משעולים בשדות (א')

סופה של הדרך החוצה את השדות הללו נבלע באופק הגבעה, ובמרחק התרוממו רכסי־הרים ושמש גדולה ומסנוורת. תמרורי אבנים מסוידות, חוחים סגולי־פרח מרשרשים וחרדלי־בר מפוארי־זהב – לוו את שולי התעלות והפרידו בין אדמות שזופות־שמש ושדות מֵעברים, שהפקירו כרסם לזיו החמה ובעצלתים התרוממו מתקמרים עד שפתם המתוארת רכות ואובדת בתכלת הנגוהות. רוח היתה נושבת, כונפת עמה ריח מרחקים מוצפי־שמש, כותבת ומוחקת על משטח הדגנים, מחרחרת ריב באבק הדרך, מטילה רעדת אדווה הסחה המיַת־דרור – וחוזרת ומקבלת עליה ענווה. בסמוך היו הדבורים הזמזמניות והחרגולים הנתרניים, אף קורים מרמזים וכבים, נחפזים לאגור ולארוג כל מה שעוד נותר מיום השמש. ונמנמה לה השַלוה בהרחבה. וכן גם שחיקת הנעלים המסומרות של ההלך הזה המשפיל ויורד בשיפוע הדרך – היתה דולקת ערירית בעקביו ואובדת מיד בלא הד.

עתה החלה שפת הרמה מרתיעה ונסוגה מפסיעה לפסיעה, ומוסדי ההרים שממול נחשפו יותר ויותר, עד שפתע נתפשק המבט ומלוא בקעה מרהיבה נפרשה מנגד. עצר פלוני ומחריש האהיל על עיניו, השפיל מבטו מדבשות ההרים, שפסגתם הותכה לעתר הבל מסמא, אל מדרונם הנופל בשלוחות תלולות לתוך הבקעה הקעורה כמרזבה, שוטפת ובאה עד הנה וגואה בשדותיה לאחור. אחר־כך כשהתרגלו העינים יותר לבהק השמש, אפשר היה להבחין בחריצי ערוצים שבתרו את סוללות ההרים לערוגות ערוגות נצבות, בלהקת־גגות – כצעצועים אדומים – כנוסה בשפעת זוהר ובאין סוף משבצות שטחים מנומרים המפספסים את הבקעה ומתנחשלים באון לנֵדי אדמות משני עבריה. אוקינוסי אבקת־אור ויסודות חום־כהה, פתוכים ומעורבים בירוק שהבשָלה נזרקת בו ובתכלת הצרובה, פכו מלוא השטח, וקצפם הנתז ברוח היה מגיע עד כאן.

ולרגליך גלשו אל ערוץ הנחל שורות זיתים מכודרים ומכסיפים ופלומת נוגה אורירי שוקקת בצמרותיהם. שדות, עולם של שדות, נוהרים ותופחים ברננת־רוח ובדממת־מרחקים. אצל חלקות חטה, ירוקה עדיין, הוזה כבר נחושת מועמה של שעורה, ופה ושם מופקר גם זהב טהור. ואילו קרקע־הנטש הפרירה ושחומה, הצמיחה עדרי־שמיר סבוכי ירק שסוע וריחני, חרציות זורחות, ושלמונים חוורים, וחִלקה מאיתנותה החשופה והחרבה לזהרורים הרופסים שנהו, בעבעו ופרכסו באין גבול, רוגעים וממלאים את החופים הללו הפתוחים להכיל.

כשחזרה שחיקת נעליו המסומרות לקצוב פסיעותיו, כבר היה צילו של ההלך לוחך את הדורי השדה שמעבר התעלה, בעוד זיו־מערב מאפיל ומכהה כל מה שבכפיפתו, יוקד באור בהיר־מכסיף, עד שנאלצות העינים להמלט אל השדות שמן־הצד, שצללים חיים וגדושים רחשו ועמקו בהם. חומת קני הדגן, הקרה ברפיון ובתימור, היתה מאוושת ומסיתה את הלב באלף קריצות־בהרות רדופות רוח וגוונים משתנים חולפים. צואר־הקנים היבש היה מוריק כלפי ראשו, עד השבלים הנטושות כתולעים כחולות־אפולות תחת אִדְווֹת המלענים המאכסנים אור, שגהרו ונמשכו עד פאת השדה, פוסחות על המשעול שבחמוקי הגבעה ואובדות בגיא. משעול זה מעלה עתה תמוֹרת, כליל אבק אדמדם, ומן העִקול פרצה ונגלתה עגלה מרקדה, עוקפת צוקי הבזלת, מתקרבת בשקשוק ובצלצול, טובעת כולה בתבואה, נגלית ועולה בדליגה זריזה על חצץ הכביש וסוס ערמוני שוקק, מנער רעמתו ומפשיל ראשו, רקע ברגליו, ועצר ליד ההלך קול שבמפגיע:

– טפס ועלה!

