האם זה נגד מישהו? אינני יודע. לא נגד איש. רק יודע שאני בלתי־יכול בזה. שרוצה לנשום ומתחנק לי מן הבוקר. זה אצל זה: הפרדס שנגמר והבנינים שעומדים להיגמר אך ייגָמרו. זה השיכון הנדון לכליה עוד בטרם נשתכן בו אדם. ומשבצות המגרשים שבין ולבין הכסויים עישבה יבשה. אותו צירוף מדכא של דרדר אפור וקחוָן כבוי, בתוך אין־קץ חילף דל ומרושע המכסה על אנחת אלמװת־הכסף, שרמוּס מתחתיו, עם קוּרטמים ממורטטים וקרוביהם ודומיהם, סבואי אבק ושרועים על גחוֹנם, מקלט בטוח לנעוֹרֶת כל פסולת פורחת, כנועי עזובה, שהרוח מעוללת בקוֹמתם השחורה באין מכלים, שאינם עוד בחזקת שום פרח־בר ולא שום שדה־בר, כי־אם שטח קבצנוּת מחליאה, בשולי השיכון המוקם, עד בוא יומו. באותה נגינה מרבּת־עוז הטוחנת ביגיעה לאמור: למה לך, הו, למה לך. והד גנוּח של כל שפכי הגרוטאות שמעבר, המומי החום, ויגיעי הכוח: למה לך, באמת, למה לך. אז בואו נלך למַשהו. אז בואו נתאסף למשהו, אז בואו נלך לסינימה. עם גרעינים עם בנות ועם פאלאפל, ונחזור בחושך כשהטל נודף טחב עבשושי, כמתוך שק רטוב ישן, והטל יהיה מבהיק, כמעט.
אגב, אל נא תבז לכל אחד מאלה שראית: לקחנו הלבן שלבּו זהב, שמנחשים בו אוהבת־לא־אוהבת, לאלמוות־הכסף השרוע, המרשרש בכספו החיור, וגם על הדרדר לא תלין ועל אחיו הקורטם. כלום הם אשמים? הדרדרים שלשפת שדות־התבואה, והקורטמים שלאחר קש־מוּט שבולת – ילקחו פנימה. אבל לא הכיסוי אבוד־הרצון שאצל הגדרות, שמתפרכס ומוסיף מכל הנשובת הפורחת. רוצו רוצו לכם שתספיקו להצגה ראשונה!
כאן עמד אז בית־האריזה, וזה היה בית הבאר. חורבה מחלידה זו. מעליו נרומו אקליפטוסים במלוא תנופת רשרושם האדיר (נעקרו, נגררו, אינם: רק בור היעקרם פוער פה לא נסתם). והחבלבל הסגול העטה אז הכל ואת הגג.
ופעימות התוֹר של המנוע השואב, אל תוך הכוס הכפויה מעל ארובת המפלט, עם ריח הבשמים מן המשוכות, עם העשב העמוק ירוק הליח מבפנים, עם הגומות העדורות ומפותחות בדקדקנות, והדממה העמוקה המפחידה משהו, של עבי יער שותק, עם תן פתאום מדלג ורץ־עובר ועם מגע המרחק הלא־בלוּם במשוכה שממול, רץ שם ומרחיק עד תכול ריח הים הבלתי־נראה, ורק הומה נשמע בלילות העמוקים וזהב חולות תמימים רק תמול עוד היה – – –
אבל אינני רוצה כלל להתפאר ולא להלל את שום אתמול כי עבר. כשמסביב עוד המה הסער וכל בחור וטוב – אם נדמה לך, אולי, כי גם אני, כמו טובים ורבים משלנו, הולך נטוי, רגליו מאחור לא תמושנה, וראשו ורובו נופל על אפיו בעל כרחו (אם לא להיפך: רגליו נחפזות עם הזמן, וראשו ורובו מתמהמה רחוק מאחור, והולך ומתמוטט אפרקדן?), או כי גם אני כרבים מן הטובים הולך ועיני בעָרפי צופות לאחור בכיסופי התמוגגות, כמין אשת לוט שיוצא לבה אל מה שכבר, סדור ויפה כשם שהיה, ולא על מה שעוד ושאולי – אין לך טעות החלטית מזו. הו, לא. אם יוצא לבי, הרי אל מה שעוד לא בא הוא יוצא. שואף נושם. רוגש. אל מה שהוא עודו בים, נישא נישב ובא מרחוק, כאותם ענני גשם בחורף מאחר לבוא, לבי יוצא אל מה שהוא: הו, אלי, עשה שיהיה ושיבוא, אֵל: עשה נא שיהיה בא, שיהיה יפה ולבו הומה, פי כמה מכל טוב או לא־טוב, מכל סער או סהר גמורים – ולא אומר לפיכך, בשום פנים, לשחור לבן, למכוער יפה, ולצר – נרחב.
