קת"ק מקותק להפליא

מהר מתברר כי אמנם בא ﬠד מרגלות הגבﬠה ונﬠצר שם ג'יפ, ויהודי אחד יצא מתוכו ﬠם מכשיר־קשר ומשקפת ומפות, והתנהל בקושי בין הקוצים במﬠלה הגבﬠה, נﬠצר מדי פﬠם להתכופף בהתבקﬠ רﬠם, ומי יודﬠ היכן ﬠתה כבדו והיכן לבו, ומﬠיו מה הם כﬠת, והגיﬠ לבסוף וסיפר בשכיבה ובלחישה משום־מה, כי הוא בא להקים כאן ﬠמדת תצפית לתותחים, וﬠל־פיו תונחת מיד אש התותחים. וזה פלא־פלאים.

והיכן האדמוני שלכם? – אה, ההוא? – אבל האדמוני, מסתבר, הוא לא פחות ולא יותר אלא קﬠ׳׳ת, וקﬠ׳׳ת משמﬠו קצין ﬠמדת תותחים, וﬠל שכמו המזיﬠ כל ירי הסוללה, מאחר שהמפקד ﬠצמו נסﬠ לצﬠוק חמס במקום מן המקומות ﬠל צרות וﬠל פגזים וﬠל סידורים. ואילו היהודי הבא אינו אלא קת“ק, שהוא קצין תצפית קדמית – אשר ברזילי בהציﬠו לו מיד לﬠלות מעבר לבקתות ולשכב לקיים שליחותו הקדמית – ראה והנה ניצב הלה מוקסם פתאום למראה שלפוחיות הפגזים המתבקﬠות סביב, פﬠם כה ופﬠם כה, ושקﬠ בהשתאוּת שבהתבוננות. עד כי ככל שהקריבו אל הכיפה ואל הבקתות, הפכה זו להשתטחויות נמרצות יותר ויותר, במפולת כל אביזריו היקרים, והתברר ﬠוד כי יהודי טוב זה היה לו בגבו ירי־מכשפה, מחמת שכיבה 'באויר הפתוח' כל הלילה כולו, והתﬠמלות זו נוכח הרﬠם האדיר המכה בזה אחר זה, שנכפתה לבסוף, ﬠד זחילה נמוכה ומבישה, תמה בחריץ הראשון שנקרה בﬠורף הבקתה הראשונה, שם נפל גם נשף, ולא היה כוח שיוכל להמריצו למצוא כוח נוסף לזחול ﬠד ﬠמדת התצפית של ברזילי; תחת זאת ביקש שיתארו לו מהר ובקיצור מה הדבר והוא, ﬠל־פי המפה הממוﬠכת ושרוטה, יזﬠיק את האש להושיﬠ. לך ﬠשה מלחמה! ברזילי רץ לראות את גידי, והכל היה יכול להיות טוב גם ככה, לולא נפל אותו שליח התותחנים, הקת׳׳ק הלז, לידי יﬠקבסון, אשר היה מבטח את נפשו, בבקתה שפלה אחת ומרוחקת קצת לﬠורף, ואשר לאחר שראה מה שראה, החליט כי שום תכלית של טﬠם לא תצמח מן התותחנות, ואין טוב לפניו אלא לשטות באותו יהודי כואב, ולבש פנים והתחיל ﬠונה לשאלותיו בחפץ־לב שופﬠ כל מיני טווחים וכיוונים ומטרות, לבלבול דﬠתו של הלה, שכבר היה טורח להפﬠיל את המשדר, ולצחוקיו המתפוצצים לבלי יכולת הסוֹתם, של אַברוּם הגדול, הכרוך לנצח אחר רﬠהו רקב־השינים, וכבר היה המיוזﬠ כואב הגב מדבר אל איזה 'אריה־אחד' פלוני, ומנסה לשכנﬠו כי 'אריה־שנים' הוא הפונה ומשדר אליו מברק דחוף מתוך גיא־החזיון ﬠצמו – אבל אותו אריה־אחד אינו נבהל משום אריה־שנים, ויש לו כל מיני סיבות לא להשתכנﬠ מקולו ומדחיפותו, וקולו קול אריה במדבר, ורק הכפים ﬠונים הד שאגותיו האובדות, הן־הן שתים־שלוש הבקתות הללו, ולבסוף נמצא שם מישהו שטﬠן בקצרה כך: 'אולי אתה תפסיק לבלבל! ﬠבור!' – שהרגיז את היהודי שלנו תמרורים, גם שיבּﬠוֹ מכאובות, אבל זה ששם, במרחק, ﬠדיין לא ידﬠ מה רוצים מחייו, ולא הוא האיש או האריה הנכון, או האמיתי, וכי האמיתי הלך, כנראה, ואולי יחזור בﬠוד רגﬠ, וצריך קצת סבלנות, ולא לצﬠוק, ואפשר גם לדבר בקצת נימוס בבקשה, ﬠבור, עבור, ﬠד שבא קול אחר במכשיר, שלא פסק מרצרץ ומצרצר, ואמר למרגﬠה בלי כל הפסקה מלת־קסם אחת: ׳המתן, המתן, המתן' אין קץ ותכלה, שהﬠלו להשחית את חמת היהודי הﬠייף. אפס כי, לבסוף, ובדי ﬠמל, הושגה הבנה טובה, והרבה מספרים וטווחים וקואורדינטות ואַלפיות נפרטו ונפוצו הלוך ושוב, אמור וחזור בהיגוי יונים יותר מאשר בצניפת אריות, והכל היה בשל וﬠרוך, ורק היו ממצמצים עיניים ומחכים ליריה הראשונה. ולמרבה הפלא שרק אז דבר בחלל האוויר והיתה התבקﬠות כדור־אש מﬠל הקרקﬠ, ממש בין המשלט הקדמי והﬠרפי, כפשﬠ מן הבקתה חבושת־הכיפה. ברזילי קפץ ובא במרוצה לדﬠת מה אירﬠ ולקרוא את הלה שיראה בﬠיניו מן המצפה, אבל הקת׳׳ק טﬠן, כי מת׳׳צ, שהוא מוצב תצפית, חייב להיות מוּסוה, מוסתר והרחק מתנוﬠת החיילים (המפירה עבודת־תצפית תקינה, וגם מגלה אותה לתצפית האויב – וﬠל זה שיחרו אזנם מוסר ﬠוד בצבא הבריטי, כל חמש שנות שירותם, והיכן לא!), וכי הכל יכול להיות מצוין גם ככה, ואין צורך ללמדו מה ומי, הואיל והוא קת"ק מקותק להפליא (חמש שנים! והיכן לא!), וﬠוד בטרם יולד ברזילי כבר היה הוא ב׳ﬠנינים׳, ותחת להפריﬠ, מוטב ונמשיך להילחם. לשוא מנסה ברזילי להתוכח. הוא בקי בחובותיו, אחראי ומנוסה. וגמולי־מחלב לא יזכו להורותו פרק, ובאחריות בודאי שלא, הﬠנין יקר לו, נפשו יקרה לו, התותחים יקרים לו, וגבו כואב ﬠליו, ולא יאבד ויסבך ראשו בפזיזות של תﬠלולים. אין מנוס אלא להדריכו מרחוק בצﬠקות המתפוצצות מהכא להתם מﬠל כל ההתפוצצויות. לזכותו ייאמר מיד, כי הלה שקד מאד לתרגם הכל לאלפיות ולצﬠקן בלשונו אל התותחים, הללו שרﬠמם לא נשמﬠ, ולפתﬠ התחילו מצﬠקים מלפנים כי האש שלנו נוחתת, הולכת ויוצאת מכלל טיווּח והולכת ונﬠשית אש תכליתית, על־פני מה שהלה כינהו בלשונו 'אזור חמישים האחוז' שהוא דבר מצוין כשלﬠצמו, והנפ“ם שלו, שהוא נקודת פגיﬠה ממוצﬠת, הוﬠתק ﬠתה ישר ﬠל ראש משנאינו, ﬠד כי היה הדבר, למרות כל ההסברים, לפלא מלהיב.

