80 ל'משעולים בשדות'

בגיל 18, עם סיום לימודיו בסמינר למורים וקבלת תעודת הוראה, נשלח יזהר לשנת שירות במה שנקרא בימינו "הפריפריה" – המושבה יבנאל שבגליל התחתון. גם חברתו ובת מחזורו בסמינר נעמי נשלחה בו־זמנית לאותו אזור – לקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. שנת הלימודים היא 1935-6, שנה שבמהלכה החלו "המאורעות" – המרד הערבי.

יזהר לימד בימים ושמר בלילות, כתב שירים (גרועים) ואפילו צייר. ביבנאל נמצאו יוצאי “ברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם", והם שקלטו אותו. ב־1937 חזר לירושלים לשנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, לימודים שבעיקר הפריעו לו לכתוב. בין השאר חיבר פואמה ארוכה ושלח אותה ליצחק למדן, עורך "גיליונות" – גם הוא בן ברסטיצ’קה. למדן לא קיבל את הפואמה לפרסום וייעץ ליזהר לעבד אותה לסיפור.

yavnel1
המנהל, יזהר ותלמידיו ביבנאל 1936

בשנה הבאה עזב יזהר את הלימודים וניסה לחזור להוראה: הפעם בגבע, שבה הובטח לו חדר משלו. ההבטחה לא קוימה ולאחר זמן קצר עזב את גבע וחזר לבית אמו ברחובות. בימים עבד בפרדס "עד צלצול השעה ארבע", ובלילות כתב סיפור בשם “אפרים חוזר לאספסת". שלד הסיפור הוא אירוע שבו נוכח בגבע: אבל עיקרו הוא חיזוריו אחרי ג. אשר בעין־הקורא. למדן פרסם את "אפרים", עם הקדשה לג., ויזהר חזר לפואמה שכתב בירושלים ועיבד אותה לסיפור בשם "משעולים בשדות". העיבוד הוא בעיקר חיבור שורות והסרת הניקוד. מי שמכיר את הנוף והתקופה יזהה בה על נקלה סיפור על אהבה נכזבת וצעיר הגולה ליבנאל. זוהי פרוזה אוטוביוגרפית, כמו מרבית יצירתו של יזהר. שדרני "כאן תרבות" מכנים אותה לאחרונה בשם "אוטו-פרוזה".

למדן פירסם את הסיפור בן 19000 המילים ב"גליונות". כיום, חיבור בן 25000 מילים ומעלה מוגדר כ"ספר" – אבל אז היה זה רק סיפור בין סיפורים. יזהר לא כלל אותו באף קובץ סיפורים מסיפוריו וסירב לדבר עליו. האמנם רק משום בוסריותו נמנע מלכנס אותו באחד מקובצי סיפוריו והניח לו לצלול תהומה?

אכן, הוא בוסר, ואולי אף ניצן: כי הכלול בו יחזור ויופיע ביצירת יזהר לכל שנותיה הארוכות, חלקו מפותח ומשוכלל, חלקו מנוון – ובכל זאת חזרה. ומשום כך יש בו עניין.

וכן, יש בו כמה וכמה שורות יפות.

*

נפתח בענין הפרוזה האוטוביוגרפית. כותב רפאל שפר בחיבור שלו על זהות בני האיכרים ביבנאל :

“חשיבות רבה היתה לקשר אל תחנת הרכבת בצמח שהיתה אמצעי התחבורה הממונע היחיד, שקישר את ישובי הגליל התחתון למרכזים ארציים, עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה תיקנה יק"א את הדרכים שבין יבנאל – שרונה,יבנאל – כנרת, כנרת – פוריה, ויבנאל – מלחמיה. תחילה נסלל הכביש בין יבנאל לכנרת בשנת 1928. באמצע שנות השלושים פנתה המושבה בבקשה לסלול כביש בינה לבין כפר תבור, במטרה לאפשר קשר עם בית הספר החקלאי כדורי, לקידום החינוך והחקלאות. הכביש בין יבנאל לכפר תבור נסלל בשנת 1942" (שפר, עמ’ 64). “סלילת הכביש יבנאל־כנרת בשנת 1928 אפשרה תחבורה נוחה והוקם שירות אוטובוס יומי לטבריה, שנמסר על ידי ועד יבנאל בזכיון שנתי". נהג האוטובוס היה, במשך שנים רבות, יוסף רשל, הנזכר בסיפור "יריות בואדי פיג’אס" שכתב יזהר על שהותו ביבנאל כששים שנה מאוחר יותר. האם היה האוטובוס הזה מסונכרן עם הרכבת בצמח? לא ברור – אבל יזהר ונעמי סיפרו לא פעם כי כשהיה יזהר יוצא מיבנאל לבקר את נעמי בגבע היה הולך ברגל מיבנאל לצמח, ובחזרה.

