דהרות אבירים

תאר לך את גודל ההפתעה, על גבול התדהמה, שנפתענו כמעט נדהמנו. כשיצאנו בוקר בהיר אחד לחצר וראינו לפנינו את חמורו החדש של אחי!…

אך מוטב שנפתח ונספר אחרת. למשל כך:

*

שבת אחת, אחרי־הצהרים, יצאנו למסע רכיבה של תענוג על גבי חמורים. שמעון, כראוי לאורח, קיבל את חמורו העצום של אחי, חמור שחור וגמלוני, אשר שמו, אגב, היה ג'אחיש: אני הייתי רכוב על חמור שכננו, אשר נתנו לי בלא־חמדה – למה לעייף חינם בהמה עלובה ביום השבת? – והוא יצור קטן ואפור כעין העכבר; ואילו יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו (שלא להזכיר עתה את יחזקאל המכונה 'המשונה’, שהזדנב אי־שם באופניו החורקים, מבקש לו נתיבים קשוחים יותר בדרכי־החול הטובעניות, והוא שייך ובלתי שייך לחבורה, כאשר תראה עוד להלן).

p1מיד עשינו שורה אחת. ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פטפט בצהלה, אגב הרכנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.

את הדהרות התכװנו לפתוח מיד בתום הפרדסים, במישור החַמְרָה הגדול והמעשיב שלהלן, בואכה הכפר הערבי. ובינתיים היינו חבויים כולנו מלמעלה ומעברים במִסבך רשתות העפאים, העלעלים, כוכבי הפרחים, וניצוצות הִתבהקות כּידודי השמש שהתפוצצו אל עינינו – ואילו מלפנים חסם הכל מפנינו אותו ג’אחיש, החמור השחור של אחי, אשר לא רק קומתו הגבוהה וגוו החסון בלטו מעל כּל, אלא גם הדר־אוכּפו ותפארת גדילי השַֹקיים שקישטו בצבעים עזים ולוהטים את השלוה החמה, האפלולית, ומחקו לחלוטין וכיסו כל זולתם, ועשו את שאר כל חמורי השיירה, על רתמתם הבלויה ועל דמותם הצנועה, כעשות חג גדול את שאר ימות השנה.

וכך היינו מטליפים בנחת במנהרת האקציות הארוכּה, שהחול הרך הבליע אליו כל נקש פרסה וכל פסע שהוא – וגם נוסיף כך ונטליף, עד שנצא מקץ כל הפּרדסים, באופן שאפשר לחטוף עתה ולאמור מילה או שתיים על הרכובים ועל הרוכבים.

*

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטליפים פעמיהם ברצףאין־קץ, תּקְתְּקָנִי וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריוֹת עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוּקֶה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה, מתחת לתנודות חסרות־החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוּכּפם, ואוּכּפם כרוכבם, ורוכבם נבוּק ובקוּק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג'אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה. גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג'אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…). חמור שחור, כאמור, שזרבּובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קדומותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים. מאותם אשר בלא אַרגז לא תשיג לעלות גבּם, או בלא רכובות תלויות הנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז ונעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, ככלימה ובמפולת קשה.

מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.

*

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האכרים שעשה לו רבע דונם פלפלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשה עשרה דונמים שלמים ומלאים פלפלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין'! – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו (שואבת לתוכה חלקלקות קרחת); אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה; אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק , למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת; הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות; אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה. הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת, וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכָּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל; על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.

לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן נצטוויתי וקיימתי והשקיתי במים רבים מסד איתן זה. לבסוף אמרנו כי־טוב, והשחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – וכשהיה הכל שלם כדי כך, יצקנו רצפת־ביטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס. ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה: הבּוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש, חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש, שצלצלו והלכו עד פסי־הרכבת, ומעבר להם הרחק לתוך הפרדסים – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה: כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

*

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

p5

שבחי הרוכבים

דומני כי השארנו את השיירה טופפת בחשאי בכחול הרך שמתחת חופת־המשוכות האפלולית – ועדיין טפיפה זו לא תמה, ודבר לא סיפרתי לך עוד על הרוכבים. ובכן, כדי שלא להעדיף חמור על רוכבו, נוסיף מלה או שתיים.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד. נֶמֶש לא נגרע ולא נוסף על שלל נמשיו, אשר בזק בוראו על חוטמו ועל סביבו, ביום בוראו אותו בחיוך. והנה אני לפניך, אף אני כרגיל, כאשר תוכל לראות פה בתצלומים הישנים: יצורון שהוא, דק וקל ודל.

אבל שמעון זה, שזכה כראוי לאורח, בחמור הגדול ובכל תפארתו, זו אשר בעצם ידינו הערינו עליו (אף כי נתקשינו מאוד באִבזוּם האבזם של חבק הבטן המסורבל) – הוא היה מיוחד ושונה. ישוֹב ישב לו זקוף כתומר מקשה. בלורית בהירה היתה לו, זכה ומתפרחת כערימת־משי קלה לכל רוח מצוייה, עד כי עיניו הדקות, חטמו החד, שפתיו המצומתות וסנטרו המובלט – נצטבעו בגון אותה ערימת־משי מופלאה והאירו כנוגה וָרוד, טוב־לב מאין כמוהו. אנחנו כולנו היינו מחרישים ושמעון לא פסק מקסום לנו בסיפוריו.

שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה. מרוב סינימות אשר ראה לא היה זר לו כלל עניינו של פרש ושל תארו הנאה אשר יתואר, בשבתו על האוכף. ובדמיונו ראה לפניו, כמדומני, את דוגלאס פיירבאנקס, אם איני משבש בביטוי (הוא, שמעון, קפדן גדול הוא בביטוי ובהיגוי שמות מופלאים עד היום הזה!). או שמא גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת. אלא שאַגב־כך לא פסק גם מספר לנו סיפורי בית־ספרו המהולל בתל־אביב, מעשיות על אותם יצורים ניפלים ומשעשעים המכונים לעתים גם מורים, וזמירות זימר לנו על פלוני מהם שכינהו בעליצות אין־חסד בשם 'רבנו הנבון', וכוונתו אל נכון למשהו מועט מזה – שכן היה הלה, מסתבר, טורח לא מעט, ונזעפות למדי, לעשותו את שמעון זה נבון יותר, מנומס יותר, ושקדן יותר: כוונה שעלתה לו. לאותו מורה־להועיל בלא מעט רמזים שאנו שאגנו לשמעם, וחמורינו זקפו אזניהם בתמיהה, ומשוכות האקציות, שמעולם לא שמעו כזאת, התאפקו מאוד. וביחוד הֵרענוּ תרועות גדולות כשסיפר לנו שמעון כיצד גירשוהו יום אחד הביתה, לבסוף, אל אביו, לאמור: ‘בלא אבא, צפורי מחמדי, אל תשוב ואל תראה פניך פה!' – ואיך רק השתדלותו של אביו (אף הוא איש טוב ומיטיב, שקט ונוח לבריות, ולא ניכר בו כלל כי את תל־אביב הוא בנה, ראשון בראשונים, וכולי, וכי גם היה מזכירן של כמה אגודות ציוניות כאן ושם ביֶליסוֶוטגראד ובאודיסה ובשאר מקומות שבין הים השחור והים התיכון – כולו נקי ומטופח וקרחתו כשמשת־חלון ממורקה היטב – מראה שהביא כנראה את שמעון בנו להרהור ולמעשה, ולהתמסרות לגידול רעמת משיו שעל ראשו, לסרקה וללטפה ולמששה, בטרם יקיץ עליה קץ הקרחה הצפויה) – השתדלותו של אבא, איפוא, גרמה ל'רבנו הנבון’ לחזור בו, ולהסכים להחזירו אל קהל דרדקיו, וגם זה רק בשבעה תנאים קשים ומפורשים והחלטיים.