וכך אירﬠ כי שרפנלים משלנו היו מתפוצצים ﬠתה מﬠל־פני נושאי־הברן המגולים שלהם, וכנראה שהפליאו מכותיהם, לפי שהללו החלו מהדסים בﬠיקופים ברוזיים, ﬠלה ורדת, בתוך ﬠנני אבק, ואש המרגמות הגדולות רﬠמה ביתר זﬠף, ﬠד כי תם האויר הצרוב. חרף זאת הכל צורחים בצריחות, ולא מָשים מחזות בדבר המרהיב הזה. וכאילו היה שם מגרש הכדורגל, מוסיפים ושָתים ﬠצות לשרפנלים איך והיכן להכות, וגם שני המקלﬠים, בלי שום פקודה, התחילו מטרטרים בחדוה, פולטים צרורות נלהבים, ורוח תרדפת ציד הצהיל קרביים, מחזיר גאותך האבודה. כﬠת היה יאה לפרוץ ולהתפרץ בהתקפת־נגד! לנצל את המבוכה, את ההכנות שלא נשלמו, ולפורר אותם לﬠזאזל, לאלפי שדים ורוחות! – גידי, גידי! מה דﬠתך? – חכה אתה, צﬠק גידי – הפסק לירות לטווח אַלף! חכו כולכם – הﬠנין ﬠוד לא התחיל. כל זה לא שווה פרוטה! למה? מה השﬠה? רבﬠ לשמונה. שני שרפנלים התפוצצו, ואחריהם ﬠוד שנים. נושא־ברן אחד היה רץ לרוחב הגיזרה, נפתל ומתאבק באבק וחותר אל מרגלות השלוחה להיﬠלם – ׳שיﬠלה ﬠל המוקשים!' צﬠק אליו מישהו, ﬠד כי הלה שם שמﬠ ונרתﬠ והסתובב בפתﬠ, וכמﬠט רק מצחו מגולה, ופצח באש אוגפת ﬠל המשלט, וכדוריו טסו נמוכים ופולחים, שלא נותר ראש למﬠלה, אלא ברזילי לבדו, אשר צﬠק את שינוי המטרה, והיהודי הטוב שלנו, אשר מכבר שכח מדווי־גבו וכל מכאוביו, צﬠק לתוך האפרכסת את מנין אלפיות ההיסט ימינה. ובתוך כדי כלום התבקﬠ כוכב־אש סמוך מﬠל אותו נושא־ברן יוצא־דופן, והרתיﬠו לאחור, כנפנף חיפושית, ובﬠיקוף גדול ונחפז נﬠלם למטה. היש מרהיב מזה, משﬠשﬠ או מלהיב? אפילו מתגנבים איזה רחמים ﬠל הﬠלובים הנרדפים בקופסת־המתכת פתוחת־הגג, אבודים תחת ברד האש. ﬠתה היו ﬠרוכים ארבﬠה נושאי־ברן בדרוג, לפאת המרזבה שבין המשלט לגבﬠה שמלפנים, ואחד או שניים הﬠלו אבק, קרוב יותר, ימינה, נרתﬠים, כנראה, מכדורי הבֶּזָה של זאביק, אשר נשתכחה מהם בחפזם, והשתהותם נראתה כהמתנה פוסחת על הסעיפים, חסרת־הכרעה, עד כי מתחשק לך לﬠשות משהו מכריﬠ ומחסל. (לבך לוחש שלא להיפתות, שהכל אינו לא קל ולא פשוט כאשר נדמה מרחוק, לבך טﬠון חששות!) גידי צוﬠק לברזילי אם אי־אפשר לתת ﬠל ראשם ריכוז־אש בריא (וזו הרגשה מופלאה כל הזמן – שתותחים סרים למשמﬠתך!), ולהרוס את כל הארבﬠה הללו? ברזילי מצייץ במפה שלו וצוﬠק אל התותחן, והלה מריﬠ אל האפרכסת בקשת־אש ﬠצומה: שמונה שרפנלים, מהרה! וכשבשרך נﬠשה חידודין מציפיה נרגשת – מתמשכת לה שתיקה מוזרה. שומﬠים איך הוא ממשיך לצﬠוק באפרכסת שלו, ומישהו שמשיב לו כנראה דבר שכזה, שהוא חוזר וצוﬠק כנﬠלב, כנפגﬠ, כמוכיח, כנביא. וﬠונים לו מה שﬠונים, והוא צוﬠק שאי־אפשר, שאסור ככה, ומה זאת אומרת! ומתברר בן־רגﬠ כי אין כל דבר אחר, אלא אך תמו כל הפגזים, שמﬠל מנת־הברזל האחרונה, וכי מלכתחילה לא היו הרבה, וכי מפקד התותחים יצא ﬠוד בטרם שחר להרים צﬠקות, לתבוﬠ תביﬠות ולדפוק ﬠל שולחנות – ובינתים תמו ואין.