וכך נפתח הסיפור בצעיר ההולך ממזרח למערב, יורד לבקעה ובה שדות תבואה נרחבים ועולה ממנה אל מול חומת הרים. המקום שממנו הוא בא והמקום שאליו הוא הולך אינם נזכרים בשמותיהם, אבל קל לזהות את המסלול שהוא עובר כדרך מרמת פוריה ליבנאל: ירידה ועלייה אחריה, בתים מאבן בזלת, חומת ההרים במערב, ושדות תבואה סביב סביב. (חלק ניכר מחקלאות יבנאל היה פלחה בבקעה שמסביבה).

כדי להגיע מרחובות לצמח נסע – או הלך – בבוקר מרחובות ללוד, ומשם ברכבת, דרך טול כרם וג’נין לעפולה. שם החליף רכבת ונסע לאט לצמח. אין פלא שהגיע לסביבת ביתניה – שם נפתח הסיפור – עם דמדומים.

בדרך אוסף אותו ("טרמפ") גבר מקומי, הנוהג בעגלה רתומה לסוס. שניהם, הגבר והסוס, מוצאים חן בעיני הצעיר ממבט ראשון.

גבר זה הוא משה־זלמן בן־ששון, בן למשפחת רבנים מפורסמת מפולין, שבגיל 16 היה לציוני, עלה ארצה והיה לחקלאי ביבנאל ודמות בולטת במושבה. כשפרצו "המאורעות" נהרג משה־זלמן, ונפילתו היתה אחד הגירויים לכתיבת הסיפור. משה־זלמן הוא "זלמן" שבסיפור.

ב"יריות בוואדי פיג’אס" אומר יזהר על משה־זלמן "שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע".

"זלמן" זה הוא הופעתה הראשונה של דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר: דמות אב, דמות גבר חזק, גבר בוגר שאפשר לסמוך עליו – בניגוד לאביו שלו, החלש:

“היה בעל גב רחב מאד […], שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול.” “כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו".

כך מתוארים גם אברשקה ב"חורשה אשר בגבעה", אליהו ב"בטרם יציאה", רובינשטיין ב"שיירה של חצות", ו(האלוף) קלמן (מגן) ב"גילוי אליהו". כולם מפקדים בכוחות הביטחון.

*

מוטיב הגדולה, השיא העולמי, הדבר שכדאי למסור עליו את הנפש חוזר ומופיע אצל יזהר, ומסמל אותו האקליפטוס הענק שבחצר הדוד משה.

בראיון עם זיסי סתוי, עם יציאת מהדורה חדשה של "ימי צקלג" בשנת 1989, אמר יזהר: “הייתי בטוח שאחרי הספר הזה לא אחיה עוד". אחרי שתסתיים משימת חייו יסתיימו גם חייו.

ב"משעולים בשדות" מופיע מוטיב זה לראשונה, עוד לפני מכתב ה"חדר משלי" מבן שמן שנכתב כעבור שנתיים. איש המושבה יצחק עזב אותה ופנה אל הספרייה בעיר, בה ביקש תשובות לשאלות שהציקו לו. לפני שעזב אמר יצחק לזלמן: “לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. ” לימים יקרא יזהר לנקודה הזו "הנקודה הארכימדית" וחיפושה יופיע במכתביו בעיתות משבר ויאוש, למרבה הלעג של נעמי. בספרייה מתרחש ליצחק רגע זה של התגלות: “באותה ספריה מרוחקה וזרה […] הוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו…” מיד לאחר רגע ההתעלות הזה, מתעלם מן הנעשה בעולם הגשמי שסביבו, נורה יצחק ונהרג. "אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע […]? אני, דומני, אין בצע גדול מזה. […] זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, […] תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… […] בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים”.

