חיים, זלמן, זלמנים.

רוב הדמויות (אני נמנע במודע מ"הגיבורים") בסיפורי יזהר הם גברים.

נשים קיימות, אם קיימות, בהרהורי אותם גברים, אך כמעט לא כדמויות פעילות.

כבר מהסיפורים הראשונים שלו יופיעו "זלמנים" – דהיינו לא־צברים – בסיפוריו. הם סמכותיים ובני סמכא, חסונים ונטולי לבטים. הם אינם מזן "הצבר”, אותה חיה צעירה ויפה, רעבתנית ואנוכית, נוסח ישראל אחיו או רענן בן־דודו, או "שועלי שמשון". “הצבר" היחיד ב’ימי צקלג’ הוא ‘אורי’ ואותו מחסל יזהר כבר בתחילת הספר ומתעלל בגופתו בכל צורה אפשרית.

‘ימי צקלג’ הוא ספר של גברים על גברים. הדמות הנשית היחידה שהיתה עשויה להופיע בו הותמרה גם היא בגבר – ולא סתם, אלא בגבר מאוס. מדובר בקובצ’יק נהג הג’יפ, הבחור החלקלק שיודע להסתדר ותמיד בורח ברגע הנכון. ’במציאות’ היתה זו נהגת. המדובר ברינה הלל, חברתו של יהונתן לוינסון, המכוּנה טוטו, שממנו צמחה הדמות אורי ב’ימי צקלג’.

עכשיו תארו לעצמכם מה אפשר היה לעשות עם "חומר" שכזה, כולל רינה המסיעה את גופתו המרוטשת של אורי לקבורה.

את ה’זלמנים’ מאפיינים בגרותם, האלטרואיזם שלהם, מסירותם ונכונותם לתת, לתרום, להקריב – ובלי מלל מיותר. גבריותם ניכרת בכפות ידיהם הגדולות והדוביות ובשיער שעל אמותיהם. כזה הוא הנוהג בטרקטור ב"משעולים בשדות" – "האדם וברזלו", כאלה הם נהגי המשאיות הכבדות בדרך־לא־דרך בשיירה של חצות, כזה הוא המפקד הסמכותי, רובינשטיין, המכונה "הגוץ", השותק וצודק עד כדי הקנטה, "אין לו פקודות ואין לו צעקות ורק מבקש בנחת – ולמעשה זה היינו־הך". אלה הגברים המקבלים את ההחלטות הגורליות, ואצלם הוא רוצה להיות, בשליחותם הוא נכון למות.

*

ב"לילה בלי יריות" מ־1939 מזדחל לו הסיפור באיטיות מפוהקת עד שראובן פוגש בחיים.1 ואיזה גבר שבגברים הוא חיים! הוא מתגלה לראובן גיבורנו ליד השוקת, כמו הרועה היפיפיה אצל הבאר בסיפורי המקרא:

"אחד ברנש שעמד מאושש בגופייתו הלבנה, ובמכנסיים קצרים, ובמגפי־גומי חומים, עמד ליד השוקת והתגלח, קורץ ומפטפט הגיים אל הכלב שהתרוצץ סביבו וזנבו משובלל אל־על. וכשרחץ את פניו, ואתה משום מה עומד ולא מש, ועיניך דבקות בו, מן הצד, כשרחץ את פניו – הבהיקו אלה באדמומיות של ניקיון וצינה, וגרמי לחייו שפעו ואצלו עוצמה על כל הקלסתר הזה שהפתיע במראהו, קלסתר העשוי גוש אחד לא מעובד כמעט, מפוסל במקבת ראשונה, כבד, רחב ומוצק, גזית המצח המרובע והאף החרום, הסנטר הכבד ומגובשש והשפתיים החזקות והבולטות, והעיניים היושבות בגומות שעיצובן כאילו לא הושלם עדיין, מתחת גבות תפוחות, וקרזולי השיער הקשה והנמוך – שפעו כוח היולי מבצרי, ממוזג במנה גדושה של טוב לב תמים וּודאי, וראש־פר זה היה נתון על עורף קצר ועל גוף־מתגושש שרירי ומגושם ולא בשרני. […] אחר־כך, בערב, אמרו שבחור זה אינו אלא השומר הוותיק שחזר מחופשתו, ושמו חיים.

