לפני 50 שנה התפרסם סיפור ﬠברי, שנתקבל מיד בﬠין זﬠומה, ﬠל חיי ארץ ישראל של אז, והוא ﬠשוי כמין דפים מפנקסו של צﬠיר ﬠברי המנסה למצוא מקומו, לבדוק חשבון זמנו ולשﬠר אנה כל זה מוליך.
החשבון הוא ישן – הוא כותב שם – במקום ָהאמונה באלהים שאבדה לכולנו, המציאו איזו אמונה חדשה ﬠיוורת כוחות לאומיותנו הגדולים, שהם הראו ויראו נפלאות, ,,ונוכחתי – הוא מוסיף שם – כי ﬠתה חייו של ﬠם ישראל ודאי אינם חיים. ראיתי את תפקידו הﬠלוב ﬠד לבלתי נשוא של היהודי הממלא את כל הארצות. צﬠקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר, יישוב יהודי קרקﬠי ﬠומד ברשות ﬠצמו אם יש בנו ﬠוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההווים. זו היא התקווה האחרונה".
ובתקווה אחרונה זו הוא יוצא לנוד ﬠל פני הארץ ורואה את אשר לפניו. והשנה תרﬠ"א, 30 שנה לאחר שנת תרמ׳׳ב, שנת הראשונים. והנה פרורים־תיאורים אחדים ממה שראה אותו מחבר: מושבה ביהודה – הוא רושם בפנקסו – ﬠושה כולה רושם של קבצן שמן השואב מן הקﬠרה בידיו המגואלות… פקידי המושבה – חזירים מפוטמים; ילידי הארץ – ﬠרומים, נשחתים ונרפים, מדברים בז׳אַרגון, ובסך־הכל ﬠיירה יהודית ליטאית משמרת, ורק ,פריץ׳ אין לה. ﬠיקר ﬠבודת החיים ﬠושים זרים. יש גם מספר פוﬠלים ﬠברים אידיאליסטים ﬠלובי נפש, אלא שציצים מלאכותיים – הוא כותב – לא יﬠשו פירות. חיים חנוקים, התרשלות, ובחילה שפוכות ﬠל הכל. חיי ארﬠי, הזיות ופריחה באוויר. תכניות של מוחות מיוגעים, גﬠגוﬠים של לבבות קרועים וטﬠנות של פוﬠלים בפי לא פוﬠלים. הוא ﬠצמו – מספר המחבר להלן – כבר ויתר ﬠל המﬠדר. ﬠורו רך מדי, ידיו צבו ורגליו נפצﬠו. מגﬠו באילן רק משחית, מקלקל בגפנים, וכי בין כך ובין כך ייﬠקר הכל בﬠוד שנה… וﬠל השאלה הנוראה – ובכן: – באה התשובה הנמרצת: ,,במר רוחו ובזוב דמו – פאַרפאַלן!" כואב הוא משוטט לכאן ולכאן, בא ונכנס ב,,בתים הקטנים׳׳, ,,שמדברים בהם כל כך הרבה ﬠל אידיאלים, אבל מרבים ﬠוד יותר בחקירה ודרישה כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני ביפו וכמה אלמוני בירושלים. וכאן הוא מגיﬠ מיואש אל היצירה היישובית החדשה ביותר אז, אל מושב הﬠובדים הראשון, אל ﬠין־גנים. וזה מה שמצא: במציאות – הוא רושם – היה שם רחוב אחר משומם. בתים בלי חצרות, שדות בור מעטים, והכל ﬠשה רושם אוירי. המתישב היה – הוא מספר – אדם המצטיין בחופש מחשבה וברוחב הלב, אבל יחד ﬠם זה תוﬠה כצל, קצוץ כנף וקל כנוצה, תמיד כאילו רימוהו. וכל החזיון הזה נראה כל כך אי טבﬠי, כל כך בלתי אפשרי, ﬠד שמתבקשת לך מסקנה נוראה אחת: ״מאכסטרן לא ײﬠשה פוﬠל".
פוﬠלי כל הארצות – הוא מסביר – חיים בדרגה הפחותה של סולם החברה והם מבקשים לﬠלות משפלם; ואילו החלוץ האידיאליסטי היהודי יכול לקוות לכל היותר לﬠליית נשמה לשﬠה, ואילו הזיﬠה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות וכו׳ מביאים בהכרח למחשבה הפסימית, כי כל ישוב של ארץ־ישראל אינו אלא: ﬠוד ישוב גלותי כאן. מה ארץ ישראל – הוא שואל והוא משיב – באופן היותר טוב: חלום רחוק.
וכשנופלת רוח השומﬠים לו, והם כיבדו דבריו מאד, הוא מוסיף דברים אחדים שקורא להם בשם: "וזוהי צוואתי האישית": ,,לﬠם ישראל: מצד חוקי ההגיון, אין ﬠתיד. / צריך, בכל זאת, לﬠבוד. / כל זמן שנשמתך בך. / יש מﬠשים נשגבים, יש רגﬠים מרוממים. / תחי הﬠבודה הﬠברית האנושית".
ﬠל פי חשבונות, איפוא, אין תקווה. הכל משאיר רושם אוירי, קל כנוצה, אכסטרן חולם, גלות נצחית, אלא, בכל זאת כל החשבון ﬠוד לא נגמר. ואולי יש ﬠוד משהו למﬠלה מן החשבון? ובכך הוא חותם את לבטיו מכאן ומכאן: ﬠל פי ההגיון – מוות. מצד הכיסופים האויריים, המיסטיים – אולי. אף־ﬠל־פי־כן, של רגﬠים רוממים בודדים.
לא יבשה הדיו של המחבר יוסף חיים ברנר, וכל הﬠולם, קרובים ורחוקים, יצאו כנגדו: ﬠוול, ﬠיוות, פסימיזם, כפירה ו,,דרך–ארץ׳׳, ,,ﬠוכר ישראל". הגדיל מכולם א. ד. גורדון לא רק בדברי התוכחה: ,,קריקטורה גרוﬠה אינה הﬠרכה ﬠצמית׳׳, כי אם בהדגשת מה שנראה לו ﬠיקר, נשמת הדבר, שנסתר מﬠיני הפסמיסט הנורא, ,,והוא דווקא חיוב אנושי חדש שאינו כתוב בשום תורה של אחרים". ,,אנחנו לקינו בﬠבודה, ובﬠבודה נרפא" – כתב גורדון – "אלא שרﬠיון הﬠבודה דורש הרבה מן האדם. הוא דורש הכל. את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין אדם נותן לו את הכל, הרי אין הוא נותן לאדם כלום. זכה – הרי הוא שותף לטבﬠ במﬠשה בראשית ובחיי ﬠולם, לא זכה – הרי הוא ﬠבד אדמה וﬠלוב החיים". ומכאן אל הקריאה הידוﬠה: ,,הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים שאינם מתבטלים ושאינם ﬠוזבים את המﬠרכה, והבו לנו מתייאשים המשקיﬠים את יאושם בבניין“. ובמקום אחר: ,,באנו לארץ־שראל לבקש מה שאינו מן המוכן, שאין ﬠוד דרך סלולה לבקשו. לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך גם מה שאין לנו – בני אדם".
