חרבת חזעה ושלילת הגולה

החצר של מוסקוביץ' 14, רחובות, היתה מחולקת בימים הרחוקים ההם לשניים: החצי הקדמי והחצי האחורי.

בחצי הקדמי היתה הגינה של אבא, ובה שלט חוק הג'ונגל, או חוקו של דרווין.

בחצי האחורי היתה הגינה של אמא, ובה שררו משטר וסדר מדוקדקים, חוקיה שלה.

בחצי של אבא, בצל הז'קורנדה, האורקריה והפונציאנה האדירים הזריע (עם כל יריקה) השסק את עצמו ברבבותיו; גם תות נועז אחד התעקש לצמוח שם, רזה, דקיק אך בלתי־נואש; חרוב גלותי שחפן וחיוור התגעגע שם לאור ולחום; וברוש אחד גדל שם עקום לתפארה ולתמיד, כידוע.

והיתה שורת ההדסים ולאחריה שרד "הפרדס", מקריח, מתייבש והולך – אך הווה. והיבלית חגגה.

בחצי של אמא הסתדרו שורות־שורות ערוגות מתוחחות ומתולמות, מוּדלות וגזומות, ממיטב פרחי העונה, עונה כעונתה. אצלה שום יבלית לא החציפה פנים. אמא בחרה, סיננה בקפידה ולא השאירה שום מקום למקרה.

*

כתמיד גם מעל הגינה של אבא ריחפה אידאולוגיה: תנו לטובים לנצח – ואל תערבו אותי. survival of the fittest דרווינאי. בלעדי. שיפתרו את הקונפליקטים ביניהם בכוחות עצמם. ובלחש, כמעט בינו לבין עצמו היה מוסיף כי אינו מסוגל להכאיב, לקטוף, לגזום, לבחור, לעקור. לא לשוא היה הוא זה אשר חוקק את החוקים להגנת הצומח ולאיסור קטיפת פרחי הבר.

בסיפור שאיש כמעט לא קרא או שמע עליו אפילו בשם "ציידי העזבוק" (1958) הוא כותב על מבצע שערכה המועצה המקומית רחובות לביעור הקפנודיס, חיפושית שעשתה שמות בכרמי השקדים. על כל שבע חיפושיות חיות תשלם המועצה גרוש, הבטיחה, שליש מחיר כרטיס כניסה נכסף ל"סינמה", שלנער יזהר לא היה (או ארבע כוסות גזוז אדום!). הוא יוצא ללכוד חיפושיות ומתאמץ ומשתדל, אבל בשלב מסויים מבין שהוא נוקט צד במאבק שבין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות: "ובﬠנין זה, אגב, וכי ﬠדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלוּ באין מכלים את ﬠוֹרקי אלה? […] ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לוּ […] הכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מﬠולם, שמקודם כל המﬠשה, שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרﬠלה המזומן ﬠם ﬠרב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרﬠ שיוכרﬠ בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נוﬠז שכזה – ". והוא אכן זורק את הפחית עם מעט החיפושיות שאסף, פורש מהמאבק בין האלוהים של אלוּ לאלוהים של ההם, ושלווה באה עליו.

*

מתי הכיר בכך שהוא מהנבחרים ולא מן הבוחרים, שהוא אינו יכול להכריע בין אלטרנטיבות, הכרעה שללא ספק תגרום לכאב לצד מן הצדדים?

האם כבר אז ב"אפרים חוזר לאספסת”, כשאפרים אינו מסוגל לעמוד על דעתו ולתבוע בכל תוקף את הטוב לו, גם אם הטוב לו אינו מקובל על "הכלל"?

*

הרי קטע יומן שכתב יזהר באחד הרגעים הקשים בחייו, רגע שדרש הכרעה חמורה. ביקורת נוקבת מכך (עליו) אפילו עידן לנדאו לא היה יכול לכתוב.

23.5

“ההתקעות בין אלטרנטיבות – […] היא מהות האיש. התקעות באי הכרעה. אין בי הכרעה. […] שוב כבש מובל.

המטוטלת תחדל מנוע. לא באחד הקצוות מלאי המתח, אלא בנקודת האפס, בשיתוק דומם. כבד ממני האפשר, או החופש, לבחור. מחפש כוח מבחוץ שיחלץ. מחוץ למערכת שבה אני תפוס. ולא יודע להתיר עצמי. נס. מקרה. מאורע – שיבעט את ההכרעה.”

*

יזהר כתב סיפורים. סיפורים ולא היסטוריה, סיפורים ולא כתבות, סיפורים ולא דו"חות מבצע.

מי שמגיב עליהם ב"אז למה לא ירית?” אינו יותר חכם מהילד הצועק בקולנוע "מאחוריך!”.

*

הבעיה שהעסיקה ב 1949 את הציבור לא הייתה מדוע נוצרה בעית הפליטים; מי שהיה לו לאן ואיך לברוח – ברח. כל תושבי איזורי הספר של תל־אביב ויפו נמלטו מבתיהם; היהודים לצפון והערבים לדרום. אל לאזרחים להיות באזורי קרבות. בריחת היהודים הללו לא הייתה עקב "טיהור אתני" ערבי, ויפו לא נכללה בתכנית ד'. וכזכור, מיליוני צרפתים נמלטו מבתיהם דרומה באביב 1940 כשפלש הצבא הנאצי לארצם, מבלי שהתקיימה שם כוונה לטיהור אתני.

הבעיה נוצרת לאחר סיום הקרבות: האם יוכלו הנמלטים לחזור לבתיהם ולרכושם – או לא. אחת השאלות שהעסיקו את היהודים אחרי המלחמה, ב 1949, הייתה אם להתיר לפליטים הערבים לשוב. רוב הציבור היהודי בארץ התנגד לחזרתם – רק מיעוט מבוטל חשב שיש להסכים לכך. משה שרת, היונה, ביטא זאת כך: “בריחת הערבים היא הנס הגדול שקרה לנו; יותר גדול מהקמת המדינה".

יזהר כתב את הסיפור בתחילת 1949, זמן קצר לאחר האירועים. הוא סיים את הכתיבה במאי 1949. כל אותו זמן התנהלו דיונים אם להתיר את שובם של הפליטים, והסיפור הזה היה יכול להיות אחד הקולות הנשמעים בהם. אבל הסיפור יצא לאור רק בספטמבר 1949, אחרי שנפלה ההכרעה.

*

עם הכרזת המדינה, מאי 1948, השתלט הצבא המצרי על רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד אשדוד, ובאוקטובר 48 נסוג עד לבית־חנון. רוב ערביי השפלה הדרומית והנגב הצפוני עזבו איתו. פרטים נוספים כאן. בשבועות שלאחר מכן החלו חלק מהפליטים הללו להסתנן חזרה לכפרים עזובים. הדבר הטריד את פיקוד הדרום ואחת השיטות בהן נקטו מפקדים בשטח למנוע את ההסתננות הזו הייתה לגרש כל מי שנמצא בכפר העזוב ולהרוס אותו. “חרבת חזעה" הוא סיפורו של אחד ש"הצטרף" לכוח שזו משימתו.

בתחילת הסיפור מצוין כי רוב תושבי הכפר עזבו אותו עוד בטרם הגיעו אליו החיילים:

"בועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה" (ח־ח עמ' 15; כל הציטוטים מהמהדורה הראשונה)

"וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שִלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו, לחיינו הצעירים ולימינו החולפים, ולכפריהם המפורעשים, השוממים, המחניקים. אם נשאר עוד להלחם בואו נילחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו לנו ללכת הביתה. אין עוד לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים.” (ח־ח, עמ' 24)

"נראִה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה מאשר מתמול־שלשום. תנובת פּחד ויבול שמועות רעות קצרו חפּזון בלא־עת, ופרכוסי תולעה שאצה להקדים את גורלה.” (ח־ח, עמ' 34) כלומר רוב התושבים עזבו זה מכבר בגלל שמועות מפחידות אבל לא מבוססות ששמעו.

וכך גם בהמשכו:

"מיד בחצר השנייה […], מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו […] ומיד היה […] – הולך ומרצה לפנינו בסדר, כיצד אין אף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נידבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו שם וישתוק.” (ח־ח עמ' 60)

"שכן מי בעצם היה שם, זולת איזה נשים ותינוקות על זרוען […] ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם […] ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, […] והיה שם עיוור, […] וכל אלה העוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו […]” (ח־ח עמ' 60)

החיילים יודעים שמשימתם היא למנוע הסתננות ולגרש את המסתננים. הם יושביו לשעבר של המשלט מ"השבוי", אלו "הכשדים" שיזהר סולד מהתבהמותם ההולכת ונמשכת:

"וכשהיו אז הצהריים […] רותחים להם בתענוג של יום תמוז […] היו שעות, היו שעות שכאלה, משתרכות ומשתרכות, ומתייבשות, […] ויהיה אז הכל היינו־הך, לגמרי; […] וכל שמושם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הוא הכפר שֶשָמָה והמסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים לכלום, איננו דואגים לכלום ולא איכפת לנו כלום.” (ח־ח 15,16)

תמוז, זמן התרחשותו של "השבוי"i . ואומר מוישה המ.כ.:

""אנְ’־דֵעַ! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים, שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.” (ח־ח 20,21)

*

המספר יוצא לפעולה מתוך התנגדות פנימית ההולכת וגוברת, אבל עמומה, לא מפורשת גם לו. הפקודה להרוס ולפוצץ מעצבנת אותו, אבל ברור לו כי הוא אינו הולך להשתתף לא בטבח וגם לא ב"טיהור אתני". הרי מדובר ב״גירוש מסתננים". הצדקות מסוג "מגיע להם" ו"הם התחילו" לא מקילות עליו:

" לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצִלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה אׁת המועקה. […] גם לא יאמינו לי אּם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה בי. אי־מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג־יד, כדי להיאחז בו. דבקתי באותם "שליחים־במשימות־אויבות'ּ' מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים, שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה ii; נאחזתי בהכרח, זה הכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו, וחזרתי והבטתי בקהל הרוחש כאן לרגלי רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.”

הוא מתייסר על־כך שעליו להכאיב.

זו אולי סיבה להשאיר את הדבר בידי אחרים, (כמו רובנו, למשל, המשאירים את עשיית הצדק בידי סוהרים, אף כי עשייתו מכאיבה לאסירים ואינה עושה את מוציאיו לפועל נחמדים.) אבל לכך אינו מוכן.

בהדרגה מתחוור לו מה מעורר את התנגדותו:

ראשית – גזילת האדמות הממשמשת ובאה. ברכישת אדמות מערבים עסקו דודיו ואחִיו של יזהר והשאלה היתה תמיד מה וכמה הוא העוול הכרוך בכך. בכל מקרה הכלל היה כי אדמה קונים – לא מפקיעים, ולא זוכים בה מן ההפקר.

והנה:

”השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים בחרו להם!” ”שכח!” ענה לו האלחוטאי, ”זה כבר שלנו.” […] הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים אותה כמו־כלום!” (עמ' 23) בדפים הבאים מתנהגים החיילים באלימות ובגסות כלפי חסרי־ישע, אף כי ברור שהם אינם המסתננים המסוכנים. ההתנהגות השחצנית, האלימה והמעליבה של החיילים מוסיפה מרירות במספר, בין היתר כי אינו מסוגל להתקומם אפקטיבית נגדה: "אמרתי לו למוישה: ,,זה, מוכרחים לגרש אותם? מה הם יכולים עוד לעשות אלה: למי ירעו? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…” ”אה!” אמר לי מוישה בחיבה: ,,זה כך כתוב בפקודת המבצע.” ”אבל זה לא־בסדר,” טענתי: ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: ,,זה באמת לא־בסדר!” ”אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה: ”איזה צורך לגרש אותם?” ”בטח,” אמר יהודה, ,,מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?” "מה הם כבר יכולים להזיק אלה?” ”יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים, ולגנוב במשקים, ולרַגֵל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.” אי האמון המוחלט הזה – של כולם מלבדו – באפשרות לחיות עם ערבים בשכנות טובה הוא המשתק את המספר. הוא אינו יכול אפילו להציע זאת כאפשרות, לניסיון, לאנשים ביניהם הוא נמצא.

*

אבל הכבד מכול, הדרמטי מכל, זה זה: "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות. זוהי גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.” (ח־ח עמ' 84)

יזהר גדל על שלילת הגולה.

בעולמו הייתה למילים "להוליך לגולה" משמעות אחרת מאשר ל"טיהור אתני". לא התופעה האוניברסלית אלא משהו יחודי לקיומו ולחייו.