אבל מה 'רבנו' ומה תבונתו כנגד מה שידע שמעון בסינימות. כלום שמע 'רבנו' מימיו על אישיות מקסימה בשם רוּדולף ואלנטינו, אדם עשוי להפליא? או על פלוני בשם רַאמון נובאַרו המחוטב להלל? או כלום ניסה כמה הנאה יש בעצם ההגייה המדוקדקת של שמות כאלה, בכלאחר־יד מהודר, באינפוף פה ושם ליתר אצילות? או כלום ראה בחלום הלילה דמות שובה לבבות ושמה, אם איני מערבב גרטה גאַרבּוֹ, שעיניה מישירות, פיה גדול, גביניה משורטטים בעוז, ואשר לעולם אינה מחייכת עד שפעם היא מחייכת והלב נמס אז לקראת חיוכה ואין לעמוד בפניו? מה יודע 'רבנו' הלז, זולת אשר בתלמידיו נוזף בקול עייף, ואת נחמיה בעל רעמה השיער המופלאה טילטל וגירש למדחפות, הוא נחמיה אשר לא עשה כלום, אלא בלב שיעור התלמוד רק ביקש רשות ויצא לרגע, ורק חזר כעבור זמן מה והוא מסופר חלק עד עצם הקרקפת שלו, בוהק כדלוע לבן. – ובכיתה, בלב שיעור התלמוד, פרצה אז יבבת ניכפים, 'רבנו' נתעלף, השאגה חלפה ביעף את כל המסדרונות, ואותו נחמיה גופו, בחור תם וגלוח כדלעת, בידי המנהל וסגנו, השמש הגדול והשמש הקטן, ו'רבבו' המתאושש מחזיק מאחור, הונף בתנופה וטולטל באחת עד בית אביו ולתוך חיקו ותהי הארץ כמרקחה…

שער נא מעתה, רחימאי, מה עשוי 'רבנו' כזה לדעת, דרך משל, כשמגיעים אל המופלאים שבבני אנוש, הלא הם שחקני הכדורגל המאושרים, אשר בשמאלית שלהם יבקיעו פינת השער הימנית, בעוד השוער, אחד בֶּרגר כמדומה, לוחך עפר מלוא פיו, בהחטיאו בעיטה יחידת סגולה זו; או, דרך משל, מה ידע ‘רבנו’ הידען יותר משידע שמעון לפרטי־פרטים על רצח ארלוזורוב על שפת־הים; או, דרך משל, כלום שמע 'רבּנו' מימיו, או שמעתם אתם מימיכם, על אותו גזוזָן שקיוסקו בפינת הרחוב והשדרה, ואשר במחוַת־יד מהוקצעת אחת היה זולף עסיסיו הצבעוניים ומשציפם בכוס, בזרם הגזוז, מאביך הכל בבועות ובקצף, מרים ומשפיל וחותם בדחייה קלה של הכוס, מתוך השתחוָיה קלה והספגה כללית של השיש המטוייף, במומחיות ובזריזות של עושה־להטים, וסוקר מגבוה ודוחה כל נסיון של קירבת יתר, באמירה קצרה שיש בה הרבה יותר ממה שתראה לכאורה בקלותה: 'למי גזוז?' (שהפכה זה מכבר לאימרת־כנף, ששימושיה רבים גם שונים, הן בשיעורי 'רבנו' והן בפגישות בין־ערביים, כששורקים לזהבה ומטיילים עם דוידה, עד עצם שפת־הים, לראות בשקיעה). ואילו כל אותם הפוחזים שסביב אותו גזוזן, עיירים צעירים, עומדים ונוערים בנחת, ואחר מכולם שנתכוון לסלק ולשתות כוס חינם, בהבליעו כוסו במהומת הקח־ותן, נתפס כרגע בכף: 'כמה עוד?' תופסו הגזוזן ומכלימו ברבים, נוסף על מה שקוראו מייד בשם: 'אתה שם, נכדו של בְּיֶלוֹצֶרקובסקי – אתה!' כי על־כן מיודעים המה לו כולם, גם אבותינו גם סבינו, עוד מסוכת האקליפטוסים בימי הגרוש מתל־אביב, ועוד יותר מימי אודיסה ויֶליסאוֶוטגראַד, והרבה קודם, עד כאן.

*

כזאת וכזאת ובדומה לזאת, סיפר לנו שמעון הרוכב בראש, ספר והרעיף אמריו לאחור, כשהוא מפליא לשבת באוכף כאחד הפרשים הניפלים ידועי השם, כל עוד נתמשכה הדרך במנהרת האפלולית המוצלפת פירצי זהרורים פורצים, כצווחות מתפוצצות, אך לבסוף נסתנוורה היציאה לקראתנו, כשיצאנו מעוצמי עיניים בבת־אחת מתחום הפרדסים, ומשעול החול הרך – סולת זהב זו, הטובענית, הקרירה – נתהפך בבת־אחת ונפתח להיות כיכר המישור הגדול, אותו כיכר מישור חשוף אין מחיצה ואין קץ; ואשר מעצם המקום ההוא מתפשקות המשוכות ויוצאות להקיף את הפרדסים לכאן ולכאן, להיות חומה בינם לבין החשוף ושם גם מעניפה לה, מימות עולם, שקמה עבותה אחת, ושם גם נעצרנו לראות ולדעת ימינה או שמאלה.

ואל יהא לבך קל במקום ההוא. אמת, כיום אינו אלא סתם מקום שותק אחד, עם עץ עתיק אחד, כצאתך ממיצר האפלולית הנוחה, אל ארץ השמש הפתוחה (תכונה שהולידה תלי גללים לא־מעט סביב קורת השקמה רבת הצלעות, מעשה בהמות שנאסרו שס לשעה קלה עד יפוש הנופש עד יגמע סיגריה של פוגה) ואילו בלילה היה זה המקום האחרון, שבין הישוב ובין החוץ־לישוב. בין הבטוח לבין המופקר, בין היבשה לבין הים הגדול הסודי והנורא. ביום – שום דבר, בלילה הכל אפשרי וגם כל הייתכנוּיוֹת האיומות ביותר.

מפתח זה שבין המשוכות באו ה'מאורעות'. כאן בדרך נרצח השומר. לכאן רצו במקלות וברובים ביום ההתנפלות, כשהפעמון צלצל ברעש. מכאן גם היו באים חלומות־הזוועה בהקיצך בלילות חרדה. ואילו כעת – אין כאן בלתי אם שקמה עבותת־קורה ודלת־פארות, קצה תחום הפרדסים, סוף המשעול המחופה, והמוני לטאות רצות כה וכה, מהן ממש רצות ומהן רק פספס טביעת רגליהן ושיטוט זנבן נותרו בעפר. והלאה מזה נשתרעה אדמה שטוחה, נתנוצצה שמש מבהקת, ונתפזרו מרחבים לכל עבר – כרצונך והרבה יותר.

