אל תקרא ישע – קרא רשע

גם אצל ראשוני הקולוניאליסטים באפריקה – המיסיון בא ראשון לפני החרב, והתנ”ך הכשיר את הכיבוש. אל תקרא אפוא לשטחים הכבושים שעל הרי חברון ושכם בשם "יהודה ושומרון” – היומרה התנ”כית הזאת היא אותה צביעות קולוניאליסטית מתחסדת, ואם לאחוז בתנ”ך – קרא לשטחים הכבושים האלה בשמם התנ”כי ההולם: כרם נבות.

גם כאן מתחילים בשינוי שם המקום ואחר־כך דוחקים את יושבי המקום החוצה ונדחקים למקומם, ורק מכסים בשם תנ"כי את הגזל, את השוד, ואת ההגלייה. אלא שגם אז, לפני אלפי שנים, לא מנע השם שומרון מן הנביאים מנבא להם חורבן וגלות, בדיוק בגלל גזל, שאיפת הארץ ורמיסת הצדק.

מי שלח את המתנחלים האלה להידחק לתוך עצמות הערבים היושבים שם מדורי דורות ולנשל אותם ממקומם באגרוף רשע וברגל גסה? ולמה הם מתפלאים שהערבים אינם מסכימים להיות נדחקים מעל נחלת אבותיהם – מי כן היה מסכים? מי לא היה מתנגד ובכל האמצעים שנשארו לרשותו? האם היו היהודים מניחים למישהו לפלוש ולקחת את אדמתם ובלי להתנגד?

האם לא ידעו המתנחלים לאן הם הולכים? ושכבר יושבים שם בני־אדם שלא יסכימו מרצונם להידחק החוצה? ולמה הם מייללים כשמשיבים להם בהתנגדות, בכל מעט כוח ההתנגדות שנשאר בידיים הקשורות ובכל האמצעים הפרימיטיביים שנותרו בידי הנכבש, למה ציפו – שהמגורש ממקומו יקבל אותם באורז ובממתקים?

האם היהודי היה מניח למישהו לחדור למקומו, לישובו, לחצרו, לביתו – בלי לעשות משהו כנגד? האם היה בוחל בשום אמצעי התנגדות כדי להרתיע מעליו את הפולש למקומו? האם היה היהודי חושב עצמו אז למרצח, למחבל, לפורע – או יודע שהוא נלחם להגנתו ולעצם קיומו, במלחמה האחת שאין צודק ממנה?

מה היו עושים כל המתנחלים בהר חברון ובהר שכם אילו בוקר וערב היו שומעים כי הנה הולכים לגרש אותם ולרשת את מקומם, ושמחר מחרתיים גם הולכים לערוך בהם טרנספר היסטורי – מה היו עושים המתנחלים כשהיו קמים בבוקר והנה פלשו לדירתם לזרוק אותם החוצה?

ומה זכותם של היהודים להידחק אל מקומם של הפלסטינים? מזכירים את התנ”ך, מזכירים את זכות האבות ולא מזכירים את הכוח. אלוהים הבטיח לאבותינו, אומרים. ואכן הבטיח אלוהים לאברהם כי "לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. ובכור זרעו של אברהם היה ישמעאל. מזכירים כי אלוהי ישראל שהבטיח ליהודים הוא גדול מכל שאר האלוהים, אף־כי אלוהי העולם אינו אלוהים פרטי, וכי האלוהים, אם הוא אמנם אלוהים, מביט כעת ואינו מאמין מה עושים בשמו אנשי דת ורבנים – ולאיזה שפל אדם הגיעו.

מה שעושה איפוא את הזכות על השטחים הוא הכוח, רק הכוח, והכוח לבדו, ובלעדי הכוח לא היו מעזים החוטפים לקחת להם את מה שלקחו, לרשת מקום בלי רשות, להגלות עם ממקומו, ועוד לרוץ בערי הערבים ולעשות בהם שפטים, מפני שהעזו שלא לקבל את אונס הכנעתם בכוח.

כל טענה של היהודים על זכותם על הארץ היא ממש גם טענת הפלסטינים לזכותם על הארץ. צד כנגד צד, בעלי זכויות כנגד בעלי זכויות. ואין איפוא מוצא – אלא רק דיבור פשרה והסכמה לחלוקה. ושאם יש ממש בערכי היהדות – זו שעתם להתגלות. ושאם לא כן – לנצח יעמוד כוח מול כוח וכוח יהיה מזמין כוח. והעולם לא יישב מחריש למלחמת הכוח בכוח. ולא קשה לראות לאן כל הכוח הזה יוליך.