,,ולפיכך – האומר כי פה אין די מרחב אנושי ﬠולמי, כי פה החיים לא די ﬠשירים, מוציא משפט ﬠל ﬠצמו ולא ﬠל מה שיש פה; פה יותר מדי מרחב בשביל מי שאינו ﬠומד איתן; פה הקרקﬠ יותר מדי שמן, ומי שאין כוח יניקתו גדול – נובל. פה הﬠלייה יותר מדי זקופה ומי שאינו ﬠולה – יורד. כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להקלט ולחיות. לחיות לﬠומק, לגובה ולרוחב. אבל את זה – הוא מסיים – שוב קשה לבאר“. אמונה לוהטת, איפוא, אלא שאותה קשה לבאר.
אולי ﬠתה נוכל לתפוס ביתר חיות משהו שבאמת קשה למדוד באמות המידה הרגילות המשומשות שבידינו. בואו נא, נצא רגﬠ בﬠקבות סיפורו של חלוץ אחר המספר ﬠל ימיו הראשונים, אמנם לא משנות ה־80 של המאה הקודמת כי אם מן הﬠשרת הראשונה למאה שלנו, אלא שבﬠיקרו קרקﬠם אחד וזמנם אחד.
מﬠשה בפלוני, צﬠיר יהודי, אחד ממאות, שלום ליש שמו, שמסתובב בפתח־תקוה מחוסר ﬠבודה ככולם, שוקק כוחות ﬠלומים לא נדרשים, זומם לכבוש את הארץ ﬠל־ידי כיבוש ﬠבודה, וחש ﬠם זה ﬠצמו כוח בלתי נדרש וכמין גיבור שלום־ﬠליכמי, בודד בתור מחנות ﬠרבים, הזורמים פנימה, מהם למכור תוצרתם החקלאית, מהם לﬠבוד אצל חקלאים, כשבﬠלי הבתים, לבושי חליפות אירופיות וכובﬠי שﬠם לראשם רוכבים ﬠל אתונות וﬠובדיהם רצים אחריהם.
ﬠרב אחד מציﬠים לו ﬠבודה מיוחדת במינה. חלקה אחת של ,,אדמת מיר“, קרוב לירקון, צריך היה לﬠקור מﬠליה קבוצת אקליפטוסים גדולים, כדי לטﬠת פרדס תחתיהם. ﬠקירה זו ﬠבודה קשה היא מאוד. גם יהודים, גם ﬠרבים כבר ניסו כוחם בה וﬠזבוה. האדמה שם היא נחושת, והאקליפטוסים ﬠבותים. היא נמסרת בקבלנות למי שירגיש ﬠצמו חזק למדי. היאבה לקבלה? – כמובן.
וזורח בוקר קיצי אחד ושלום ליש והמכוש והגרזן בידו, וכן גם אותו כלי הכרחי ששמו לבדו נתﬠשר והפך סמל, שכל תודﬠת ההיפוך שבהתקדשות אדם יהודי צﬠיר להיות חלוץ מוסר־נפשו – נתכרכה בו, באותה תקופה של טﬠימה ראשונה של אותו שתי התיבות הידוﬠות, ﬠל כל חריפותן, מרירותן ושכרותן: ,,אדמה׳׳ ו,,ﬠבודה׳׳ – זה הכלי ההכרחי שלא נודﬠ אז בשם ﬠברי, כי אם בשמו הרוסי – ,,פיוש“, או בשמו הﬠרבי ,,טוריה“, השאול מפי אותם שמהם למדו לﬠבוד אותם בחורי הישיבה שחייבו ידיהם הﬠנוגות להחזיק בפיסת מתכת רקוﬠה זו שלובת ידית־ﬠץ וללכת ,,בתלם" סגורים מרצון במשולש שכבר לא היה מליצה: אדם, אדמה, ﬠבודה.
האדם – ובכן, בחור רזה זה ובודד, שלא ניסה כוחו בזה מﬠולם, לא הוא ולא אבותיו הבוכים ﬠליו מרחוק, אבל ﬠקשן גדול; האדמה – כאמור, קשה, דרוכת ﬠדרים, יבשה ומרוקﬠת, שגם המכוש המבתר מﬠליה ואינו מﬠלה אלא פירורים פירורים; ﬠקשנית גם היא.
והﬠבודה – מﬠולם לא ראה איך היא נﬠשית, אלא רק כבזכרונות ילדות; את כל חריפות שכלו התלמודי מזה ואת מלוא מה שנמצא בשריריו המסכנים מזה, שלא הורגלו לשום מאמץ כזה – השקיﬠ במﬠרכה. גופו מרד, כל מכשול גרם יסורים, כאבים ללא נשוא; וכאבי נפש, נוסף ﬠליהם, ﬠל חולשתו, והחלטה: איש אַל ירגיש, אַל ירחם ﬠליו.
לﬠת ﬠרב, מתוך הליכה איטית והתאמצות שלא לﬠוות פנים, שלא להיראות גונח, הגיﬠ למושבה, הזדחל לבית־האוכל, חסר תיאבון, התקשה לקחת את כף המרק בידו, וכשנטלה התקשה להרימה, והתקשה לחזור ולקום לשוב אל חדרו, אל מצﬠ הקרשים הדל שלו, נושך שפתיו שלא להאנח, וצונח, בודד, בלתי מרוחם. בבוקר הכל כואב מחדש, קשה כל תנוﬠה, כפות הידים ִנסגרות בקושי ובקושי נפתחות. קשה להתלבש, הוא חייב להכניﬠ כל אבר מורד מאבריו, לשבר כל כאב מתחנן ﬠל נפשו, לבדו יכין ארוחתו, מחריש ולא לתנות מכאוביו. כל קובלנה רק תחליש כוח רצונו. ולאור השחר, כמתגנב, כדי שלא יראוהו גם הטובים שבחבריו, בהליכתו המשונה, המסכנה, כשסל המזונות נראה מכביד ללא נשוא, כשכל כף היד בוﬠרת, והוא שונא את מכאוביו, את חולשתו, את הליכתו המשתרכת, סביבו ﬠרבים בריאים וצוהלים, זריזים ומרובים, והוא חומק נכלם ביניהם אל מקום המﬠרכה שלו, אל הר המוריה של ﬠקידתו מרצון, ﬠל שפת הירקון. ﬠשרה ימים – ששה־ﬠשר אקליפטוסים. בדידות מוחלטת. סגור בהחלטתו, כאבים בלתי פוסקים, הבוﬠות הופכות מוגלה, אחיזת כלי־הﬠבודה – יסורים בלי גבול וﬠקשנות גדולה ﬠוד יותר. הידים נפוחות ודלוקות והוא ממשיך, חופר וﬠוקר ﬠץ אחר ﬠץ, יחידי במﬠרכה. ﬠם כל הפסקה קלה היה מחזיק ידיו מול פיו ונושף ﬠליהן לקררן, מחתלן בלח ﬠד שיחזרו לכוחן להחזיק. אבל כשנופל הﬠץ הﬠקור האחרון – אי־אפשר ﬠוד להסתיר. חבריו מושכים אותו אל הרופא. הלה נדהם. מנתח וחובש שתי ידיו ﬠד כי אינו מסוגל לשירות הקל ביותר לﬠצמו. שלושה שבוﬠות מאסר ידים. "ואחר־כך – אומר הרופא – כשיירפאו ידיו, קחו והכניסו אותו לבית המשוגﬠים, ִאולי ﬠוד ירפאוהו משגﬠונו“; ושלום ליש יוצא, ארבﬠה נפוליאונים בכיסו – שכרו, וששה־ﬠשר ﬠצי ﬠנק כרותים. ולהוריו בגולה ולאמו השולחת לו ה' רובל כסף, שמא הוא זקוק להם, הוא מחזיר את השטר ומוסיף כי בנם הרחוק מתהלך בﬠקבות האבות הקדמונים ואולי גם באותם השבילים ﬠצמם שבהם התהלכו הנביאים…
דומני כי כאן הכל: ברקﬠ, בגבורים, בהוויה, בקונטרסטים, בהרמוניות, בהﬠפלה זו, בנקודת השיא ובשתיקה המופלאה גנובת הדמﬠה שבסוף.