ובעוד פתיעתו על פניו ציית הלה, שלשל ילקוטו מעל גבו, הטילו פנימה וקפץ ובא אחריך, והערמוני אשר חח המתג רפה בפיו, התפרץ לרוץ בשעטות סופקות ובאשד שער־אש יהיר ומצליף. זה שישב על הקרש היה בעל גב רחב מאד שהעלה מפי כתנתו גזע־צואר קצר ושחום ועליו כותרת כובע בלה ומהוה, שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול. כשנתפייס הערמוני לבסוף וקבל שילומים על העיכוב בדרך לאבוסו בכמה נענועי־ראש קוצפים ומלווים זרור מאיים והתנכלות גלויה להטיח את העגלה באחד התמרורים – מזימה שהטילה חרדה על הדלי שביָצול והביאתהו לריקוד־עוית ושועות נואשות – היתה השטיפה שוב קצובה ונוחה. אז הוגבהה כתף אחת של הגב, ופרצוף מחייך, רחב ומתולם, שעיר ודובי, ועינים אפלות עטורות קמטים, נתגלה סוקר בחשאי.

– לאן אתה? – קולו היה חרישי ולא הלם את כובד גופו וסברו העצום.

– אנכי השומר החדש – ירד הלה לסוף שאלתו.

– כך! ובכן אתה הוא אבנר! אני – זלמן. – העינים הוצפו קמטוטי חיוך, והמצח החבוי בשערות העבותות ומאפירות נתפשט ונתכווץ בקריצת ידידות – טוב שפגשתיך, אתה תהיה אצלי. – שוב עמקו החריצים שמעברי הפה, ונסב הראש לפנים.

צלה של חומת־הרכסים שממול זז ומתקרב. ובברֵכת־האפלולית השוקטה מתפרקים העצמים את שריון הסנװרים ונצבים משוחררים, מחליפים כוח, והוויה חדשה וקרירה מתפקעת מהם, מרֶגֶב עד חָרֶג. משטחים חיים אלה של התבואה נעשים עתה מובנים באװשתם וקרובים בדומיתם. ונדמה, כי מה שהם סחים משלך הם סחים, וכרֵעים מובחרים דולים הם תהומות תהומות ממה שצבור בנפשך בחשכה ובלי מלים, ומבינים עד הסוף, עד מעמק. גם נכריותה של ערבת־בקעה זו כאילו רפתה ואותה אכזריות קהה, שקודם חשפה נגדך שיניה באדישות ובזדון, נתרככה עתה למבע כמוס, מעולף מסתורין, מתמשך לרום, נתון לשלו, ושועֵה לרחשים רבים שעוד טרם ירדת לעמקם.

שוב הוגבהה הכתף והופנו הפנים עם חיוכם הרחב, המקומט:

– טוב כאן, אה?