הממשלה מעולם לא הצליחה להכניע את הפלסטינים על־ידי שימוש בכוח וביותר כוח, ולא ביותר גירושים ולא ביותר גזירות, מפני שכמעט ואין להם עוד מה להפסיד חוץ מאשר את אדמתם, את זהותם ואת חייהם. והשאלה גם לא תיפתר על־ידי משחקי ההתשה בישיבה במסדרונות וושינגטון עד שייכנעו הפלסטינים בלי תנאי לתכתיב הישראלי, כשם שאנחנו לא היינו נכנעים, והם לא ישלימו עם חטיפת האדמה והבתים על־ידי השודדים, כשם שאיש לא היה משלים וגם לא אנחנו.

ההצלחה האחת הנראית באופק כתוצאה ממדיניות זו – היא מלחמת המזרח התיכון המתקרבת. וההתקרבות המבהילה של הסקאדים המשתכללים והנשק הלא קונבנציונלי לסוגיו, והשלטת היאוש מכל מהלך של הבנה הדדית, והפקרת הארץ למהלכי הטירוף עד לנצחונו האחרון והסופי.

היום עומדת מדינת ישראל ממול ”ארץ ישראל”. על מדינת ישראל חלים חוקי המדינה, ועל ארץ ישראל חל טירוף משיחי השקר.

ואילו שתיקת האדישות של יהודי ישראל היום היא בכי ההיסטוריה והיא תעלה בהכי יקר שאפשר לשער. וקבלת מדיניות הממשלה בשתיקה היא ההסכמה לשוד עם ולשוד ארץ, להדחת מדינת ישראל, להשפלת היהדות ולהכפשת התנ”ך. ובמקום לצאת משיטת דם תחת דם, רק להסתבך בעוול עושה יותר עוול. ולבדנו, לבד מול כל העולם.

שום כוח לא יביא לשום פתרון. פתרון משיגים מתוך חיפוש הדדי, מתוך ויתור הדדי ומתוך פשרה הדדית. אש לא מכבה אש וכוח לא מחסל כוח. ובמקום לגרש את הנכבשים צריך לגרש מסילואן את הפולשים.

אין היום אוייב גדול לישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל מאשר מדיניות הממשלה הזאת בהנהגת ראש הממשלה הזה: והוא היום – האויב לעתידה של ישראל.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 10.1.92

שתיים שלוש תהיות

נקודה מרכזית שלא נפתרה בקמפ־דויד, ושבה נישאר על כן מקופל איום וטמון זרﬠ דאגה לעתיד, היא – שׁאישִ מן השנייים לא ויתר בעצם על אקסיומות היסוד שלו: סאדאת לא ויתר גם על גרגר חול ממה שנחשב בﬠיניו כ"האדמות שלי"; ובגין לא ויתר ﬠל קורט מחלומו על שליטה בשטחים המאוכלסים בבﬠלי רצון אחר, ורק ﬠטף את השליטה בשמות לא־ישירים ובדחיית הזמן.

איש מן הצדדים לא ויתר איפוא על רﬠיון משיחי משלו, שבﬠיצומו הוא רﬠיון שאינו סובל רעיון אחר ﬠל פניו; ושתי אקסיומות בלתי מתפשרות נשארו מﬠומתות בכמה ריפודי ניסוחים ממתנים שהם, זו כנגד זו.

מאחר שסאדאת לא ויתר גם על אחוז אחד ממאה האחוזים של "האדמות שלי", הודיﬠ בכך (למרות ביקורו המהפכני בירושלים, ושאר צﬠדיו הגדולים והנוﬠזים), כי בﬠצם לא זז מאקסיומת הפתיחה שלו. בﬠוד שויתור כזה, לעיני הﬠולם וארצות ﬠרב, יכול להיות כמין אקט, יציאה מן האקסיומה המקודשׂת שלו, וחריגה מן המיתולוגיה, אל הראציונאליות, וכמוהו גם ישראל מצידה היתה מצטרפת באקט של ויתור ובהפשרת כמה כן האקסיומות המיתולוגיות שלה. רק ויתור מצרי מﬠשי ﬠל אחוז כל שהו מן האדמות, היה כהודאה מצידו בעקרון צידקת קיומה הציוני של ישראל, וגם היה כאישור שלאחר־מﬠשה בשגיאה שנﬠשתה בכל המלחמות הקודמות שנלחמו המצרים בישראל.

אקסיומות כמוסות או גלויות שלא הודו בחלקיותן, ושלא נסוגו משלטונו הפסיכולוגי שמﬠבר לשכל ולהוכחות התבוניות – יש להן כוח חיות מחלחל והולך, משתמט מפיקוח ומבקרה, ﬠטוף רומנטיקה ולחשים מיתולוגיים, וכוח זה מתמיד והולך מﬠבר כל הבריתות, ההסכמים, החוזים והנשיקות והחיבוקים. אקסיומות, וכל מיני טוטם וטאבו שהם, דרכן שהם מוסיפות וחיות בין בני אדם וﬠמים כצווים מחייבים ותקפים לא פחות, ולﬠתים אף יותר, משיקולי המציאות, ואין להן לא פשרות ולא התפשרויות, והן מוסיפות וחותרות ומחלחלות ומחכות לשﬠתן: קנאיות, נקמניות, ופּוקדות אבות, בנים ושילשׂים וריבּﬠים. והיסטוריה, לרבות זו הקרובה, הנוגﬠת, הנוכחת – מלאה יותר מדי עדויות מבהילות כאלה, ודיווחים על מﬠשיו: בכל מקום ומקום, שאינם ממיטב מﬠשי האדם ולא מהישגי יופיו.