דימוי זה, של אדם ענק שהוא גם סולם יעקב ה"מוצב ארצה וראשו בשמיים" שב וחוזר אצל יזהר. כך למשל ב"כרכרה של הדוד משה", “[…] וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי[…]”

וגם בסיפורנו: "כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. […] הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. […] כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות.“ אל "הצניחה מן הצמרת”.

*

רגע של התגלות, של קדושה, של התמזגות עם הקוסמוס, של נוכחות אלוהית חוזר אצל יזהר כמעט במתכונת קבועה, והופעתו הראשונה היא ב"משעולים בשדות". לא פעם הוא כרוך בסכנת מוות, בחיל ורעדה.

אבנר־יזהר נחלץ זה עתה מקרב יריות עם גנבים\פורעים שחדרו לשדה בו טייל בלילה. אשמורת אחרונה. “עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.”

הדימוי הזה, שמי הלילה כקטיפה שחורה שאחריה בוערת אש ענקית המטפטפת מבעד לחורים ישוב אחרי עשרות שנים ויחזור. הרי הוא ב"מבילו לתל־נוף" (1994): “בשמי השמיים הרחוקים ההם, שמעל השמיים האלה הקרובים, מתלקחת לה שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות".

וכך הוא ב"גילוי אליהו" (1999): “שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת, או כאילו נתחורר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים […] ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה, בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת"

*

דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר היא האהובה הרחוקה, שאינה משגיחה בקיומו והוא אינו מעז להתחיל איתה. אבל בסיפור הזה ההערצה האהבה והגעגועים אליה רבות מכל סיפור שיבוא אחריו, כולל שבועה שלעולם לא יחדל מלאהוב אותה.

“אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון, הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים, אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר?“

האוהב הנכזב מנסה להתרחק ככל האפשר מהאהובה הבלתי מושגת ולפתוח דף חדש בחייו. באותן שנים האהובה הרחוקה הזו היתה גליליה קטינקא, ילידת יבנאל. קרובי משפחתה היו אנשי המקום.

“חבל לךָ על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.”

ככל שהוא מנסה להתרחק ממנה, הוא אינו יכול לעוקרה מליבו: “וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך!”

גליליה היתה בת למשפחה אמידה, מאותן יחידות הסגולה שיכלו להרשות לעצמן מכונית פרטית באותה עת. אפילו זה מופיע בסיפור: “ברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה".

*

התחרות בגליליה מיררה את חייה של נעמי, כל ימי חייה, גם באלה שנותרו לה אחרי מותו של יזהר.

כאמור, את "אפרים חוזר לאספסת" הקדיש יזהר לג. נעמי, שהיתה חברתו, קראה אותו רק לאחר שנדפס. יזהר לא שיתף אותה בהכנת "משעולים בשדות" לפרסום, אף כי זו נערכה בחדרו של חבקין, שכנה. הוא אפילו לא סיפר לה כי הסיפור יצא לאור – חבקין הוא זה שגילה את אוזנה…

היא קראה את הסיפור כקוראת ביומנו של יזהר, הבינה לגמרי מה שכתוב בו – ונקמה בו את הנקמה הקשה ביותר שאישה יכולה לנקום (ניצה בן ארי "ס. יזהר, סיפור חיים, כרך ב’.”)

מאז נזהר יזהר שלא להרגיז בכתביו את נעמי. חלק ממנו הושתק, צונזר, ובהמשך ירד למחתרת.

כשיזהר כינס את סיפורי "גליונות" בספרו הראשון "בחורשה אשר בגבעה" – לא נכלל בו "משעולים בשדות", ויזהר סירב בתוקף לכללו בכל קובץ שיצא מאז. גם הג. בהקדשה של "אפרים חוזר לאספסת" נמחק בהדפסות הבאות.

אל פרשת גליליה ניסה יזהר לחזור בערוב ימיו ב"מלקומיה יפהפיה". נעמי הכריזה מלחמה על הספר ובלחצה צונזרו ממנו קטעים רבים.

עכשיו, אחרי 80 שנה, הגיעה שעת המשעולים לצאת מגניזתם, ולשוב לראות אור.

משעולים בשדות

משעולים בשדות – י"א.