הוא היה בן להורים נחושים לגדל יהודי חדש, בעברית ובעברית בלבד, לאם שספרה את ימי חייה מהיום בו עלתה ארצה, שהתגאתה כל חייה שמאז לא יצאה מגבולותיה, בן להורים מגדוד מגיני השפה, הבזים לאידיש ונרתעים ממנה כמפני מגפה – ובעיקר, רואים בברנר את רבם.

אותו ברנר שראה ביהודי הגלותי, בגלותיות, את שפל המדרגה, ואת החיים בגולה כחיים ברע שבכל העולמות.

ברנר שאותו ציטט יזהר (בהרצאה בגבעת ברנר שנערכה בעת משפט אייכמן) אומר על היהדות הגלותית:

"כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." (אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]).”

זה היה גם יחסו שלו לגלותיים. הנה מה הוא כותב ב־1964 מסמינר ציוני באנגליה:

"ואחר כך התחילו להתגלות היהודים. אלוהי הטובים. כאלה המעוררים אנטישמיות, את יודעת. כל מיני מוכרי סידקית ופרצופים […] שאכלו בתיאבון אוכל שמעורר בי תיעוב ושירצו מחר ממני פיוט של ריה"ל וכו’.

“עוד מעט ארוחת בוקר. […] אכבוש פנימה כל התנגדותי לאנשים, למראיהם, וכל תחושת הכבד והזרות, וכל האיבה לצורך להיות שלהם, ואנסה לראות אם אוכל להפוך כל זה לצבירה של שלום שדות ריקים […] מעבר לכל ההתעסקויות של סמינר וככל שאוכל אסע ללונדון,

30-7-64

,כבר ראיתי את הבריות מגולדרס גרין, כבר אכלתי את הזוועות המבחילות, […] ומנסה להנצל מחיבוק השממון ע"י פסיחה עליו, כמי שמגביה מבטו מעל גדר."

על כן אין רע מלהוציא אנשים לגלוּת. ואין רע מיהודים המגלים את זוּלתם.

“מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרַי ניגנו. וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? […] ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי אבל זעוּף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… – “ (ח־ח עמ' 6-85)

*

לקראת סופו, אחרי אותו ברק, מתחוללת תמורה בסיפור.

שוב אין זה סיפור על כפר כמעט ריק, כפר שרוב תושביו עזבוהו, ושמגרשים מסתננים ממנו – אלא כפר שהשפנדאו כבשהו:

“אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי […] “ (ח־ח עמ' 87)

הזכות שקנה השפנדאו היא זכות ההגליה.

"אלפּיים שנוּת גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופּה. עתה אנחנו האדונים.

[…] הייתה בי ידִיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום. כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – "

*

המספר, חייל פשוט, חוזר ומדגיש כי הוא היחיד בין כל החיילים הרואה כך את המתרחש, וחש כי אין סיכוי שיוכל למצוא אוזן קשבת בין האחרים ולהשפיע על מעשיהם. אבל הוא יודע כי ההיסטוריה אינה מסתיימת ברגע ההוא. “לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא" – ולוּ לאחר 2000 שנה: הנה, הביטו בנו, אחרי 2000 שנה. חזרנו. והוא יודע כי יהיה מי שיספר ולא יתן להגלייה הזו להשכח. כך גם נפתח הסיפור: “מוטב אפתח ואספר".

*

זה המקום לחזור למאבק בין אלוהים לאלוהים, הנוכח בסיפור מתחילתו ועד סופו.

"ואם יש למישהו לחשוש משהו – לא לנו הוא, יהיה אלוהיו עמו, לנו זה יום טיול". (ח־ח עמ' 11).

"חפצתי לגלות בין כל אלה אחד שיהיה קודר וגם יוקד, שיחשל פה בתוך עצמו זעם, ויקרא חנוקות לאל־הזקן, מעל קרונות הגולה…" (ח־ח עמ' 85)

"וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.”

*

בניגוד לכל השגור והמקובל ב"שיח" על הסיפור הזה הרוח המפעמת במספר היא הרוח הציונית השורשית, בטהרתה: שלילת הגולה.

שלילת הגולה, שלילת הגלותיים, והתרפקות על אידאל היהודי החדש, ההוא ממושבי העובדים: הרי הוא הפלח הערבי ש"גלגל לו במתינות, בידיו הכבדות, השחומות, סיגריה".

i ההיזכרות הזו אינה מקרית. באותם ימים עצמם בהם מתרחש הסיפור התפרסמו שני סיפורים של יזהר: הראשון, “השבוי" עוסק באירוע שהתרחש בתמוז ונטלו בו חלק אותם חיילים עצמם המופיעים ב"חרבת־חזעה", כשהם מתבהמים במשלט. השני הוא "בטרם יציאה" העוסק בסוג שונה של אירוע וחיילים. לא לחינם מופיע כאן המשפט "יש המתנה במשלטים, יש המתנה שבהתקפה, יש המתנה שבטרם יציאה" ואחריו הרהורים נוגים על אחד (יחיעם) שגורלו בגד בו והוא הולך ונשכח.

ii על ההתקפה הערבית על חולדה, במאורעות תרפ"ט, כתב יזהר את הסיפור "החורשה בגבעה" שהתפרסם כשנתיים לפני כן, ב 1947.

הגירוש מחירבת חצאץ.

ב־12 במאי 1948, שלשה ימים לפני תום המנדט, פוצצה פלוגה ב', גדוד 53 של חטיבת גבעתי (לימים גדוד 152 של "מחוז השפלה", לימים חטיבה 11) את ג'סר איסדוד – הלא הוא גשר "עד הלום”. החבלה בגשר נועדה לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, שתתרחש ברגע שהשלטון הבריטי יתם.

יזהר היה הקמ”ן של אותו גדוד, השתתף בפעולה, וכתב עליה את הסיפור "המחסום האחרון" – מחסום שנבנה בלילה ההוא באותו מקום.

השורה "אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל־אביב הכל פתוח" חוזרת בסיפור 16 פעם, וחותמת כל פסקה בו. וגם כתוב שם "ועד שהבטון יתייבש יעברו לפחות שלשה ימים".

וכעבור שלשה ימים הוכרזה המדינה והצבא המצרי פלש ארצה. הפחד ממנו היה אמיתי וממשי – המצרים היו האיום המפחיד ביותר ב־48. הצבא המצרי השתלט, בין היתר, על כל רצועת החוף הדרומית של א”י (שעל פי החלטת האו”ם השתייכה למדינה הערבית), מרפיח ועד אשדוד – וביתר אותה בקו אשקלון חברון. הנגב נותק ממרכז הארץ.

ביולי 48, תוך איומים בסנקציות על שני הצדדים, כפתה מועצת הבטחון הפוגה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד סוף ספטמבר 48.

הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם גיבש טיוטת חוזה שלום שבו תמסור ישראל את הנגב כולו לידי המצרים.

בן גוריון היה האחרון שהיה יכול להסכים להצעה כזאת. הוא הטיל על יגאל אלון את התפקיד לגרש את הצבא המצרי מהארץ, וכך לסכל את מסירת הנגב לידי מצרים. ב־15 לאוקטובר פתח צה”ל ב"מבצע יואב" והדף את הצבא המצרי עד בית חנון. רוב האוכלוסיה הערבית הצטרף לצבא המצרי בנסיגתו, רגלית, והצטופף בבית חנון בתנאים מחרידים. לא כל הצבא המצרי נסוג: חלקו נותר במובלעת נצורה ליד קריית גת של היום, שנקראה "כיס פאלוג’ה". גם לא כל הפלשתינאים עזבו את בתיהם: בעיקר נשארו זקנים, חולים או אימהות לילדים קטנים – אנשים שלא יכלו ללכת.

יזהר היה אז קמ"ן חטיבת "מחוז השפלה" ותפקידו כלל התחקוּת אחר מסתננים, משני סוגים: אלו שניסו להבריח אספקה למצרים הנצורים ב"כיס"; ואלו שניסו לעזור לבני משפחתם, בין אם הם פליטים בבית חנון ובין אם הם חסרי ישע בביתם. אלו ואלו נשארו ללא מקורות מחיה, ובבית נשארו בעלי חיים, מטעים שדות וגינות מניבים.

חלק מהמסתננים לעזרת ה"כיס" היו הולכים בלילות וביום מוצאים מחסה בכפרים הנטושים, הריקים ברובם. יצחק רבין, סגנו של אלון והקמב"ץ שלו נתן הוראה ל"מחוז השפלה" לתפוש את המסתננים הללו ולגרשם.

קמב"ץ "מחוז השפלה" החמיר את הפקודה, לא ברור אם ביוזמתו או לפי הוראה מגבוה. יזהר, הקמ"ן, (“קציני מטה") היה בין המכותבים לפקודה שהפיץ ב־26 לנובמבר 1948.

IMG-20150107-WA0003
פקודת מבצע הגירוש. "לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף, להעלות לאוטובוסים" על החתום סרן יהודה בארי.

יזהר נלווה לכוח כקמ"ן ולפי עדותו שהה במקום זמן קצר. בהזדמנות אחרת אמר כי למחרת הפעולה שוחח עליה עם אנשיו ואת שהתרחש שמע מפיהם.

הסיפור "חרבת חזעה" נפתח באותה פקודת מבצע:

"אולם, אפשר, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד אִת זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת־המבצע'ּ' מספר כך־וכך, בכך־וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכוּנה סתמית ,,שונות”, היה אמוּר ע"פּ שורה וחצי, שאם־כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה'ּ', וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ושהִכל, עם זאּת, מתוּכן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של ,,מסתננים" ושל ,,גרעיני כנופיות“, ושל (וזה יופי של ביטוי) ,,שליחים במשׂימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש ,,לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין אותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ״כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטִעַנו היוצאים כשהושּם עליהם כל ה,,לשרוףלפוצץ-לאִׂסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.”

יזהר הצטיין בטביעת עין מהירה ורואה הכול, כמו "קים" של קיפלינג (מפעם לפעם היה מאמן אותי ב"קים" ללא הצלחה יתרה).

הכפר ברובו ריק:

"הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה וצועקת צעקות של שתיקה עלובה ורעה כאחת. […]. דממת שאִיה נטושה. […] הכפרים הריקים הללו.”

ואמנם המגורשים מהכפר שעליהם מדבר הסיפור הם נשים עם ילדים קטנים, זקנים ונכים בלבד – כי האחרים, קומץ, נמלטים מידי החילים ואינם בין המועלים על המשאיות.

20-48-jora1
הכפר ג'ורה, נובמבר 1948. מאלבומו של יזהר.

יזהר, שחצי שנה לפני כן עוד היה מורה לתנ"ך, ושידע את התנ"ך על פה, רואה את המתרחש ראיה כפולה: לא רק את האיוולת והעוול המתרחשים בפועל הוא רואה, אלא גם את ירמיהו היוצא עם עמו לגלות, ושומע את תוכחות הזעם של חבקוק: “הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי־ארץ לרשת משכנות לא־לו" וכו’ וכו’. לימים סיפר יזהר כי ימים אחדים קודם לכן ביקר בניצנים, אחרי שנסוג ממנה הצבא המצרי. באחד הבתים הריקים התגולל ספר תנ"ך, פתוח על ספר חבקוק.

המהפך המהיר שהתחולל בעם, בצבא, באותה חצי שנה – מקרבן למקרבן, לא נתן לו מנוחה. מיהודים לכשדים. כבר בספטמבר, עוד לפני מבצע יואב כתב יזהר את "השבוי" ובו ביטא את תסכולו מהתבהמות החייל היהודי. הסיפור התפרסם בסוף נובמבר 48, בעצם הימים שבהם נערך הגירוש מחירבת חזאז ובתי הכפר פוצצו, ויזהר הרגיש במהלכו כנביא דחוי שאין שומע לקולו.

במובן מסויים זה לא היה המצב: דווקא בעורף, במזכירות מפא"י, התקבל ה"שבוי" בחיוב – בין היתר כי שמעו בו קול שונה מהקולות שעלו אז ממפ"ם, המתחרה משמאל, בה בלטו אנשי ארץ ישראל השלמה והטרנספר.

עד כדי כך התקבל "השבוי" בחיוב שמפא"י, לפי הוראה מפורשת מבן־גוריון, העמידה את יזהר (בלי לבקש את הסכמתו) כמועמד במקום ריאלי ברשימתה לכנסת. יזהר התנגד אך שוכנע אחרי מו"מ, ואחרי שהובטח לו כי יהיה חייב לעבוד בכנסת רק שלשה ימים בשבוע, וביתר יוכל לכתוב.