הדרך להשתחרר מכוחן הלא־אנושי, והתובﬠ לו תמיד בשר אנוש ודם אדם, הוא לﬠשׁותן לאנושיות: כלומר, לעשותן יחסיות ולא מוחלטות, לעשותן ניתנות לדיון ראציונאלי, לעשותן פתוחות לשקילה, למיקוח ולפשרה, כלומר, נכונות הדדית לויתורים מדעת, מרצון ומהכרה בﬠיקר הטﬠות התחילית של ישראל, בראשית המשא־ומתן, ושממנה התגלגל הכל כפוﬠל יוצא, כשנחפזה ישראל בצﬠד הפתיחה להציﬠ למצרים מיד ולאלתר את כל סיני כולו במאה אחוזיו, הצﬠה נדיבה שאין לה הסבר מספיק מלבד הבולמוס לתת הכל ולהיפנות כולה לﬠזה, לחברון ולשכם. אל ִאלה היה ליבה פונה, ולשם כך אצה להוציא את מצרים מן הזירה, ולהיות כולה פנויה אל הזירה האובססיביּת שלה: "השטחים”!

וכך, לא השיג ההסכם שנתקבל בקמפ־דייוויד את הודאת המצרים שהם נסוגים מאקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם (זו שהיתה זרﬠ כל הסכסוך), ולא השתחרר מאיום הפורﬠנות אלא זרﬠ, ובבולמוס שיכור, ﬠוד זרﬠי פורﬠנות ביהודה ושומרון. בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יﬠמדו אז שני ﬠמים. לא סימטרײם בכוח ולא ביּכולת הכרעה, וﬠם זה, שני ﬠמים – ﬠם מול ﬠם. ולא, כפי שמבקשים שנאמין, רק ﬠם אחד יﬠמוד שׁם כנגד איזו "ישות" ﬠמומה, אמורפית, סתמית, ושׁניתן יהיה למוססה אי־כך. ולשווא לנסות לחמוק אל מונחים אחרים, נוחים יותר או מחייבים פחות, ולחכות שהזמן שיﬠבור, חמש שנים אחר חמש שנים, יﬠשה, אי־כך, נפלאות שהשכל אינו רואה אותן.

מאימתי מושג שלום אמת? משעה ששני הצדדים הנפּגשים מודים זה בזה, לרבות זה בשונותו של זה. מודים ביּחסיות תביﬠותיהם, בשוויון זכויותיהם, ובהכרח לנהוג זה בזה כשהם בלתי מחוּפרים ﬠד־צוואר במה שמעבר לתבונה וליחסיות האנושית. הווה אומר, ניטרול האקסיּומות הקיצוניות, והוצאת המונחים המשיחיים מסדר־היום של הקיום יחד.

קבלת הﬠקרון שאיש מן הצדדים לא יוכל לזכות בכל, ושׁאישׁ מהצדדים לא ייקרא להפסיד הכל, ושאין יחסי מאה־אחוז יכולים להתקיים ולקיים בני־אדם בשלום. והמצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביﬠה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז. ושדי והותר היה שתשיב להם ישראל תשׁﬠים ותשעה אחוז, והאחוז שלא תשיב היה אז כסמל לביטול האקסיומוות של הבלﬠדיות, וביטוי לקיום הﬠקרון של ההדדיות.

ובינתיים, בין שאר הדברים הטובים והגדולים שסוכמו בקמפ־דייויד, נשאר בידינו בפועל גם שישראל הודתה לפני כל הﬠולם, וקיבלה על ﬠצמה שלוש הנחות לא כתובות אך מפורשות, אלה:

א. ש"פשרה טריטוריאלית" – משמﬠה, ויתור ישראלי חד־צדדי, שאפשר לפצותו בﬠנינים בעלי משמﬠוּת משפטית ובמונחים של חוזים.

ב. שניתן לפנות ישובים ישראלײם כדי להשיג אותם חוזים, מתחילה בסיני, ואחר־כך, מחויבים לפי אותו ﬠקרון, גם בבקﬠת הירדן, ובגולן, וﬠד ירושלים.

ג. ושגודלה המאקסימאלי של ישראל הוא כמקובל ﬠל הﬠולם – אינו חורג מגבולות 67.

ומבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דויויד הבהר היטב, כי ישראל הﬠתיקה ﬠתה את מוקד ﬠניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע הﬠיגול.

יזהר סמילנסקי  דבר 25.11.1978