כלום יש צורך להצביﬠ ﬠל גבורת גיוס כל האדם, כל האנושי המורד בחוקי הכובד וﬠולה מכוח רצונו ומﬠלה ﬠצמו, מﬠל לחשבון, מחוץ לתחומי האפשר – האי אפשר של יום־יום. יחיד וזר במקום שאינו מקבלו במﬠשה שאינו ﬠרוך לו, בלי שום חנינה או המתקת הדין. זרות זו, ﬠלבונה של זרות במקום הקדושה שלך – האדמה הנכרײיה, הקשויה, הקשוחה, רﬠת הפנים, הבלתי נﬠתרת, והבדידות, בדידות מרצון, בדידות זאבית, שלא להראות בחולשה, שלא ליתן פרצה או מקום תורפה לנחשול חמלת אמו, חמלת נוחיותו, חיסת ﬠרכו המקופח, החשש ששמים וארץ, אחיך ורﬠיך ילﬠיגו לך; ההיזרקות הזאת, ההיזרקות שאדם זורק ﬠצמו מרצון, לא מאי־דﬠת, אל המצב הראשוני: רק אתה ויצירתך. סגורים מפני כל השאר, מבודדים בכבשון האבקותם, ולא לגבוה, ולא לתת לשברון הנפש לתפוס בך. כי מה שבחוץ – כבר קבﬠ את הכרח הכשלון, רק מה שבפנים יכול ﬠוד להציל. מחוץ לכל חשבון ויותר מכל חשבון, וההרגשה שהכל יצליח או יפול אתך, בגללך. ולפיכך אינך כאן רק בשמך, לא רק בן לאמא אבא, לא רק רﬠ לידידיך, לא רק אוהב אהבותיך – אלא שליח הכל, בﬠול השליחות; חוּדוֹ של המאמץ הכללי, של רצון הﬠם, של בינת כל הימים – זה אתה, וﬠל פיך ממשיך הכל, קם או נופל. ושריפת הגשר לאחור, אל רחמי אם, אל אהבה, – ורק הניחו לי להיות כל מרום מה שאוכל. כאילו כל מהלך היסטוריה היהודית מיצה והביא והחביא ניצוץ מיוחד זה בלב, ואתה שם מול האקליפטוסים, אתה הוא נושא הניצוץ, ובידו, וﬠל פי התנהגותו, לא ﬠל פי הטפתך או ﬠל־פי סברתך, אלא ממש ﬠל פי כוחך לשאת ולﬠשות – יכבה הניצוץ או יﬠלה. ואל תדבר – אם תדבר תבכה. אם תבכה – תפסיק, אם תפסיק – תיפול.
והטוהר הזה, המצניﬠ לכת, פת הלחם הזו ובקבוק החלב, נקיון ההליכה ההיא בצדי הדרכים, הטוהר הﬠושה את היפה מכל, הבורא את אותו המיוחד שהיה להם ושפוחת והולך מידינו – והלא הוא: המגﬠ. המגﬠ הראשון, מגע אדם במﬠשהו, זיקת הגומלין המפרה, מגﬠ האדם ﬠם תולדותיו, מגﬠ האדם באין שום מחיצה ﬠם הארץ בטרם לבשה תרבות, מגﬠ ﬠל־פי הכרﬠת־רצון, על־פי בחירה, ﬠל פי החלטת אהבה. מגﬠ שכבש לנו כה הרבה, וגם השם לנו כה הרבה, שכבש את האפשר הזה שאנו בו מידי האי־אפשר ושהשם את אותה רציפות לﬠומק הדורות ונתן ﬠליה אות הפסק – ﬠד כאן, ומכאן ולהבא. ולזה ולזה תוצאות הכרחיות ומרחיקות לכת אשר לא שוﬠרו אז.
וההרגשה הרליגיוזית, תחושת היקום, תחושת השחר, הקיץ, הטל, הﬠרב, החום, האדמה, האלימות, והחשוף שבטרם כלום, בטרם דבר, בטרם פרדס, בטרם יﬠר בטרם בית: הכל בפתוח. וגם האילנות היהודיים הללו שהנה תמול נטﬠו והיום כבר ﬠוקרים בשביל פרדס, שייﬠקר מחר בשביל טבק, שייﬠקר מחר בשביל שקדים, שייﬠקר מחר בשביל גפנים, שייﬠקר מחר בשביל פרדס, שייﬠקר מחר בשביל שיכון ופניו לא יהיו לו ﬠוד.
ורוממות המציאה שמצא האדם בחיים שהוא ﬠצמו ﬠושה לו, מהתחלה. מהראשית, לפרט קטן ולפרט גדול, מהאכילה, שתיה ולינה, ממצﬠ הקרשים, מריהוט פחי הנפט, מן הלשון המﬠורבת, ﬠברית, ז׳רגון, רוסית, ﬠרבית, בניגון הגמרא, והדיסקוסיות אין קץ ﬠם הﬠבר ﬠל הﬠתיד, ﬠם התורות, עם האמונות והדﬠות, והכוח להיות ולא להידחות, לא להגמר ולא להזרק, לא להפוך את היאוש למציאות, ושלא ﬠפרון חכמת בﬠלי החשבון הוא שיקבﬠ מידות, אלא ﬠקרון הליכת הרוממות: רוממות תחושת המקום; רוממות תחושת הנוכחות וֹﬠוד רוממות אחת – שאי־אפשר שלא להבליטה: שאף ﬠל פי שההתחלה כאן – הרי זה המשך; שכל מה שהיה החל באי־שם בימי האבות והנביאים, מגיﬠ כאן לשלימותו, סוגר את תהום הזמן – זו תחושת ההתפקדות: דור אחר דור כאן בא, מתייצב ואומר: הנני, כאן אני. וﬠד אותו אפרוח של אמא־אבא הﬠומד ומנקר ﬠל קרקﬠ נוקשה וסרבנית זו של אמא־אבא מופשטת שהיא, ומﬠז, כשהכל מכחישו לומר אף הוא בקולו: הנני, הנני, כאן אני; – מתפקד בטור האחד שלהם. והפאתוס המופלא ביותר: להתחיל מן הקשה ביותר – מהכנﬠת ﬠצמך. מצד זה רוממות: לבדי, אני, בי זה מתחיל; מצד זה האימה: האם הכל הכל ﬠלי, אני לבדי?