יזהר נהיה ח"כ בסוף ינואר 49, אך שוחרר מן הצבא רק בסוף מאי 49. באותם ארבעה חודשים כתב את "חרבת חזעה". את הכתיבה סיים בחופשת השיחרור שלו.

את שני הסיפורים, "השבוי" ו"חרבת חזעה" החליט יזהר לפרסם ב"ספריית פועלים", הוצאת הספרים של מפ"ם. לכתבי היד צירף הקדמה, או הצעה להקדמה – שבסופו של דבר לא נכללה בספר. בהקדמה מפרט ומנמק יזהר את תכניותיו לכתיבה על מלחמת השחרור: קודם כל יכתוב על החושך, ורק אחרי כן יכתוב על האור.

לכשפורסם התקבל הסיפור בדרך כלל בחיוב, עד כדי כך שנכלל בתכנית הלימודים של משרד החינוך.

היו כמובן גם שוללים, ביניהם היתה חיה'לה (הלפרין) אז חברת קיבוץ חצרים ובילדותה תלמידה של יזהר ביבנאל. באתר של חצרים כתוב שיזהר בא לבקר את חיה'לה באפריל 48 ובעיקבות ביקור זה כתב את ספורו "העלאת המיכל". זו כמובן טעות כי הסיפור פורסם בנובמבר 1947… בין הטיוטות ל"חרבת חזעה" נמצאות ההקדמה לספר, ומכתב לחיה'לה.

שלושים שנה חלפו. קם דור שלא רק "לא זכר את יוסף" אלא אף התכחש לקיומו. רם לוי יצר סרט על פי הסיפור. הסרטתו החלה לפני המהפך בו עלה הימין לשלטון והסתיימה לאחר מכן. שר החינוך החדש ניסה למנוע את הקרנתו.

הסרט הוציא לא מעט אנשים מכליהם, ואז נזכרו בסיפור: הימין ראה בו הוצאת דיבה, שקר, סיפור דמיוני. השמאל ראה בו "יורים ובוכים" מתיפיף. אלה גם אלה לא הבחינו בין סיפור לבין פמפלט, בין ספרות לתעמולה, וסברו כי על סיפור טוב לסלף את המציאות כדי לתקנה.

אלמנט חשוב בסיפור, ובסיסי אצל יזהר, הוא המחאה והקינה על הרס נוף ארץ ישראל בה גדל, ושהערבים וכפריהם היו חלק מהותי ממנו.

תרומתו של יזהר לאותו פולמוס ניתנה במאמרו "בטרם אחריש" ומן הראוי לשוב ולקרוא בו.

18-48-ashkelon-2
יזהר ואנשיו במבצע יואב, מבואות אשקלון (מג'דל), סוף נובמבר 1948

 

חרבת חזעה, טיוטות.

יתכן שדברי הקדמה מעטים לא יהיו למותר לשני הסיפורים הבאים בזה. (מחוק)

כשחוזר אדם מן המלחמה ובידו הצד השווה שבאלה שני הסיפורים, הרי זה כאילו כבר חרץ דעתו על אותה מלחמה ועל מה שאירע בה. מיד בא חברו וטוען נגדו, ובצדק, שאין זו אלא ראיית־עוות, לא רק משום שהיו גם צדדים אחרים באותה מלחמה, אלא משום שכל עקרה של המלחמה הזאת, תולדותיה ומשמעה מסתלפים בכך מעיקרם, ובצורה מרגיזה למדי. גם במה שמתארים הסיפורים שלך – מוסיף הוא וטוען – לא כל שכן בדברים כבירים ורבים שכלל לא נזכרו בסיפורים האלה – נעדר צד אחד, צד אחר, ודווקא הצד האחר הזה, נותן לכל טעם ואור משלו, והוא ראשון, ועיקר, ועוול הוא לזנחו נולבוא להטפל לזוטות, לחטט דווקא בירכתיים, לנבור דווקא באשפתות, ולראות את הצל כאילו באמת היה חזות הכל, וקטנות־ הנפש היא זאת. לפחות – יטען אותו חבר – חובה היתה עליך לקום ולהצביע על־כך שקיים גם צד אחר, צד האור. לא זו לא בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור ולהגיע, אחר־כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם, אם תחפוץ, תוכל שלא להעלים צללים שראית אי־כאן אי־שם.

אינני יודע מה אשיב לתוכחה רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו חם־לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני לכשעצמי, לצערי, איני יכול לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה אף־על־פי שראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם דברים אחרים, לא מעטים, שאורם קורן, באמת, פעמים עד כדי יפעה מסנוורת. אולם אפילו כוונות רבות ושונות בלבי, וגם אם, כפי שנראה היום, עוד נחזור כולנו וניטָפל אל אותם הנושאים, ונגלה, בכה או בכה, צעדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, וגם, כמובן, כאלה שאינם לא אורים ביותר ולא קודרים ביותר, בבוא עיתם, ובוא עתנו, ועדיין לא אמרנו כלום; עדיין המומים אנו במקצת מכל מה שהיה.

לא נותר אלא להתפכח מעט מעט ולתהות סביבנו, ולחזור ולראות יותר ויותר כל מה שאירע, והדברים נאספים, מהם עוד הזויים ומהם כבר צלולים, ופה ושם מתחילים נובטים, ואתה פותח לספר, וסדר הדברים לפי סדר צריבתם לפני ולפנים –

*

חנכו אותנו ליחס אהבה ודאגה והקרבה לפליטים. חורף גשום היה מעלה מיד את זכרם, ודאגה לשלומם. יום סוער היה קשור בבהירות כאסון של אניתם העלובה. והנה הגשם בחוץ והנה הסער על פני החולות ופליטים מוטלים שם – והפעם חובה לאומית היא להתקשח ולומר: יש רעות בעולם ויש לקבלן כפי שהן. מה אפשר לעשות. לא בנו הקולר תלוי. ובכן במי? באנגלים [?]. במנהיגיהם. בבערותם. אבל למי הזכות להנות מהעדרם, לעש[ו]ת את העדרם? – זה משמע: גורל של עמים. למעלה ממני וממך.

DSC_6542
כריכת המחברת בה נכתבו "השבוי", טיוטת ההקדמה והמכתב לחיה'לה.

אני מעולם לא הייתי בגולה. אני מעולם לא ידעתי מהו היות גולה. אבל דברו אלי ושרו אלי בביתי ובבית הספר, ובחוץ ובעיתון, ובספר, ובתנועה, ובהגנה ובכל פינה: גולה, גולה גולה, ראיתי אז גולה כאסון שבכל מחיר לא כך. לאהוב חרות כדי לפדות שבויי גולה, כדי להפוך מילים אלה השגורות ע״פ כל מורה מרוח אשך או מרצה בסיטונות גולה וגאולה, ולעשותן ממש. וכך התקבל על לבי שאין לך רעה גדולה מגולה, ואין לך רשעות יתרה מהגלות מישהו, ואין לך פורענות גדולה מזו שראויה לרדת על ראשם של מגלים. זאת הפעם הייתי אני המגלה, ולעיני יצאו לגולה.

דומה כאילו אני מתווכח איתך, כאילו את היית הצד שצריך היה להשיב לי. אבל אני מדבר אליך כדי שהדברים יפרצו מתוכי. אינני מאמין עדין לעצמי שאכן כך הוא הדבר. תוך כדי כתיבתי ופרוש הדברים הפשוטים הללו – מסתברת לי יותר ויותר תנועה.

איזו נקמה היא כאן? נקמה במי? איזה גאולת־אחים יש כאן – מוות יש כאן, חורבן, וזוועה. נהיה דוד המלך שתמיד שני חלקים להמית ואחד להחיות. אנו שמחים על שהערבים ברחו. בריחה זו פטרה אותנו מהרבה דברים שאלפיים שנה היינו מאשימים עליהם עולם ומלואו כשהיו נוגעים אלינו. עתה אנו בין הבועטים. עתה אנו בין הבאים בתמונה לשאלת פליטים ומיעוטים. ובכן מי צריך היה את כל הגאולה הזאת, את כל הפרשה הזאת. איש לאהליך ישראל!

תאמרי – אני מפריז. אבל רק תהרהרי בדבר ותראי שאי אפשר להפריז בזה. חרבת חזעה היתה מיושבת. באנו אנחנו וירינו ופוצצנו והרבצנו מכות והגלינו תושביה. לחרבת חזעה יבואו עולים. יחי חזעה העברית. מחזעה תצא תורה. בחזעה תהיה צרכניה, ובית ספר, ואפשר בית־כנסת, בחזעה תהיינה מפלגות בחזעה ידברו על כל הדברים שבעולם ויחרשו שדות ויקצרום – אבל חזעה הלכה בגולה. וקללת חזעה על ראשנו.

הוכיחי לי – חיהלה. הוכיחי לי היכן הטעות שלי. במה אינני צודק. מה כאן לא נכון. אני אינני יודע היום לשם מה אני נלחם. מה לי כאן בדבר הזה. אינני מאמין למנהיגים המסתירים ומתרצים בשבעים טעמים אנכיים העושים בזה מסחר. יהודינו בארצות ערב, ויהודינו הסובלים, וחילופי אוכלוסיה. ומה אפשר לעשות, וזאת היא המציאות, ולא אנו עשינו אותה, מעצמה, בתמימות, נעשתה. אין בכל אלה משום תשובה – באיזה זכות אתה בחזעה?

טוב. יש כפרים שחרבו בסערת הקרב. אפשר ויש כאן הצדקה. יש כפרים שגלו והם עקובים מדם, אפשר ויש כאן נקמה מוצדקת. (נקמה – וצדק?) אבל כמה כפרים יש שוקטים ובוטחים ואין מכלים דבר, ודבר אין להם עם אדם – אשר עלינו עליהם, והגלנום, (בנימוס רב: באוטומובילים, בסדר ובמשטר, וכלל לא כתאי הגאזים – אני מפחד מפניהם, הבטוחה את שלא יגיע תורם אצלנו?) – באנו לשבת במקומם.

ראיתי את האם ובנה יוצאים בגולה. ראיתי את הילד בוכה. הוא נשבע בתוכו נקמה. אנו מגדלים בצדנו צפעוני. ולו הייתי אני תחתיו – הייתי שר אשרי מי שיאחז בניך, בת ציון, – ונפצם אל הסלע.

כשהיו הערבים האלה יוצאים מן הכפר בשורות וחיילנו משני צדי השביל ראיתי לפתע והנה הם גולי ירושלים או גולי ספרד שלנו היוצאים בגולה, אותו שקט של זעקה אל אלוהים, אותה כניעה שהיא גבורה עצומה לעתיד, אותה גדולה אנושית של החלשים מעולם לעומת החזק, וחיהלה, אני עם החלשים. תמיד, לעולם!

הסתבכתי הפעם. מי שראה את הדברים חייב להיות ירמיה לכל החיים. אסור לו להשלים. אסור לו להתפתות. אסור לו להתפתות – לדבר, לכתוב לחיהלה, ולמחרת לחזור לעדר האלם ולחזור אל חזעה כנבל. כן וכן ללכת בה וללכת יום יום כאשר היה נוהג ללכת אי פעם, משהו חדש, סוער, מרדני, קורא תגר נולד הפעם, שלא ישלים עם הצלחה של יהודים, וכל הדברים האלה – כל עוד לעיניו דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין קול, ויוצא לקולה ומפרסם את השאגה שברצחת וגם ירשת.

עוד על חרבת חזעה כאן

עת לקום ולמחות

נוהגים לדבר ﬠכשיו ﬠל מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו ﬠוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של ﬠיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות ﬠלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא ﬠקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מﬠתה רשות להיות פוסק בﬠניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתﬠרב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התﬠרבות המימשל ביצירה.

ﬠניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש ﬠניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במﬠלה בﬠיניהם. ﬠליהם לקום ﬠתה ולהשמיﬠ קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התﬠרבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתﬠרבות כזו הופכת לחוק. הּתקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דﬠת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרﬠה ולא זכות לסנקציות.

צﬠדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כﬠת יצא המרצﬠ מן השק. אבל ﬠדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר ﬠתה רוב דומם ולהחריש. צריך ﬠתה להתﬠרב ולהשמיﬠ קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.78
(התערבות הממשל בהקרנת הסרט 'חרבת חזעה')

דיאלוג ﬠכשו שיחה עם ס. יזהר (1)

ס.י. סופר' ׳ימי צקלג', 'חרבת חזעה', 'שיירה של חצות', 'סיפורי מישור', וﬠוד. מורה משנת 1936 במקצוﬠות ההוּמאניסטיקה ביבנאל, בן-שמן, רחובות, בי"ס לחינוך באוניברסיטה העברית. כיום מלמד הוראת ספרות בסמינר למורים לוינסקי. חבר כנסת בשנים 66־1949.

סביבות: בשיחה אתך לפני כ־4 שנים (2) נגﬠנו בשאלות בחירה בﬠרכים ובחינוך לבחירה כזאת. מהם מקורות הﬠומק של הבחירה שלךָ, בערכים?

יזהר: אינני יודע. אינני יודע מהם מקורות הﬠומק שלי. גם לא כל־כך מﬠניין אותי לדעת. מה שהיה היה. מה שמﬠניין אותי הוא מה הולך קדימה, כעת ועכשו, הקובע גורלית את מה שיהיה אתנו.

סביבות: למה אתה מתכוון? האם מבחינה אישית או ציבּוּרית?

יזהר: כאחד. כיחיד השייך לציבור. את מה שהיה נשאיר להיסטוריונים החוקרים זאת. (איטי) אין בחירה שוב ושוב במבחר מוצע של ערכים. יש נקיטת עמדות אישיות באשר למה שמתרחש, המוליך את מה שיבוא אחריו.

מאז דצמבר 1987 אני נתון במידה מכרﬠת להתרחשויות האינתיפדה. מה היא עושה ליהוּדים, מה היא עושה לערבים. מה אוכל לתרום כדי להמעיט את הרע המתרחש. לפני כל הערכים שיש, קיים הערך לחיות. לפני לחיות טוב, צריך קודם כל לחיות. אחרי ששניים חיים הם יוכלו להתווכח איך לחיות, אך אם חייו של האחד אינם חיים, אם אחד מהשניים הינו אסיר, או מושפל, או נרדף, או משולל זכויות אלמנטריות – אין בסיס לויכוח כזה. (שותק זמן מה) בשנים 18־1914 השתוללה באירופה מלחמה. השתתפו בה גם צבאות עמים מחוצה לה – אמריקאים, יפנים, אוסטרלים, הודים ועוד, אך בעיקר צבאות עמי אירופה. היא היתה חלק מהותי של תרבות אירופה. במשך 4 שנים נהרגו בה מיליוני בני אדם. כשאתה קורא עדויות, או ספרים, או מחקרים ﬠל המלחמה ההיא, אתה נדהם מחוסר השחר של בית המטבחים ההוא. מיליוני אדם, נחילי אדם, זרמו מרצונם אל שדות הקטל, מכוח דפוסי הכּרה ודפוסי ריגוש חברתיים ומכוח החלטות של משטרים אוליגרכיים – משני צידי החזית.

בתי הקברות של הדור הצﬠיר האירופי ההוא, לפני 70 שנה, משׂתרﬠים באיזורי וורדן וסוֹם מאופק ﬠד אופק. כאשר כיום אתה יודﬠ בבהירות שאפשר היה בּלﬠדיה… כאשר סיבּותיה של אותה מלחמה נשתכּחו זה כבר, או שהינן שוליות… מלבד זאת שהיא ילדה את מלחמת הﬠולם השניה. נזדמן לי להיות בוורדן (3) זהו נוף קברים, אוקיינוס של קברים. ואתה זוﬠק בתוכך: לשם מה?!…

סביבות: בספר 'וורדן' יש צילום משנת 1917. נוף אפור של מכתש, ארטילריה עד האופק.

יזהר: כל זה בתווך, בליבה של אירופה המשׂכּילה, התרבותית, של ראשית המאה הזאת. וההרגשה שלי שזה מה שהולך לקרות בארץ הזאת. מתבּהר דמיון מדאיג בין דﬠת הקהל האירופית ודעת הקהל הנוכחית כאן, המתגייסת והולכת מרצונה לקראת מפגש קטלני נוסף ואדיר מימדים, שאחריו, סוף-סוף, ובכך אין לי ספק, ישבו נציני הצדדים כדי לגשש, מפוכחים, בﬠל־כורחם, אחרי ראשיתה של הידברות. מה שקורה במאה הזאת במזרח־התיכון הוא לא משנה של הציונות, אלא התﬠלמות הדדית, חוסר נכונות הדדית להכיר זה בזה, זה בקיומו של זה, זה בזכוּת קיומו של זה! כל אחד מן השניים טעה טﬠוּת אופטית, דימה ומדמה שזולתו איננו קיים. כאשר בתהליך ההדדי הזה נוצרו כאן, ישות ﬠברית וישות פלסטינית, ולשתיהן זכות מלאה ושווה לממש את ﬠצמיוּתן במירב החירוּת האפשרית.

סביבות: תן לי להקשות ﬠליך. אתה כותב באחד ממאמריך: “…ואולי ברגﬠ האחרון, תיפתח ההכּרה המאחרת לבוא, כי ﬠומדים כאן היום שני רצונות לאומיים, שניים ולא אחד… אפשר לנסות לקום זה ﬠל זה ולחסל זה את זה, ואפשר, ובﬠוד מועד, להיפגש ולהציﬠ איך לחיות זה עם זה (4). אלא שלא זה מוּנח בתשתיתו של המבוך ההוּמאניסטי שלנו. אתה נוזף בהכרה המאחרת לבוא – כי ﬠומדים היום כאן שני ﬠמים, שני רצונות לאומיים.

אך לא זהו ראשיתו של הסכסוּך. בראשות התהליך הזה לא ﬠמדו כאן שִני ﬠמים, אלא עם ﬠרבי. מעם זה התﬠלמה התנוﬠה הציונית מראשיתה תוך הפﬠלת מנננוֹנים שונים של הדחקה. ﬠל אדמותיו של עם זה יושבת כיום מדינת ישראל, משנת 1949. בשום שלב, גם לא בחרבּת חזﬠה, לא הצﬠת שﬠלינו להתפּנות מכאן.

ב׳סיפור חרבּת חזﬠה' אתה כותב – ׳׳…חזרנו אל דרך העפר הגדולה, באיחור ניכר, וכשיצאנו אליה היו ממתינות לנו שם ארבﬠ משאיות כּבדות…(5) …מתוך כך לא הרגשנו איך באו… קבוצות ראשונות של הﬠרבים… דומני שהינו חשים שמתחיל כאן דבר מה גדול ממה שציפינו. אינני יודﬠ אם הגידוּ להם, בטרם יצאו, מה צפוּי להם. הנהגים וﬠוזריהם עמדו שם לזרז את הﬠוֹלים. מפליא שאיש מהם לא מוחה ולא התנגד… אין חפצים, אין כלים, תקח אותם מכאן ושילכוּ לﬠזאזל… …ולמה לנו כל העסק הזהו פרץ מפי… …מה יש לכם!… על זה הם היו צריכים לחשוב לפני שהתחילו… …התחילו מה? אמרתי.

…אתה אל תﬠשה פִּני צדיק גדול… ﬠכשו ﬠשינו פה סדר בסביבה הזאת…

נתברר לי פחאם משהו כברק… זו מלחמה מזוהמת… …לחרבּת־מה־שמה־זאת יבואו ﬠולים… ויﬠבדו את האדמה הזאת…

חרבּת חזﬠה שלנו… נקים בית חינוך… מי יעלה ﬠל דﬠתו שגירשנו וגם ירשנו… מה לﬠזאזל אנחנו ﬠושים במקום הזה?!…

…האם לא זכותנו היא! האם לא כבשנוּה? …אין לנו שום רשוּת להוציאם מכאן… ואיזו אדישות יש בנוּ… והמוֹצא?… (מאי 1949)“

בסוף דצמבר 87' אתה מציﬠ שﬠלינו להתחיל את התהליך ההוּמאניסטי, באמצﬠ ההיסטוריה הזאת ולא בראשיתה. בּוקר טוב הוּמאניזם!

שהרי בתחתיתו של כל זה אנו יודﬠים כי לא היה סיכוי ואין גם כיום סיכוי להגשים את הציונות ללא גרימת ﬠוול לﬠרביי ארץ־ישראל. כדי לא לגרום לכך, ﬠלינו לחדול מלהתקיים. חיים וייצמן הציﬠ לנו לגרום להם את “הרﬠ במיﬠוּטו”.

כמה רﬠ זה? ממתי לא ﬠוד ﬠוול? מהבוקר?

יזהר: שמחת זקנתי ההיסטוריה… אני הולך קדימה. יש סיפור על אדם שנפל לפניך פצוﬠ ובגבּו חץ. אפשר לבוא ולשאול; איך זה התחיל? מי ירה בו? למה ירה בו? ואפשר לגהור ﬠליו ולנסות להצילו… זוהי השאלה – איך להציל?! הדוחקת בדחיפוּתה כל שאלה היסטורית זו או אחרת – ובה אני נתון ﬠכשו כולי, ראשי ורוּבּי. לא מי ירה בו, אלא האם הוא יחיה? וברגﬠ קריטי זה אינני מחפש אשמים, ולא צדיקים. אני אומר: הפסיקו להרוֹג אחד את השני, אתם נידונים לחיים יחד. חבל ﬠל כל ילד או בן שיפול, שלכם או שלנו, או זקן, או אשה…

מה חבל שלתוך הרקמה הישראלית נכנס 'אנצר־3־קציﬠות'. כשהצבא נשחת והולך כסוהרים ומשליטי 'רגיﬠה'… כשראשי המפלגות ומקבלי ההחלטות מתמקדים באיך להﬠניש ולא באיך לפתור. לא ﬠוצרים עם בגירושי תשﬠה, לא בגירושי תשﬠים ולא בגירושי תשﬠ־מאות. לא בהרחבת מתקני כּליאה ולא ב'יד ברזל'. מחליטי ההחלטות אינם קוראים את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם.

מה חבל שﬠוד אנשים ישלמו בחייהם ﬠל הסירוב ההדדי לראות ולהבין, שמﬠולם לא פתר כוח שאלות בין עמים. להבין שזה לא טרור, זה עם קם!

אז אל תגרור אותי ﬠכשו לשאלות מה היה פﬠם, ﬠוד אגיﬠ לזה, ואם לא אני, אז היסטוֹריון ﬠתידי כלשהו. הבוקר, ﬠכשיו, עם ישראל מכיל בתוכו את אנצר מול הקהיליה החינוכית ניצנה ולא צורח, ולא יוצא מדﬠתו…

סביבות: זהו גוּלאג…

יזהר: יש שקוראים לגב ההר 'יהודה ושומרון'. אני קורא לו כרם נבות… ﬠכשו לשאול ﬠל מה שהיה, זה בזבּוּז תחמושת. ﬠכשו צריך ללכת אל האנשים שנוכחים כאן ולדבר אתם ﬠל זה. שהרי את אלה שנפלו לא נשיב. אבל ﬠלינו לנסות למנוﬠ נפילת חללים עתידיים, אם לא נבין כשני עמים מבוגרים שאין לנו מנוס, אנחנו נידונים לחיים־יחד כאן בארץ זו. אנחנו לא נכבּוש את הנילוס ולא את החידקל והם לא יכבּשוּ את יפו.

סביבות: תן לי להקשות ﬠליך. מישהו יכול לומר: קיבלתי בהבנה את הכאב שלך, את ה׳אני מאשים' שלך נגד מקבּלי ההחלטות. אך בוא נטול את ה'ספוט לייט' לﬠבר הצד הﬠרבי. הסירוב הﬠרבי הטוטאלי להכיר בקיוּמנו ובזכוּתנו להגשים כאן ריבּונוּת יהוּדית, מלווה את ההגשמה הציונית מראשיתה. לזכותו של חלק מן התנוﬠה הציונית אפשר לומר שהתייסר ﬠשרות שנים בשאלת מידת 'הרﬠ במיﬠוטו', ולגנותו של הצד הﬠרבי אפשר לוֹמר שלא התייסר בכך כלל. זהו סכסוּך א־סימטרי מובהק.