שום תאוה איני מוצא בי אל שום תמול נאה. כולי אל מה שלא היה כלל. אף כי אין זה צנוע מאוד למסור מודעה כזו. אל מה שלא היה עוד, אל מה שאולי לא יוכל להיות, אל חרגול זהב רגיש כמו הדק שבמיתרים המכוּוָנים יפה, אל שקט לבוש נקי שאין בתוכו לא שקט ולא נקי אלא נחשול אָפל, אל מבט שנעשה פתוח בהביטו ונהפך פרח מלא כחלות מאירה וקטיפנית, ולא אל שום היה היה. היה? לא טוב ולא חכמה בהיה. רק בלא־היה, באולי עוד יבוא. אילו רק לא היינו קשי תנועה כאלה, עצלים וקשורים ושייכים לכל מיני דברים שקשורים אליהם ומשויכים, כאלה דברים אשר כשלא קשורים אליהם ולא שייכים – בוכים אז מרה על שלא קשורים אליהם ולא שייכים. האם לא מתפרכס בך לצאת, כיעקב וכעשיו ממעי רבקה אמם? וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד, לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי, אל זה אשר אינו בזה, ולא כך ולא כאן, אל זה ששחפים על הים הסוער מכים כנף וצורחים כשרואים בואו מרחוק, אל זה אשר אפס קולו כבר דיו להגעיש, שגם שמץ ריחו מרתיח קורא לרוץ, לצאת, אליו שם, לעברו, לצד זריחתו האפשרית. שם בדחס ההוא הממלא ואובד באופק, ומעבר לו הלאה, מקום שנבלעים בו גם המהירים והגדולים שבעופות הנוֹד.
לבי אל שדות־הבור. ואל שדות־החיטה. בין כשהם נובטים ובין כשהם נקצרים, ובין כשהם חרושים על פניהם ולחיי הרגבים מבהיקות, ובין כשיד איש לא נגעה עוד בהם. שם לא סגר עוד הגמור. שם לא חי האפור מנוּמר הניירות הפורחים, המוזנחות והאכזבה, והלאה משם והלאה, שם הים, ואם רק לא טיפחו עוד ולא פיתחו את חופו ואת גבעותיו שאצלו, תמצא אצלו מרחב נושם אמת, או, אדרבא, הפוך ואל ההרים צא, או אולי, למשל, בכל זאת, בוא נלך דרומה.
רוצה? אני כולי.
עיף? כבדו רגליך? אל תתרפה. לעולם טוב הלוֹך מיָשוֹב. גם כשעדיין לא ברור כלום, ולא הוברר כל דבר ודבר כל צרכו, גם אז, גם כשאין כוח, ועסוקים ואין פנאי, וצריכים להספיק, וכל מיני שהם, גם אז, כשלא בטוחים אל נכון אל מה ואל מי, ומה אחר־כך או מה־ייצא־מזה – קום וצא. קודם צא ואחר תשאל, שמא, עד כה, תהיה חכם ותיכבד ותשב ותישאר. העולם קשור שיקולי לא כדאי. ולעולם, מסתבר, לא כדאי. אבל זה הלא הכדאי הנפלא ביותר, והוא הטעם היחידי להוסיף ולהיות.
ואל תאמר כשאסיים, קודם אמלא ואחר אצא. אל תסיים ואל תמלא. שהוא קודם כל : חדול מלכת. שהוא: די לי גם בזה, שגם כך אפשר. ומיד אתה נספח אל ציבור משלימי הגורל. ציבור נכבד וכבד. לולא שהגורל, בני, אם אמנם גורל הוא, זה הפורח שינויים ותמורות, נשה, נסע, עקר הלך מזה, זה מכבר. וכי מה יעשה כאן. כאן מלא וממוּלא ואין לו שיכון, אפילו לא חדר להשכיר. פנה הלך אל מחוזות ההר. בָּחל שָמט נָשל השאיר שטיחוּת עקרה זו. מחוץ. מחוץ לידו ולאיכפתוֹ, ונשארה הארץ בלי איכפת, נשארה בלי גורל. די לה במה שהיא, אין לה עוד גורל. תם לה כבר. ענין גמור. תנצבה. ואתה את נפשו הצל.
ומה יהיה איפוא, אתה נחרד, מה אני מציע? אם לא כך, איך איפוא אחרת? ועוד זה: אם יאה לנטוש ולמלט לנו את עורנו שלנו? ואם לא משלהם אנחנו ואין הם שלנו? והאומנם נתמלט ונתפרק את קשרי האחריות הסמויה, האחזנית הזו, והגדולה הזו? שאלות־שאלות.
