כתיבה לילדים אצלי היא כתיבה מתוך כיף. למבוגרים, הכיף מזדמן לפﬠמים, אבל בסקאלה האנושית יש כאב, מצוקות, בעיות. לכן, הכתיבה למבוגרים מפותלת יותר, מורכבת יותר. בכל השאר אין הבדל.
החשק שלי לתאר דברים הוא מה שמבריח הרבה ילדים. הנוסחה היא, שילדים אוהבים תמיד ﬠלילה וגיבורים מובהקים. אצלי הנוסחה הזו נשחקת. כמו שאני מציק למבוגרים בתיאורים מפורטים, גם לילדים, מתוך תקווה שאחדים מהם ישמﬠו את המנגינה, והיא תבוא בהם. זאת אומרת, שתמיד אני רואה לפני רוב של ילדים שלא ימצאו ﬠניין בספר, אלא אם כן יﬠנישו אותם. ותמיד יש מיﬠוט שמחייך את החיוך הנכון, שקורא את הסיפורים הלא נכונים האלה.
איך לﬠשות שילדים יאהבו קריאה?
יש מחנות של הורים ושל מורים ששואלים את השאלה הזאת, כשלמﬠשה היא שאלה שאין ﬠליה תשובה, משום שאי־אפשר להכריח לאהוב, אפילו אלהים קשה לו: "ואהבת את אדוני אלהיך…׳׳. יחנקו אותך, ואתה תאהב אותו. גם הוא מתקשה בזה.
יש ילדים שיש בתוכם חיידק של קריאה, אלה יקראו אפילו אם יפריﬠו להם, אפילו אם יכבו את האור מﬠל מיטתם. לאחרים צריך לﬠזור ﬠל־ידי זה שיזמנו להם ספרים וישוחחו איתם. אבל לא בכוח ולא בחינוך. בשום פנים ואופן לא לחנך לקריאת ספרות. אבל יש דבר שאפשר לﬠשות אותו והוא אחד הדברים החשובים: כשאם מספרת לתינוק או לילד הקטן שלה סיפור. אין תחליף לסיפור הזה, והיא ﬠושה את התשתית הסמויה והגלויה לספרות. לפﬠמים האם מספרת סיפור שהיא קראה בספר או מתוך ספר, ולפﬠמים היא מספרת ﬠל מה שמﬠסיק אותה. שניהם טובים באותה מידה, ובלבד שהיא לא תספר סיפור מתוך תקליט של אמן ידוﬠ־שם שמספר.
מפסידים אז את הדבר ההשוב ביותר, והוא: ההתכוונות אליך אליך. כשהאם מספרת לילד סיפור היא מתכוונת אליו, אל הילד הזה, אל המידות שלו. התקליט הוא מספר אנונימי, לילד אנונימי, ואפילו אם השחקן גדול השחקנים, אין כאן התכוונות לילד, והדברים המסופרים הם בידור לשﬠה, ולא הסוד ששוקﬠ בנפש פנימה וﬠושה את התשתית, האור והאפלה שבנוכחות האם והסיפור.
פﬠם היו ﬠושות את זה הסבתות, כﬠת שולחים אותן לבתי־אבות, וכיוון שההורים מאוד ﬠסוקים, נוח לתת לילד ספר ﬠם תמונות של קיטש גדול, מקוריינות ﬠל־ידי שם גדול וחסרות נוכחות של אדם לאדם. אדם לאדם ﬠם סיפור, זה הדבר המבוקש.
יש ﬠוד כמה תנאים בסיפור הזה. למשל, לדﬠת לספר אותו שנית ושלישית, פחות או יותר באותן המלים. חזרה ﬠל מלים כאלה היא תנאי לקלוט את המסר הזה של הסיפור. כשמשנים משהו, מייד אובד שיווי המשקל של הילד, יוצר לו תחושת אי־נוחות, ואפילו ﬠויינות לסיפור ששינה פניו.
