפלשתינאים מוסיפים לתמוך באש"ף; המחסלים מוסיפים לחסל כל נסיון למתינות ולקצת עצמאות, ומוסיפים ורוצחים את ראש העיר שלהם – וכאילו החליטו כל הערבים בכל כוחם להוסיף כל יום ולשמח את הימין – והוא שמח: וכי לא אמרנו לכם?

וכי לא תמיד אמרנו שכלום לא ייצא מהושטת יד לערבים, הם צוהלים, ששום דבר לא ישתנה לטובה, הם מאושרים; ששלום לא יתכן כלל, הם מחייכים, ואין תקווה לשלום; לא עכשיו ולא אחר־כך – הם צוחקים בקול.

איזו שמחה ב"מחנה הלאומי": איזה אושר – אין עם מי לדבר! הערבים היו ונשארו כפי שהם וכלום לא ישתנה, קדימה כעת לקבוע מעשים בלעדיהם.

מרוצה יוצא כעת "הריאליזם הלאומי" לדרוס בהנאה את האידיאליזם הילדותי של השמאל. ובאים הערבים ומסייעים כל יום יום יותר, ונוסיפים ועושים בכל כוחם כדי לתמוך במייאשים, וכדי להבאיש את שוחרי־השלום הנכלמים ולשימם בדאים ושוטים גמורים.

השלום מיקסם־שווא, צוחק הימין, ועת לעשות מעשים נחרצים: להוכיח לערבים באגרוף ריאליסטי ובסיפוח ריאליסטי – ולא לדבר איתם עוד אלא רק בזו השפה האחת שהם מבינים: עובדות של כוח.

מי יהיה שומע כעת למלמולים בשפה רפה על כל מיני נמשיך אף־על־פי־כן ולמרות הכל, ועל כל מיני צריך לנסות בכל זאת, ועל־אין ברירה אלא להוסיף וללכת בדרך החתחתים אל השלום – מי עוד שומע, מי עוד מאמין?

לכן צוחק היום הימין בכל פה, ושמח אצלם.

הרחיבו מקלטים, בני ישראל, והעמיקו. הרחיבו את בתי הקברות. כי הימין צוחק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.3.1986

מי נשאר לשלום?

השגיאה העיקרית של שמעון פרס היתה יצחק רבין.

ההתכופפות שכפף עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית כדי להרכיב על ראשו את הטפיל המפונק ורע הלב הזה. לב? לשובר העצמות גבור אנצאר יש לב?

*

מי בעד הליכוד? כמובן הליכוד. מי עוד? כמובן, אלה שמימין לליכוד. מי עוד? חלק טוב מן המערך. (גור היה רק חלוץ קיצוני). רק מאינרציה הם עדיין משמאל. אבל בדיעותיהם הם ליכוד. ובראשם רבין: לא שלום אלא אוטונומיה. לא לוותר על כלום. ואנחנו נבחר לנו את נציגי הפלשתינאים. ואנחנו נעשה להם שלום. ואם לא ימצא חן בעיניהם – שילכו.

*

מחנה השלום מתכווץ. צריך לראות אמת. הליכוד מתרבה. חצי המערך כבר שלו. ומטרתם? צעד אחרי צעד – לא להתקדם. צעד אחר צעד – לא לוותר על כלום. צעד אחר צעד – שהכל ישאר כמו שהוא, שהכל ישאר שלנו. איך? כמובן – על־ידי ההסברה שנסביר.

*

במה עוד טעה שמעון פרס? אומרים – בצפיה לחרדים. שאילו הכין שיעורי־בית לא היה מצפה לא להם ולא מהם.

האם ציפה מישהו שממש לעינינו תחול מהפכת מיפנה ותתפוקק סמכות ראשי החרדים, ושחסידיהם ימרדו בהם? האם אפשר היה לצפות ייתכנות מרד שורת החסידים בסמכות ראשי הרבנים שלהם, חכמיהם ומועצותיהם? ושמתק שלמוני הליכוד יערב להם מכל פסק "גדולי התורה"?

*

אומרים כי העם עדיין אינו מוכן למהלכי השלום. וכאילו אמרו לטבח כי לא טיגן מספיק את הנתח שבמחבתו ומחזירים לו שיטגן יותר.

כמה צריך עוד לטגן את העם הזה, על איזה עוד מחבת, על איזו עוד אש – ועד כלות דמיו ועד כלות מיציו ועד מה עוד?

*

עם הליכוד – כך הם אומרים – יש רוב מוכן ללכת אל תהליך השלום האפשרי, הריאלי. תהליך שעד שיסתיים אי־מתי, כבר הכל יהיה קבוע: ההתקוממות כבר תודבר, “העובדות בשטח" תתחזקנה, גם דעת הקהל כבר תתקהה ותתרגל – וכך, בלי להתפשר על כלום, נזכה בשלום בלי כאבים, בשלום מקובל על היהודים, ובשלום – בלי הערבים.

*

וכך, כשאומרים "שלום" מתכוונים ממש לזה:

שלא ישתנה כלום, ושהערבים ירגעו, ושיהיה סדר, ושנוכל להמשיך בלי לוותר על כלום ושאם לא – צהל יראה להם. וזהו השלום.

*

עצוב לראות איך בינתיים הולכת ובאה עלינו בהכרח הכפיה שמבחוץ. והיא הולכת ובאה. הכפייה לשאת בתוצאות הסירוב. ופתאום יהיה מצור על ישראל. מידי כל מי שהיו ידידיה. אמריקה ואירפה וגם היהודים.

אין זה איום סרק. זו ממשות מתקרבת. ומה אפשר לעשות? אבל, כמובן להתחיל במסע הסברה. והסבר נסביר לכולם. אנחנו נסביר והכל יפתר. וכבר לא נצטרך להתחיל לחשוב, ובוודאי שלא ללכת לשום משא־ומתן על שום שלום.

*

יתהפך העולם, יתפוצצו הערבים, תתקרב מלחמת המזרח התיכון, נישאר בודדים ומנודים ומוחרמים, חנוקים בכלכלה, בעליה וביכולת הנשימה – אין דבר. לא נורא. אנחנו נראה להם, לכולם. וגם נסביר.

*

לאט לאט, אומר הליכוד, לאט לאט, אומרת מי שהייתה צריכה להיות האופוזיציה. לאט לאט. אומרים מכל צד. מן הימין ועד חצי השמאל. לאט לאט. צעד אחר צעד. לא להיבהל. לא ניתן כלום. לא נוותר על כלום. ובסוף נוכיח לכל העולם. ולערבים לא תהיה ברירה אלא להשלים. וזה יהיה השלום.

כסוכה בכרם, כמלונה במקשה וכעיר נצורה.

*

ואיפה השמאל? היה שמאל? ואיפה המאבק? היה מאבק? והשלום? איפה השלום?

גבורי השלום בשמאל עייפים. כבויים. שמוטי ידים. והמאבק עוד לא התחיל. ורק כעת היה צריך להתחיל ובכל ההתלהבות.

איזה רפיון, איזה תששון, איזו רוח נכאה.

ואלה יעשו שלום? מאלה ייצא שלום?

יזהר סמילנסקי, טיוטא, הוכנה לקראת בחירת יו"ר העבודה 1992