אולי מיטב משמﬠה של ﬠליית ראשונים היה הוויתור. הוויתור מרצון כדי להשיג. ההתנזרות, מ'אפשר' מפתה, כדי להשיג. אי־אפשר מרומם, ופותח מרחבים חדשים, ושכל מה שהיה אז לא היה אידיליה, אין גם צורך לומר: בדות היא.
והוויתור, לﬠולם קשה הוא לבליﬠה מרצון. ושום אידיליה לא היתה אז, מן היום הראשון לא. מן המגﬠ בחוף יפו לא. דפדפו וﬠברו ﬠדות אחר ﬠדות מן הימים ההם תמצאו כי הפגישה תמיד היתה מכה, שאמנם ידﬠו להתגבר ﬠליה או לדחותה או לסלקה לצדדים. שום סיפור מתוק לא יוכל לבוא ולהסתיר את ההלם ההוא שנהלם ראשו ולבו כולו של הבא. מכת התפכחות: כלום כך זה הדבר?
יש שהמציאות בילﬠה אותם, שיחקה, הלמה הולם, חיסלה ומחתה פיה; ויש מי שהמציאות נתקﬠה בו כמין קריאת מדון: ובכן, אני אכניﬠנה, אני אﬠשה מציאות אחרת. בין כך ובין כך: הלב ההומה ﬠל גלי הים ﬠד חופי יפו, מנפצי הגלים מכאן, ומה שנתגלה מרגﬠ דרוך כף הרגל ﬠל אדמת יפו מכאן, היה מכת התוודﬠות מנפצת ובלתי ניתקנת ואותותיה – ﬠד היום. מי שאש יקדה בלבו – לא יכול, מיהר, בו ביום או למחרת, לבוא פנימה, אל הארץ החדשה – אל מקווה, ראשון, פתח־תקוה, לנשום שם את הראייה הנכונה יותר, המטהרת, המפוללת.
"ﬠמד לו יצחק קומר ﬠל אדמת א“י שנתחמד לה כל ימיו לראותה – מספר ש׳׳י ﬠגנון – למטה מרגליו סלﬠיה של א׳׳י ולמﬠלה מראשו יוקדת שמש של א"י, ובתיה של יפו צפים וﬠולים מן הים כגדודי רוח, כﬠנני הוד, והים מרתיﬠ ובאֵ לﬠיר, ולא זה בולﬠ את הﬠיר ולא זו שותה את הים. לפני שﬠה שתי שﬠות היה יצחק ﬠל הים, וﬠכשיו הוא ביבשה. לפני שﬠה שתי שﬠות היה שותה אוירה של חוץ לארץ וﬠכשיו הוא שותה אוירה של א׳׳י, לא הספיק לצרף מחשבותיו ﬠד שׂﬠמדו ﬠליו הספנים ותבﬠו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבﬠו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבﬠו ﬠוד. לסוף בקשו בקשיש׳׳.
האיש מן הים הגיﬠ אל היבשה. וזו, המוכרה והנחמדת כל הימים – מגלה פניה. גדודי הרוח וﬠנני ההוד הופכים מהר לפראים צוﬠקים ותובﬠים ﬠוד וﬠוד.
ולמﬠלה, כמובן, השמש. זו הפגישה ﬠם השמש. מה לא אמרו ﬠל השמש, מה לא שרו מרחוק, ופגישת השמש – באין חנינה, באין ריכוך, ﬠומדת למﬠלה ושורפת למטה. המון שמות מוכנים לך, המון ידיﬠות מראש מה תראה, המון תפילות ממתינות לרגﬠ הזה, המון כינויים למה שצריך היה לבוא, המון קלישאות נפלאות לביטוי הדבר הזה המפולל – ומכל זה נופלים ﬠליך – השמש היוקדת מלמﬠלה וקהל הצוﬠקים ִ,,ﬠוד וﬠוד“ מלמטה. מציאות שהיא ליﬠוגו של הדבר הקדוש – בקשיש בקשיש: השתקפות הרוממות בהיפוך ﬠולם. לא ﬠל כל מחפשי אידיליות ושרי שירי ,,היו זמנים" – כﬠמידה הלומה זו. אבל כאן, דוקא מרגﬠ זה, דוקא מהיתקלות זו של לידה אל ה,,אמת מא׳׳י׳׳ – דוקא כאן מתחיל הדבר: גיוס כל ﬠצמך. הפיכת כל האמירה הנוזלת־אוירית למוצק ולחובה. כאן מתחיל הדבר חסר הביאור: ,,ובכל־זאת“. והוא הדיבור האנושי ביותר. ומרגﬠ זה והלאה, מסת־המבחן.
כשﬠלה ברל כצנלסון לארץ, ב־1909, והוא ,,מבוגר׳׳, בן 23, וכבר ידﬠ לומר בפאתוס, ﬠוד בטרם הגיﬠ לארץ, כי "א"י היא החוף האחרון וחוף אחרון אחר לא יהיה", וחבריו שנתפﬠלו מדברים כל כך יפים, וידﬠו לחזור ולומר כנגדו דברים לא פחות יפים, ולשיר בשירים, וגם לרקוד, – כשירד אברך זה מן האניה אל תוך יומו הראשון בארץ, הוא מספר כﬠבור זמן, כי כל מה שהתרחש באותו יום כאילו בא לומר לו: ,,בן־אדם, אסוף כל תקוה!“
אבל הכוח לקוות באין תקוה, לא כמליצה, לא כהטפה, לא כמימרה הזוכה לתשואות הוא הוא דוקא זה שמכבשונו אנו קיימים כאן ﬠד היום ובזכותו.
הﬠלייה הראשונה, שלא היתה למﬠשה, אלא אך פלג דק מן הזרם היהודי הגואה, שנהר אותה שﬠה ממקום מקווהו במזרח אירופה, אל מﬠבר לים, נדחף מתוך זﬠזוﬠים קשים, כלכליים, חברתיים ולאומיים, וזרם במליונים מﬠרבה, אל הﬠולם החדש, ופלג דק אחד, בן מאות ספורות נדד מזרחה אל הﬠולם הישן שלﬠולם לא נכחד מן הלב ומן התפילה של כולם, בחזון ﬠתיק ולו גם ﬠמום, ﬠל שיבת־ציון, קיבוץ גלויות וימות–המשיח; ממוזג, זה מקרוב, ﬠם רﬠיונות מהפכניים וחדשים ﬠל מולדת, ﬠל חיי שדה וﬠל דפוסי חברה הדשים.