תמו כל דיבורינו ונשתתקנו. הכל היה שם שקט לגמרי. גם קשב־רב־קשב לא יציל קול. אלא רק לאחר זמן, בכבישת נשימה. כבת־קול הקונכיה הריקה. רינת מירוץ מעוף האדמה הענקית על ציריה. ועוד הרחק, בשולי השוליים, מחוקים כמעט אבל ישנם, היו ציקדים בטלים אחדים, שצרצרו בהתמדה לא פוסקת: גם קול ציפור זו או זו שצייצה ונתעלמה במישור: וחרגולים כלשהם, שניתרו וחדלו; ולטאין חמקמקין שרצו ואבדו; וקול מנוע באר רחוקה בתקתוק אין קץ – רק אלה היו מעולם הממשות, אלא שלגמרי מאליהם, אחוזים בקיומנו מאליהם. ולא ידענו כלום.

p2

ואילו ג'אחיש נטה עתה זרבובו, ריחרח ונשף קצת כה וקצת כה, וחזר ונשא ראשו בהרבה כובד־ראש, ופער פתע לסתותיו ונער נעירות גדולות וחזקות מאוד. כאילו חזה דבר שהוא הולך ובא ומתחיל. האל יודע מי ומה.

לעומתו נתנשמנו אנו קלות ואמרנו: לדרך. וגם טיפסנו ועלינו ויצאנו ברהטה קלה. לאן? לשם. ישר לשם. זה הכל. אדמה כבדה אדמת־השדה הזה. לפיכך פסחו עליה ולא נטעוה פרדסים (האוהבים, כך היו סבורים פעם, רק אדמת חול־חומר בלבד). זעיר כאן זעיר שם היו הערבים חורשים שם וזורעים תבואות קיץ או חורף, חלקות אובדות ולא נודעות בתוך הכִּיכּר. עדרים היו מתעלמים בעשבים היבשים, שבחורף גדלו בכל כוחם ובאין מכלים דבר, ועתה היו למיתרים יבשים לנגינת רוח אחר־הצהריים. כיכר מישור נרחב, סדוק ובקוע בימות החמה, ומדמנת רפש צמיגה בימות הגשמים. ואין כמוהו טוב לרצים ולריצות, לרוחות רצות, לאבקים רצים, לסוס רץ, לשור רץ (עקוץ קרציה או רוח־תזזית, עד כי יפרוץ נוגח וחוטט בקדמותיו בפראות, ומעפר בעפר) לילד רץ, וגם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים. (אגב, היה מעשה, לא תאמין, ואוירון אנגלי אחד, על שני טייסיו, נחת על גבי אותו מישור, וגרם לריצה כללית מן הכפר הערבי, מן השכונה ומן המושבה – אלא שהלה נזדרז ופרח באבק נורא, ויהי הדבר לפלא ולשיחה ימים רבים). ואגב, גם באופניים, כשרוצים. וכשלא חוששים לפנצ'ר, אפשר לרוץ ריצה גדולה, כמו שתראה עוד מעט.

טוב. והיינו, כאמור, מרהטים לנו קלות, בספק־ריצה ספק־תנודה, אותה שאין בה משטף הדהרה הקצוב, המדביקך לאוכף וסוחפך בעוז – ולא מנחת ההליכה השפויה, אלא אך כמין תנודה לא קצובה וטרטרנית, המזיחה אותך לאחור, מן האוכף ולאחור, ומאחור אל הזנב, וכמעט ולא נותר לך חמור – ובטנך מתפרכסת בטלטלה, מעיך מתקפצים, ואתה צפוי כל רגע, ממש בניתור הבא, להישמט ארצה לחרפה – ומוטב על־כן אם לדפוק בבהמה ולדהור, או לצמצמה להליכה של נחת, ובלבד שלא להתבחש בסילוּד הזה – אהה, אז הבה נא, בואו נרוץ!

הו, והכל היה פתוח!

פתוח היה מאוד וחם. חטמינו הנביטו זיעה. וגמענו לנו פתיחות. והרוח הסתובבה לה בפתוח דרך חירות. והקוצים האווישו להנאתם. ואבק התפרחח לו קצת כה וקצת כה, ואף פעם לא יותר מזה. ולא שום בהילות לשום דבר. לא שום הכרח לזה דווקא או לא לזה דווקא. באורך־רוח כה ענק וגדול – עד כי לעתים היית מתמלא חלחלה. ספק־דאגה ספק־חרטה לא ברור על מה ולמה, ושב וזונח וקורא דרור ללבך.

הטלנו מרות בחמורים בקול גדול להדהירם. אלא שלא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום – ואף חדלו מיד, בלי ליתן טעם ובלא להתפעל עוד מקול קריאותינו המעוררות. אבל באמת אין טעם לרוץ דווקא, כשאפשר להתקין את הישיבה על האוכף, להסב את שתי הרגלים לצד אחד, כרכיבת נשים, ולהצטפף ולשוחח לנו בנעימות במרחב הפתוח, או לשתוק, או לשוחח קצת ולשתוק קצת, או כך או כך, או גם כך וגם כך, ובכלל לא כך – והכל.

הולכים ומהלכים. חמור אחד נעצר פתע למלוק לו ראש־עשב אחד. שהיה נראה לו ירוק טיפה יותר מאחרים, עד שכמעט ונשמט מעליו רוכבו, שגער בו ואף משך רגע בשרשרת האפסר בנקמנות, שחדלה עוד קודם. הולכים ומהלכים. לא שכחתי לספר לך כי בשקיים שעל אוכפו של ג'אחיש הגדול היו צפונים שני אבטיחים גמלוניים מזה ומזה? ובכן, היו; וגם מתופיני השבת של אמא היו שם בשקיק, מאותם המפוטמים תפוחים וצימוקים, וכשניעף נשב, וכשנשב – נערוך לנו זבח קטן. הולכים ומהלכים. הכל פתוח ואפשר. אורות פתוחים רצים על פני השדה. הקורטמים האפורים מבהיקים. באור כאילו־רטוב, כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.

ריצת הרצים

ואילו עתה פתאום, מניין שהוא, ואולי מתוך סדק שבאדמת הערבה הקלוייה הזו – צץ לפנינו, בפתע מפתיע, באופניו הישנות והחבוטות, בציצית שערו המכסה כל פניו ומותירה רק זוג אָזניים כמפרשים ופה מחייך בשיניים לבנות מאוד – יחזקאל הלז המכונה 'המשונה'.

אהלן, יחזקאל המשונה! מה לך פה? מי לך פה? מניין בחורצ’יק ולאן? – אבל לא אנחנו שאלנו, כי אם הוא פתח ואמר לפנינו, 'אה!' שמח מאוד ובמלוא חיוך שיניו ואזניו. איך מצא אותנו? או זה מקום שיטוטיו שלו מעולם? או את ריח האבטיחים והתופינים הריח בחטמו המחופה וילון שיער? אבל מה לו ולנו – הוא, היצור המשונה על אופניו האלה, בלב הערבה הריקה – ומה לו ולדרכינו, ולרכיבתנו שכבר נתעייפה קצת?