חיים.

ככה זרח ובא חיים".2

לא פחות. זרח ובא. הוא השמש. הוא מקור החיים. אם ראובן, המספר, משתמט מקרבת נשים, ערטילאיות או ממשיות (אף כי הוגה בהן בליל השמירה), הרי שהוא ממש מבקש את קרבתו של חיים. הוא חג סביבו ובולש אחריו, כדי ללמוד את אורחותיו ולהתקרב אליו. להזדמן 'במקרה' לארוחה כשהוא סועד. מאז המפגש עם חיים מואץ קצב חייו של ראובן, וחיים הופך אצלו מושא לחיקוי. עם חיים נרקמת ידידות שניתן לאפיין אותה על פי מושגי התקופה כ"גברית", אחוות גברים ומשובת גברים, חברים לנשק, חבר שאפשר לספר לו ובעיקר לשתוק אתו, "שתקנותו מדובבת אותך, ושתיקתך בת־פשר לו". אי אפשר להתעלם גם מן החושניות העזה, מן הארוטיקה המובלעת כאן, יש שיאמרו הומו־ארוטית, שהאחד מציץ לשני בשעת הרחצה ורואה אותו עולה מן הרחצה אדמוני ויפה תואר.

במאמר יפה שפירסם 50 שנה אחרי שהסיפור ראה אור, עומד גיורא סגל על המוטיב ההומו־ארוטי הבולט בסיפור. הוא מסב את תשומת הלב לכך שאחד הקטעים הארוטיים החזקים ביותר בסיפורת של יזהר נמצא כאן, על קברו הטרי של חיים.3 ברגע הקבורה מתעוררת בראובן, מנושאי הארון "תשוקה זידונית […] רצון שואג לתפוס באיזו נﬠרה בוכיה […] ולאמצה ככה אל הלב, ללחצה בכוח אונס ולנשקה באכזריות ולמוץ אותה בתאווה כבדה, אילמת־חרשת, עד סוף, עד תום – עד לבלי חיים ולבלי מוות. לנﬠוץ […] שן כבפּת רדויה, שן דוֹרסת, ולנשוך נשיכה רבה וﬠזה ולמלאות את הפה בשר ﬠנוג ומלא ופורח וקריר וחמים ומשיי ושישי, בכאב רותח וחושני […] דווקא ﬠתה, כשמתינו מוטלים ﬠל כתפינו, כשהארון מדיף ריח עץ חם וטרי ודמו מטפטף כבד וכהה בעד הסדקים – לבוא אליה בפרצוף חיית הבּר הקדמונית […] ולצאת ﬠמה אל השדות שאין למתים דריסת רגל בהם, ולהפסיק הכול בכך, ולחדול מהיות, ולחדול מרצות, ולהיכחד בסימאון נפילת עווית אל התהום האחרונה, הנוﬠזה, הפראית המשחררת – – "

יזהר כתב לנעמי על מותו של חיים/זלמן, וזו כמעט קינת דוד ליהונתן. חלק מהמכתב מופיע כנתינתו בסיפור. כאן מקבל השם חיים שיזהר בחר לו בסיפור את מלוא הגוון הטרגי: "אין רוח חיים בו". המכתב נכתב ב"כ”ה בשבט תרצ"ט, יום בכי":4