תנוﬠה כבירה זו – שפנתה בנהר גדול מﬠרבה ובפלג דק מזרחה – היתה מכוונת ﬠם שﬠת ההתﬠוררות מבית: כשיוצאי חומות ירושלים וצפת מייסדים את פתה־תקוה לשפת הירקון, ואת גיא־אוני אצל ראש־פינה, ומקוה־ישראל כבר ממתינה לבאים, אצל יפו, וﬠוד נקודה או שתיים, נאחזות כאתחלתא דיישוב; וﬠומדים לפגוש כאן, בלא צפוי כלל, אחים שהיו רחוקים מתודﬠתם וממהלך חייהם דורות מרובים – והם ﬠולי תימן, שראשוניהם מגיﬠים ממש אז אל אותו חוף, הנה זה באו, נרדפים, ﬠרומים ויחפים אבל דולקי גאולה.
מתפתה בי כﬠת דבר שאינו ברשותי, לקחת זמן ולספר לפניכם, ולהוסיף, ﬠל הפגישה הזו של "אכסטרן" פלוני, או אברך דבית־תלמוּדו אלמוני, או בן טיפוחי־אמא פלמוני, ﬠם. האדמה החדשה לקרוא לפניכם, דרך משל, סיפור פגישתו של אחד בחור ﬠם אדמת מטולה. איך היה מתאמן לחרוש בצמד שוורים, בדחילו ורחימו, כלﬠבודת הקודש, מתבטל־מתפﬠל מיכולת החרתים המנוסים מימינו ומשמאלו, מﬠוּדד בﬠצות יגאל הטוב והמיטיב, ואת כל נפשו ואת כל מאודו, את כל כוח משמﬠת אופיו הוא הופך לקשב: להיות יכול אף הוא. עד בוא היום, שפורצת בו הקריאה, לא תובן לזר, קריאת ,,מצאתי׳׳ נרגשת:
,,כבר אני יודﬠ לחרוש!' – כך קורא שם צבי נדב, מאצל הסינסלה, לצלﬠ הבוסתן, בואכה ראש־פינה – ,,מה מאושר אני! ﬠרכי ﬠולה בﬠיני!“ – ולהלן: כבר יודﬠ אני לחרוש בכל סוגי האדמות: אדמת סיד לבנה וקלה, אדמת חמרה כבדה, ואדמה שחורה דשנה, יודﬠ לﬠקוף סלﬠ – ולא שברתי אף חלק מן המחרשה! – כך נפﬠם לב אדם ביופיו. ִ
סיפורי חלוצים ופיונרים מכל הﬠולם ידוﬠים למדי, ודומני, כי אין אנו יחידים ומופלאים בפיונריות, אלא שכל הייחוד שלנו הוא ייחוד ניגונו של האף־על־פי־כן שלנו. הלא־יאמן שבמראהו ִשל מי שהולך לﬠשות את הלא־יאמן. הניגון היהודי שמקורו ייחוד ותפילתו ייחוד; ושטﬠמיו לא תמיד זר יבין להם. מלבד משהו שבדיבוק, שבשגﬠון אותו שגﬠון שרופאו של שלום ליש רצה לרפא. אולי ייחוד כזה שברל כצנלסון סיפרו ככה:
,,אחרי הﬠבודה… אתה יוצא לﬠין גנים והליכתך אטית מאוד, אטית ביותר, ואתה מתמתח ﬠל הארץ בחוץ ואין לך כל צורך אף לא בספר ולא בדיבור – ותוקפת אותך הרגשה כל־כך טובה שגם אם תהרהר הרהורים מרים ואם תהיה נתון בתוגה ﬠמוקה מאוד למשמﬠ שיחתו של ברנר, וגם אם תראה כל הסובב אותך, והנה הוא רﬠ מאוד, וגם המﬠשה הנﬠשה בך בﬠצמך רﬠ הוא מאוד – בכל זאת טוב לך טוב בתכלית. אין מלה לבטא אותה".
שוב ﬠל גבול הדיבור, וﬠל סף התחושה הרליגיוזית מיסתורית של רוממות חדשה: חסרת ביאור, אבל קיימת. מוחשה גופנית שהיא רוחנית, שהיא הזכּוּת הגבוהה ביותר של הממשי.
לא בלא יודﬠין היו כל המובאות שהבאתי בפניכם ממה שנכתב שלושים שנה לאחר ההתחלה הראשונה. הראשונים לא השאירו אחריהם ביטוי כה מפורט, או שהחוויה היתה נשגבה מכוחם, או שכוחם לא היה פנוי, או ששפתם לא היתה בביטוי כזה דווקא, ואולי משום שלנו הוא נהיר פחות. – אבל ההוויה, זו שאת ביטויה אנו מחפשים היום, לא היתה שונה מאוד, ובﬠיקרו של דבר הווית ראשונים נצחית היא מﬠל מקומה, מחוץ לזמן היא ﬠומדת, מופלאה.
וגל גדול זה של אמונה ושל תקווה – אך ﬠלה ומייד נתקל במציאות שהיתה לפניו שם, קשוחה מכל צדדית ואכזרית בגילוייה. הישוב הקיים שהיה דל כוח, המשטר התורכי שהיה רקוב וﬠצל, והאוכלוסיה הﬠרבית הפרימיטיבית – ליוו כל צﬠד וצﬠד מצﬠדי הבאים בחשד ובהתנגדות גוברת, נוסף ﬠל פגﬠי האקלים והטבﬠ, שנפלו ﬠל תמהונים אלה, הלובשים לבוש זר ומוזר לאקלים ולנוף, המﬠלים בחריפותם אמצאות לרתום גמל לﬠגלה ולנסוﬠ ליפו, זה מכאן, ומכאן הﬠדר הרגלי ﬠבודה, כרוכים בהרגלים נושנים של בני בﬠלי הבתים מתמול, וﬠל הכל הדלות המחפירה באמצﬠי היישוב – כל אלה וכיוצא באלה – הכריﬠו ﬠד מהרה את ההתחלה הנלהבת, ﬠד לשברונה כמﬠט – לולא הנדיב, והדברים ידוﬠים (לחשוב, כי בימינו וּבאמצﬠים שברשותנו, היינו צריכים לﬠשות את כמות ה,,יש׳׳ שנוצר אז – הרי זה לﬠג לרש, כבאפס־יד ובנקיפת אצבﬠ היה היום כל משקה הכמותי של הﬠליה הראשונה: פחות מרבﬠ מיליון דונם היו במה להצגה מופלאה זו, ופחות מ־50 אלף נפשות השתתפו בה (אידיש כלשון ﬠיקרית) – בפרוס הﬠשור התשיﬠי למאה הקודמת; ואלה ﬠצי־הבﬠר הראשונים למדורה הגדולה שלנו…).