– אֶה! – צחק לקראתנו יחזקאל המשונה, בלא עיניים, אלא בפיו ובאזניו בלבד.

– מה נשמע? – שאלנו אותו מבלי דעת מה נשאל. היינו פתאום כאן רחוקים מכל מה שידענו, זרים בשדה הגדול והריק וקצת אפילו פתאים, משום־מה.

– רוכבים? – עלז הלה לקראתנו בקרבת מקורבים.

– רוכבים. – אמרנו לו באותה פתיות וגם בדאגה מתקרבת, בלא דעת מה. והוא עלז מאוד לדברינו, כאילו סחנו ואמרנו מי יודע מה, ואף צחק מאוד, ממלוא לבו (אנחנו לא כל־כך). וכעת מה? הוא לכאן ואנחנו לכאן? או כולנו כאחד? ובכלל, אנה פנינו, בעצם?

לא קשה לשער כי מכל זה מה צריך היה לצאת, אם לא שנצא עתה לתחרות דהרה רבתי? לא שום דבר אחד אלא זה בלבד. מוכרח היה שנעשה מעשה, לכאן או לכאן.

וכבר אנו בתוך העשיה. משעטים אל כיכר התחרות, אשר אינו אחר אלא שדה היבלית הנמוכה, אצל אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול) – חלקת־שדה נאה ופנויה שאין עליה אלא אבק חום וחם, מעל כסות היבלית היבשה, ומעל קוצן כה וכה, או בּוצין כה וכה, ובכל השאר הריהי מגרש מירוצים הגון מאין כמוהו.

מה עוד נותר לפנינו מעתה? לא נותר דבר, אלא רק להתייצב בטור אחד, לציית להוראות: 'למקומות'. 'היכון', ו'רוץ !' – ולרוץ.

אלא שכאן התערב ובא יחזקאל 'המשונה', ובוותרו על תכניתו המקורית להיות שותף בתחרות החמורים על אופניו האלה, הצורמניים – חייך אלינו חיוך ששלושה־רבעים ממנו נתכסו בציצית שערו היורד על עיניו ועל חטמו – והתנדב בהתלהבות לשרת את המפעל אחרת. (ואולי רגלים יש להשערה כי ריח האבטיחים והתופינים הקסימו נוסף על החברותא שלנו שנראתה בעיניו מאוד, וביקש לשדך לעצמו להיות שותף מלא, בזכויות מלאות, והוא כנראה גם יהיה זה שיפלח למעננו את האבטיחים בסכינו העוקמנית שלו, ויצננם פתוחים לרוח, ובלבד שנִראהו כאח לנו… ובעצם. למה לא?)

וכבר מדהיר הוא, יחזקאל המשונה, את אופניו החורקניים, הללו שאין דבר בעולם או בזמן שיכול להרע להם, ובצהלה גדולה, שהרוח נשאה מרביתה הטובה אי־לאן, נפרד מעלינו והותיר עמנו ובינינו משהו אשר הוא לא זה, לא לגמרי זה…

טוב. והריהו כבר מאתנו והלאה. אופניו כבר זרוקים בבוז, מופקרים ארצה, וברגע שיעמוד וינפנף אלינו בידיו, חמש־מאות מטר מאיתנו, מהלאה לברוש – ברגע ההוא יהיה נתון האות לפרוץ ולדהור.

עתה נתעורר, כמובן, לבבו הישר של שמעון חברנו. אין זה הגון, הכריז באזנינו, שנעמוד כולנו על קו־התחלה אחד – ג'אחיש בשורה אחת עם שני העכברים האחרונים שלנו. ולפיכך מן הראוי שנצא אנחנו ונעשה לנו קו קדמי, שבו אנו נפרעים מראש על גודלו ורוב־כוחו של ג'אחיש; ועדיין זחוחה דעתו של שמעון: 'עוד קצת,' הוא מציע מרוב יתרון ולב־טוב – 'זוזו עוד קצת!' ביקש וגם עשינו כבקשתו.

ההתרגשות עלתה. והמתח. לא כלום עדיין. אלא רק מחכים בקוצר־לב לקפיצתו של יחזקאל שם, מלווה תרועה ונפנוף ידיים לאות ולסימן – ונרוץ בדהרה הגדולה. לולא שחמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית! וכשמתכעס יוסי על התנכלות נפשעת זו של חמורו (וגם האוכף, אל תשכחו היטב הרגיז את יוסי, עקץ עקצהו במיטב לובן בשר ירכיו) ונוטל ומלקהו בנקמנות בקצה שרשרת האפסר – מתבהל זה, כביכול הופלה מאוד לרעה, ומתחיל מנתר לו בעלבון; ושמעון, שמאחור, במרחק הכבוש שנטל לו, סבור כי זו כבר הריצה הגדולה, ונבהל ותוקע נעליו כדרבנות בצלעי ג'אחיש השליו, וקורא קריאה אינדיאַנית נוראית, והלה נעקר ומתחיל נושף ופונה לו ימינה ומתחיל רוהט מערבה לעבר השמש היורדת, ונוצרת מהומה קשה, שצריך להתייגע לא מעט עד שתשקט ועד שיוחזר הכל לדריכותו הראשונה הנכונה, שמלפני המירוץ, והכל צופים אל יחזקאל ואל אותותיו.

p3

– האות! האות! – מדוע מחריש שם יחזקאל המשונה? צועקים אליו לעוררו – יחזקאל!.. – כנגד הרוח – 'נו!' – צועקים אליו לדרבנו ולהזכירו חובתו כדי שיקום ויצעק סוף־סוף ויריצנו – וההוא, במרחקיו, שומע קולנו בלי קושי, ומתעורר וצועק אלינו עם הרוח לאמור: 'מה?' מהוּה בּהוּה, שמקפיץ אותי עם עכברי שלי כנשוך ערוֹד, ומתקלקלת שוב השורה וההכנות והכל.

אכן, לבסוף עלה הכל יפה וכבר היינו בריצה. וג'אחיש, כמובן, בנקל אמר ורדף והשיג אותנו, כששמעון זקוף מעומד על רכבותיו, כפרש אמיתי על כּיכּר התחרות, המושכות אסופות בידו זו, ובידו זו הוא מנפנף בכאילו־שוט, לא־נראה, כאשר יש תמיד בסינימה, – השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו), והכל גם הלך אמנם להיות אז יותר ויותר זורם בתפארת מיוחדת – לולא נמלך דווקא אז עכברו של יוסי – שהיה מורעב למדי כנראה – וחדל מרוץ, והסתפק ברהטה מקפיצה ומטרטרת, וגם זו נתמאסה עליו מהר, ועבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך, כנגד פניו דווקא, לעֵבר אבוס בעליו – כּוונה שלא הצליחה לשכּך את יוסי אלא הוציאתהו מכליו, והולידה צעקות מתוך התרגשות פראית, וקללות סדום ועמוֹרה ביום היהפכן על פניהן!

