פרס

לא קשה להוסיף האשמה ﬠל האשמות הכבדות שכבר הוטחו בו, ולא קשה להוכיח בטﬠנות מוצקות למה פרס לא.

נוח למדי היה ﬠל כן לו מרצונו היה מתקפל כעת והולך, מודה בכשלונו וניפרד והולך לביתו, וכאילו גם נופך אצילות הנפש היה במחווה המרגש הזה – ומכל מקום היה חוסך מﬠצמו את קיתונות הרפש שמטילים בו כﬠת מכל צד, והכל היה מסתיים בפינוי מקומו, בהצגה שיש בה אולי גם איזו גדולה טראגית.

אלא שגם לאחר כל מה שהוטח בו, פצוﬠ ומזולזל כפי שהוא, קשה לראות בכל הנוף הציבורי של היום לכל רוחבו ולכל קצותיו – עוד מדינאי אחד שישווה לו בשﬠור הקומה. אדרבא, מי? קראו בשמו? מן השמאל ומן הימין, מן הצעירים ומן המזדקנים – מדינאי לוחם, פורה דמיון יוצר, בעל חוש היסטורי לא קרתני, אינטלקטואל שידו על דופק העולם, דבק במטרה ונועז באמצאות, (אכן, גם בטכסיסים), בידיעת העניין ובכוח המעשי לקדמו, קורא את הכתוב על הקיר, מגייס משאבים, ומזרים תנועה למטרה.

כעת כל החיצים תקועים בחזהו וגם בגבו: המורעלים, העקומים, הנקמניים, וגם הקטנוניים. כמה פעמים כבר הושלך על הקרשים. אחרים במקומו לא היו קמים או היו נוטשים את הזירה. “חבריו הקרובים" כבר נטשו אותו פעם אחר פעם, ובכל מלחמה קשה, כמו במלחמה האחרונה על הקמת ממשלת השמאל, לשם השלום, השאירו אותו לוחם לבדו, וכולם כעכברים רק הציצו לדעת אם להצטרף כשיינצח או לברוח כשייכשל.

מתפתה מאד לומר לו כעת די שמעון, למה לך, הנח.

הפוך גבך אליהם ולך ﬠשה משהו כיכולתך – ומהר מאד הם ירוצו לקרוא לך – מתפתה לומר לו שב הלוחם, נוח ממהומת הציבור. אתה בלתי פופולרי היום. "אנשים אוהבֿים לשנוא את פרס" ו”פּרס אינו אמין". אתה משחק כﬠת את תפקיד ה"שﬠיר לﬠזאזל" הלאומי, שמישהו הלא חייב לשחק אותו. והנה שוב אתה הולך להמר ﬠל משחק מופסד.

אלמלא שההפסד אינו גומר את פרס. מצולק ופצוﬠ כפי שהוא, אין היום בכל השמאל כולו ﬠוד לוחם מדיני כמוהו, אין ﬠוד לוחם כמוהו לשם השלום – בﬠל תﬠוזה כמוהו, ﬠם ידיﬠת שדה הקרב, וכשרון לגייס כוחות – ואין ﬠוד יודﬠ כמוהו את אומנות המדינאי, ﬠל יוזמותיה וﬠל תככיה וזממיה, לא בלי מגרﬠותיו של פרס, והן ישנן, אבל ﬠם מﬠלותיו של פרס, והוא מיוחד בהן ואין לו מתחרה.

אומרים, כששוקﬠת השמש זורחים הכוכבים. וכך גם במנהיגות. ואולי יש בין הצﬠירים מנהיג גדול שכוכבו הולך וזורח, ברגﬠ הזה, בשﬠה הקשה הזו לשלום – אין בין כל מדינאי הארץ, וכולםִ הלא מוכרים פנים ואחור, ﬠוד מדינאי בלתי פופולרי כמו פרס ואין ﬠוד מנהיג משﬠור קומתו – בשﬠה הזאת במאבק לשם השלום – לוחם אמיץ, חייל נחוש ואיש צודק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.7.90 (אחרי "התרגיל המסריח").

חבריו של שמעון

כידוע, לבריאותה ולמען הסדר הטוב, צריכה כל חברה שיהיה לה שעיר לעזאזל.

לא חשוב כלל מדוע דווקא הוא השעיר – חשוב רק שיילך לעזאזל ואנחנו נינצל.

הביטו אל מאשימיו האלה המתהדקים עליו – כולם שותפים הדוקים באותה אשמה, והוא ילך לעזאזל בשמם.

החברים מאתמול, מסתבר, אינם אלא עדת המלקקים תמיד למחלק הטובות התורן – והם גם המגלגלים אותו לעזאזל כשאינו מחלק.

”תרגיל מסריח” פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים.