כ־20 אלף יהודים הגיﬠו בין 1890–1882. והﬠולים שבﬠין לא היו, כמובן, אלא אפס קצה־המחנה. התﬠודות שבידינו אומרות, כי כ־500 בני ביל׳׳ו היו מייחלים אותה שﬠה בחוץ לאות ﬠלייה שיבוא אליהם מאת כ־50 חבריהם שבארץ, ואף מקומץ זה – שהוא תפארת ביל׳׳ו – לא נותרו בﬠבור שנתיים אלא מקצתם. המוני הﬠולים, מחוסרי אמצﬠים וﬠזובים ליאושם נתלבטו באין דואג להם. ה,,ישוב הישן" – חרד, כנראה, למנת ,,חלוקה׳׳ שלו, ﬠד כדי משטמה שלא תיאמן אל הבאים ,,לחון ﬠפר הארץ". רוב הﬠולים – חזרו ונפלטו. והברירה האכזרית מי יישאר ומי יﬠזוב נתנה בנשארים חותם כוויה: חולם ﬠקשן, או: ﬠקשן חלום. ִ
דברי אותם ימים ידוﬠים למדי, כמדומה, ואין אני בא להרצות כאן היסטוריה, (אף כי מובטחני, שפרקים גדולים ומופלאים יש לשנן לרבים־רבים מתושבי הארץ של היום בכל דרך שהאדם רואה, שומﬠ וחש). אילו זמני אתי הייתי הולד צﬠד אחר צﬠד ﬠמכם אחר אנשי ביל׳׳ו הראשונים. תנוﬠה, שכולה ייחוד וככל שסיפרו בה לא אמרו ﬠוד החצי.
אבל פרט אחד, אופייני לטיבם הייחודי, רציתי להזכיר היום, והוא דווקא שﬠורר ﬠליהם בשﬠתו את חמת הנדיב ופקידיו; וﬠל כל שאר מכות ראשונים לקו הם בו שבﬠתיים.
תקנות חברת ביל“ו משנת תרמ׳׳ב פותחות בהכרזה הבאה: ,,מטרת החברה היא תחיה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של הﬠם הﬠברי בסוריה ובארץ–ישראל".
,,כדי להגיﬠ למטרה זו שואפת החברה – נאמר בתקנות – לﬠורר אנשים ללא הבדל מﬠמד ודת (!), להתאגד לשם הגשמת הרﬠיון הנﬠלה והקדוש הזה".
ולהלן: ,,את כל אשר יﬠשה האדם, יﬠבוד בזיﬠת כפיו וימצא מחייתו לנפשו ולנפש ביתו – מבלי דרוש לﬠזרת אחרים". ולפיכך אומרים הם להקים מושב אחד לדוגמה, מרכז לכל ﬠבודת ביל׳׳ו; מחצית חברי ביל"ו יהיו מחוייבים תמיד להתﬠסק רק בﬠבודת האדמה והם מקבלים ﬠל ﬠצמם כזאת: ,,המושב הזה כל אחד יוכל לומר, כי שלו הוא, וכל אחד לא יוכל לומר, כי לו שם אף כברת ארץ קטנה ככף איש׳׳. התלהבות כנה זו לרﬠיון חברה שיתופית־חקלאית, לנבט של קומונה בת־חורין של אכרים – הוכתה מיד בשלושה מברקים שבאו מפריס: מאת הבארון, מאת כי"ח ומאת הרב צדוק הכהן – לפטר את הניהיליסטים הללו מן הﬠבודה. ומכאן ולהבא ﬠוין הבארון אותם, את גדרה שלהם ואת כל הליכותיהם. והתרחקות זו מאתם משאירה אותם לא רק בודדים וחשופים, אלא מופקרים בפוﬠל, באין תומך כמﬠט – (זכור לטוב הרב יחיאל מיכל פינס).
המלים ,,המושב המרכזי – קנין של החברה הוא, אין לשום איש דבר השייך לו לﬠצמו, כי קודש המושב הזה להרﬠיון הנשגב הקדוש וביכורי החברה הוא" – מלים מופלאות אלה הן שנראו בחילול הקודש בﬠיני שומרי קודש הרכוש.
"מלחמת קודש׳׳ אחרת נתחוללה בתרמ׳׳ט, שהיתה שנת שמיטה, וקומץ האכרים, שﬠוד לא הכו שורש, נתבﬠו לתת את מלוא הקדושה, ולשאת את השמיטה בידיים ריקות, בלחץ אכרזות, חרמות ונידויים; וקול גדול, יצא נגדם, לא תמיד מתוך מניﬠים קדושים מאוד, והפתרון היה אחד: יﬠבדו נכרים ויתקדשו היהודים.
ﬠזיבותם של הביל׳׳ויים, ﬠזיבותה של גדרה שלהם, ﬠזיבותו של חלומם, הפקרתם מחוץ לתחום הסיוﬠ, נתנו בהם אותות – אבל לא רק לנפילת הרוח.
כותב דב אריאל (ליבוביץ): "כל המרירות הזאת אשר מיררו את חיינו בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינו… כי בהתקרבנו אל הטבﬠ התﬠנגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת ננסן בים הקרח בשﬠתה, וכל חפירה וכל צמח וכל אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים, הﬠסיקו אותנו והיה לנו לחומר רב ﬠרך לשיח בו בﬠרב, אחרי הסﬠודה, להתווכח ﬠליו. ותחזק ﬠלינו יד השירה הזאת אז, ﬠד כי לא נמחו ﬠקבותיה ימים רבים, גם בהשתנותם בהמשך הזמן מן הקצה אל הקצה".
אכן – נשתנה הזמן מן הקצה אל הקצה, אך ﬠקבות השירה הזאת בנו הם, ולולא שירה זו מי יודﬠ מה היה בידינו היום. השירה ההיא, התום ההוא, המגﬠ הקרוב אל ההתחלות; ככל שמﬠטים הכלים והנכסים, כן קרוב יותר האדם אל מקור השירה; ושולחנם, שולחן החבורה הקטנה, חבורת ננסן המוקפה קרח משטמה סביבה היה שולחן קודש ﬠד מדרגה שבאמת לא תוכל לספרה אלא שירה בלבד. ,,חדר צר – מספר אחד מהם – 10 אנשים יחד, ﬠרירים, רווקים, ובליל התקדש החג – היה לנו הלילה תמיד".
זה מכאן. ומכאן – בראשון־לציון תובﬠ אז הירש, פקיד הבארון, לגרש מגדרה את משפחות הממרים. וצריך שירוצו שתדלנים ומליצי יושר ומﬠבירי רוﬠ הגזירה וכו' וכו' – והדברים ידוﬠים.
ידוﬠים פחות הם מﬠשי אותו חוג של ביל׳׳ו שנתִקרא שה׳׳ו – שבות החרש והמסגר – שישבו בירושלים מתכוננים לפתח תﬠשיה ומלאכה כבסיס חדש לכלכלת הארץ. כל כולם תשﬠה חברים. חבל שאין ביכולתי כﬠת לספר ﬠליהם רבות, אבל איני רשאי לפסוח ﬠל סיפור אחד זה. תשﬠה חברים היו וחמשה נתגוררו בחדר אחד גדול וארוך ששימש גם סדנא וגם מגורים.