"נעמי, זלמן איננו. היום ראיתי לראשונה איש מת. הרוג. בידי הרימותי אותו. כתפי נשאו את ארונו. דמו הכבד טפטף בגדי. זלמן, אותו חבר־שומר שעמו הייתי רוכב מפעם לפעם אל גבולות האושר והשקט בבן־שמן, אל מפלטי היחיד, שכב מכווץ מאחורי הסלע וברקתו חור אדום מפולש גדול ואין רוח חיים בו. אין רוח חיים. בחור גדול, בן שמונים וחמישה קילו ו־24 שנים, ולב זהב, שקט ומסור, מחייך, וטוב, פשוט וטהור – נהרג מתוך אומץ־לב מופרז, במקום לנוס על סוסתו עמד להלחם עם שלושים ערבים, שלושה כנגד שלושים, שניים הרוגים מול הרוג אחד ופצועים אחדים, וזלמן איננו. פניו היו, ככל גופו, מסורבלים, עשויים חומר שלא עובד כל צורכו, מפוסלים במקבת ראשונה, בקווים ראשוניים, לא־מהוקצעים, גסים, כבדים, היוליים, בהמיים במקצת; גבות תפוחות, חוטם רחב, פה בולט, סנטר מגובשש, מצח מרובע, קול מתון, הילוך מתנדנד קצת, חיוך תמיד, וריח של טוהר: ולמרות היותו אביר חזק וצעיר ובעל "דמים־צעירים" עלה ממנו ניחוח של מנוחה, של השקטה, של מבצר. אמש נדברנו לרכב היום ליער שנינו. ובבוקר היה הרוג. אמש עוד שמחתי על החוזק הבלתי משוכלל והכובד הטוב, והלב הבלתי מקולקל בשכלולי חינוך, פטפטתי עמו ערבית, ומלים "חברמניות". חייכנו, הוא היה היחידי כאן שאין מעטה רשמיות חגיגית על פניו, אותה רוח העוטה […] את הטרזן, ובמצח קמוט של זה הממלא איזו "פונקציה" מסוימה. זלמן, זלמן. אתה מת. אינך. מתוך ארונך בצבצה נעלך המסומרת. הארון לא הכיל את גופך. קיפלו ומעכו את ידיך ורגליך כדי שתיכנס. מכסה הקרשים לא נסגר ולא נתהדק אל הארון, וישותך פרצה בכובדה ובתאוות החיים את קרשי המוות, ומבעד סדקיהם טפטף באכזריות שלוה הדם, כהה, כבד, טפטף מבין סדקי העץ הטרי, הרענן. והשדה היה ירוק. וביער הייתה אפלולית. והפטריות והכלניות היו סביב. והכול היה כה דומה לימים שרכבנו אני ואתה חיים ונושמים את התוגה הזאת של היופי הדומם וצומח – וכדורים היו מוטלים ביער, והסוסה הייתה הרוגה באמצע השדה וראשה מופשל והפוך אל גבה, ואתה מכווץ אגרופים נעוצים בתוך הסלע, בתוך האבן ובמעט אדמה שסביבו – שכבת מכווץ, וברקתך חור איום נורא – אדום – זלמן! אח"כ באו האנשים. מהם צעקו. מהם התווכחו. מהם פשטו לאסוף "עובדות" וכדורים. ע"י ההרוגים עמדו ודיברו. ונטלנו אותם על כתפים וחזרנו אל המושב. כאן קידמו אותנו נשים ובחורות בוכיות, נערות טובות, כנות־לב, אתן בכיתן, אתן שזלמן היה שלכן – בכיתן, וכל הגיבורים הענודים חגורות כדורים וקולפקים, תמהו עתה לדעת שאכן נורא הדבר ואף הם החלו לעפעף בעיניהם. לב אבן לבחורים כאן. תבורכנה הנערות. הבכי היה אולי לא יקר ביותר – אך הוא זעק אמת. אמת. וכך תעו כנופיה של אנשים שותקים ומחטמים את אנחותיהם סביב שני ארונות עטופי שחור, שותקים, נבוכים, נדהמים, אובדי עצות. זלמן איננו. איננו. מה נשאר, ובכן, עתה כאן?"