יזהר: אי־אפשר לטשטש אַ־סימטריות זו. אך יש כאן מימד של אף־ﬠל־פי־כן. צריך להבחין בחברות אדם ﬠכשוויות בין שתי תרבּוּיות – תרבות מיתולוגית ותרבות תבוּנית. אלו מﬠורבות זו בזו בתﬠרובות שונות. שום יחיד או יחד אינם שייכים רק לזו או רק לזו. ואחרי פרויד אנו מבינים זאת טוב יותר. השאלה היא שאלת דגשים ודומיננטיוּת. אכן, חלק גדול מן המזרח־התיכון נתון וﬠומד בתרבות מיתולוגית. חלק מיהוּדי ארץ־ישראל נתוּנים וﬠומדים בתרבות מיתולוגית, שנימוּקיהם אינם ניתנים לבחינה ולבדיקה תבוּנית, כמו 'גבולות ההבטחה', רצון שמים, צו האל וכו'. אך גם כאן וגם מﬠבר למזרח־התיכון הזה מובילה כיום המגמה התבוּנית, שבה המודﬠ חוקר את התת־מודע. התבוּני חוקר את המיתי. זהו תהליך של הוּמאניזציה שבו הולך התבוּני ונﬠשה דומיננטי יותר בתוך האנושי. זוהי כמובן מגמה רבת תהפוכות.

כששאלו את סאדאת: למה לא תסתפק בחלק מסיני? ﬠנה: לﬠולם לא אוותר על חלק מאדמת הקודש…

וﬠכשו מתקוטטים ﬠל 100% מחלקת טאבה. "100%” הוא מושג מיתולוגי. "לﬠולם לא" הוא מושג מיתולוגי. “כולה שלנו" היא תפיסה מיתולוגית. בין שני יריבים מיתולוגיים אין גשר. אין פשרה. אין ﬠתיד. אלא אם כן יחליפו יותר ויותר מאתנו ויותר ויותר מﬠרבײ ארץ זו את הלשון המיתולוגית בלשון התבונה. 'פשרה' היא מושג תבוני. (איטי) כל מה שאוכל לﬠשות הוא אולי לתרום משהו לכך שיותר ויותר שיקולים תבוניים יתפסו את מקומן של תפיסות מיתולוגיות. זוהי מגמה שהיא הסיכוי שלנו, כאשר בחוץ ניתן להבחין שהקהילה הבינלאומית משתנה בכיוון של תבוניות דו־קיומית. כאן ﬠלינו לחזור ולחפש בתוכנו ובתוך הציבור הﬠרבי אנשים תבוניים שיראו נכוחה שנגזר ﬠלינו לחיות פה יחד. לא יהיה טרנספר ערבי ולא יהיה טרנספר יהודי. כל הסדר כּאוב שנגיﬠ אליו בﬠתיד, יכלול דו־קיום, כלומר שיכלול גם את המימד המיתולוגי שבתוכנו וגם את המימד המיתולוגי שבﬠרבײ ארץ זו, כלומר דו־קיום של שתי מיתולוגיות מבויתות, ﬠל־ידי התבוּנה שבנו והתבונה שבהם.

סביבות: מהו המתכוֹן להוּמאניזם שפוּי במזרח התיכון הזה?

יזהר: אין כזה. אין מתכּונים גם לפתרון בﬠיות פשוטות יותר. מה שחיוני, שחשוב מכל, הוא שיהיה רﬠב, השתוקקות לפתרון. שנבהיר לﬠצמנו תמונת מציאות־יעד רצויה, לא אידאלית, רצויה, אשר בכיוון אליה נחתור, בדרכים שונות ומתחלפות. ונחדל להיות נﬠולים על איך לזרוק אותם מזרחה, איך לטרנספר אותם, איך לכופף אותם, לשבּור אותם, להשליט ﬠליהם ׳רגיﬠה׳ או 'חוק וסדר'.

המאמץ הﬠיקרי שלנו חייב להיות להתקדם במירב יכולתנו לפתיחת דיאלוג אשר יוליד דו־קיום. יﬠשה כל אחד בביתו, בחצרוֹ, כעולה ﬠל רוחו, אך בין החצרות יהיה נטוי גשר הידברות תבוני. ובמקום שיקום גשר־אין־ברירה זה לאחר ﬠוד מלחמה, נוראה ומיותרת, בואו נחתור לדיאלוג ﬠכשיו, ﬠכשיו!

סביבות: האם אתה הוּמאניסט?

יזהר: כן. כמי שנותן ערך עליון לחיי אדם, באשר הוא. כמי שﬠומד ﬠל כך שאשאל בשאלות הקובﬠות את גורלי. במובן של היותי חילוני, של היותי תבוני. במובן של נכונות לקחת אחריות ﬠל שנקטתי בשמי שלי, לא בשם שמים –
רחובות, קיץ 1988
1 ראה: 'סביבות' 21, אוקטובר 1988
2. יזהר בחירה ללא הרף' ׳סביבות' 14, 1984.
3 איזור ביצורים בצפון־מזרח צרפת, מול גרמניה.
4 דבר, 30.12.87.
5 אצלך כתוב: “קרונות משא גדולים'. השורות נבחרו מתוך ﬠמ' 111-99.

גילגוליה של מירי

ערב ערב בטרם תשקע החמה, כשהעולם שרוי בין בולמוס של חיפזון למטה, ובין הסמקה חגיגית ונרגשת למעלה – היו יוצאים ובאים מתוך חופות האקציות שבלוריתן שמוטה להן על פני דרך העפר שמתחתן – שני חמורים נאים ומגודליםאחד שחור ואחד לבן על אוכפיהם עם השקים האדומים עליזי הגדילים – פושקים רגליהם שאינן משיקות את המשוורות שני ילדים, ילד וילדה: אוריאל ורמה.

אולם בואו ונדון תחילה בחמורים. יש חמורים ויש חמורים. יש חמורים שבאמת אינם כלום אלא חמורים. שכן מעייר יצא חמור, וחמור קטן עוד יהיה חמור מגודל. ויש גם חמורים אפורים ונמוכים, סבוכי קלקי שער מזוהם, שרוכבים על קצה שדרת גבם, אצל הזנב, ומשכלים תחתיהם רגליים, ואינם יפים אלא לנטץטץ וקריאה חעאע!! – כדי שירקדו תחתיהם ויטפפו קלוקלות, ויש גם כאלה שאין בהם כלום יותר מאשר אוכף של קש גדול וגלמי מעל ארבע רגליים מצבע העכבר וממול שתי אזניים גבוהות ורטטניות הנושאות בדחילו מכות וזבובים, ושוב יש חמורים אחרים, חמורים ממש, אתם יודעים, גבהנים, ועל רגל קדמית אחת כתם שחור ועגול, בטנם ותוך רגליהם אפורים וחוצם כהה ורצועות שחורות לפאת כתפיהם יורדות לכאן ולכאן, […] חזק ואזניהם סומרות וטבעות לבנות עוטרות עיניהם וחוזרות ועוטרות נחיריהם השוקקים עד פיהם השחור הנפער לנעירת שאגה, הללו לחינם תניאם מלהתפרץ, מהתחצף, מהיות […] ותאוותנים, בשוט תתפוס ובאפסר, ובמתג וביד קשה ובולמת.

ואתה צא וראה כי אין כל אלה אלא נמושות ופחותות כנגד האתונות הצחורות. אותן בריות נבונות, אותן שצעידתן שטיפה שוה, ומרוצתן נוחה וממושכת, הן ארוכות הרוח, הן היחסניות, המנומסות, סבלניות להפליא והן הן שנועדו לאצילי עם ונכבדי ארץ, אשר אחת מהן התגלגלה ובאה בזכות עבדול עזיז אל אביהם של אוריאל ורמה.

וכשחוזר אבא מהפרדסים, והפרות מהעדר עדיין לא שבו, והשיעורים כבר הוכנו, ואימא עדיין לא קראה להכנס, והחמור עוד לא הותר, והאקליפטוסים מתחילים צמרותיהם להבהיר, יוצא אוריאל ולוקח את החמור השחור הפרא, הגבוה, ויוצאת רמה ומטפסת באוכפה של האתון, זו מירי האתון הלבנה של אבא, ועולה לגמרי לבד ומתיישבת בגבהי האוכף ועיניה זורחות, מטילה צמותיה לאחור, ונוטה בענף שהכינה לה, וגם אומרת במתק: ,,נו מירי, נו!” אלא שאוריאל אף שהוא הצעיר ביניהם, כבר יצא בדהרה מן השער ופנה אל הדרך, כשאזהרותיה של אמא שלא ידהר כה מהר נותרות מעבר מזה לשער, ועד שרמה יוצאת אל הדרך חוששת טיפ־טיפה מן הקפיצה שתקפוץ מירי אל מעבר התעלה, וגם ששה בלבה על הפחד ועל כבישתו, ועל שאין איש מגלה חשש סמוי זה, ושהיא קצת גיבורה בכל זאת – הרי אוריאל כבר הספיק לדהור עד קצה השדרה, וכבר הוא ממתין שם בקוצר רוח ובלחיים בוערות: ,,נו כבר! – הוא קורא – בואי!”

ועתה מתחיל הטיול. אוריאל יוצא בראש וחמורו השחור פוסע בצעדים לא שווים ולא קצובים, פתאום נעצר לתלוש עשב ופתאום מתפרץ לשמע קול הברה, וממצמץ בעיניו הגדולות על כל מכה, ומידיו הקטנות של אוריאל, שעוד מוסיף וסח לו בלשון כיבושין: ”לך כמו בן־אדם!” ואחר כך הם נעתרים, אוריאל וחמורו, לבקשת רמה וממתינים וממשיכים בדרכם בשעטה דמומה בתוך נתיבת העפר הכובשת לתוכה כל צעד וכל קול ושותקת ולא תאמר דבר.

עוברים על־יד הפרדסים ורואים את אפלת העצים שבתוכם ואת השקט. עוברים על־יד האקליפטוסים הגבוהים ורואים את גזעיהם החלקים התמירים, ונושמים רשרושים קלים. עוברים בואדי והלב נעצר רגע כשהחמור קופץ ויורד וקופץ ועולה ויוצאים אל השדה הפתוח המכוסה סביונים וסילנות ומלקומיות. מרחוק כבר נראים ההרים. סובבים אל הפרדס השני, ועוברים בצל הדרך האפלה שבין שני פרדסים שותקים ופחד מתוק מתגנב ומין בדידות. סובבים ומקיפים את הדרך הבאה ועוברים לבסוף על יד הבייקה של עבדול עזיז.

עבדול עזיז עצמו איננו. אבל חסן בנו צוחק אליהם מאצל הבייקה, ויוצא ואומר להם במאור פנים: "מרחבה”. ופה אחד השיבוהו "מרחבתן”. אז יזרוק חסן אל אוריאל תפוז ויחזור ויגחך ויאמר: "לַוּאֶן?" ואוריאל עונה: ”הק, דוגרי", ושוב שואל חסן של עבדול עזיז: “שימת־ההוא?” אבל את זה אוריאל כבר איננו מבין. על כן מתערבת רמה בתמונה ואומרת: "לא־באב־אללה!”, וחסן חושף אליה שיני לובן, וריח עשן התנור עולה מחצר הבייקה – ואומר לה: ,,אללה־יסאהלכום" וניחוח התפוז הקלוף בשינים, ועסיסו שליחלח את הסנטר ואת הידים ועשה הכל קצת דביק היה מתפשט באויר הצלול, ואוריאל כבר היה נלהב וקרא: "חטרק!” ואלו חסן צוחק צחוק גדול וחושף את שיניו עד חניכיו האדומות ועונה: ”מעא סלאמכתום!”

ובדרך חזרה היו כבר משוחחים בדברים רבים, שהדרך קצרה מהכיל כולם, ורק החמורים שחשו ריח האבוס ממרחק אצה להם הדרך ורצו יותר ויותר, וכשהגיעו לענין החשוב מה עתיד להיות עוד מעט כשיהיו גדולים ורמה היו לה אלף תוכניות, אחת יפה מקודמתה, והצד השוה בהן שאינה רוצה להפרד אף פעם לא מאוריאל ולא ממירי האתון, ואלו אוריאל יש לו רק תכנית אחת: להיות מהר גדול; כשהגיעו עד כדי כך ואוריאל כבר היה נלהב מאד אץ חמורו השחור עוד יותר וההל דוהר בחפזה, יותר ויותר, עד שזה הקטן שעל גבו חשק שפתיו שלא לצרוח ושלא להראות כל אות מורך לפני רמה ולפני מי שיהיה ולא התיר לעצמו להאחז באוכף בידיו או להתנדנד בריפיון והושיב עצמו בחוזקה והרוח פרעה תלתליו הערמוניים ולהט וחיוורה היו בלחייו, ורק רמה היתה מצוחת מרחוק: ”אורי הזהר! אורי אל תרוץ!” וכי ידעה שלא אוריאל רץ אלא [חמורו] מריצו שלא בטובתו! וכבר היתה יבבה נחנקת בגרונה וביחוד כשהגיע החמור הדוהר אצל משוכת האקציה וענפיה השמוטים היו עלולים לאחוז בנער ולשמטו או לתלותו בין שמים וארץ, והיתה דופקת במירי האתון, וזו הגבירה מרוצתה, יותר ויותר, ואפילו לא חשה כיצד נישאת היא במרוצתה ולא נתפנתה לפחדים – ומירי היתה גומאת ארץ בלא להטריח, בלא לנתר, בלא כרכורים, אלא בשטיפה אחת וחלקה, וכבר השיגה את אורי שחמורו השחור היה מזיע ורוחו קצרה ונוחר קצופות, וכמה שהשתדל להקפיד על כבודו ולא לתת למירי שתשיגו – עברה אותו זו, בנחת, בלא מאמץ, באורך רוח, הגה לא נמלט מפיו החשוק אך ניכר בו כמה נעלב הוא, ואפילו הרים את הענף וחבט בעכוזו של השחור לאמר "קח אותה, שחור!” ושחור המסכן אזר עז וכח והתאמץ וקפץ קפיצות מרקידות מעיים ולא עלתה לו אלא שזרבובו היה שלוח אל עומת קצה זנבה של מירי הטובה.