בוודאי ששמעון פרס אינו פטור מביקורת ולא נקי משגיאות ובהן גם כבדות – אלא שלא בגללן משלחים אותו כשעיר לעזאזל – כי אם בגלל הצבועים שצריכים לבריאותם ולמען הסדר הטוב – שעיר משתלח לעזאזל.

הכל ישן נושן, הכל ידוע ומסופר מימות עולם, והפלא הוא רק פרצופם של החברים האלה המחוסנים מבושה.

אלא שגם זה כבר היה מעולם.

עדויות מבית הדין

העתונים מדווחים (14.5.90) מבית־הדין הצבאי: –

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב”סככת מעצר” בחברון הוכו ערבים נמרצות ”שלא לצורך”.

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל ”קיר המכות" (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב”מתקני השהיה" בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכל בא מלמעלה. ”רוח הדברים”, ”המגמה הכללית”, וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על "תכנית השלום”. וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

הוי, מפלגת העבודה

אומרים: לא לאן מוביל האיש עיקר, אלא כוחו למשוך בוחרים עיקר.

אומרים: לפרס יש ”תדמית שלילית”, הוא המפסידן הוא התכסיסן המכזיב, הוא התככן הנכשל – וכל מה שאומר עליו הליכוד ברשעות קולנית אומר עליו גם המערך בשתיקה רועמת לאיד.

אומרים: הנה המחליף – הוא יגרוף את המפלגה לנצחון – איך? הלא הוא היה כל הזמן בפנים, ולא העזו לעשות שם דבר בלעדי הסכמתו הזועפת אבל המסכימה. אילו סירב לא היו עושים כנגדו.

אומרים: הנה עברו: בית החינוך, כדורי, הפלמ”ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ”ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל”אוטונומיה", כלומר לסטמוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב”ממשלת האחדות", וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

מפלגת העבודה. הוי מפלגת העבודה. איזו נמיכות קומה. איזו תשישות נירפים. אין לה תקומה למפלגת העבודה אלא לפנות כעת אל בני הארבעים, שיקומו הם כעת למרוד, לפרוץ דרך ולהוביל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.5.90

"קבר יוסף״

סגרו מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

מאה אלף סגרו כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” סגרו מאה אלף – –

להתחולל בהילולת "קבר יוסף” סגרו מאה אלף כדי לתת למאה – –

איפה נשמע כזאת?

ומי החכם הטיפש הנבל, שסגר מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל?

פרס נכשל?

ומי הכשילו?

יש מ”חבריו” שהתכוונו כל הזמן שייכשל וגם נתנו לו להיכשל ורק חיכו לראות איך הוא נכשל; ויש מ״חבריו״ שישבו מן הצד ורק נגעלו כל הזמן מן הגועל ואת ידיהם הנקיות לא געלו – שיתגעל לו הוא לבדו;

ויש מ”חבריו” שיחד איתו חפרו גם בבוץ כדי להגיע אולי אל מוצא השלום.

כעת, לאחר שנכשל, באים כל ”חבריו” האלה, החכמים והיודעים האלה, הרצויים לרוב האלה, אלה שהשלום שלהם נגמר ב"אוטונומיה" שתבוא לאחר "הבחירות” – בעוד שהשלום לא יוכל לבוא אלא רק לאחר שייגמר הכיבוש – אלה החברים שוב אין בינם ובין הליכוד אלא רק כמה מליצות ריקות, והסף בינם ובין הליכוד כבר הונמך עד שכמעט ונמחק – והרחוב הישראלי המתעב את השלום כבר שמח לקראתם: הנה שוברי עצמות הפלשתינים מכאן, ולאומני שלמות־הארץ מכאן.

גם ה”שמאל” יכול להתפאר כעת בידיו הנקיות, בדחיית הסיכוי ובהברחת תקוות השלום: מצוחצח וזך יישב לו עכשיו על יאוש נקי.

פרס נכשל. ומי ניצח?

לא השלום. השלום הלך ברח לו.

שלום הוא סוף הכיבוש

מי שאומר שלום ואינו אומר סוף הכיבוש לא אמר שלום.

מי שאומר שלום ומתכוון ל"יוזמת השלום” או ל”תוכנית השלום” – עצרו אותו: שקרן.

שלום הוא שלום כשהוא שלום עם הפלשתינים ואיננו שלום כשהוא שלום עם עצמנו.

ואם הוא שלום עם הפלשתינים הוא הידברות על פשרות ועל קח־ותן הדדיים, בינינו ובין הפלשתינים.

ואם הם הפלשתינים זו הידברות עם נציגיהם, עם אש”ף.

ומי שאינו הולך לדבר איתם על פשרות ועל קח־ותן – איננו הולך לדבר על השלום, ואינו מתכװן לשלום אלא להונות אותם ואותנו ואת העולם, אבל לא את המלחמה הנוראה המתקרבת.

שלום הוא שלום רק כשהוא סוף הכיבוש.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.90