הנשים האפשריות והלא־אפשריות נמצאות גם הן ב"לילה בלי יריות" וצריך אולי להסביר בקצרה מיהן. במקום בו מתרחש הסיפור נמצאת האלילה – זו בעלת האף הסולד והגומות, ואף על פי כן היא "מעבר חומות האפשרי", "אפילו האוויר האופף דמות זו מצטבע בגון ובמזג מיוחד ונבדל מיתר האוויר השוקק מעברים, נגרר ונמשך אחריה כשובל, מוחש, כבד, עם היותו משיי […] ואתה משפיל עיניך ועושה עצמך לא רואה מדי עברה, מסתלק מדי בואה, ובא מדי לכתה, ומצית עיני אש בערפך וזורק פלצור תחינה משוועת אחרי דמותה שכבר הרחיקה, דמות שכל ניעה שלה וקפל שבה ידועים ושרים, דבר דבר שירו שלו, עד שכולך נטען להט הומה ופורץ וקורן חוצה".

רחוקה משם, לעומתה, אבל קיימת מאוד בדמיונו הרותח של ראובן נמצאת גם האחרת, "האמתית", אותה אחת שדי בזכר חיוכה הלגלגני, במבט הסוקר נוקב ואינו מגלה צפונות "ואתה נדרס והמעט שבידך נשמט ומתנפץ ודמך מתחיל סובב חוזר". באותה תקופה, ב־1939, נעמי בירושלים, לאחר שבקיץ סוער של תשוקה נענתה לבן־דודו, שילחה את יזהר ב"מכתב פיטורין" והשאירה אותו נע בין הערצה וחלחלה. האם היא הופכת לרגע לאישה ה"אפשרית", לזו שניתן להסתער עליה? "ואתה נסחט נחנק ומתכווץ כזה המוכן לזנק, להסתער אל יהי־מה, או ליפול תחתיך ולא לקום עוד. עתה להגיע אלַיךְ! זועק בך הכול – עתה להיות עִמך. במחיצתךְ. לא למחר. לא לעתיד. עתה. מיד, לחזות בך, לשוב לראותך, לשתות בצמא אחרונת נידת־אצבעותיך, פריחת שערה אחת בנשוב בה הרוח, צל של העוויה שכבר נמחק ואיננו, לעצור את הנשימה כנגד השפתיים האלה עם הסדקים הלחים והחיים שבהם, להשתכר ממראה חולצתך הרכה במקום שנבלעת בו חלקת־צווארך ולהתפלל אל השוזף הקל והחם שברגלייך, התם אל לבנונית צחה ומתוחה עם הקפלים הנסיכיים של מכנסי העבודה הכחולים."

אבל לא. לא מדובר בנעמי. נעמי לא לבשה מכנסי עבודה קצרים כחולים, למרות בקשותיו, ויזהר לגלג עליה על כי מעולם לא נשזפה שוזף קל, כי אם תמיד נתאדמה… הדמות הזאת עשויה מנעמי ומעוד כמה נערות מעוררות תאווה ומתסכלות. "כמה שוטה אתה בני, ראובן! […] מוטב למהר ולהספיק בעוד מועד. […] וכי אין כאן לספר על עלילות אבירים. אין תבוסות עוטות הוד. הו, לא! פשוט, עסקי אדם עם עצמו, אדם רגיל, פלוני, ראובן, שכבדה עליו האמת ולא ידע לחמוק ממנה."

אבל מהי אותה אמת? אולי כאן: "כלום כבר נגמר הכול? זה היה סוף לכול ולא יבוא המשך? והלוא עוד דבר לא התחיל, דבר לא היה עוד! די, מספיק סחור־סחור! לקרוע את כל קורי המזור שעל פצעיך ולזעוק: – כך, כך עלתה לי! הקץ למשחק המחבואים! דברים ברורים: אני ממתין לך. בלעדיך רע. זה הכול. אני כשלעצמי – אין חפץ לי בי. ונמאס! נמאסה הציפייה הזאת האוכלת ומכרסמת, ואינה משאירה אלא מתיחות־חרדה, גדלה והולכת מיום ליום, מכבידה ונוספת מלילה ללילה, עד שאי אפשר עוד לשאת, ולו גם סלע היית! –" האם יזהר מחליט להתפשר עם האפשרי, כמו שיחליט בעתיד לגבי בית, מקצוע? האם הוא מחליט שדי לו במשחקי המחבואים, ושנעמי הארצית תעניק לו עוגן?