אף אני התמדתי לבלבל את חמורי ולהסיח דעתו החמורית ממזימה שנתקעה בו בעיקשות: לעצור באמצע הריצה ולמלוק לו בשפתיו ראשי עשבים מזדמנים, ובכל מיני הערמות וצריחות ונפנופים הצלחתי להרקידו קדימה כסדר, אלא שלא נותרו עמי על־כן, לא עיניים ולא אָזניים ולא כלום פקוח, להשגיח ולראות מה מלפנים ומה לאחור. ואת אשר אירע או לא ראיתי אלא בחטף־מבט של כלום אץ־פורח סביב, אשר נתבהל כנראה כשראה מה שראה, ולא האמין למראיתו, ורק כשנוספו עליו, לאחר זמן וזמנים, לאחר שמיעת סיפּור וסיפּורי סִיפּורים, ועדות ועדויות – התחיל נזכר, המבּט ההוא, ומאמין כי אמנם ראֹה ראה הכל כבר אז, את כל מה שהנה אספּר לך עתה.

p4

הו, אימה ופחד!

לא לי! לי לא אירע דבר. גם לא ליוסי. הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה – וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו – הריהו פונה וחוזר ישר הביתה, אל אבוס בעליו!

שמעון! הוא! הה, מסכן! אני עוד ראיתי בחטף את סוף־דבר, ואת ראשיתו לא ראיתי. ועד שידעתי מה אני רואה – כבר היה הלה מוטל על הארץ, כבר היה גחון עליו יחזקאל, הוא אשר בגללו היה הכל, כפי שתראה מיד, וכבר היה מוסיף אותו יחזקאל עצמו ומקפץ ומצווח צווחות וצווחי צווחות לעזרה ומניף כל ידיו לכל צד ומנתר בכל רגליו, כאילו אמור היה להריץ את כל רצי עולם. ורק ג'אחיש, החמור הגדול, היה עומד שם נטוע על מקומו, מעל הכל, כפסל מיקשה. האוכף הגדול, המשובח, הצבעוני היה מהופך ותלוי מתחת לכרסו, והשקיים פזורים להם תחתיו, מכסים על מפולת שמעון שלנו, הסרוח ארצה אין ניע. הה, מסכן!

אל אלהי יעקב! מה הדבר? שמעון, שמעון! מה אירע לו? נתרסק? אנה אנו באים? מה נאמר לאביו? או שמא לא־כלום אלא רק קצת נחבל? קצת נתהלם? או לא־כלום אלא רק את חטמו נקף? ואיככה זה ועל מה קרה הדבר הנורא הזה? והאכטיחים שנתגלגלו לכאן, ולכאן, פצועים ואדמוּת זוּבם מחרידה לבבות!…

יחזקאל! הוא! בעיני ראיתי איך קפץ פתאום הלה ורץ והשתער אל החמור הדוהר! צלוח צלחה רוחו למראה נצחונו המפואָר של שמעון, נשתכּר למראה שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – ובהתלהבותו רץ לקראת החמור המנצח בתרועה ובניתור ובקפיצות נוראות, להכריז כי היכה שמעון באלפיו, הוא בצורתו המשונה כפי שהיא, אשר הדהימה את החמור והבעיתתהו נוראות – עד כי קפא ועצר תחתיו באחת – בלתי יכול לשאת כרכורים איומים אלה בלולים בצריחותיו של קוף שרוף!..

מזלנו שג'אחיש איננו חמור־פרא, אלא חמור הגון, וזה כל שעשה: עצר באחת, בלם על המקום, נתאַבּן ועמד, חדל מרוץ וקפא. אינו משחק עם ילדים רעים. וכל־כך באחת עצר, עד שהאוּכּף הגדול, למשמע עצירה קשה ומבוהלת זו, נזדעזע נוראות, והואיל ואבזם חבק הבטן לא היה מאובזם אלא ככל שמצאה ידינו להדקו, והואיל והשקיים המפוטמים באבטיחים נתדחפו בתדחפה ושמעון העומד על רכובותיו, המעווה העוויות מצויינות של פרש אביר בשדה המירוצין, נתערער – נתמוטט הכל ונטה על צידו ושוּפך ארצה – הפרש, השקיים, האבטיחים, האוכף, והכל – והנה זה הכל משופך פה למעצבה, מעופר בעפר, מתחת כרסו של ג'אחיש שנותר עומד דומם ומהרהר הרהורים לא ידועים לנו, כשיחזקאל מר צורח, סביב העומד והנופל, ומנתר כמי שהכּישו צפע!

לא אצערך בפרטים. מה עשינו ומה ראינו ואיך היה. בזהירות הסרנו את השקיים… אה, כן. ככה. אבל שמעון נהג כגיבור נשך שפתיו ולא גנח, ורק ביקש מים, ככה, שעינינו מלאו דמעות. השתדלנו לחייך אליו ואיני יודע כמה הצלחנו, וגם הוא השתדל לחייך אלינו, עד כי קשה היה להימנע מיבבת בֶּכֶה: מה חיוורות היו שפתיו. מה הוריקו לחייו, ומשי רעמתו איך עופר בעפר!… אלא שלא זה עיקר אלא זה: את ידו השמאלית לא יכול עוד להניע: 'היא די כואבת'… ניסה שמעון לפטור הכל בקלות ובגבורה מאומצת, על גבול היבבה, כשידו תופחת, צבה ועולה לעינינו. הרמנו אותו ואת הכל. את האוכף ישרנו (יחזקאל, בשימת־יד אחת איבזמו הדק היטב). בחלנו באבטיחים המפוצעים ובתופינים הממועכים – והשארנום לעוף השמים ולתני הלילה: העלינו את שמעון על אוכּפו, אחזנו באפסר ג'אחיש להובילו, ואיש באפסר חמורו, ובתהלוכה אבלה זו הפכנו חפויי ראש לחזור הביתה.

אלא שיחזקאל הקדימנו באופניו. ועד שבאנו כבר יצא הקול והכל היה ידוע, וכבר יצאו לקראתנו: וכבר היה יחזקאל שוב אתנו ושוב נפרד ונעלם, ושוב חזר, ואף הספקנו לראותו פעם אחת מתעלם כשעל סבל אופניו כלוא קשור אבטיח שלם כמעט, קודם שנתחייך סתומות ונתעלם.

אלא שגם לא זה העיקר. גם לא כל דברי המוסר להועיל שהשקו בהם אותנו בבית כשהשקו את שמעון מים, והזמינו רופא וטכסי להדהירו לביתו בתל־אביב. שמעון היה חיוור כל הזמן, שותק ומזיע. בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.

*

אלא מה? איני יודע. אולי זה: כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד במעגל הקיוסק של אותו גזוזן ידוע לשם, בתוך עדת דרדקיו של 'רבּנו הנבון' (אשר נטל ודרש ודרש בכל פרשת מעשה־חמור זה ועשאה כמין חומר) וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה – וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי – כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו. והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר – כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש – עד כי הכל נתנערו כמקיצים, ונאנחו אנחה עמוקה, בהרגשת הפסד דבר ואך פינו מקום לפרש הגדול, לאביר שלנו המהולל, לצונח מעל הרמך הדוהר, קרבן תחרות הסוסים, לשמעון המחייך, לבוא בסודם הסוגר עליו, – בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.