וקרץ המצח קריצתו וחזר ונסב לפנים, בטרם נמצא מה להשיב. הם התגלגלו בחיקה של הבקעה, ואותם הגגות האדומים גילו עתה מתחתיהם בתים וחומות־בזלת לפופים נופי־אילנות וחודי־ברושים, שנסתמנו אפלים בתוך האפלולית. רָוח לו לאבנר החוסה בצל הגב האיתן והתקין מושבו על שק־התבן. ואותו זיק שעוד היה עומם ומבליח בתוכו, נראה כאילו מיד יתלקח בשלהבת נאה, וכל מה שהיה רפה ומפורר – יצטבר לתקוה מזידה, ואותו מיתר של פיוס ושלום היה נפרט עם כל פעימת לב, מדובב רעדות־רעדות וחותר תחת אותו ההר של קודם וממוטטו על אלף יגונות בני־בלי־שם וזערורים המלחלחים את חלל הפה ונבלעים בלאט. נדיפת השדות המתרעננים היתה חודרת דרך האבק, מטהרת ומדיחה. קולות רחוקים וקרובים היו בוקעים את שאון שקשוק העגלה. והררי־צפון עטו נוגה חכלילי, ושיאיהם נצטיירו במקצועות משופים, מלוטשים וישרים. אפילו שמש זו השילה דוקרניותה הבוטה, הסמיקה בענווה, נתגלתה במלוא עִרטולה הנכלם. אכן, לחזור ככה מיום עבודה, לחזור עם פיזוז קרנים אחרונות, עיֵף, רעב (כמה טוב לאכול עתה!), ולרקד על פני הכביש בשלווה, כשכל מה שעשוי להציק אין לו מקום מחמת לאות ברוכה או משום בריאות מאוששה, והכל לכאורה כה פשוט הוא, כה אפשרי, אם רק מושיטים יד לאחוז, ומאחוריך נובטים זרעי עמלך, ויש טעם לתשישות, וטעם למנוחה שלאחריה, ומאום לא בוזבז לריק, ואין הלב חושש ליום מחר בשִממונו, והכל כה יציב, כה מוצדק, קרקע תחת הרגלים, קרקע שאינה נשמטת… צלו של תמרור מכסה כבר את חברו, והדורי־הדרך היו דומים לנהר בדכיו. ומאחור, מעל הרמות, היו רטוטי צבעים שקופים וזגיגים מעמיקים מצולותיהם במרומים, עד שאין לבבואת השמש במה להתָפש, והרי היא נתלית בבלימה ונשמטת על פספס השטחים הדוממים, כבים ומנצנצים. ופתע נראה כאילו מצטרפים הדברים האופפים מבחוץ למלים ודברים הפורצים מבפנים, מלה מלה וקלסתר שלה, הגה הגה כצליל־נגינה שאין לו תמורה. ולקצב שעטות הערמוני וטלטול העגלה נדמה כאילו מבשיל השיר, שעוד מאז היה מוכן בלב, מבכיר, חונט פירותיו ומכביד על הנפש להגותו. טול ופצה פיך – נדמה – ומאליו ישתורר הזמר הלז. הנה ניבים מרצדים, מלים קורצות, חרוזים רומזים. קצב מדיח, – הכל נכון לאמירה ולרננה, לולא לשון זו שמשום מה מסוגלת היא, ולולא לגלוג מוכר כבר מעקם שפתיו בביטול ושנינתו בקצה לשונו. ברם, משנתפש אדם בכך, שוב אינו פטור מלגחך אל עצמו בחסד: ,,הבלים כגון אלה!" וכדי שלא לחזור ולהעכר מחדש, נצמדות העינים לגב הגדול הזה שמלפנים ולחמוקי ירכותיו המעוגלות של הערמוני השוקקות שרירים חיים וקפיציים, וגומאות מהם בטחון, בטחון למרות הכל, ורחשי בוז לכל רכרוכית שתהא.

כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעצמתו או להסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידים רפות. לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך. שירים המבצבצים בך – מידיך יעלו, מגבך, מישותך ולא מעקימת לבבות. אפילו יצר זה שמסית עתה להתהדר כנגד הרכות שמקודם, בסרבול, בהוקעת חוצפת־בטחון מפגינה – אפילו זה צריך לדעת לרתמו ולרסנו. פשטות, בן־אדם, פשטות! איתנות שלווה ועבודה שותקת מתוך כוח שמור ומתאפק. לכך טלטלת עצמך ובאת לכאן והפקרת כל מה שהיה קודם, (את הערתך, לעג נושן, איך חשק לשמוע!) יוסר הכובע, תבוא הרוח הסורקת שדות, ירופו במעט השרירים הדרוכים. מיד תשקע השמש.

דומה שגם אבק־העגלה חדל. צלילות וזוך היו בכל. הרוח אספה שבלה, חמקה הלכה לה. וההר שנתקרב התרומם מעל הראש ושרטוטיו מוצקים־אפלים. ואילו מאחור היה קצה הגבעות מואר עוד באור אדמדם, והשמים מחוירים ותיתורה סגולה להם. אקליפטוסים היו מהרהרים בשקט ועלים משולשלים מצטיירים בהיקפם אחד אחד. ומעברי הגב נראו עתה בבתים השחורים חלונות שמזוזותיהם מסוידות ורחוב הדוחק ומטפס תלול במעלה ההר.

ברם, החרדה שזה עתה שככה, נתעוררה ככל שהתקרבו לכפר. שבו הפקפוקים והרימו ראש. הסלידה מפני הזרים הקרבים ובאים, והתוקף שכאילו ניתן בכך למה שאבד מאחור – היו רוחשים ותובעים התקנת הישיבה על מנת לחזור ולהתקינה מיד.

ס. יזהר, גיליונות, 1938 עמ' 362 – 406.

המשך יבוא