אז פתחה רמה וצחקה, שהרי רואים אתם – ככה זה! ואוריאל היה עלוב והתאמץ להיות קודר ולא יכול להתאפק והיה קצת מפשיר וקצת מעוה שפתיו ברוגז – ספק כך ספק אחרת. ולבסוף לא יכול עוד והחל מחייך קצת, בלי כוונה, ולמרות הכוונה, וכיוון שחייך היה גם גוחך ומוסיף וצוחק ומגביר צחוק, וכשצחק כבר, לא היה גבול לצחוקה של רמה.

וצוחקים בתרועה ובמרוצת דהרה חלפו הקטנים את רחוב המושבה לתמהון הכל, והצחוק נשמט והתפשט כשובל אחריהם, והתחילו מחייכים ברחוב, וצוחקים, ומראים באצבע: "הראיתם? החמורים! חה־חה!” ובצהלת צחוק באו בזה אחר זה, זרבובו של זה בזנבה של זו אל החצר המחשיכה בטרם אפס אור והאקליפטוסים טובלים בנוגה כבה, ובחצר מהלכת תכונת הערב, והפרות נכלאות ברפת, והסוסים המותרים אכלו חציר מתוך העגלה, ותרנגולת אחת נסה בבהלה ונרגעה, וקול קרא אי־מכאן, ואל המרפסת יצאה אז אמא וקראה: "הביתה ילדים!”

בערב לא נתנו מנוח לאבא: מירי, מירי!.. "איך זה – שואל אוריאל – ילדה אינה משיגה ילד, וחמורה תשיג חמור? – זה בשביל שלא תתגאה יותר מדי!” משיבה לו רמה אמריה. "ולמה זה – לא נח עוד אוריאל – רק החמורות לבנות והחמורים תמיד שחורים הם?” אבא נשא עיניו, צחק ולא אמר דבר. אחר־כך פתחה רמה: ”וכשתמליט לנו מירי עיר קטן איך נקרא לו? – התהי זו אתון או חמור? ומה יהא צבעה? על כל זה השיב לה אוריאל כך: אז יהיו לנו שלושה חמורים. ואחר־כך ארבעה, ועוד אחד: חמישה; עד שאהיה גדול תהיה לנו חצר מלאה חמורים. יופי! אני ארכב על כולם!" עתה באה אמא והביאה כוסות קקאו ולחם בחמאה ודבש.

אחר־כך עברו שנים. לכל הפחות עשר שנים, ואולי גם שתיים־עשרה. ואחרי כל אלה גם פרצה מלחמה. חייל אחד רזה ושחור עיניים ושער, וקולו עבה ופיקה מחודדת לו בגרונו – הוא אוריאל. ואלו רמה היא בחורה גדולה ונאה שבאה הבייתה רק מפעם לפעם, וחוזרת אז ויורדת במדרגות ובאה לחצר ומבקשת שם משהו שהיה לפנים. והכל נשתנה. אין קונה לפרי הדר – ופרדסים נעקרים או מתיבשים. אין פרות בחצר והרפת עזובה, מאובקת. אין עגלה ואין סוסים. את האקליפטוס הגדול, היפה, זה שאין כוח בעולם שיוכל לו, שרישרש עם כל רוח ואמר אל חשש אני עימדכם כאן – את האקליפטוס כרתו ומכרו גווית קורתו להסקה. בערב, על כוס תה צוננת יושב אבא ומחשב חשבונות ללא מילים, ושערו גם אפור כבר איננו. שכחתי: גם את החמורים מכרו. ואת מירי מכרו לאדם אחד. ולא עוד אלא שזה אינו גר כאן. יורדת רמה לבקש דבר נישכח בחצר, ומשקיפה סביבותיה, ואחר־כך, באותה שתיקה של אבא, חוזרת ועולה הביתה, ומנסה להצחיק את אמא במיטבח.

ופעם אחת. כשעברה עוד שנה או שנתיים, הייתה לאוריאל חופשה בטרם יסע גדודו הרחק, ולאותה שבת גם רמה באה ומיהרה להחליף תפארת לבושה בחלוק ישן וטוב של הבית, ואמא הזדרזה במטבח להכין מטעמים כבימים עברו. ואבא על כסאו שאצל הרדיו, מקום החדשות, תופף קלות באצבעותיו וניקה וחזר וניקה את משקפיו שחזרו ונתערפלו.

ישבו לאכול ארוחת ערב. ודברו, כבאותם הימים, וצחקו הרבה, רק פעמים היה איזה הד של צחוק תמוה כאילו חוזר ובא מן החדרים הריקים שמעבר, כאילו מישהו שם צוחק ומקומו לא יכירנו. וכבר היו נזכרים בזכרונות, ומוסיפים ומזכירים איש לרעהו דברים, שאיש לא שכחם. ,,נו, ומירי – התזכרו?” אמר אוריאל בקולו העבה, שעדיין לא נתרגלו בו: יופי היתה, איזה חמורה!” – "מחר – אמרה רמה – נצא לטייל באותה דרך, עד הבייקה של עבדול עזיז, נאמר שלום לחסן ונחזור הביתה בריצה חה־חה!”

נלהבים יצאו למחרת, אך בריצה לא חזרו, ואף יש לומר, לא צחקו כל־כך, אפשר לגמרי לא צחקו. אותו פרדס עוטה אפלה היה עקור ומעוקר, חשוף ומחושף, ושם היתה משוכת האקציות הנפלאה, הסגולה־חומה וירוקה, שגולשת ושומטת זהב כפתוריה אל החול התחוח – מנוסרת עד שורשיה – נמכרה להסקה (איזה קור תקף את העולם!) והשדה ההוא, המרחב של הפרחים, היה מחולק ביתדות ברזל קטנים למגרשים: שבע מאות וחמישים אמה האחד. מן הבייקה של עבדול עזיז יצא ערבי זר, נפסד, כמוש, אשר לא ידע את חסן ולא שמע עליו דבר – וכשחזרו הביתה אבק ננשב לעומתם מן הכביש ההומה אוטומובילים ועסקי רווחים והחצר הייתה ריקה, והבית היה שקט, ורמה התקפלה על הספה, כאילו קראה ספר אחד, ישן וטוב, ואוריאל הסתובב כתועה בנעליו הגדולות ויצא לבקש את חבריו הישנים, והדלת אחריו נסגרה בטפיחה, כאילו העולם שם והבית כאן, וקשה לדלת להיות נפתחת ביניהם.

לא יצאה שעה רבה, ודלת המרפסת חזרה ודפקה קשות ואוריאל בא הביתה זועף וקודר: “זוועה" אמר אוריאל, וגם הוסיף מלה שחיילים אומרים אותה כשהם בינם לבין עצמם.

מה? – שאלה רמה בבהלה – מה היה?

ראיתי אותה!

את מי?!

את מירי – החמורה שלנו!

נו?

בואי, תראי מה שעשה לה מוכר התמרוקים – החדש!

בואי, הוא ואישתו שלו!"

מה עשו, רבונו־של־עולם?

בואי, תראי – רתמו אותה לבית כזה, והעמידו עציץ בחלון!

פרצו וירדו אל הכביש, ושמה, בצל האקליפטוס והקזוארינות שלצלע שפת־הכביש החפורה באדמה אדומה על מחשוף שרשי העצים, ניצב על גלגלים קטנים מן ארגז, או סוכה, או קיוסק, צבוע ירוק וגג לו ממעל, וחלון קטן ל[…], ועל החלון וילון, והוילון מסולק לצדדיו וקשור בסרט לכאן ולכאן, ובתווך על ספו עציץ עם ג’ירניום אדום, ומתחתיו מתנוסס שלט לבן וצח, לאמור: ”תמרוקים – בזול" ומן הארגז יוצאים שני יצורים, וביניהם אסור חמור לבן ה[רוצהלדהור, עומד לו תלוי ראש ושמוט אזניים, מדובלל […] וממתין בסבלנות.

הפכה רמה עיני תמהון אחוז בבעתה אל אוריאל. והלה היה אדום, טלטל ראשו כמאשר בודאות דבר שאין להטיל בו ספק ובאצבע החווה על החמור:

הרי לך – מירי!

מירי – אמרה חרש רמה.

אותה אתון לא הראתה כל סימן של התרגשות. זקנה היתה ונכאת־רוח. מצהיבה מרוב ימים. נתונה בין היצולים וממתינה בסבלנות. אז נשמע קול מן התיבה הירוקה ופרצוף אפור־שפם הציץ מעבר הג’רניום:

בבקשה, גברת –

אה! – אמרה רמה ונסוגה משהו, והגישה מטפחת אל פיה, אפשר להסתיר צחוק, אפשר לכבוש בכי.

זהו! – אמר אוריאל. – הנה הפרצוף האחד, ועוד שם בפנים יש גם פרצופית נוספת.

לשמע קולו בצבץ מעל הג’ירניום עוד פרצוף אחר, דמות אישה סקרנית קצת ונרגזת קצת, ואבנט חום עוטף את שערה סביב, וזו פצחה פיה ואמרה בקול ניחר קצת:

בבקשה?

אז אמר אוריאל אל רמה: אני אהפוך להם את ה’עסק’ הזה ורמה תפשה את ידיו של החייל אוריאל שהיה נכון לכל, ועמד שם ורטן ופלט: “והעציץ הזה! העציץ הזה, העציץ בחלון, ועוד לקחו ורתמו את זה למירי – לכל הרוחות – רמה הניחי, עזבי, אני הופך אותם!”

בקושי תלשה אותו רמה משם, כששני היצורים שבתיבה הירוקה נשקפים בעינים עגולות עליהם, זה מעבר מזה לג’ירניום וזה מעבר מזה. "טפו! – הוסיף אוריאל – תיבה של בשמים! הללו – תראי מה עשו ממירי! רמה תני, לפחות, ואזרוק את העציץ הזה!" בלא חמדה נמשך אוריאל אחריה כשהוא מסב מפעם לפעם ראשו אחריו, ורוטן רטן עמום. הללו שבתיבה נמלכו אז ודפקו בעד החלון הצדדי במושכות של מירי: "אנו – אמרו למירי – דיו!”

שמעת! – נזעק אוריאל – דיו! – אנו – דיו" חיקה בזעם של בוז "רמה אני מוכרח, הנה אטיח בהם משהו, אנפץ את הבשמים: איזו בושה, איזו צחנת־זוועה! ,אנו – דיו!’ מפלצת של פורים – מירי העלובה!” מבעד לשער עמדו השניים וחכו עד אשר תעבור העגלה, ומירי חלפה על פניהם עם התיבה הירוקה העמוסה צנצנות ובקבוקונים וזוג רוכלים אוהבי־נוי, ואולי גם פרימוס וצלחות ומיטה מתקפלת. רמה אמרה בלבה: נראה אם תפנה מירי את ראשה כשתעבור מול ביתנו. ואוריאל אמר בלבו: נראה מה תעשה מירי כשתעבור מול ביתנו.

אולם בעצם הרגע הזה נשלחה יד מן האשנב הצדדי, ושוט קטן צמח משם וקול נחר איתו: "אנו – דיו!” וחלפה התיבה וחלפה מירי והכל עבר לו הלאה.