דבר לילדים 22-9-58, 30-9-58, 7-10-58

תרשיש 1959, זב"ם 1989

החמור של אחי

ולמה היה לו לאחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האִכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין' – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו, שואבת לתוכה חלקלקות קרחתו , – אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול,ּ ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה,ּ אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת,ּ הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות,ּ אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…). ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו: אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל,ּ על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן עוד השקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף השחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – ויצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס, ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה.ְ הבוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה, כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

ס. יזהר, מתוך "דהרות אבירים", דבר לילדים  22.9.1958

דרשה ראשונה (א)

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן. לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה דבר שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא זה שבא מחמת שהגיע ודבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש– – –

אתה מחייך ? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת, זו של הדברים שחדלו משיר. שהיה להם ואין עוד. לא רק אוהבים שחדלו, כי־אם גם דוממים בכלל: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, עזוב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקתו המופסדת. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס אלמנוּת זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, לַלַנטֶנָה היבשה ולנשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת האור, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפוּלה על פניה וריקה. לחינם וזה סך־הכל. בוא נניח לזה, ורק שמע, שלא תקבל ש״מה אפשר היה לעשות”, ולא ש”אם כבר כך אז אולי באמת” – לא כך ולא אולי ולא באמת: סְטֵה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא שום פירור של רגשה על זה, לא לבזבז שום עצב ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיות, אם עוד נותר בך, סור מזה והלאה, ומהר החפז, אל תביט לאחור הימלט ממגע כפיפתם הנאלחה, אל מחוץ למעגל הבזוי המדבק הזה, המטמא במגע ובריח, כל עוד נושאות אותך רגליך, הימלט, נוס, צא, אטום, סתום, עיור, ורק רץ, הרחק ממלכות אוחזנית זו, הימלט מתחת ידו הקרבה של שחין אפור זה, הנופל חרש ובא על כל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר ומתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא סתיו ולא שלכת. כלום זו שלכת היא זו? מוּשלכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מוּשלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר, לא מושלכות מפני שמילאה יעוּדה, או מפני שגרמו לה, מפני שהרעו לה, מפני שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שיש בה, שמעולם לא היה בה יותר מזה, וכל מה שהיה הגיע, כל שהיה חבוי בה לצמוח. ודוקא ככה שלם לה. לא עליבוּת היא זו לה. אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, וחדלת ביקוש לאחרת מזה. כנטל עופרת לא. ממילא. על־פי כל חוקי טבעה. מלוא כעוּרוֹת הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שאומר. כך פרץ פתאום. ואל נא ייחר אפך בי, אם אומר אך עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר. כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור. מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר מלות הרע אין בו כלום אלא קודם־כל הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ובפעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, ואז מה, ואל תתרגש, ומ'כפת לך, ובינתים, ובהתחלה־אפשר־גם־כך, ומי זה הגיד לך – אלה, ואלף שכמותם, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד. וכאלה אין כי־אם עד מאומה. היעצרות אצל אין עוד. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש, למה לא, לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה המאוזן לשיטוחו הגמור. כנחל שנתאפס אל הים: תמו הרים תמו מיצרים תמו מעקשים תמו כל הנפתולים: הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא, רוץ משם, עוּשָה חוּשָה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט. נוס על נפשך, בן פורת, ההרה. מהר אל תבט אחורה פן תיספה. נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, לא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום ”סתם”, עם שום ”מה־יש”. יש. יש ויש. יש תמיד הרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם איני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – יש בו. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפֵז וצא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵעַ, מטמא מכל צרעת, מסוכן מכל דֶבֱר.

חדל. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? רק אתה תתגאל ומאום לא תגאָל. אף לא שום קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא הקול המשיג. רואה איך? ועל כל צד. היטב מושלך על כל צד. מה יפה משלכת, ומה מכוער ממושלך. לא חולי הוא ויעבור. הוא תכלית הבריאות, משוש תורת אם ומוסר אב, ושכר הטוב תמיד לצידו: שיכון, ריהוט, גִמלה, תחביב וקרן מבוטחת שתישא פירות ותגמול חסד של אמת. ועל זה לקמץ, לחסוך, להונות, לקנא, להדוף, ולדחוף, להזקין בלא עֵת – ולהגיע: הנה הבתים שהגיעו, שגרים בהם האנשים שהגיעו, וחיים בהם החיים שהגיעו. הללויה. עד כאן. תמו התפילות. אין עוד על מה. אין עוד אל מה. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום פסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, ההישגית הזו, המנוגעה. כדי שיהיה יכול לנשום לו סוף־סוף לרוחה, במלואו. פטור מכפיפת העובש הבריא ההוא. בן דרור בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד ברכה בהם ותום ההתחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בלוּם נשימה וחבוש עינים. וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחָפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ותוכל שם סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת מַשַב נשימה עמוקה, להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים. לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לו דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שובך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אכן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן השומרים, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כנוּע ליאות היית נסחב מתכנס לך לתוך חיק אוהב זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל חיק מרגעה זו, מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, ומתפנק בקוער הזה הממועך הזה.

לישון בו שנת הצדיק. מוסר־הַשכל? אין. מעשיה נאה בפני עצמה. ומסתגלים, אתה יודע, זה הכל. אלי שבשמים ולמה לא. מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק תתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע, שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, רק־פעם־אחת מה־יש. וכעובר אֵדי קֶטב מרירי – אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לו שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תקנה לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה צר לך על כלום – ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם להפתח, לנשום, לשאוף, להתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע! לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, או פירור אור בקרן־זוית אחת, ומשהו תוגות בפינה אחרת: היזהר אתה שלא תחליק ותמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך אוהבות נשימת חירות – נוס לך כל עוד קומתך זקופה, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל.

כל־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל, ולא בלי לב־טוב, לחפש חמישים צדיקים בסדום וגם למצוא ולראות שאולי לא נורא עד כדי כך, וגם שנורא הפרזתי לפניך, ושגם־כך אפשר, ושאולי מישהו אי בזה בָּאַש, אבל לא אתה, ולא משלך, ושגם לאטום קול יבב, מתרפק מעבר לעליבותו, מפתיע כמעט, ובעוד רגע ואתה מתחיל מגלה, שלום־עליכם, את כבוד הנשמה הבוכיה הגנוזה פנימה, וגם כי אין לו דבר שאין לו צד זכות, וכי אין לך עני מכל שאין בו איזה ניצוץ, או שאין לו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אוי לך, לא תתחיל לחפש בכיעור נוי, שומע? ולא שמחת עניים. שְֹטֵה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעות: שמתחילים למצוא טעם בחסר־הטעם. שמסכינים עם המסכנות. עם השטיחות. שמניעים ראש, שמושכים כתף, שמוּכים בלי להתאונן. ראה הוזהרת. מרגע שראית כי כך לא – זנוק. פרוץ: אתה לא. ויבוא אשר יבוא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֵזניחו. כל להטה להניב. כל שעשועי ימי פריחתה – כבו כבר נבלו. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר: ככה זה. הנה זה נשאר. ככה זה, וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית ועצי־פרי, מחסן ומשכנתא צמוּדה. וזה וזה ופה ושם.