וזה הדבר. איך זה? הײתכן? מה פירוש? אין שום פירוש. הכל פשוט. אין ﬠוד פגזים. בכל הﬠולם אין קצת פגזים – כדי לגמור את המלאכה? בﬠולם יש ויש, אבל כאן אין. בﬠרב יבוא האוירון ויביא אולי ﬠוד. וﬠד הﬠרב? – כלום, נחכה. –

איך ﬠושים דבר כזה? – מה לעשות. ככה זה ﬠשוי. אגב, תחמושת הוזמנה לפני ימים, וﬠוד בטרם באו התותחים, אבל… אין טﬠם לדﬠת מה אבל. זה הכל. לﬠזאזל. לך ﬠשה מלחמה. אבל היהודי הלז, לאחר שנתאושש קצת, קם וישר בכאב רב גבו שנתﬠקם, וקינח מצחו, ומאס בכל הצﬠקות הללו, ואמר שﬠליו לא צועקים, וכי הוא ﬠושה מה שאפשר, וכל כמה שידו מגﬠת, וכי תותחים בלי פגזים זה כמו… שכח כמו מה, אבל בלי פגזים אין ירי, ובאין ירי קת׳׳ק למה? ﬠל־כן יאסוף הקת״ק חפציו ויסוג בסדר אל הﬠת״ק, והנהו כבר מקפל ומתקפל, ומדלג בקפיצות ובריצה ﬠוקמנית אל הג'יפ הקט הממתין לו נאמן מאחורי הסלﬠ למטה, וחוזר למקומו ותם חזון. בקושי מדביקו ברזילי, ﬠל־פי מצוות גידי, וקופץ ﬠמו לג'יפ לנסוﬠ שמה ולראות מה כל השﬠרוריה, ולהקים שﬠרוריה שכנגדה, לצﬠוק חמס ולשבר שולחנות, אם יש שולחנות שם. והג'יפ הקטן הזה מותנﬠ מהר, ומסתובב, ומדלג ﬠל רגבי האבנים, כשקומת התותחן כפופה על ההגה, איש לא צﬠיר שגבו כואב, ובאבק, בין צרורות האבנים (׳אילו היו התותחים יורים אבניםֵ.׳ הוא מנסה להסביר לברזילי), וקצת ריקד כברת־ארץ ונבלﬠ מהר מעבר לגב הקרוב ואיננו. וזהו. אין ﬠוד תותחים. תיתחו ואינם.

ס. יזהר, ימי צקלג , עמ 605 – 607, 1958.

שלוש תמונות

בסוף קיץ 48 התחילה בדרום הְתכוננות כלליֹת לקראת "מבצע יואב" שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור.

לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפִׂוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חִטיבִת הפלמ"ח "יפתחִ" שהיתה פרושה דִרומה לפלוג'ה {היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע – עזה, בכוּח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.

כִצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של "חטיבת יפתחוקצין המודיעין שִל "חטיבת השפלה", כִדי לסקִור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.

וכך מצא עצמו לילה חשך אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א', מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב"חטיבת יפתח" המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל"שדה אבק" שעל יד קיבוץ רוחמה. ולמרבה הפִלא, לאחר כל מיני דּחיות הכרחיותְ, היו מיושבּים דחוקיּם השּניים, מכורבלים במעיליהם הענקיים, בין הרבה חביות דלק שמילאו את המטוס מפה לפה, צמודים בלתי־ניתקים איש איש מכוות המטוס כדי לראות ולדעת, נרגשים בלי־גבול על חווית הטיסה הראשונה בחייהם המזומנת להם, נפעמים מכל פרט ורושמים בתוך נפשם פנימה כל תזוזה בקידום פלא ההמראה, פלא הרחיפה בתוך השמיים החשכים, אף כי קרוב מאד לכוכבים, שגם היו גדולים במיוחד ומריעים תרועות כוכבים בשמי החושך הללו. ולא הדחיקוּת הממועכה בין החביות הנוהמות ורועמות כל הזמן, ולא הזמן הקצר של משך כל הטיסה אולי רק עשִרים דקות שמהן עשר לטיסה בקו־ישר, ועשר להמראה ולנחיתה – כלום לא יכול היה להעיב את ההתרגשות של קצין א' ואת החגיגיות המופלאה שחש בכל דקה ודקה. ולא כסרדין כבוש בקופסא צרה, אלא כמלאך מעופף בשמי אדוני צבאות.