ולאחר זמן־מה: והרי יש אנשים היודעים לשבת בשלוָה, לתת לזמן לטפטף ולדלוף רביב רביב בלא לחוש. שלמים עם הכל, מקבלים את הכל, נוהגים כבני־חורין, מתענגים על המצוי ומתנחמים במה שאיננו עוד. גורלם ברשותם ולא יוכל להם. הכל בהם מֵקר מבאר־חיים עתיקה, משרשים בריאים ומעורים יצמח – עד לקנאה. יש ואתה רואה פלוני ורעהו סרוחים כחום היום בצל־העץ, מפטירים בשפה, ממלמלים בעצלתים, האחד ישקיע הויתו בשרטוט קוים מתוזזים באדמה והאחר במנין טבעות־הזוהר הנושרות מן העלים, ועוברים רגעים ומצטרפים וחולפים, והולכת השמש במרום, ואין מצטער על ההולך, ואין חושש לבאות. ואילו אתה, שכבד עליך הזמן מנשוא וחורג אתה מתוך שפעתו היתרה – דוקא אתה חס עליו, האובד כביכול בתוהו־בטָלה, בשעשועי לטאות גמישות־פינוק ונטושות־עוֹל. ואיך תוכל להשתזר בקורי־החיים הנטויים הללו – כשכל־כך חרד אתה וחס על עצמך, מוקירו, מסלסל בו, מבקש להתנאות בו, ונותן ערך לצער אהבתך, מיחס חשיבות להויתך, בעוד שאין איש צריך לך ולכל מה שיש בתוכך, ומיותרת אהבתך הגדולה! בעוד שכל החסון – חסינותו יונקת דוקא מהיכולת לבזבזו, לתרמו ככל שרירות הלב, להשתעשע בו ככל שיחמוד ויאבה ולהפקירו לזרימתו ככל שיזרום! הללו – להם הוא הזמן ויעשו בו כרצונם, ובבטחה שלוה יוכלו לפסוע יום תמים אחרי מחרשתם או לשמור שדותיהם, או להתפרקד ולטבול בחמה. שוא החפזון. להם הכל, שלהם העולם! כבדי־גזע, עתירי־צמרת, ברוכי זהרי־אור וצינת־צל!…

מכל־מקום אל זלמן לא יחזור עתה. עוד איננו נכון לחיוכו האבהי ואינו ראוי לו ולדאגתו המסורה. מעצמה צריכה הנחמה לעלות ולבוא. ידיו הוא חייבות למשות את גופו. אחרת היה הכל בכדִי ולא כדאי. וצריך לבסוף להתבונן בעין קרה סביב ולחפש את האפשרות הראשונה כדי לנעוץ רגל בתוך. כדי לעשות דבר־אמת מתוך מה שנתגלה. ולעשות זאת בצניעות, מבלי לקוות לנצורות ומבלי להתהלך בגדולות. ומראש יש לדעת שתהיינה קטנות, ותהיינה אכזבות, ויהא שחור, אפילו שחור מאד. ועוד צריך לזכור שלא ”סיפוק" ולא ”נכס" הוא מבקש. אלא רק אמת, את אמתו של עצמו בלבד. את ענוַת הבדידות הגדולה, את הכוח שביחוד ואת הצעד הכבד.

ואחר־כך חייך פתאום בפני עצמו ונזכר בפלוני, שהיה מתרוצץ בחדר נאפד תוכחת־צדק, מטלטל ידיו בחמת התלהבות, גורף ואוזר מכנסיו המתדלדלות בנדנוד שכלאחר־יד, ויורה זיקי ,,אמת־של־חיים" מעיניו, ובליסטראות רותחות מפיו. שרבב אצבע לפניו, וזעק: ”אתה, בטלן אתה! אתה אין בך קורטוב של ממש. המציאות זרה לך. זקן אתה ועודך צעיר, סביבך עולמות נבנים ואתה מחבק ידים. מבטל כוחך בהבלים, בחיטוטים וניקורים, לריק ולתוהו! כלום יודע אתה ייצור מהו! יפי שביצירה ושמחה שביצירה? עלילה, עלילה, הב עלילת מעשים ובשר ושרירים ולא נכאי־רוח. צא וראה: הללו שם, הללו בני־אדם הם! אנשים פשוטים (כמוני) בלי חכמות הרבה, עובדים עבודתם, חיי עמל, חיי צדק. חָרוֹש ושָֹדוֹד וזרוע וקצור! ובשעתם הפנויה נוטלים ספר ולומדים דיני מחלות הצמחים וטיוּב הקרקע והשבחת הרפת והלול – הכל שם בריא, גדול, והיופי הכפרי הלז… וללכת אחרי מחרשה… הנה כל זה… ואתה, אתה מה?!” והרי הוא שולף מסרקו וחוטף בבואתו באספקלריה שמנגד ופוטר בידיו ,,עם מי יש לדבר?!" ומטיח בדלת ועל פניו חותם עלבון הצדק.