הנה זו הממלכה שלנו. כאן אדם חי. זה וזה ופה ושם. רואה איך? ונמשך לכאן ונמשך לכאן, וגם ישר לשם, או, מוטב לא, לא לא: אל תביט.

מה יש כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווֶה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת. שמיטות כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת. סביב. שטיחות מפורקדת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק למי חפץ באופק. אם אופק – הרי לא כאן. למה? למה שכאן הכל כאן. כבר הכל בתוך ככה זה. ואפילו לא זה: לא ככה, כי־אם ככה־ככה.

המאבקים עד רגעונם. זכרונות של גבורות במקום גבורות. ושום סוד מעבר שום דלת סגורה. אצל כל אחד כאצל כל אחד. מישור העד־כאן סביב. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוחץ. פה חולה האבק. ולהלן זה שמשוּכתו קרויה גדר־חיה, חושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא בטמטוּם. והכל יפה מרוח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו שלהם פעור תמיד בכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מצולהב שמש מטורפת. הבט הבט, קח לך בטרם נעבור: הרחוב כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם שבאקראי, באקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה השלם: כולו לפניך, ולכאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכות החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי. כאן כל אחד לעצמו גם כשכל פרטי הפרטים של השונה חוזרים חדגוניים. אין סוף לחילופי הלא־שונה. ואת זה ראית? פרחי הגינה שמעבר. עצי הפרי הללו. הגואבה, הלימון והשזיף. והכלליות שמכאן והלאה. וכל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תיטיב לרוץ אחר־כך. הה, אלי, אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל מלא ”זהו” גדול עבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תרמית עינים. ”זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זוָעות, לולא שאין לאן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. או, כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה־נשאר איפוא. מה נישאר איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע כל זה מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב”ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר.

תבוא? ספקות לך? שאם אמנם כל־כך ככה – איך חיים כוּלם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה. עובדא שאפשר. הכל דוקא עושים חיים. וכך וכזה הוא הכל? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. בן, כך וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר. ולא כל כך איום. ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, כן. אחרת ו בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל. אחרת: אטום פרצוף אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה אין לו צל אחרת, פתוח כולו מרום לשמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות משלו. או, מה קיוויה לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה שמתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שיר? כאן? אלה שהגיעו? להם שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד ארכת־זמן סגורה, בישימון הככה־זה סביב – זה ושיר? כל דבר שהוא ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עץ ועתונים ומה שתרצה – אבל שגם מן המבט המופנה ביותר, המוסט ביותר, המורכן ואינו רוצה להיוָכח, שמנַסה לפסוח ולעקוף, בגישוש סומא, שגם ממבט מכסה עצמו, ממאן, מצודד – לא תוכל שלא לתפוש את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירבוּן, וחוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. סוף פסוק. קץ השיר. סוף־פסוק לא ישיר. עיפושי־עיפושים. גמור. אינך מקבל. אי־אפשר – אתה מוחה – וכי אלה הם חיינו שלנו הם אלה? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד. מכאן. בית אחד זה, כן. ניצב כולו עומד בזה. בכולו. בקירותיו המתקלפים. בנוכחותו נהרסת השמש, בגמירוּתוֹ לשעבר המתפרקת. נישחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלוּתו, בלי להתגונן, רק בעמוד מולם, עמידה מקבלת דינה, אנוסת בליעל תקיף ולא ירפה. כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי למען מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים אינם מבוזים גם בכיעורם. ולא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלוּת. רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. ואת המפואר המהודר והממורק שבבתים. הכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, הדיירים הרשלנים, שכניהם ושכני־שכניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית. הממשלה, העיריה. מזג האויר, הקמצנוּת שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל עליהם, וגלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוך, ה”ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? וכי אי־אפשר ככה? עובדא שאפשר. לכאורה רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שלא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי ואחריו, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדא. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? אתה ואני וכמותנו, אנחנו נתנצל. על שאנחנו כאלה מין פרצופים ואיסטניסים מפונקים. ומי שָֹמנו לדבר מלה. ואילו המציאות – היא מאליה. מוכחה מעצמה. מכוח כבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? הבלים. לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. לעזאזל, למה? הכל כבר בתוכה. סגור. שום תנועה, שום נטיה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל אומר: די לי. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק ממנו ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירתו – סוף צמיחתו. שלמותו – מותו. מיתה ממושכת ועקשנית שקוראים לה התקיימות. או: גם־כך־אפשר. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ”ש סינימה. ובסוכות יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב. אני עוצר. נסה אתה. פנה כעת ומצא אי־בזה פינה אחת לא כזו. פינה אחת תמימה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עֶצב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך בוץ שוּחת קיומו. התקיימוּת שאינה נוכחת. קח לך או חדל. אבל רק מזה תוכל לקחת. אם תבחר ואם לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. המדפים ריקים מיותר ומאחרת. כל השאר – מלים חלולות. אפשר בלעדיהן וגם בריא יותר, אולי. הנה. לכל צד: רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת גם־כך־אפשר.

והלא יש גם דבר בעתיקוּת של סמטא נידחת – אתה מזכיר לי – ובמעמד של כתלים דהי עזיבוּת, לא? כן, אבל זו שכאן, כלום זו עתיקות? סתימות היא ולא עתיקות. יָשנות בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים או חָמש, והרי לך זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. לא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, לא רק מחולי אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים. שהשקיעו בו את כל אשר עשקו פרות הבשן – גם זה נולד מת. אין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק ממה שיש. סתום וגמור במה ששָֹמו בו. דמיון קצר־כנפים ולב זבוב. זה כל שהיה ועד תום. מה כעת? מה עוד? לא. עד כאן. אין עוד. אם עוד אתה מחַפש, לא כאן חביבי. וגם לא את ימיו ואת עצבו של הישן. אם ישו בעיניך הוא הכבד בשנים ובאמת – מה איפוא לו ולמתראה ישן מרוב בְּלוּת; המתגלע בעוד צבעו טרי; נס הלֵיח בעודו ירוק; חסד הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא גל של עליבוּת, מפגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, לרוח ולחריוני הצפרים המשועממות (ולחינם גם ינסו, מפעם לפעם, לחדש את הצבע על־פי האפנה – לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות; אבל זה כבר דבר אחר לגמרי).

והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז. אינך עיף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים השטוחות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי. או אם על מקומו אתה מדשדש תחתיו. כולו פה בארץ הלא־איכפת. הנה. זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא איכפת. אלה מצבותיו. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה החוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא־איכפת. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, לבוא בחצר זו, לדפוק בדלת הבית. הנה בזו. ושאל נא את הבא לקראתו על אודות האיכפת. אמור בא לו כי הברח וחשוב שיהיה איכפת לאדם. שנורא הוא להיות חי באין איכפת: לא מין מַשֶהוּ־שְמַשהו, אלא כזה איכפת שמקפיץ אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – "מי זה שם ?” – יצעק זה שמבפנים אל זה שיפתח לקראתו. ”משוגע”. ישיבו הלה. ”מה הוא רוצה מה?” – ”רוצה שיהיה איכפת.” – ”איכפת מה !” – ”אני יודע? איכפת כל דבר.” – ”זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שבפעם אחרת. שכעת אין. שלא כאן. זרוק אותו.”