לבסוף, בין ענני אבק שעטפו הכל והליטו הכל בנחשולי סופת הוד שעוררה הנחיתה בשדה, נעצר הכל ונפל שקט מוזר, וצריך היה למצוא ולהבקיע דרך בין החביות המומות הבטן, ולצאת ולרדת אל עולם שהאבק תלוי בו עדין כבמחול שעוד לא נסתיים. ולאור פנסים מתרוצצים, הוצגו שני הבאים, האחד אותו קצין אלף, עבדכם הנאמן, והשני קצין בית, שקראו לו בשם ,,גנדי", ושהתברר כי אינו אלא רחבעם, איש ,,יפתח".

היום כולנו חכמים ויודעים מה קרה אחר־כך, מה קרה לאלף ומה קרה לבית, עד היום הזה, והיכן מחייכים והיכן נאנחים לזיכרם. והיום גם יודעים שמכל תכניות חילופי היחידותׁ לא נתממש כלום ובעלי האסטרטגיות הגדולות נמלכו וביטלו ולא שינו כלום במערך הכוחות הקודם.

ואילו ברוחמה כפי שִנראה בבוקר שהלך והקיץ אז, היתה תנועה בלתי חדלה של כל מיני מתנועעים שהם, לצרכים שלהם, מסיבות שלהם, והכל היה הומה וסוער אבק, ג'יפים, ויצורים בלתי מזוהים, כמעולם אחר: קצתם כמין קאובויים, קצתם כמין פרשיםִ בלי סוס, קצתם כמתנדבים לחיל פרטיזנים אלמוני, וקצתם כמין ילדים עזובים. למקום קראו בשם ה"דֶפו”, משום מה, והיו שם מיבנים וסוכות וצריפים וחׂפציּם מתגלגלים, ואיזו ארעיות מוזנחה, הפקר לאבק ולשמש. וגם עצִי תאנה היו פה ושם וגפניםִ סורחות שבקושי מבחינים בטיבן מן האִבק. ובכל שלולית של צל רִבצו עייפים, או מתפרנסים, וגם עוגבים ונעגבות. הכל היה מסקרן ומוזר ולא שייך לכלום ממה שציפו למצוא כאן.

ואחר־כך יצאו אלף ובית לסיור הלימודים שלהם. על־פני הגבעות הריקותִ והאדמות הפתוחות, והמרחבים אין קץ, שהתגלו שם כארץ לא נודעת. ארץ בראשית רוטטת משמעויות עתיקות מאוד, ומרתקת באיזה סוד כבוש וחשוב מאוד. ובאותה ההבטחה המובנִה מאליה שהנה אנחנו הולכים לשנות כאן הכל מקצה אל קצה, ובאותה הִתעלות, שהיום אולי איננה מובנת כלׁל, מעצם המושג ומן המלה הזאת: ,,הנגב”, שנתפשה אז כהתחלה של סימפוניה אדירה שרק תוויה הראשונים, והכבר מלהיבים, ידועים, תלוייים על דל לשוננו, ועוד מעִט

בין השאר סיפרו שם ודיברו הרבה והזכירו כל הזמן איזה קרב גדול שהתחולל אך זה עתה מקרוב, על אחת הגבעות הלא־רחוקות ושגם הצביעו עליה במטושטש, וגם נקבו בשמה הקרבי המפורש, שגם נשכח בו במקום מייד, ושגם חזר ונזכר כל רגע מחדש: כולם היו עדיין בתוך רושם הקרב ההוא. אמרו גם, שאלִמלא אותה גבעה שנשארה בידינו לא היה שדה־התעופה של רוחמה אפִשרי, והמצור על הנגב היה שלם עד יאוש. וספרו גם שהקרבות ההם היו עקובים מדם, ושהגבעּה הבלתי־מובחנת מכאן, חזרה ועבּרה מיד ליד, וכמה שמות בחורים, שכאן היו מוכרים מאוד, חזרו והוזכרו, בין אם של אלה שנפלו בקרב ובין אם אלה שניהלו את הקרב, וביניהם כמה שמות, שהיום, משוחררים מן הכינוי שזיהה אותם אז, הםׁ שמות אנשים נכבדים, תופשי משרות רמות, ועושים גדולות במסחר ובתעשיה, במְדע ובמדיניות – כולם נכבדים, כולם כבדים וכולם כבר מלבינים.

ואילו מן השמותׂ שנזכרו אז, בחילוף החיוכים למחנק בגרון, לא נשאר מהם היום, אלא מה שחקוק על המצבה הזאת, בואכה הנגב, בין צללי עצים, בצד הכביש הסואן, ובלי הרבה מבקרים.

הנה התמונה הראשונה.

palmach

הביטו בהם. לא בגד שלם. לא ציוד ראוי. לא נטל ולא נכס. ילדים של אף אחד מסתובבים שם. איזו איכות של טוהר צנוע, מכוסה בהתבדחות של מבוכה. ועם איזו איכות של הרפתקנים, ועם איזו איכות של חִרדה שלנו עליהם, שמא אלה, הם הם שיהיו "מגש הכסף", ושייטמנו אחר־כך בִחולות הנגב.

לב צבוט. מבט אל גבעה אחת בין אלף מכוסות אור ואבק וחסרות יחוד לעצמו. גבעה אחת שנשטפה בנחשולי המלחמה, שעלוֹ עליה וחזרו ונסוגו וחזרו ועלו וקומץ בחורים נאחז ביניהם בידיים ריקות כמעט, מצייּתים לאיזה חוק הכרח פנימי שהיה בהם: לא לוותר ולחזור ולעלות.

כדאי היה אולי לקחת רגע ולהביט בהם. לכאורה כמין ילדים מוזנחים. וֹכִלל לא חיילים, כאלה שִמלבד גופם הרזה ובלוריתם הפרועה הסבואה אבק. לא היה להם כמעט כלום יותר.

הביטו איך אין להם כלום. איך על חצי כפתור מדולדלת כותנתם לבשרם. איך הם יפים כאלה. איך הם קורעי לב כאלה. בתום הזה שהיה בהם, שאולי בעוד רגע יוקרב לקרבן. ואיך היא זו אותה איכות שאין לה שום תמיכה בשום מלים שכבר נאמרו, ושאולי עוד ייאמרו, אם יזכרו אותם, אלא רק אותה פּעימת לב, לאמונתם הכבה והנדלקת, והמאותתת לעיתים לאלה שמזלם גרם להם להישרד.

התמונה השניה. איננה מן הנגבִ ולא משנתּ תש"ח. היא תמונה שהיתה בלבו של אדם צעיר אחד כבר שנים אחדׁות, שהוא כשיהיה גדול יהיה כותב פעם, אם יעלה בידו, מחזה שיהיו בו מעט אנשים על במה שאין בה כלום. מעין: יום אחד. מקום צר אחד, ואנשים בודדים אחדים. ומה שהתגלה אז, גם ראה הצייר הידוע ג'ריקו, ובה רפסודת הניצולים מן הספינה "מדוזה" שנטרפה בסערה.

באדיבות הויקיפדיה.

סביב סביב עליהם רק הים הסוער והאדיש אליהם. והם, האנשים, בכל המצבים שבין כבר מתים ובין עדיין מקווים. הנה קבוצה קטנה לכודה באגרוף הגורל, הענק מכל יחס אפשרי אליהם. מסביבם רק אין־קץ כלום ואין־קץ בלתי אנושי. אנשים לכודים. כל מה שחשבו, רצו, האמינו – התרוקן כעת, אך מתעקשיִםִ לקיימו. מיואשים כבִר ועדיין מאמינים. מצִבִ של "תפר" בין ולבין. ענקוּת מהלכים גדולים מהם, ונסיון לִא לִהמחק בהם, אתהֵ וִּמיֹדותּׂ הנִמלה שלך. כל זּמִּן התפר הזה, ביּן קצׁת קרשִי המוצק ובין איןסוף נחשולי הנוזל. בין מאוויי היחיד שבחבורה ובין רצון הקולקטיב כולו. בין האמונה המסתחפת, ובין האמונה המתאחזת באמונתה. יש שם אוהבים שנפרדו ויש שם אוהבים שׂנאחזים להיאחז. יש שם הקווים הגדולים מכל, וישִ שם הענוגים והחשאייִם שבקווים. יש יופיו האדיש של העולם ויש האיכפת והעצוב, הרגיש והשביר. סיפור על אמונה שרוצה להאמין. סיפִור על אמונה שחוּבטים אותה מאמונתה. יש שם צעקה, לאמונה, ויש שם בכי בודד על אמונה שהכזיבה ונכזבׂה. ויש רעב לאמונה. ולב נפתח לאהבה גדולהִ ולידיעת איזו אמת גדולה שאם היא כאׂןֹ הכל אמֵת. ושאםאבל לא כדאי לִהאריך עוד.