אבל, חביבי שלי, כלום אני האיש לשאלות? ולכבדות כל־כך? או כלום מישהו מכולם מייחל למה שאני דוקא אדע להשיב, כלום זה מה שחסר למישהו – התשובות שאדע להשיב? אבל בעיקר: האם אלי אתה בא במה יהיה איפוא, שאני אדע להניח דעתך? וכשאתה נוזף בכמעט: אז שתוק שם, אני מקבל ושותק. סר הצידה. אפילו תשובה טובה אחת אין לי ומניחה את הדעוֹת. וכש”לוחצים אותי אל הקיר” אני רק נמעך. וכשמוסיפים ולוחצים לאמור: יפה, לא כך – איך כן? ובכן איך באמת? מה במקום זה? מה אתה מציע איפוא? מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג', ולאן באים לבסוף?
ולא רק לך ולחברך הטוב עמך, כי אם לכל אדם ואדם ולכולם כאחד? מה אתה יש לך איפוא לתת לבני־האדם?
לי? צחוק: אני? מניין לי לתת כלום? לעצמי יש לי? (כלום דיברתי כל־כך, אילו ידעתי?). וכי מה יש בידי דבר אחד מוצק שעליו אפשר לעמוד בבטחה ולהציע דברים לטוב ולהיטיב, מה יש בידי מחוץ לאחד הזה לבדו: שלא כך. כמין שוטה חרש וקטן איני יודע אלא רק לחזור: שלא כך. ונראה לי גם כאילו מאליו נראה שכך הדבר, גלוי לכל מי שרוצה להביט: שלא כך. בין אם ”יש הצעה בידי” ובין אם אין. הלא רואים – ועד מֵיח העצמות רואים. לא? שלא כך. אף לא ליום אחד נוסף. זה לבד אני יודע. עד כאן חכמתי. אבל את זה יודע עד תכליתו. ולא יוליכו אותי שולל. גם כשאין לי ואיני יודע מה להציע במקומו. ואינני יכול וגם לא מתיימר להיות בעלן לשום סדרים שהם של שום מישהו, וגם איני מנסה, ולא מעלה על דעתי, מניח זאת לכל מי שהוא יודע, לפעיל וליעיל, וליעיל הפעיל, שעושה וקובע ונוטל יזמה ומזימה ובידיו הדבר לעשות. וברכות לראשו.
מה יהיה איפוא? מושך כתפי. אף אם לא יפה לעשות כך. מי אני כי אדע. דל אחד ואין לו. זר גם במקום חיוּתוֹ. ורק זה רואה ויודע: שלא כך. לא יודע דבר אחר מאשר זה הפזמון החוזר: שלא כך. וגם אולי עוד אחד: שאחרת. לא יודע איך. אף כי, וזה נראה לי ודאי ומעל כל ספק: שאפשר ושיש. ושניתן. ואל תבקש ממני ראיות. אי כך בעולם. ליתר זהירות: אולי, אי כך בעולם. ואולי אין זו אשליה. אולי כך זה באמת. ורק צריך הרבה מאוד אורך־רוח, כדי להגיע אל קרבתו האפשרית של זה היש. ולא להפסיק לחפש קרבתו, גם כשאין שום עדוּת לה בעולם אלא לחש הגחלים שבקרבך. כלום זה מספיק? האומנם כך, האומנם יש, האומנם אי־שם אי־כך, יש אמת עד כדי שלא לזרוק הכל, ומכל וכל? ושלא להתייאש על־כן ולהוסיף ללכת אליו, לצד הזריחה שלו – איפה זה? – משום שאם לא כן, שאם אין כזה כלל, וללכת־ללכת אין זה כלום אלא רק להתקרב כאילו אל מה שבכלל אין, הרי, הרי זה… אינני יודע. ומוטב להפסיק כאן. משום שמה יש עוד? ומכל מקום: אם אמת שיש, צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר. אם יש – אז ללכת וללכת. ללכת ולטעות, ללכת ולפנות, וישר היישר, ובעקלתונים משונים, עד כה ועד כה, ללכת, להיות בתנועה, לא לתת לזמן ההולך למצוא אותו בלתי־הולך, רובץ באיזה בין המשפתים, רואה־כי־טוב באיזה ארץ־כי־נעמה, ומטה שכמו לסבול – ללכת, בתנועה, לא בהסבה, לא בשייכות כי בטלטול, לחכות מתוך הליכה. בהתהלכות. כמו לבשורת לידה. ההליכה עצמה, אתה יודע, אינה שום דבר לפתור כלום, ורק שאינה מניחה לשבת בשלום בתוך האין ולומר יש. מנערת ומנערת ופותחת. כולה היא אי־השלָמה. אין בה אלא אי השלָמה. אי ישיבה. וזה מיטב כוחה. התהלכוּת. אתה יודע. שבין זריעה לחרישה.