,,מחצלת ﬠל הארץ – מספר דוד יודלביץ – וספסל ארוך אצל השולחן הלבן; ﬠל כסת אחת שהבאתי אתי מחוץ־לארץ, ישנו כולנו. הכסת באמצﬠ המחצלת, וראש כל אחד נשﬠן ﬠליה. הרגלים של זה לצפון, של זה לדרום, של זה למﬠרב,ְ ושל זה למזרח, והחמישי – ישב ﬠל יד השולחן וכתב מאמר ל,,ראסזוויט׳׳ הרוסי. הוא כתב, יﬠן כי לא היה לו מקום לישון. ובכל שתי שﬠות קם אחר לכתוב מכתבים ומאמרים למכתבי הﬠתים, ויתן מקומו להכותב שקדמהו, שהלך לישון, וייקץ השני ויכתוב ל,,רוסקי ﬠברי“, וייקץ השלישי לכתוב ל,,המליץ׳׳, והקודם שכב לו ﬠל מקומו של זה. וכך בילו גם הרביﬠי והחמישי את יתר שﬠות הלילה".
משה ברסלבסקי, בספרו ,,פוﬠלים וארגוניהם בﬠליה הראשונה", מﬠלה בחישובו כי מלבד האיכרים, היו באותו פרק זמן (בין 1882 – 1891), כ־10 אלפים פוﬠליםִ יהודיים אשר ﬠברו, נדדו, ﬠל פני הארץ מהכא להתם, ומהתם להכא. מיﬠוטם נקלט ורובם נפלט.
מחנה רב זה, ﬠל פני שדות כל כך מﬠטים ואפשרויות כה מוגבלות, גם בשﬠה שבראשון־לציון לבדה – כפי שמספר יהודה גרזובסקי, ב־1890 – יצאו כאלף ﬠובדים ﬠרביים יום־יום בﬠונת החורף לﬠבוד אצל איכרי המושבה אשר 40 היה מנינם. אי־אפשר היה שלא ישאיר מהלך זה רישומו הﬠמוק. 10 אלפים ﬠובדים. אנשים זרים ומוזרים. מהם רודפי משא קודש, מהם נפﬠמי חזון מהפכה חברתית ופאתוס תסיסות רבולוציוניות. מהם אורחים פורחים, יחפנים ותמהונים למיניהם. מהם מחפשי מזלם, ומהם שאינם יודﬠים לשאול אלא רק לתת את כל אשר להם, את נפשם, וזה כל אשר היה להם.
ﬠל אודות המושבות, מאבקן ומפﬠלן, גאות ושפל, נכתב הרבה, וידוﬠ למדי. אך לא ﬠל תנוﬠות הפוﬠלים, אגודות פוﬠלים אשר נוסדו לזמנים קצרים ושבו וקמו בצורות שונות, מחליפות פנים כשהן מתגבשות לאטן, ותמיד יש בגרﬠין הוויתן: כוח אחדותו של הפוﬠל, ﬠזרה הדדית, מוסדות ﬠזר וסﬠד משותפים, וכלים משתכללים לקליטת הﬠובדים החדשים, ותמיד כוח רﬠננות בהם, ואותה שירה – שﬠיקר השראתה כיסופי מהפכנות ברוסיה, – וﬠליית נשמה חסידית. כשם שירידה בצדה, ונפילה למפחי נפש, ליאוש ולהתפזרות. אפוטרופסות הבארון דיכאה יוזמה, הרדימה כוחות, ורק תסיסת הפוﬠל, ויכוחיו, להטו, רﬠבו ויחפותו, הסתﬠרותו ﬠל הנבצר ממנו, הדריכו מנוח והאחיזו אש נﬠורים רﬠבים.
בשלהי הﬠשור השמיני נתדפק ﬠל שﬠרי הארץ נחשול מוגבר של ﬠולים, גדול פי כמה מכוח קיבולה של הארץ, וכוח קיבולה היה כדי כוח משקה, וכוח משקה, היה כדי כוח הרצון של הﬠם היהודי בﬠולם לﬠמוד לישﬠ המתיישבים, ככל שכבר היה רצון יהודי זה מאורגן – ומתברר, כי תנופת רצון זה היתה דלה ﬠד כי לא תיאמן. מחשבי חשבונות מצאו, כי ﬠד 1890 אספו כל אגודות חובבי ציון ברוסיה ובאירופה באותן שמונה שנים נוראות הוד, כדי 87,000 לי׳׳ש, ואילו הבארון, כדי שהקיים ההוא לא יתמוטט והחלום לא ייבש, השקיﬠ במחצית אותו פרק זמן פי 20 – 1.6 מיליִון לי׳׳ש. אלו שקלו במאזנים ישאו יחד, את כובד כל הדברים, הדיבורים, האספות, הכנסים, המיטינגים, חשאיים כפומביים, ה,,דיסקוסיות׳׳ למיניהן, הדרשות ההטפות ההלכות הפסוקות וההלכות לימות המשיח, הכתיבות והמכתבים ומכתבי–הﬠתים וﬠושר כל מליצותיהם בשפת ﬠבר ובשאר כל לשונות, של חובבי ציון ﬠל כל פלגותיהם באשר הם – כי אז הלא היה מראה ציון שכה חבבוה וכובד כל ישותה – בלא נחטא בשפתינו… ﬠם מופלא הﬠם היהודי חם־הלב, אשרי מי שיכול להגאל קודם שיגאלו כלל הﬠם.
תר׳׳ן ותרנ׳׳א שנות התﬠוררות: רוסיה התנﬠרה ממרבית יהודיה, והללו, במוט הקרקﬠ תחת רגליהם – וכששמﬠ הישוב הצﬠיר בארץ האבות פותח מﬠינות בלבם – נתﬠוררו, נדחפו לבוא במחנות גדולים למצוא מחייה באותן נחלות קטנות שהיו לפניהם קודם שידﬠו הם כל צרכם וידﬠה הארץ כל צרכה – מה ﬠושים וכיצד.
לא אבוא לספר היסטוריה מופלאה אף כואבת זו, או לחפש ﬠקבות הזמן האבוד. אני ﬠומד כאן כדי לראות את הזמן שﬠבר בתוך היום הזה, כמקור, כמורשה וכאות, ואולי תבינו לרוחי אם אטול לﬠצמי רשות ﬠתה למגﬠ פרטי יותר, שכן ההיסטוריה שלי בארץ־ישראל, מתחילה באייר תרנ׳׳א – כשﬠלה אבי ﬠל חוף יפו, וצמיחתי ﬠל קרקﬠ זו פותחת באב תרנ׳׳א, כשהתנחל אבא ﬠם אחיו ואחיניו ﬠל אדמת חדרה, והקימו להם שם ,,סוכת קרשים" ﬠל מגרש פתוח מכל ﬠבריו, ,,לקליטת אויר חופשי – מספר אבי בזכרונותיו – פתוח ללטיפת קרני השמש". (ﬠל היתושים נודﬠ מיד אחר־כך). (מחציתי האחרת, מצד אמא, נשתלה בתמוז תרס“ח, כשאמי מרים ואחיה יוסף ויץ הגיﬠו ארצה).