*

אבל אהבה? אהבה שקוראים לה אהבה? הרגש ה"בנלי" ההוא? כזה יש רק אל חיים:

"ונסגר היית בחדרך ומחפש את החוט האבוד, מתלבט מפינה לפינה או קופא דומם על מקומך והכול רחוק ממך וזר עד להיתלות במסגרת החלון מיד או למהר ולנוס אל מיטתך. וכשהייתה סאתך נגדשת ביותר, וכל מה ששייך לעצמך ולהיקף עצמך היה נתעב ונאלח – היית פורץ בכל אותה ההמיה, הקנאה והמסירות: "שלום חיים, מה נשמע?!”, ”הו, אתה! מה מעשיך כעת? רצונך ונרכב יחד אל השדות?” כן. וכשחזרת והארכובות מתוחות מן הרכיבה והריאות מלאות אויר־שדות ואיזה שכרון קל הולם ברקות – לא טוב היה לדעת שנגמר הכול, וכי צריך אתה לחזור אל שלך ולהימצא שוב בכפיפת עצמך עם כל מה שקורת־חדרך כפויה עליו בשתיקה ובצללים שבזוויות האילמות. בו בזמן שהוא, חיים, ילך להתקלח ויהיה רענן ויפגע בחצר באחד ובאחר ויסיח עמם ויצחק, לא אי אפשר היה להישאר עמו וללכת כצל באשר ילך – וכי מה נימוק יש להישאר עמו? הן סוף סוף אינו נערתו החייכנית של חיים! ואולם, עגום כאוהבת נטושה אתה יושב ומחפש מקום לשתול בו את עצמך וייטב לך – […] כמה פצעי־חינם סובל אדם החייב תמיד לחזור. להתחיל ולחזור, לחפש ולחזור, לאהוב ולחזור – ותמיד לחזור, ותמיד להתחיל, תמיד לחפש ותמיד לאהוב […] ולפי שעה אתה הוגה "חיים!” כדי שיתחמם בך לבך ויקווה למחר, ומשתרע על יצועך ומכבה את אור המנורה."

אל נעמי יש געגועים, אבל ברגע שהם מתגשמים, ברגע שהיא מתגשמת ובאה, התגובה היא – לזו התגעגעת? לא כך אצל חיים. האם מערכת היחסים עם חיים – האהבה הזאת בין גברים, היא פשוטה יותר, כי היא אינה מערבת "חרדת ביצוע"? כל ההעזה הארוטית הפורצת בסיפור הרי אינה קיימת אלא בדמיונו של השומר/הסופר.

– – – – –

1 לחיים זה שב"לילה בלי יריות" קראו במציאות זלמן. נעמי כותבת ביומנה בכ"ח טבת תרצ"ט ואחר כך בד' בשבט עד כמה יזהר היה המום מהרצח ("כי בידיו נשא את זלמן וזלמן זה היה חברו לרכיבה, ועוד באותו בוקר כשלוש שעות לפני האסון נדברו לרכוב ביחד אל היער”). על האירוע ראו למשל "רצח השומרים ביער כה' בטבת תרצ"ט 16/1/1939 באתר בן-שמן .

2 "לילה בלי יריות", בתוך החורשה בגבעה, מהדורת 1947, עמ' 313- 370. להלן 348-9. הסיפור התפרסם תחילה בגליונות ט, 4- 6, (תשרי-כסלו ת"ש), עמ' 282 – 323. נדמה כאילו יזהר מתאר את הדמות מן התצלום, אם כי במכתב לנעמי הוא מדגיש את אותה תכונה היולית של חיים, כעין גוש לא מפוסל.

3 גיורא סגל, 9.12.1994, משא, דבר, "הקשר הארוטי הבלתי ממומש בסיפור 'לילה בלי יריות' מאת ס. יזהר." יזהר שמר את המאמר הזה, והוא נמצא בארכיון שלו בספרייה הלאומית 101_05.

4 המכתב שמור בארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית, תיק 91_02.

והנה הקלטת השיחה בין פוצ'ו ורינה הללי