חושש שמפעל חייו – ‘ימי צקלג’ – הולך וקורס לנגד עיניו, חוזר יזהר (מאי 58) ונזכר בתמרורי האזהרה שהיו בדרך – וכותב את ‘טרזינות’.
“שני פוחזים כבני 12“, הם גיבורי הסיפור (האוטוביוגרפי, ככל יתר הסיפורים שכתב באותה שנה), המתרחש לפיכך ב־1928, ולפי גודל התפוזים הנזכרים בו – בחופש הגדול, בין תרפ”ח לתרפ”ט.
כשהיה יזהר בן 11, שנה לפני־כן, נאלצה משפחתו לעבור מתל־אביב לרחובות, וכל חבריו נותרו שם.
בין בני כיתתו החדשים חש זר ונכרי. מה שהעסיק אותם הוא מי משתין יותר רחוק, ומי יורק יותר רחוק "והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם כל מה שהם לא כולל אותו.” (מקדמות 188).
אבל בחופש הגדול מגיע לביקור יחיעם בן־דודו, חברו כנפשו. מה יש להם לעשות במקום בלי חשמל, בלי טלפון ואינטרנט, בלי רדיו וטלויזיה – מה יש להם לעשות?
יש ספרים. יש המון ספרים: ספרי הוצאת "אמנות" המנוקדים, וספרי הוצאת שטיבל עם גופניהם המופלאים – כולם מתורגמים, ובלשון מרוממת נפש.
וישנם הפרדסים. הם נקראים פרדסים אבל בעצם הם ים: “ים הפרדסים […] התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; […] הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב". “היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי.
אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה"
מיד אחרי ארוחת הצהריים יוצאים הנערים לפרדס ומתחיל הסיפור.
לסיפור ארבעה שלבים:
הראשון הוא הכניסה לפרדס – בו יכולה התולעת להתגלגל לפרפר, שם יכולה הגשמיות להתפשט, שם יכול לנבוע מעיין היצירה.
השלב השני: מגיעים לבית הבאר, בו פועם לב הפרדס.
שלוש עשרה שנה קודם לכתיבת "טרזינות" כתב יזהר סיפור גדול על קדיחת באר (בפאתי־נגב, עם עובד, 1945) ותיאר בו בהנאה רבה ובלשון בלתי אפשרית את אביזרי מגדל הקידוח ותפעולם. והנה, אך מגיעים "הגיבורים" לבאר ומיד חוזרות ושבות אליו המילים היאות לה: איצטוונה, חישורים, ארכובה, אסוכי־השמן…
הבאר היא מקום מרתק ומרגש, מאיים ומפחיד. ממנה מתפרצים כוחות האופל:
“מעמקים כאלה. אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.”
הכותב הוא אדם מבוגר היודע כי הפחדים הנוראים שעוררו בו אז מעמקי הבאר יתגשמו. והוא מתאר את התרסקותו של קרוב משפחתו וידידו ירמיהו סמילנסקי כשנפל לתוכה:
יזהר, ירמיהו ובנימין תמוז, יום הולדתו ה־16 של יזהר.
בצידה האחורי של התמונה כתוב:
מקום הצילום רח’ יהודה הלוי 30 – תל אביב. המצלם: שמעיה סמילנסקי. ראש השנה שחל ב 10 בספטמבר 1934, ימי הסימפוניה השביעית של בטהובן שהיינו מרבים להאזין לה באותם ימים בעזרת תקליטים.
וכך ב”טרזינות”: “הלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מוֹעֵד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקת חרדות שאחריתה לא תגיע… ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף, ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה,”
השלב השלישי הוא שלב המשחק. של לא להיות כאן, אלא מחוץ לכאן, להיות בחו"ל, כלומר בספרים: “כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף –– ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח כעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.”
“– ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוּטָה על צלעה תחתוד בראש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –"
השלב הרביעי, הבלתי נמנע, הוא השלב בו המציאות מושיטה את ידה, עוצרת בגסות את המשחק ומחזירה את המשחקים אליה. יחיעם נפצע בגשרון מסילת הטרזינות.
זה מעין קדימון לפציעה שיפצע 18 שנה מאוחר יותר בגשר אכזיב, אלא שאז יהיו אלה פצעי מוות. ויזהר חוזר אל תקציר "בטרם יציאה" ו"המסע האחרון" שכתב, 11 שנים קודם ל”טרזינות”, תוך בכי מתמיד, כאשר ערך את מכתבי יחיעם, לבקשת אביו.
“וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל. בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. […]
כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות?
[…] ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) […]
– מה זה כעת? – הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה… – הו! מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום. – גילו אותנו!… בריצה. בקפיצה. קפוץ! זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות! – ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… “ * וכאן מתרחש דבר מוזר בתכלית. מכאן ואילך מספר יזהר, סימולטנית, שני סיפורים: האחד, אולי הידוע בסיפוריו, "הרחיצה בבריכה" שכתב 11 שנה לפני כן, והשני "שחיה בים" שכתב כשלושים שנה לאחר מכן. בשניהם מדובר בטובע, בטובע שבקושי מוחזר לחיים, וברגשי אשמה איומים. גם ב"רחיצה" וגם ב"טרזינות" מתוארים הטובע והמטביע חוזרים חבוקים בדרך העפר. “לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות! […] אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל? – כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל? – בוא. הישען ככה – – – – הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי…” (“רחיצה בבריכה" התפרסם שלשה שבועות לפני "ליל הגשרים" בו נהרג יחיעם, וארבעה ימים לפני מותו של יצחק יציב, העורך הטוב והמיטיב)
ס. יזהר חוזר 