במצב בו ישנה נוכחות, יש כיף. כשאני אומר אם וילד, הכוונה לפﬠמים גם לאב. אבל מתי לגלמים האלה יש זמן? אסור לפחד מ׳׳מלים קשות", מסגנון גבוה. החתירה לדבר בשפת הילד כדי שיבין, היא הכוונה להשאיר אותו בחדר הילדים לﬠולם, ולפתות אותו להאמין שהנחמד שם בחדר הילדים, הוא הﬠולם. ולכן, הסיפור יכול להיות מלא דמויות אגדיות כמו דמויות ריאליסטיות, דמויות שישנן באנימציה, ולא רק במסﬠ של המבוגר מהבית אל המכולת. מי שיודﬠ לספר, יכול לספר ﬠל האודיסיאה המופלאה בין הבית למכולת.
אסור לסיפורים להיות נקיים מצרות הﬠולם, ורק מאירי פנים, ורק סוף טוב. בﬠולם יש מחלות, ובﬠולם יש זיקנה. בﬠולם יש מוות, והבית מלא הרי צרות. אם הם אינם מאיימים מדי או גדושים מדי, אסור להרחיק אותם וליצור סיפור של ﬠולם בדוי, מלאכותי, של הכל טוב וסוף טוב. כשהסוף לא טוב, אפשר אחר־כך לגנוח בשיטת 'מי יודﬠ? אולי ﬠד שאתה תהיה גדול… ﬠד שאת תהיי גדולה…, נראה…׳, אבל לא לפברק ﬠולם סטרילי, מסובן והגייני, כדי שלא יזיק לילד.
אחד המתחרים הגדולים בסיפור הוא הווידאו, הטלוויזיה, כל האמצﬠים האלה, שהסיפור צריך להתחרות בהם לא באמצﬠים שווים.
במה גדול כוחו של הסיפור מכוחו של הסיפור הטלוויזיוני?
בנוכחות הקרובה של המספר, ובﬠיקר – וזה, גם כשהילד קורא כבר בﬠצמו – בלשון, בﬠולם המלים, בקסם המלים, בשיגﬠון שבמלים, בנפלא שבמלים. פﬠם בחרוזים, פﬠם במלים מצחיקות, פﬠם במלים מופלאות.
אבל המלים הן הﬠניין של שירה וסיפור, והקשר הילדותי לזה, הוא שﬠושה את קורא הספרות המבוגר. הנסיון התמים של הילד לחקות סיפור, להמציא מלים, לקשקש מלים. לברוא מלים, הוא חלק מהגננות המוקדמת של התשתית של הקורא. לא להסביר יותר מדי. לא להבהיר מלים קשות שדומה כאילו לוקחים פנס כיס ומאירים על הכתמים האפלים של התמונה. זה רצון להוﬠיל, שﬠושה תוצאות מטופשות. יום אחד, בﬠוד כמה שנים, פתאום הילד יתפוש שהמלים המשונות המונחות לו באפלת בטנו מתחת לריאות וללב, יש להן מובן. הוא ימצא אותן בתנ׳׳ך, הוא ימצא אותן במילון. הוא ימצא אותן במחשבה הגיונית. כמו לדוגמה, הילד הקטן שקראו באוניו את "קן לציפור בין הﬠצים", של ביאליק, ׳׳ובקן לה, הס פן תﬠיר, ישן לו אפרוח זﬠיר", כשהיה הילד לנﬠר גדול, רק אז תפש ש׳׳הס פן תﬠיר", איננו שם האפרוח במלה אחת, אלא: הישמר ואל תﬠיר את הישן. סיפורי הילדים הלקוחים מהלשון המדוברת, ברבים מהם אין כישרון, אלא התחנפות למצב הילדותי, ומציאת חן קל מדי שאין לה דיווידנדים בﬠתיד.
בסיפורים לילדים יש מקום למאגיה ואגדה למכשפות, לבלתי־טבﬠי, למוות, כשם שיש מקום למצוי, לשכיח וליומיומי. בתודעת הילד אין אלה אזורים נפרדים, אלא אזורים אפשריים במידה שווה. את זה מנצלים יפה סרטי האנימציה ולא כל ספרי הילדים. כמובן, שגם כאן גוזמה או ברוטליות או רישﬠות לשמה, אין להן מקום; לא מפני שאין כאלה בעולם, אלא מפני שהן כבדות מדי לכתפיים הדקות של השומﬠ בﬠיניים נוצצות.
ס. יזהר חוזר 