אבל מייללים מכל הם האילנות. האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר? צויחת יתומים קולם, שַועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם לכאן ולכאן. ופעם אחר פעם, כבר דחקום עד הקצה. והכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאבק, והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, והלא־איכפת מכולם. כבר שכחו שהם־הם, ורגילים שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, או, יש אומרים, תחנה מרכזית לחניית מוניות. אדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי חלזונות שממון, ובריתמוס אחד.

לא. נמאס. לא אמשיך. אבל החצרות הללו. אלי אלי. כואבות האשפה. תמיד. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום ששי האחרון בין השמשות. השממון זריז ממנו. צחנת הגמור־ומת כוסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. מהיינו־הך. מזה שאטום לגמרי בגְמירות שלו. מזה שוה כל עד־כאן שלו וסוף פסוק כי לקבצנוּת, אתה יודע, יש סיכוי: יום אחד אפשר תקום לה רוָחה וניצלה. לא מקכצנות בממון, איפוא; מקכצנות בחיות, מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, מקבצנות בנשימה, בנשיפה, מקבצנות בדמיון, ברצון, אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי – הוי, אלי, עד אנה תוכל להרחיק בכאלה? מה תפגוש בדרך? שממון תקוע. סתם בן סתם אבי סתם יושב על המשפתים, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילוּת שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, חולין אין קץ, ערימות־ערימות, לגובה לרוחב ולעומק, ועד מלא. אולי פעם היה לו בלבו, ותם והוֹביש כבאר סתומה ואיננו. הבט – הבט־נא, כלום מלבי אני בודה? חצר אחר חצר. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק מזדחל אל סתרת כל מיני בינתים ערמומיים: מיני ארגזים ולולים וכלובים ופחים ובלוקים. ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, להינצל מעמידה בת־חורין, להיבלע ולהיעלם מהבטה זקופה, באלף אלפי הפשרות עם האפשר הראשון המזומן. הקרוב, שאצל סף הבית וכבר מתקבל שגם כך אפשר. וגם אמרנו כך כבר וחזרנו, כמדומה, למדי. מי אמר שהעולם עגול. הוא שטוח, חביבי, שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, נורא מדבר שהתחיל פעם לטוב ונעזב באמצע, משפלות ידים ומיובש לב, כבול עץ מוּתקע בנחל שזרמו חרב לו? לחזור אין עוד, להמשיך אין עוד, ונשאר זה שהוא עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בור ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כבוי. ככה. כנר כבוי. כבוי. כבה. כּבה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא התחיל. שלא נולד. גלָמים אלה של סוף־פתאום. של התפוררות הנדחית בטלאים. בהעמדת פנים כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. אילן אתה אומר? צחוק. כלום זה אילן ? ניסרוהו, גדמוהו, קצו בו למעלו ולמטו, דחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא לחוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, מה נשאר? מפלצת פרושה זרועות גדמות זועקת דממות. נשאר כמו תמיד, העיקום המתחבט, התחבולות להערים. כל אותן אמצאות פעוטות לתפוש, בלי לטרוח הרבה, בלי לבחול גם בהונאה קטנה מזדמנת, ובלעקוף את הקול הלוחש לעתים אדם־אדם, ובלהינצל מבינתים אל בינתים. ובלהשיג. מה להשיג? רוָחה כדמות דבשת. הפוגה כמוּם קטן. לא נורא. זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ונשאר לך הרבה לעת־עתה, ולא הרבה ולא־מעט כל־מיני־דברים. ושתי פשרות ושלוש. ונחלק את שעתנו, וקצת מזה וקצת לזה, וככה ככה. ומה מציגים הערב, ויפה יפה, ולא המתים יהללו יה, והכל נכון, וגם צידוק הדין. וסיבות ונסיבות הלא יש תמיד, וגם הרבה לא־פשוט יש, ואפילו די־מסובך, וגם שהכל יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה. שממשיכה למות. תמיד. כעת, ומחר, ולעולם. מוסיפה ומתה אין קץ. אילו מתה! אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. מה להם ולזה שבעיניך לא הם יפים, ולא כל מה שהם־הם. הרשות בידך, אם נא לא מוצא חן בעיניך, הרשות בידך – וכולי. לא כלום בעיניהם כיעוּרם בעיניך. ולא כלום בעיניהם היות מישהו בלתי־יכול עוד ביניהם, וכולי, בלתי־יוצא עוד מפתחו אלא בלילה בלילה, בחשוך, במסותר, תחת גלימה, בצל השחור, רק אז מעז הלז ויוצא, כשכלו כל הקיצין, כשמוכרח ויהי מה – מה להם ולזה. יערב לו. לא מהם ולא מידיהם הוא, ולא מהם ולא מידיהם יידרש עלבונו של רְצֵה, לא כבודו של חשוֹק, ולא כזבו של אהוֹב. מה עוד ? דבר חדש! וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? אילן זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי וקלוש מהיותו שרשים ומרבה על גחונו מהיותו צמרת. ובכך מהו? לא הר ולא ענן. מה כן ? צפרדע. זה כן. אפילו לא. שחוּי מעל הגג המאובק, באותה דמימות כנועה. מעליו תלאובות שמי־תכלת שהם, נלאי ריק, אבק וחוֹם, ומתחתיו – די. כלום. לא: מה־בכך. זה עוד. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. והלא אין. רק אובך קל, לא חשוב וכבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, סוגר כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. עד שאילו גם נותר צוהר צלול פתוח אל שמי השמים – היה מתכסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ואבק מה־בכך. סתום.

תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. נטלו מן הטבע את רשותו על אילנות. אלמלא שדלוּ הידים והלב משאת, קרסו כּשלו מייד, נשתטחו על אפיהם, קלקל ומעוך מעוד וקלקל. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם. והזה, במחילה, שאיננו מוצאים חן בעיניו – הוא יכול לצאת, בבקשה. מה נשאר? אבק. וככה־ככה. ללא רחמים או תקוָה. מתחת שמש בוערת אין רחם. בתוך עזובת מי שחי חי, מי שמת מת. בקוצים המאפירים על המגרשים, בדְהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, בשיירים הפורחים צבעונין של פיתי אשפה, בזמרת כבסים נחבטים באובך, בלא חשוב, בידיעה כי בעוד כלום ואתה כלה תחתיך, משממון, מכלות כל אפשר, מאין צריך לכל אהבתך המבקשת, מנשמת קרבתו המחליאה, הו, אלי אלי, והלא יש עודם זוכרים את המקום הזה צומח, אך תמול שלשום, בעוד הכל כאן קטן ותם – כעת כבר לא קטן וכלל לא תם. אפילו לא קצת תם,

לרפואה. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים המצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח. צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול, דוקא. ואפשר, מסתבר, גם בלי שום סימן תלתניות או פריחת אביב שהיא – להיות צחנן מבאיש, מכל צד שהוא. הרחמן יושיענו.

נניח לזה. מה טעם להזכיר כי זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם.