יום יום במגרש הרוסים

אולי גם זה נשמע כבר ישן ומיושן. ואולי נשמע כדברים קטנים לעומת הדברים הגדולים שקורים סביבנו.

כי למי יש עוד סבלנות לשמוע איך יום יום ב"מגרש הרוסים” בלב ירושלים נחקרים אנשים. איך יש שם צינוק (מטר וחצי על מטר וחצי) ויש שם ”ארון" (תא צר בגובה אדם). ויש שם גם "קבר” (60X80X110 ס”מ). ואיך מכניסים לתוכם את הנחקר לזמן ממושך. ומוציאים אותו שבור ומגואל בצואה, ומלבישים עליו שק ומכים אותו עד הישברו. אז מחתימים אותו על הודאה, כתובה עברית שאיננו מבין.

איך יום יום ולילה לילה נחקרים שם עשרות אנשים, וגם נשים וגם קטינים, מי שאינו מאמין יחפש וימצא ויקרא את חוברת ”בצלם" (יוני – יולי 1990). דו"ח התלונה שלהם הוגש לחקירת המשטרה. וכמו תמיד ”החקירה טרם הסתיימה”.

לא נוכל לומר שלא ידענו. הכל בשמנו ובהסכמתנו. הכל לפי החוק. הכל לשם הביטחון. והכל למען ירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

אלמלא ש"הצינוק”, "הארון”, ”הקבר” וגם "השק” – גדלים לבסוף. ואפילו מרחיקים לכת. והמרחק בין חקירות ”השק" בתאי המעצר, ובין התפרעויות ה”מוות לערבים" ברחובות – אינו גדול. והקשר בין שילוח הפחד והשנאה הזאת ובין שילוח טילי הפחד והשנאה – הוא בדיוק הרטוריקה של אספסוף הפחד והשנאה.

כשיגמור העולם למגר את משטר הרודן בעירק – ויחזור אל גבולנו ללחוץ עלינו להתחיל לזוז לעבר פתרון הפחד והשנאה, פתרון שפחדנו ושנאנו לשמוע עליו מרצוננו הגאה.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

 

ושוב, על הסבלנים למוות.

כי אין־סוף סבלנות יש לנו למוות.

לאט לאט, אומרים אצלנו, יעברו שנים, וצעד אחר צעד, הסדר אחר הסדר, מגע אחר מגע, והבהרה אחר הבהרה – עד שלבסוף. בסבלנות ובלי לדחוק, משהו אולי יתחיל לבסוף להסתמן – ואם בכל השנים המתמשכות האלה, כל יום כל יום, יום אחר יום, עוד אנשים מומתים, עוד אנשים נדקרים, עוד אנשים נחבלים – ויום יום עוד מוות מטפטף ועוד מוות

אין דבר. אומרים. סבלנות. מוות אינו עושה חשבון בפוליטיקה. לחכות בסבלנות. אומרים. אפילו אם לבסוף, לא נשיג אלא בדיוק את מה שאפשר היה להשיג לפני שלוש שנים – לנו יש סבלנות למוות.

הנה אנחנו, האנשים שיש להם סבלנות למוות. הנה המפלגות שלנו, שיש להן סבלנות למוות. הנה ה”תוכניות” שלנו עם אין־סוף הסבלנות למוות. והנה ה”יוזמות” שלנו שמוות ועוד מוות לא עושה להן כלום.

ונשב כעת ונחכה עד שהמזרח התיכון ישתנה, עד שכל האזור יירגע, ועד שיתברר לכל העולם מי כאן באמת הרשע, ועד שנינצל מאימת הטילים – ואין מה לעשות בינתיים, ושֶיָּמותו.

וככה זה. כאלה אנחנו. סבלנים למוות. מה אפשר לעשות. אין מה לעשות. נחכה בסבלנות.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

טנקים מעל שכם

כשהוצבו הטנקים סביב שכם ביום האדמה ותותחיהם טווחו על מטרות בעיר – מה חשבו נותני הפקודות שייקרה אחרי כן?
שרק תהיה בהלה ביו הערבים והם ינוסו מייד, ילמדו לקח ויחזור השקט? האם העלו בדעתם שהעיר המופגזת בתותחים תיהפך אז ללפיד ולהצהרת מלחמה ולחידוש כל קרבות הכיבוש? שתיפתח עלינו מלחמה שראשיתה ידועה והמשכה ככדור שלג, בהתערבות מדינות ערב, וכל העולם, אלה בטילים ואלה בנידויים? או הכל כדאי ובלבד שאוסלו תמות?
האם העלו בדעתם שלהפגיז את שכם זה להטיל פצצה בעולם ומלחמה אצלנו? מלחמה שלא תהיה כמו הקודמות כי אף מלחמה אינה כמו הקודמות. החזית תהיה בלב העורף. וטילים מטילים שונים ינחתו באמצע הערים. ואין צורך להמשיך.
מי צריך עוד מלחמה? למה עוד מוות, למה מות חיילים, למה מות אזרחים רבים מופגזי טילים? וקודם כל, למה צריך תותחים כשאפשר לדבר?
ולמה צריך סמלים ריקים וחסרי שחר כהר־חומה וכ"קבר יוסף", ולמה שפך דם בגללם מי יודע עד כמה? שאלות אל הקיר.
בני אדם, מה אתם עושים? יהודים בישראל, מה אתם עושים?
בשבוע שעבר עמדו הטנקים של צהל מעל שכם והתותחים כבר טיווחו על בתיה, מי מציל אותנו מן הפקודה מן הירי מן האש מן הזוועה מן האיוולת ומן החורבן?

יזהר סמילנסקי, 1997