בעודנו מחייך הקיף אבנר את החומה ובא מנגד לחפירה שאיש לא נראה בה. גברה עליהם העיפות כנראה, אם־כי מיד יצטרכו להתחיל מחדש במלאכת היום הזורח ובא. חמק בזהירות וירד לרחוב השוקט הלבנוני שנשתפע לרגליו ונבלע בעלטה. דממה חמימה השתרגה מגדר אל גדר, ושחיקת פסיעותיו הקלות תמוהה היתה ומזכירה בוקר שבימי הילדות, כשהיתה כף ידו נתונה בשל אבא והם חופזים בעולם חדש ולא מוכר אל הרכבת המשכימה… האין זאת? שעון פעם באיזה בית, ושלש נקישותיו הדדו והדיפו הבל־שינה עם חמימות מעון מבוצר וטוב, עד שמשהו היה נמחץ בחביונות ומשתוחח לשמען. שיחי־ורָדים בגינה תבלו חריפות את הלחות. והיה ברז נסתר תורם הגיים זכים לתוך שוקֶת ושופע שלוה קצובה לעבריו. אותם הדקלים רשרשו בכפותיהם כנגד מרומי־הלילך המכוכבים. ותרנגול אחד הכה בכנפיו ופצה בהדר וסיים בנהמה, וחברו ענה לו צרודות, ומאידך נחפז אחר והשתבש בקריאתו ופטרה בגרגורי־הסברה, ועוד קריאה רחוקה נתלתה בחלל ואינה נמחקת עד ששוב היה מיודעו שמאצל מצהיל קריאתו, וחוזר חלילה, הקפות הקפות, הנחצבות בנביחות מקוטעות. ברפת זו הודלק אור שהצית קנאה מחלחלת ודוחפת לסור אל הלז, שבודאי עוד עינים טרוטות־שינה לו וריח יצועו לא נמר, לשיח עמו באחוה רבה. ליהנות מחום הרפת, לגמוע חלב חי וקוצף, לחייך עם פלוני שידיו כבר מושכות בפטמות, והקילוח הניתז – פיזומו מגיע עד הנה… התעורר והמשיך דרכו ביתר חפזון. לא. עוד לא. עוד אי־אפשר. רק לאחר שתֵאמר המלה המכרעת, לאחר שיגיע לעמקם של הדברים יוכל לחזור ולהתערב ביניהם, ועד אז – לא! עוד לא… עד שהגיע אל השדות שמאידך, ועבר בין הגרוטאות וחצה שדה ישֵן וטחוב, אל חורשת־אקליפטוסים דלילה. מתוך אופל השמים עוד אין לנחש את היום הקרוב.

עתה חש בגל מעיק שנצטבר בו ושנוח היה אילו אפשר היה לגלגלו ולהטיחו בראשו של מי, באותה חמת־התלהבות עצמה. ולא יצא זמן מרובה עד שתפס עצמו והנה כל אותן הרמות מתמלמלות מאליהן כזרת אחת ממוצא שפתיו הסגורות לכאורה, פצוֹח ואמור: אתם המתרברבים גבוהה גבוהה ב,,חיי יצירה", ”כיבוש" ו,,עמל” – כלום מנסיונכם שלכם תדברו? המתוך יסוריכם, מרוד והכנע, נוכחתם באמת זו – או רק מחבַּת ה"רעיון" לשמו? כי מה לכם, שלֵוים ושבֵעים. ולתלאות אנשים בודדים במערכותיהם? אלה אשר כאן עמלים מבוקר עד ערב, ישנים מערב עד בוקר, מלבד בלילות השמירה, וזה להם יום אחד, וכך היא שנה אחת. כאן בתי בָּזֶּלֶת שחורה נצבים; בית בית וחותם התלאה מוטבע עד מעמקי האבן, לא להמָחק ולא לשתוק. חצר וחצר כזירת התאבקות במחסור, ובכל פרצוף קרָבות משתרגים. פטפוטיכם רק מוסיפים שקר למכאוב, שגב דבריכם רק לפייס את הללו בא, כדי שלא תצטרכו אתם גופכם לבוא לכאן ויחד לעשות במלאכה. שמא תאלצו גם אתם לשכב בחפירות, ללכת עם שחר אל שדות רחוקים ולכוף גבכם עד ערב, ולחזור כל עוד נשמתכם בגופכם המפורך, וליטול נשקכם ולמהר אל עמדותיכם, ולבקש אז רחמים שלא אתם תהיו זה ש,,בדמו קדש את הארץ", שלא תהיו אתם אותו ש"בעדנו נפל, אחרים יבואו במקומו, אנו לא נרתע, נתקבל קרבנו, רצתהו האדמה!" כמה הם כאן אלה היודעים על עולם אחר וממשיכים בכל־זאת, משום שזאת דרכם שלהם, לעומת אותם שאינם עוזבים רק משום שכבר כאן הם ולא במקום אחר, ואחת היא להם היותם חנוונים או אכרים? אך לעבוד ולשמור מוכרחים, כי אין ברירה אחרת. ומוכרחים גם לשאת ימים רבים וארוכים של עמל שחור ורצוף ולהתנחם ברגעים בודדים של נחת, שאין זכות לכל זר פושק פיו לטמאם בהבלו. אמת יש רק בשתיקתו של אותו פלוני, שבעצם היותו כפוף על עבודתו מרגיש הוא ומודה, כי על אף הכל זו הדרך ואין בלתה. מי שלא שרך רגליו חדשים רבים על רגבים, מי שלא אכל פת מפוחמת, מקונחת במים ובהידוק חגורה, מי שלא על ידיו נשא פצוע שותת דמו ואת מעשה ידיו לא ראה עולים באש ונכרתים בגרזן – ידום, יחריש, ישפיל עיניו – –

כאן הפסיק אבנר, לא משום שכבר אזל מעינו, אלא משום שצחוקו של הלגלוג הזה כבר היה צורם ביותר: ”אי, אבנר – הידד, ועוד פעם! אולם למי מכוונת תוכחה רבה זו, ומה משמעה? ענֵה, רחימאי, הבלים אלה בראש אשמורת מה הם אומרים?!…"

קטם לו שבולת לחה, פרט גרגר, מלק מלעניו, קלף גלומותיו, פצח מוֹצָיו, ואל מחשוף הלִבְנָה, מתג לביד וענוג, נטפל בשפתיו וכוססו בשניו. איזו רוח נרגשה מלאתה את החלל ושולי־השמים הוריקו וכוכבים החוירו בהם. שפת־הגבעות היתה משחירה ומתוארת בחימוקים רכים, אך למעלה עוד היה השחור מנסר לו בדממה.

בעוד שעה קלה יאור העולם. הנה כי כן מתקרבת ובאה השעה, והמלה המכרעת עוד טרם הוגדה, עוד טרם נמצאה, עוד רחוקה מהתָפש. ואסור שילך הלילה הזה לאיבוד. חייב העולם להאיר מחוץ ומתוך בעת אחת. דבר אחר ברור: הפקפוקים הללו, והספקות כולם – אסור שיטושטשו, ואין כל מחיר מצדיק השתקתם. אם אפשר יהיה למצוא כאן את המשעול המוביל אל אפקי דרור, יהא זה רק בתנאי שלא יווַתר ההולך בו על אמתו הוא, איזו שתהא. אם מתוך היסורים, מעצם עצמם של ההיסוסים, מבין לבטי הבדידות יתגלה האור – היה הכל כדאי. שלוָה במחיר שכחה והעסקת הראש בשאון דברים שונים והומים, התבדרות בעזרת פטפוטים ואנשים ושירה ומחול – אלה אינם באים בחשבון. אין באלה פתרון. דומם, דומם, בהתיחדות, עם אלף הספקות בלב, עם תהום הכיסופים בחזה, עם ההשליה הגדולה בדבר חופש אין־קץ – יש לעבוד במסירות ובצנעה ולמצוא את הגאולה בעוד הכל כואב, בעוד מעשיך חיים, צומחים ואומרים שירה. מתוך הגבולות הסגורים, מתוך חוג־יום־יום קשה, מתוך בדידות ערער – צריך לקרוא לדרור־יה. צריך למצוא את האהבה הגדולה, הכוללת את האדם ואת עולמו. שירי, הדממה, חזון אנוש אשר נפשו מבקשת ישע.