אז נעצר על ידם קול אחד ואמר: ,,אהלן אורי – כיף־חאלק?” וכשנשאו עיניהם ראו והנה עבדול־עזיז הישיש וחסן בנו ניצבים עליהם: "אהלן וסהלן, אהלן וסהלן – כיף אינתום?” קידמם אוריאל בסבר פנים ותקע להם כף וטפח יד אל שכם, ואף רמה נענעה ראשה אליהם בידידות וחייכה אל עבדול־עזיז ששני סדקי עיניו נבלעו בתוך גל הקמטים והקפלים והחריצים שבפרצופו הכחוש והזלדקן, ואילו חסן כבר היה גבר בעמיו ורק שיניו הלבנות עד החניכיים האדומות נשארו לו מאז מאותם הימים שעליהם שאלו, ובהם דנו עתה כה וכה, ובגללם אורו כל פנים, עד אשר, מעניין לעניין, הגיעו כמובן אל מירי, וכרגע חזר והעכיר הכל. כן. גם הם ראו מה שארע למירי. כן, חרפה שכזו? כיצד אתון צחורה בת־יחסנים נרתמה אל כזאת מפלצת ירוקה על גלגלים. "והחלון! – שווע אוריאל – החלון עם העציץ!..” וחוץ מרמה היו הכל עסוקים בשאגות של שאט ובהעויות של מאוס. אחר־כך אמרה רמה: ומה נעשה, עבדול עזיז?

שכן לאבא אין עוד צורך בחמור. ולו גם במירי. ואף אילו רצה – מניין יקח לקנותה. לא תוכלו לומר שאין אבא זוכר ימי מירי בגבורתם. לא תוכלו לומר שאבא הזקין עד כדי שלא היה בוחר לשבת על האוכף הישן של מירי הישישה הטובה, ויחדיו לרכב, לרכב, שניים בערוב ימיהם – אךאולם

אבא עצמו ירד מן המדרגות ובא אל המועצה. אמא הציצה מן המרפסת חרדה פן ישבית משהו מעט הניחומים שבשבת זו, שבת שבת־אחים גם־יחד, ועבדול עזיז הוסיף כמה עשרות קמטי־הרהורים לפניו שאין בהם פלטה מקמטים, ואלו חסן בנו לעס גבעול שנקרה לידיו – ובכן מה?

יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גדל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש, וסבבו ועקפו אל דרך החול, בעוד הכל שטוף בחופזת יום־יום מאובקת, ובעוד מעבר לנפתול הנתיבה, שמה, מציץ דבר אחר שאינו ברור כל צרכו ושממתין וממתין עד בוא עתו.

ס. יזהר
דבר לילדים 26 – 27 (3.4.47) 400 – 404.
הסיפור התפרסם בזמן שהשילטון הבריטי ניסה להאבק במחתרות היהודיות באמצעות כתרים סגרים וכיו"ב. כתוצאה מכך השתבשה פעולת הדואר ויזהר לא קיבל את דפי ההגהה. מערכת דבר לילדים החליטה בכל זאת לפרסם, אבל כתב ידו של יזהר היה קשה לפענוח והפרסום היה רצוף בשגיאות דפוס מביכות.
אנו מביאים כאן (לראשונה!) גרסה מוגהת.

עיקר חשיבותו של "גלגוליה של מירי" הוא בתאריך בו נכתב ופורסם. בטרם היתה מדינה, בטרם הייתה נכבה, בטרם הגיעה לארץ העליה הגדולה. וכבר אז הלך והתברר מי מובס במאבק.

המאבק עליו מדובר בסיפור הוא המאבק האבוד של "היהודי החדש" ב"יהודי הישן", הגלותי. ושל בני הארץ בחדשים זה מקרוב. המאבק האבוד של הארץ הקדומה ועמה, ה“ארץ ללא עם", בארץ החדשה, ארצו של ה"עם ללא ארץ".

תיאור התבוסה הזו ישוב ויחזור ביצירות יזהר מאז ועד האחרונות שבהן חמישים שנה אחר־כך.

בטרם אחריש

עד כה לא התערבתי בפולמוס סביב סרט אחד וסיפור אחד, עד שלא החליטה ועדת החינוך של הכנסת להתערב. לאחר שנימלכה הוועדה בדעתה והחליטה למשוך ידיה מטיפול 'ביצירות אומנות', וחזרה וקיימה בכך את סמכות הגוף המוסמך לכך (לא כאפשרות הטובה מכל אלא כאפשרות השקולה מכל, לאמור: כששיקולי הטווח הרחוק באים במקום שיקולי הטווח הקצר שהפוליטיקאים נטרדים בו) – צריך לחזור לשתיקה, ותדברנה היצירות, הנראות או הנקראות, בעד עצמן.

ורק עוד כמה דברים בטרם אחריש, שעיקרם תשובה ברשות הרבים להרבה פניות בעל־פה ובכתב אל רשות הפרט – רובן ככולן התנגדויות ומיעוט מיעוטן הסכמות, מהן כואבות ומכאיבות, ומהן פשוט איומים וגידופים, חג ללשון האלימה. לא אומר דבר כנגד איש, ולא אומר דבר בעד עצמי. אומר רק כמה הערות על טיבו של סיפור כשהוא סיפור, שוב, בידיעה שכל מילה שאומר הדעות חלוקות עליה, ושאיני טוען שדעתי עדיפה מדעתם, אלא זו בלבד, שהיא דעתי.

*

לפי תפישתי, אפוא, סיפור אינו שיקוף המציאות, ואינו תעודה על החיים, ואינו מסמך על שום מצב־עניינים ממשי. אלא, סיפור נוטל מן המציאות ומן החיים וממצב־עניינים נתון חומרים שונים לפי צרכיו כסיפור, ועושה מהם יצירה משלו. אין סיפור משרת את המציאות ויוצא בשליחותה; הוא אדון לחומרים ועושה בהם כתכניתו. ראשית, הוא הופך דברים שבממש לדברים שבלשון, ושנית הוא מארגן את הייצוגים הללו עד שישיגו סדר משמעותי שנתכוון אליו; מין סדר שבינו לבין המציאות יש קשר כאותו הקשר שבין מחצבת השיש ובין פסל השיש המוגמר. מי שמבקש לשפוט פסל, ישפוט אותו מן הפסל הגמור והלאה. ומי שישפוט אותו מן הפסל ולאחוריו, יגיע אל המחצבה, ושם אין עוד פסל אלא אבנים, טיוטות, כוונות ואמצעי חציבה לרוב.

כשבאים איפוא להאשים סופר כי חטא ולא שיקף היטב את המציאות המוכרת – דוחקים בו להיות מה שאיננו. אף־על־פי שיש קווי דמיון משותפים בין הסופר ובין ההיסטוריון, הסוציולוג, הפסיכולוג, העיתונאי וכיוצא בהם – הסופר אינו בהכרח אף אחד מאלה. כולם משתמשים בלשון כדי לתקשר, והוא משתמש בלשון כדי ליצור. הללו מדווחים על האנשים ועל מעשיהם כל אחד כפי התמחותו – והוא כלל אינו מדווח, אלא נוטל את המציאות המדווחת, כחומרים לעשיית דברים משלו, ומקים מהם מבנים ומעמידם ברשות הרבים: מבני לשון אלה הם הפניה שלו שמי שעומד לפניה בלב פתוח ורגיש – יוכל להיות נענה לה היענות מיוחדת, וזה הכל.

מצד אחד, הסיפור אינו חייב לשמש כשום דגם־מופת לחיים ולמציאות. מצד שני, הקוראים לוחצים עליו שדווקא יהיה כזה: דגם מופת ליפה בעיניהם. דעה רווחת היא וציפיה פופולרית שאכן הסיפור אינו אלא כזה: משקף את החיים. כמין ראי שהיחד והחברה נשקפים ממנו, כל ימות השנה, ועוד יותר בשעות מיוחדות וגורליות. על היצירה לגדול אז ולהיות כמין מחוות־כבוד למציאות רוממה, וכתמונת־פאר […] ולהיכנע בלי שתעוות את עצם מהותה, ותשלול את עצמה ואת טעם היותה ספרות. ו"בדרך־כלל" – כי לעתים, ככתב־מחאה וכזעקת־חירום – יוצאת הספרות מגדרה ומתגייסת להיות לפה – למצוקות השעה ולמצוקת הרגע.

*

לא כולם יסכימו לקביעות האלה. לא כל הקוראים ולא כל הסופרים יקבלו כי הספרות פטורה ממלא תפקיד כמנציחה עלילות, ומשמש כאנדרטת גבורות, ופה לאילמים חפים. בני אדם מצפים בתום־לב שכל סיפור יהיה מתעסק בהם ובמה שהם עוסקים או נטרדים בו, בדעת הקוראים קבוע גם איזה דימוי של מיתוס נעלה, שהיו רוצים שהסיפור יהיה לו לפה. ומיתוס, משמע עולם בלתי־קיים שמוצג כמופת, שלם בתכונותיו החיוביות, נקי מתכונות נפסדות, […] ונקי משום פסולת. ואילו הסיפור מאכזב. הוא בורר לצרכיו מן המציאות לא בדיוק מה שנאה מצידו לבחור, ואם יש בו בסיפור עולם של מיתוס, אינו דווקא המיתוס שבני־אדם היו מתאווים לו. לעתים הוא מיתוס תקוף שדים ורוחות, לפעמים הוא מיתוס של מ[…] וסטיות. ורק לעתים רחוקות ומטעמים עמוקים ופנימיים, יהיה זה מיתוס בהיר וברור כנושא לפיד גדול. המיתוס של הסיפור אינו זהה למיתוס של העולם. ואינו אלא המיתוס של הסיפור: הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הגיבורים ועלילותיהם הם עולם בדוי בפני עצמו, שממוקם בצד העולם הראלי ומחומריו. המיתולוגיה של עגנון אינה זהה להיסטוריה או לנוסטלגיה של זמן ושל מקום בגליציה או בארץ, היא רק נטלה את חומריה משם. או, המיתולוגיה של פוקנר, אם נרחיק מגבולנו, יש לה מפה ויש לה היסטוריה עצמאית – בלתי זהה עם מדינת מיסיסיפי ודברי ימיה, אף כי לקוחה כולה משם.

אבל הציבור, כאמור, מסרב לשמוע. ורוב צופי הטלוויזיה לא יבינו מה מבלבלים להם את המוח כאן. בשבילם כל סיפור הוא היסטוריה כתובה של אירועי המציאות: אפשר לספר על אירועים יפים ואפשר לספר על אירועים לא יפים, כפי רשעותו וזדון־ליבו של המספר. על הסופר לספר מה שרוצים לשמוע, לדבר על גבורות ולשתוק על בושות, ולהסביר ולפרט מה שקשה לשמוע, ולהראות את ההכרח־לא־יגונה שהיה בסיבת כמה מעשים, ולהדוף את האשמות שונאינו, ולהוכיח לעולם ולצעירים שבתוכנו כי הצד שלנו, למרות הכל, צודק יותר, צודק תמיד ורק צודק. לכך הוא סופר שלנו. ולערבים, כידוע, אין אף סופר שתיאר את אשמתם. בין כך ובין כך, המילה הכתובה היא כוח עצום מתיתה לעבור לה מבלי לשרת את מטרות ציבור קוראיה. ושום הסבר לא יזיז אותם מראות את הספרות כמיתולוגיה מובהקת של הנוסטלגיה הנרקיסיסטית. וכלום לא ישכנעם לנטות ולחפש את מבוקשם הזה בספרי הזיכרונות, בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות, ובכיוצא בהן: שהספרות היא התעודה הלאומית שלנו זו אקסיומה מוצקה, עד שעצם הנסיון לשאול עליה שאלה, כבר ניראה כהתגרות בקודשי האומה. ושהספרות, לאמיתו של דבר, כלל אינה חייבת להיות כזאת – לא יתקבל.

ובכל־זאת, הספרות כשהיא ספרות, יש לה משאת־נפש אחרת ומחוז־חפץ אחר. ואין עליה שום חובה להשתדל ולהשביע רצון אנשים לראות את עצמם ואת חייהם משתקפים בה. ושחובתה של הספרות, אם יש חובה עליה, אינה אלא רק לעצמה. לקחת את ענייני החיים ואת מיקרי המציאות ולעשות מהם דברים הנבראים בידיה לראשונה: יצירת אמנות.