על גבי תּמונה מעין זו, של דימוי מה שהיה מתבקש להיות נכתב, נגעה אז, באותו יום של רוח ושל שמש ושל אבק, איזו אצבע, ועל פני מיתר כבוש ורוטט, ממתין לשעתו, וכאילו, הנה זה, שים לב, האם זה לא זה כעת, זאת הפעם?…

והגענו אל התמונה האחרונה. השלישית.

אם עוד לכם טיפת סבלנות. כי מה שהיכה אז, באותו יום שאני מלּאה אתכֶם בנוכחות בו, מה שׂהיכה אז על ליבׁו ועל ראשו ועל נפשו הנפעמת בלִי בושה. ועל יצרו לׁקחת ולספר את זה ואיך זה ובדיוקי דיוקים, ככל הראוי למה שהוא גדול מכל, וראשון לפני כולם. מה שׁהיה לפניו שם, שותק מכולם ושר מכולם, מכוסה אבק מכולם, וגלוי ובהיר מכולם. העולם ההוא שהיה מתגלה אז עליו – גבעות. שמיים. זרימת האוויר, מרוץ השדות, היבלוחי האור, משהו שלא אבוא כעת לנסחו בשום דיבור גמור, אלא רִק אחלה לרשותכם ולעוד דקה או שתיים ובמקום לדבר על – אקרא לפניכם את –. איך פתאום היכה העולם ההוא כבמצילתיים על ראש ההוא שעמד אז שם נפעם ונרגש, וחש איך הוא צריך לאמור את זה, איך ביקש אז העולם ממנו שיספר עליו, איך אמר לו לאמור, ואיך צריך לאמור, עד שיהיה זה נאמר סוף־סוף, נאמר ואמוּר, נאמר בדייקנות ונאמר בלי קטנוניות, נאמר בזרימה ובלא חשש מנירגשות. ובלא לסגת מכלום שחיייב להיות הפעם נאמר.

ושיעבור ממה שיש כאן, אל מה שמספְר איך כאׁן, עם כל המעורר, עם כל ההכרחי, עם כל השר, ועם כל הגדול, וגם עם כל פרטי הענווה ההכרחית, עולם שעוד לפני, בתחילת ההתחלהככה:

"עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי בשמים. הה, עמוד ונשום עמוק, נשום עמוק. מרגישים שכך. בהחלט, – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישִר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שִלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – 'אדירה הרוח!' נמצא פתאום מדבר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצימצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – 'עצומה'. נענה לו רפי, 'מתחשק שיהיו לך כנפיום ולדאות – לא?' אמר דויד. 'כן' – אמרִ רפי – 'בכלל…' אמר רפי. והראה בידיו. במסירת מודעה של גלוי לב. – 'כל הארץ עטופה רוח’ – אמר דויד ופרש זרועותיו והתמתח מלוא רחבו. ונשמו שניהם עמוקות אל תוכם. הרגשה איּתנה חגגה. כי חסון אתה, כי ראותיך נושמות וגדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נִורא להיות, נורא טוב היות בעולם. סתם ופשוט וככה.

'תראה!' נזעק פתאום דוד נוטה באצבעו למעלה. ושם, צף, פרוש אברה, עוף אחד. דיה או איה, קדוד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף, זרוק לרוח ודואה לאלכסון החלל – בביקוש מתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, מקץ היום הזה? – 'רוץ, הבא רובה!' צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמעכנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על גשמות הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוות מלכות הנגבה והלוך ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?”

ס. יזהר, דברים במסיבה לרגל פרס ביאליק לימי צקלג (1992…).