עד מתי שומה עלי להתהלך מן הצד, מיַחל וחומד, בקֶרב מתכווץ ובגוף צר לאשר גועש? שירי, הדממה, יעלה כל טהור וזך, געגועים של אהבה מזמרת מפצעיה, אל גיא השדות, מקום הליל ולא עוד. מה יהיה האות? איך תהיינה הבאות?

אנקורים עליזים התעוררו באמירי האקליפטוסים ופטפטו בצהלת־ציוצים מתגברת, ובמזרח נאספו כוכבים אל תכלת צוננת שוקטת, ובהירים שבהם נחפזו לסיים ולקרוץ כל מה שעוד נותר להם. מאחור נתגלה ההר תלול וגרום. ורעלות רעלות נקלפה ונתערטלה החשכה ושרטוטים הסתמנו, אומרים ואין יודע מה. חשרות תחוחות נמוגו והפליגו. ירד אבנר במשעול־השדות המתפתל בקמה, והיתה זו מחוירה ורחוצה ותמימת מבט – כאילו באמת לא היה ולא אירע דבר, עד כדי כך, שרחש זה שבחביונות אפשר היה לראותו שוב כשיר מתרונן, לולא היה דומה יותר לעוית של מכאוב.

משש בזרועו – הדם קרוש והשרוול דביק. נצנים של עצמים היו נובטים מעברים, ירקרקי־טוהר ורכי־טוהר. טפף בין טרשי־הבזלת אל רמה משופה, דלג על חריצי־ערוצים עקשים ובלב מפרכס הציץ אל האופק הנעור בטרם עוד היה הדבר. עתה נתבהר באזניו איזה טרטור שהרגיש בו תחילה בהסח־דעת. הקשיב. קול טרקטור טורק הוא זה. כל־כך מוקדם? פנה וטפס בין העשבים הרחוצים שבמעלה הגבעה, עדרי־שמיר סבוכים שסוככיהם מכונסים וריחם לח, וכשהגיע אל הגב צפה ועלתה בו משום־מה איזו בושה להֵראות בפני אנשים, כרע על ארבעתיו וזחל עד אופק הגבעה והשקיף למטה.

חזה של טרקטור גח ונחלץ לעומתו, שוקע ועולה על שרשרותיו, מטרטר והומה, וראש אחד היה מבצבץ מעליו, ומחרשה גדולה ואדומה אחריו. התקרבה בריה זחלנית זו, פולטת עשן שואן, שוקדת ושורצת, מפעפעת ומבעבעת, חורקת וטורקת ומחרשתה שורטת תלמים צפופים בקרקע הספיח. הנה, שם נולד לו הבוקר בחבלי הבל רענן, שם עצים רוחצים באד והרים טובלים טבילת שחרית ברקיע, נימים לא־נתפשות נפרטות – וכאן זוחלת בריה אחת על גחונה, חצופה ורוקקת על הכל בקולניות עשֵנה. וננעצות השרשרות באדמה, נפרשות תחת גוף־הפלד, וזה חופז ומתגלגל עליהן: אחת אחת תפרדנה, באנקה תתרוממנה ותקפנה אורח־סיבובן ורגבים נושרים מעליהן, ותחזורנה להשטח ארצה, כדי לכבוש שנית בנשימה כבדה. וכך היה מרתיע ומתקרב ושולח לפניו תשואות־תרועה טבעות טבעות, עד שחג לו והפליג בחזרה במלוא כוחו. בתקיפותו הבוטחת הוא מבטל כל מה שאינו שייך להתקדמות עקשה זו, שוקע לפעימותיו במסירות עילאה, ואדם זה שבתוכו מַטה ראשו לנִיר ואוחז בידות ההגה, שוכח תבל ומלואה, היה כחלק מברזלו, מפיץ ממנו וחוצה פרץ קולות שוצפים בבהלה מחרישה, מתפוצצת ורצופה, עתירת און והוד מלכות. צלחות־המחרשה, התחובות באלכסונן, מתגלגלות ובותרות, סובבות ופולחות ומגבבות אחריהן תלמי אדמה רכה ושחומה, ואבנט־פסים דחוס וטרי נגלל ועוקד את השדה. וכשנתקטנו הללו במראם ובקולם, היה העולם כחסר לוז־שדרתו, הכל רותח מהֵדים וסוער מרנן־כוח שניצוק בו, עד שהופיעו מחדש האדם וברזלו על פני המענית, מחייכים בהכרת קסמם, יפיָם ושלטונם.