כן, אני שומע. ואתה צודק. אין לי שום זכות למלט נפשי ולהותיר אחרים במה שהם. אבל אם להם לא נועד? ואם אני בוער לי? מי אומר, אתה אומר, שלי ראוי טוב אחר? אני איני אומר. רק שאין לי עוד מה אעשה כאן. זה הכל. מיתרי אינם נפרטים עוד כאן. אינם אלא מתכווצים שלא להיפרט. שלא יגעו בי. שלא יתערבו בי. שלא ישאלו ממני. מתחמק ממגע. וכשחייב לומר מלה – הרי זה רק כדי להשתמט, להיפטר, לצאת ידי חובת אזרח במשהו, לסלק אותם במשהו מעל לנפשי, להיפטר מטרחנוּת, לשלם מס־ציבור. ואל תחפש בדיבורים מה שאין בהם: שום אמת־מידה. מה יוצא? יוצא שהלא חשוב והלא עיקר בולע בפה פעור את הכל, ולא נודע כי בא אל קרבו, כפרות פרעה דקות הבשר. ואי־אפשר עוד כך. אז נוטל לי ויוצא. אוחזים בי לחזור. ואני חוזר ומשתמט אל פתיחות השמש. אל מרפד עשבים רעננים. אל הרוך שבנודם ברוח, אל שכרון הרוח הזהובה, אל השקידה הזמזומית ששם, אל הרחבות, אל השקיפות ההיא, כשל צואר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחוּת המפתה, והזכּוּת הענבית ושלמות עיגולם, בפתוח הבלתי־נפגם, נושם ויוצא, לא פותר שום שאלות, כמו, כמו מה, כמו ינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; כמו קיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות: כעת תוכל; וכמו קרפדה בביצה, כשהריחה את הקשב הממתין לה, בשותפות הפתוחה הזאת. שם מתחיל מתרונן בי הנכון שבי, שעוד נותר, ולא כשום עצה לשום חסר־עצה שהוא – שם נפתחים דברים מכיווּצם, שקט נושב לקראתו, כמי שבא למקומו. וגם צורך לעשות מעשים מכווָנים ונכונים. מאליו מתרונן פתאום זמר בך. זמר כלשהו. ולא ייחבא ולא ייכלם. מתרונן ובא ובלי לפתוח פה אני מזמר נוראות. מריע. עומד על ראשי. מתהפך. והאבק המדלג חפשי, והשמש, והעפר, וחרגול מנתר, והעושר שאין לו סוף ולא שום מלים – ומוקף תנועת ים, ופתיחות נושמת…
חייך, חייך לך. אינני עושה לי שום גן־עדן בדוּי, לא תולה לי בעננים שום מגדל רִגשוּשי, רק מנסה להיות יודע להודות על היפה כשם שבועט כשאינו. להודות כל שעה יפה על השעה היפה. לומר הן על הן. בין שעה ארוכה היא, בין כביעף וכחלוֹם יעוף. בין יש לה המשך בין היא כתם אחד בעולם – לא זה שיחבל בממשוּתה, ובאמיתה המלאה. בתוך כל הצער, הבזבוז, האבדן והשממון הזה – פתאום נאת־מדבר: רגע קצר אבל מלא. כתמר עליי עין. למענו. חיים שלמים בשביל הרגע האחד. מרוויח עולם מלא ברגע הזה. כזוכה בפיס. יוצא לו נפטר מן הדלות, פטור ולא שרוי עוד בה. פטור מחביקת החד־גוניות התובעת בחד־גוניות תשובות חד־גוניות. רק הן, תמיד הן והן בלבד. ישמרנו הבורא. מציל לי כלשהי אחיזה. אינך יודע עד כמה. ואיני יודע לומר איך. מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המסודר, המאמין, נפל, פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום, אל תוך האבדן, השומם הזה, אל תוך הטמטום המקיף – רוח ים טובה. חיוך. חיוך בשל. יודע. ומובן. בלתי־קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חשבונות של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת של המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הויה שכל עצמה – היותה. היות של אמת. היות של חיים. שהשעה נחה עליה מכאביה. שלא רוצים שתעבור. שמבקשים להישאר בסוגריה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוּחַ. שהם הפתוח עצמו. הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו, רגע, המתיני, עוד רגע, הישארי!
ס. יזהר חוזר 