*

דברים אלה ישמעו אולי כהתחמקות. או כהסתתרות אחרי מאחורי נימוקים פורמליים־אסתטיים קרים. ואנשים לא יזוזו מהאקסיומה שלהם על הסופר כמזכיר, או כלבלר המציאות, וכרושם רשימותיה ב'סגנון־יפה', או כבעל החצוצרה הציבורית לתרועת־שמחה, או, חלילה לתרועת־אבל. כיוצא בזה גם עניין הדומה והלא־דומה. מקובל על הכל שעל גיבורי הסיפור להיות קודם־כל דומים לאנשים מוכרים, ושאם לא – איזו פנים יש לסיפור הזה? קובלנה ישנה־נושנה היא, שהצריכה הרבה סיפורים לתלות מודעה בצוואריהם: כי כל המסופר דומה רק במקרה למקרים ידועים לציבור. ומעשה בצייר סזאן שתלה בתערוכה תמונת אשה; התעכבו אנשים אצל התמונה במנוד ראש: מי זו האישה? לא אשתו של הצייר היא? אלוהים, איזו אישה מכוערת נשא לו המסכן! וזו אחת התמונות היפיפיות של הצייר. אבל היפה הפופולרי אינו אלא הדומה: דיוקן כמו חי, חי יותר מחי! לא כך צריך לראות תמונה, ובמושגים כאלה, הרי זה או להשליך את התמונה או להשליך את הצופים. אבל בדיוק בזיהויים כאלה עוסקים כולם היום ובשצף־קצף: הקוראים, המבקרים, העיתונות, המכתבים למערכת: דומה או לא־דומה? ממש כך היה, או ממש כך לא היה? ואיך נמלטים מאיוולת זו?

אי־אפשר. הארץ שטופה בה כאילו היא אמת־המידה היחידה לסיפור: הנה אנחנו והנה הסיפור – האם אנחנו דומים למתואר בו? האם המקרים המתוארים בו דומים לאלה המוכרים לנו? וכי אין בסיפור הזה עיוות צורה שלנו והכפש פנים שלנו – ואיפה האיזון הטוב שבין המקרים הטובים והמקרים הלא טובים, וכו' וכו'? ושוב נתפשת הספרות כעושת המצבות ההרואיות, כיוצרת האלבום ההרואי, וכמתעדת כרטיס ההישגים ההרואיים. לולא שלשם כך אין צורך בשום סיפור דווקא. ולכך כאמור פתוחים לפני הציבור כרכי ההיסטוריה, פרקי הזיכרונות, קטעי העיתונות ותמונות מאלבומי הניצחונות וכו'.

מה יוכל לשכנע רבים כי סיפור אינו חייב כלום לשום מאורע ולשום איש? ושאינו חייב להיות דומה לשום עובדות ולא מייצג שום אמת אובייקטיבית כלשהי, וגם אינו אובייקטיבי, ואינו מתיימר לשום דיוק שהוא, ולשום צמידות לעובדות שמסמל איזה כלל, ולא סיפור על אודות מעשה אחד שמייצג את כלל כל המעשים בתקופה פלונית, ומה שמוצאים בסיפור אחד אינו בהכרח דגם המופת של כל מה שקרה בהיסטוריה של עם אחד ושל ארץ אחת בזמן מן הזמנים. טענה זו שכל סיפור צריך להיקרא כמסמל, או כמייצג איזה כלל גדול שאירע אי־מתי, היא תביעה אבסורדית כל־כך ויש בה קביעה מעוותת עד כדי כך – שקשה לדעת במה להשיב עליה ואם אפשר להשיב עליה, ואם השואל והמשיב פונים ומשיבים זה לזה בשפה אחת.

– “למה לא כתבת על הל"ה?” – “למה לא כתבת על חברון?” – מה עונים על התקפות כאלה? לא עונים, אלא מניחים שבעלי טענות אלה חיים עדיין באגדה העממית על הסופר, שלפיה הוא אחד בעל־כושר־דיבור מעורר־קשב, ושהציבור הוא בעל נושא גדול שצריך לדבר אותו – ויבוא בעל הדיבור ויקח את הנושא הצריך דיבור וייצא סיפור לאומי גדול. הסופר הוא הדובר הלאומי, הוא הסניגור הלאומי, הוא הקטגור הלאומי, והוא מזכיר הנשכחות הלאומי, ומכל־מקום הוא פרקליט הציבור כשהציבור נלחץ לאיזו פינה קשה.

למרבה הצער, “כושר הדיבור" “יוצר הקשב" של הסופר בעייתי למדי. הוא כושר־דיבור לשאר כל העניינים, חשובים ככל שיהיו, הסופר הוא סופר כשהעניין שלפניו אוחז בו ומה אינו אוחז בו, עניין עמום הוא וסבוך, שאפילו לא הוא עצמו מחליט בו תמיד במודע, אלא לעיתים כאילו הוא עצמו מחליט בו תמיד במודע, אלא לעיתים כאילו אוחז בו איזה צו־קריאה, מתוכו או מעליו, ומחייבו לעשות.

*

ולמה ניטפלת אל מיקרה חריג אחד ולא סיפרת על המיקרים האחרים, או על המיקרים המאפיינים את התקופה, ועל דרך־המלך של המאורעות?” – “וכי החריג יהיה מייצג התקופה, המאמצים, המאבקים?” – ובכן, קודם־כל לא מייצג. סיפור אינו ולא חייב להיות מייצג. הוא חייב להיות הוא עצמו ולהידון במתכונת היותו העצמית. לא מפני שהוא תלוש מן המאורעות ומן הזמנים ומן המקומות, אלא, כאמור, מפני שהתחיל מהם וגדל מעליהם.

ושנית, כמה מעשי "פלגש בגבעה" צריך שיקרו כדי להצדיק את הכללתו של סיפור אחד בספר שופטים, ועד כדי שתתקהל שם "כל העדה כאיש אחד למדן ועד בארשבע"? והאם בא הסיפור ההוא (עם כל ההבדלים הגדולים המבדילים להבדיל) בפרופורציה נאותה לכל שאר ארועי התקופה ההיא עד כדי שתצדק קובלנתו? או, האם בא לרפות את ידי העם הטוב ולקנטרו? וזה שהאמורי והכנעני והחיווי והגירגשי של אותה תקופה לא כללו סיפור כזה בכיתביהם – לא היה סיבה מספקת, ככל הנראה, שלא להכניסו לספר שופטים, עם כל ההבדלים המבדילים להבדיל.

אבל גם זה: סיפור אינו יכול לפתור בעיות שהמציאות עצמה עוד לא פתרה. ואם יעשה כן ייקרו שניים: אחד, שיווצר פתרון של נייר, מלאכותי, מזוייף, מדומה ומשלה בהרגעת־שווא. ושני, שיסתבך בהצעת פתרונות מעשיים אד־הוק, כאילו היה הסיפור בעל־עצות כשאין עליו אלא לספר – על טבע האדם, על היותו של האדם, על היקלעותו ללבטים מצפוניים ועל הסתבכויותיו במצוקות, ועל תפילותיו למצוא דרך טובה – ולעשות מזה סיפור.

שאלה תופשת תוכל אולי להיות זו: איזה מניע פנימי מחבר בסיפור את כל ארועיו ליצירה אחת? מניע מוסרי או לא־מוסרי (תועלתי, תעמולתי, דמגוגי, פוליטי קצר־טווח וכיו"ב), אינטרס אנושי או לא־אנושי, כואב את כאב האנשים או מתנשא מעליהם בהתחסדות צדקנית, אדיש למצוקותיהם או לא־אדיש, ובקצרה: כתוב ביושר־לב או בזדון־לב?

אלא שלסופר אין רשות להישען על טיעונים מעין אלה: הסיפור קיים ונדון רק מכוח מה שהוא כיצירה גמורה, בלי שום חשבונות, חישובים, זכויות, כוונות או התחשבויות. ואף־על־פי־כן, דברי אמת וטון של כאב־אמת, ניכרים או אינם ניכרים בדברי סיפור.

*

לולא, שכל זה, מתברר, לשווא. אנשים אינם ניכספים לראות בסיפור אלא את אגדת־חייהם הבהירה. הם מבקשים בסיפור מין מבט מרומם, שיידע להקיף את מה שהיה לאיזו שלמות מכלילה אחת, שלמות שלמעלה מן המציאות, מין כזו מציאות מגוהצת, שהפרטים השליליים והמצﬠרים שהיו בה יהיו ניפלטים ממנה ונידחים, הם וצﬠרם וסיבכיהם ורגשׁייּ האשם שבﬠיקביהם, בעוד שהמעשים החיוביים והמבטיחים גאווה יובלטו ויאורגנו לשׁלמות גדולה, טובה ומיטיבה. ותקום אז מצבת־זכרון לתיפארת. הנה היּא לפנינו יפה וחלקה ולבנה למופת. ופתאום מגיח מישהו ומעז ללכלך בשוליה, כשבידיו סיפור־מעשה כביכול, שולי ומרושׁﬠ כאחד. מיד הופך הלז להיות עוכר־ישראל, משמיץ מלחמות־היהודים, ותומך ברשעים שבשונאיהם. כמובן שאין סובלים לכלכן כזה והכל מוחים כנגדו וגם שולחים בו יד, כדין מיּ שמלכלך מצבת־ﬠבר לבנה.

אבל שמא טעות כאן? שמא הספרות אינה מצבה, ושמא סיפור על כאב אנושי אינו לכלוך? שמא טﬠות כאן בהבנת־יסוד, טעות בהבנת סיפור, וטעות בתביﬠה אל הספרות שתחדל מהיות פניה אל הכרה מיוחדת, ותתחיל להיות מונומנט של גאווה?

*

לא רבים יסכימו כי אכן טעות כאן, משהו ניפגע בליבם מן הסיפור. ואולי לא יראו בכל הדברים האלה, אלא כמין התחמקות מאחריות. ואולי גם על דעת רבים מבין אלה שדנים בציבור על ספרות ואמנות לא יהיו מקובלים, ורבים מכולם היו כנראה אלה שיתחזקו בדעתם כי סיפור מתבקש לתת לקוראיו חיזוק ולא להטרידם בסיפור מטריד שמגרד אי־נוחות. ויהיו גם אנשים שקיוו אולי כי הנה הפעם ישמעו התוודות וקבלת דין הקהל, חזרה בתשובה ולפחות הסברי הצטדקות. כגון מה קדם לסיפור, כגון מה גרם לו להיות כפי שהוא, ועל הסיבות והמניעים שהביאו לספר דווקא סיפור כזה ולא אלף סיפורים אחרים – אבל דווקא על אלה אין מה להוסיף. הסיפור מודפס, קיים ועומד, מושמץ כפי שהוא.

אין הוא סיפור כדי למצוא חן, ואין הוא סיפור כדי לא למצוא חן. ולא כדי להטיף מוסר ולא כדי להתנבא לצדק. אבל גם לא כדי לעשות מצבות זיכרון, ולא לתקן איזו היסטוריה ולפרכסה. הוא סיפור וזה הכל. וההטרדה שאנשים חשים שהם נטרדים ממנו אינה כולה מסיבות פוליטיות, בטחוניות, תעמולתיות, או בגלל אי־דיוק עובדתי. יש בו כנראה משהו פנימי מאלה. ומכל־מקום, סיפור, אם הוא סיפור, אינו בא אלא כדי לזכות בקשב – וזה הכל. בין אם קשב שמוליד הסכמה, ובין אם קשב שמעורר מחאה, או היזכרות, או התעגממות, או, שמא, גם הרהור קטן על אדם ועל מעשי אדם לאדם. ומכל מקום סיפור שפונה אל בני־אדם בעיניני בני־אדם. וידבר הסיפור ומחברו יחריש.

*

אבל, מחוץ לכל האמור, ובטרם יחריש המחבר הלז, צריך הוא עוד להודיע כאן ברבים, כי כל מה שסופר בסיפור אחד, שהירבו לדבר בו לאחרונה, שלא בטובתו, אלה שקראוהו ועוד יותר אלה שלא קראוהו, כל המסופר בו, למרבה הצער, היה במציאות, בעליל, בממש, והכל דווח בו בדייקנות, מתועד קו־לקו, החל מפקודת המיבצע בכך־וכך לחודש פלוני, ועד פרטי הפרטים של הביצוע ככל המסופר שם. לא כל העולם, לא כל הזמנים, אלא פינה אחת בעולמו של בורא־העולם היתה עצובה בלי פורקן לעוצבה. ומחכה, כמו כולנו, למצב חדש שאולי יבוא, ושלא יתבע עוד מבני־אדם להיזרק אלה באלה כדי להכאיב ולהרבות עצבות, ולא יגרור אותם להוסיף כאב על עצב – כשנצליח לעשות דברים ותסור מלחמה מן הארץ.

ס. יזהר

ידיעות אחרונות,  תרבות ספרות אמנות (יז אדר א תשל"ח 24.2.1978): 1-2.