רבץ לו אבנר על ארבעתיו בין העשבים הרחוצים ומשהו היה מתלקח ועולה בחובו ומאיר וחוגג. לא התיק עיניו מבריה גוצה זו שהיתה מרוכזה במלאכתה, פרושה מכל ומסורה לקצב גדול ואדיר של פלדה חיה, בתוך מרחבי־יה אלה, השדות ההולכים ואורים. ויותר מזה היה מגעיש את הרצון ומעורר קנאה מראה האדם במכונה, העוצר ושולט בידות־הגה ודוושות רגלים, עלי מעין־פלא זה של כוח ועצמה, על חיה אימתנית זו, יחידי, בודד, שותק, ועולם של שלוה מסביבו, בלא בּקֵש דבר, בבטחה שכאן מעוזו וממנו לא יזוז. האין זו הדרך להתקרב לאהבה הגדולה ולמוצא הגעגועים? ובקרוב יהיו קומבַּיינים גדולים נמשכים אחרי טרקטורים כתומים, בתוך ברק התבואה ויעלה אבק של קיץ מן הדרכים וסוככי השמיר ישכרו בחריפותם, והמגוֹבים יתהפכו ויכופו את הגבעולים אל שִני המקצרה החותכת רצוא ושוב, ויסתבכו וידחקו בהמולה גדולה אל הלוע, ויזרקו ממורג אל מורג, ומנָפה אל נפה, ויקלחו לבסוף במפל מאיר וכבד אל השקים, וצבתי־קש יוקאו לאחור לערמה מצהירה בשדה… ויקיף המרחב, ודרור יקורא, וקלות תהא באברים, זריזות לא מצויה בנשימה, במחשבה – ואתה קושר את השקים המלאים, הודפם מדף הקרש המוּטה, ותולה אותם ריקים באפרכסת. מאחור פס רחב וגזוּז, ולפנים אדוות אדוות זהב תבואה בשֵלה – – –

התרחבה המענית ומלבנה היה צוחק בשחמומיתו בתוך כל העולם המפרכס בחבלי־זריחה רטובים. וגרתה האדמה בבתולי גווה שנחשף לנעוץ בה שן כבפַת רדויה וחמה, או להתגלגל סתם בין רגביה בדיצת־הפקר דָלוג וצהוֹל, קפוֹץ ושַוַע בנשימת־רוָחה, באין הגוש החונק, חפשי ומשוחרר… ואם כך הרי עוד אפשר, הרי עוד מאומה לא אבד… חשל עצמך, אַגרף רצונך לקראת הבאות באמונה… ואפשר לחזור עתה בלב קל ולבוא אל אותו זלמן ולחייך באותו חיוך עצמו: "תם ונשלם. הוטל העוגן. הקץ לטלטול במחוזות־הספק. כאן אני נשאר. פותח במקום שיצחק הלז הפסיק, וגומר במה שההוא התחיל. אמור, זלמן, מה אעשה בראשונה?" ככה לפטפט, וככה לחייך, וככה לצאת ולהתחיל במלאכה. ואפשר גם לפצות ולפצות בזמר, ולשיר ולספר כי עוד יש מוצא, ועוד נותרו שדות, ומפכים הכיסופים ברננת הפלאים שמימות־עולם, לא נמחק דבר ולא נכנע. התשמעי? גם אַת שמורה בי, את שרויה בי! איש לא יגע בחלומותי.

נשאו הצפרירים רנת־בוקר זכה, והרביבים שבדשא נצנצו והאירו. אף בתכלת הטהורה ממעל ובאד שכַן־הבקעה לחשו ונהו ניחושי־אור. מי יודע: אולי… אולי?

וכאן בשדה הנחרש הפליג הטרקטור בכוח לעֵבר הנגוהות שבאופק. מיד תעלה השמש.

סוף.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הקודם