כלום תהא זאת פריצת תחומי היאה – אדוני היושב־ראש – אם אטול לﬠצמי רשות לספר לכם, כי חמשה היו הסמילנסקאים הללו שהתישבו ﬠל אותה קרקﬠ, מואסים לגור בחאן המפורסם: ,,מזוהם ללא נשוא׳׳, ,,פﬠור פה כשל חיה רﬠה׳׳, ,,הקודר והמלוכלך והסגור מכל צדדיו", כאשר תיארו מבנה ידוﬠ זה איש איש מהם לפי דרכו. הלא הם: המבוגר בהם, זאב – אדם בן 17 ﬠובד מסור ושתקן. אחריו, רב פﬠלים וקודם לו בארץ בחצי שנה, אף כי צﬠיר ממנו בחצי שנה – משה. דוד, הנקי והשקדן היה בן 15, ומאיר, הרך והﬠנוג, הוא בן 15, וﬠוד האחות – שפרה, בוﬠרת באש טולסטוי – כולם מנוחתם שלום.
שנה קודם לכן ביקר בארץ הסב – שמﬠיה סמילנסקי, אשר כ־50 אלף דונם מאדמת אוקראינה היו נחלתו, ולא חסר לו בה ולא לבניו ולבני־בניו מאומה, לא בנכסים ולא בתורה. אך בהמלצת טיומקין קנו להם נחלה נחלמת בארץ האבות. אדמה ירוקה – ספרו תחילתה – קרובה לים, ונהר ﬠובר בקרבתה… כולה ﬠידית להזרﬠ חיטים, ושחור הקרקﬠות מזכיר שחור קרקﬠות של נוף הילדות…
בסוכת הקרשים והמחצלות, ﬠל גבﬠת החול, הופרש מדור קטן לאחות. אך החום, הקור, הגשמים והחול הפורח, לא שﬠו לקירות וחדרו בנקל, ואתם כל השרצים האפשריים, וﬠל כולם היתושים.
המים הובאו מן הבאר, דלוחים ומרופשים, ﬠל ראש ﬠרביה; הלחם אפוי בזכרון–יﬠקב, ולא היה במי לתלות אשמת כתמי הﬠובש הירקרק שפשו בו. קמח, סוכר ושמן הובאו מיפו. מן הצ׳רקסים קנו חלב, חמאה, ﬠופות וביצים, ולﬠתים היה בא הרופא.
הידﬠנים הסבירו כי המלריה הנוראה, מקורה בﬠיקר בﬠיפוש האויר. פתחו איפוא חלונות; הרבו אור, הרבו אויר, ותבריאו!
היו אמנם שתלו את המלריה באכילת אבטיחים יתר ﬠל המידה. אחרים התלוננו ﬠל המים, הם המאררים. ואלו היתושים, לא היו אלא בין טרדנים מציקים, ותמימים למדי בכל השאר.
אלא שהקדחת לא היתה תמימה. בני ה־15 ובני ה־17, החלו נוכחים מיום־ליום בבוא המוות. ﬠל ימינם וﬠל שמאלם התהלך המוות, לא פוסח ﬠל איש, לא ﬠל גיל, לא ﬠל זכויות, ולא ﬠל צדקת אדם. קראו לה קדחת רגילה, קדחת ירוקה, קדחת צהובה, והיתה שם כמובן גם קדחת שחור השתן. בתי הﬠלמין בזכרון־יﬠקב, ביפו ובחדרה ﬠצמה לא ידﬠו שבﬠה. ﬠובדים, שרים, חורשים, מקווים לבנות בתים כשיגיﬠ הרשיון, ואפילו בלﬠדיו – אלא שהמוות מלווה ומקיף סביב. צללים רוﬠדים מתהלכים שם קודחים, בוﬠרים, שיניהם צוללות.
קרובים ורחוקים התחילו מתﬠרבים, נוזפים במתיישבים. אלה קוראים להם "ילדים" ואלה – "מטורפים". ושני הכינויים אמת.
הרבו אויר רﬠנן, הסתלקו מן הטחוב – והנצלו. אכלו היטב – והנצלו.
גורו לכם ﬠל שפת הים מול הרוח – והנצלו. אבל המוות היה חזק מדי, ואין ניצל מידיו. ﬠוברים ושבים סבבו סחור סחור חדרה, שלא לבוא ﬠד תחום המוות.
שממון ושﬠמום וקדרות בין צריפי המתיישבים. הרוח היתה ﬠוד רﬠננה בﬠד המחצלות – אך רוחם של אותם שגדלו בינתיים בשנה, וכבר היו בני 16 ובני 18 – היתה נמוכה ביותר. אחר־כך בא היורה. הקדחת קצת רפתה. אבל גם כוחות המתישבים, והונם שיצא לא לברכה מרובה – ובראש כבוש הם נוסﬠים למצוא מנוחת מה בראשון־לציון, ואגב, שמוﬠה אומרת כי בונים את רחובות.
הסיפור לא תם. רק התחיל. גם התלאות וגם הפלאות. אבל די בזה. הלא כל בר־בי־רב יודﬠ היום כי לא אויר טהור בחלונות סוכת הקרשים החולמת ידביר את האנופלס מחולל המלריה. כל כך אנו יודﬠים זאת, ﬠד כי שוכחים כי אכן דוקא האויר ההוא, הטהור, הﬠלומי, החמים – הוא שﬠשה כל זה. בצריף הדל, המחופה ﬠנפים ﬠל גבﬠת החול, מוקפים לא־כלום, ﬠומק שממה אשר לא שיﬠרו גודלה (אילו תפשו – אולי לא יכלו לﬠמוד בידיﬠתם הנוראה הזו). נﬠרים רכים, תמימי מבט, כשמכאן הקברים התחוחים הנוספים יום יום, ומכאן אין קץ הלא נודﬠ ולא נכבש, ומﬠבר מזה הירוקת הכוזבת של הביצות. להיות בלב כל זה, הרחק מאמא־אבא, להתהלך ﬠם המוות בחדרה, ולשאת ﬠינים תמימות אל המופלא – זה הדבר אשר כל ביאור לא ידלנו, וכל פירוש לא יכילנו, אלא רק אולי לפתוח ולשיר, או אולי להחריש ולקשוב.
אהה, מי יתננו כאן, כעת, קצת מאותה רוח שנשבה אז בפתח סוכת קרשים אחת ישנה, רחוקה, שם ﬠל גבﬠת החול.
הפועל הצעיר כרך ל"ד, חוברות 11-12.
דברי–הכנסת, ישיבה קפ"ח, ז' בכסלו תשכ"ג, 4 דצמבר 63.
אלו דברים שיזהר חזר אליהם שוב ושוב, עד שחתמם ב"צלהבים".
ס. יזהר חוזר 