טרזינות

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הצף את הבקעה, טפס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדות לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גבב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה. ועם זה – את קשיותו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כדות מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשושי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפות, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה. וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על ארבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלול וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך (נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה. ורדיות, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי. ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטרזינות. עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטרזינות.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם 'טרזינות', אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער. בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות. רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר 'באותם הימים' מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאו כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג'ונגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כורכר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא גופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוסה המכונן (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מפלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום, ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התות שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקות תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור). אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכובתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחולחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנועה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכובה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו. ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו פשוט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף. ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נודיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד. ממש בחשוך שבחובה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

*

טוב, יצאנו משם. עוד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם, נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התותים. פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קופיותך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירות לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוטות המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוי, אלא, כמובן, על־פי שימון גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש, ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין, זה מוסע וזה מסיע, ובחליפין, גם זו דרך ברורה ומסויימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים, – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים, ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו. וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמום שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל, כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעולה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטול שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוב לה זו ותיסוב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי השמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס. שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַַרבֵּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרונים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעו נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע כמה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב'כאילו”, רק ב”נגיד', רק ב'נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי 'אמנות' ו'שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי 'הפועל הצעיר' מכאן ואחדות העבודה מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים, קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטונדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימות וממרומי חודי כנסית נוטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצומת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו,,, ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגונים אדומים והוסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזרים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוטה על צלעה תחתוד בדאש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ. הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי הֵמה בפרדס בימות הקייץ! מוסה המכונן – נם אל נכון, שרוע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שָלוַות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אתו לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה. מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף, כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו, מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה. עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי. אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גיאלנו ידינו בעשיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה. מאליו מסתבר כי לא יסכון שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.

*

הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו). תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פרושה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים. אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים. ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמור – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות. עשרה מבעים לאיש. ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה'חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא. אמא. נפץ? לא. רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים. בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מושם כזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית. גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת? –

הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף. והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו!…

בריצה. בקפיצה. קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה. כבד לי. הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק. הה – למטה למטה – כאן, חברים. אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק. צולל, בעופרת. למטה למטה – אני… די.

הה. לא די! חכה. אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא. אל תצלול, אתה לא תצלול. אני אחיך. וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי. הו הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו. בריצה, הוי אנשים: יחד! בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה. – והשלך!… ה–ה–ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופי עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

*

– מה קרה?

משהו התנופף. משהו התעופף. משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע. זה באמת? – ספר מהר: מה? הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם. ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה. וזה יום. וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוך אתך. נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה. בוא. אני אשמור עליך. הישען עלי. תוכל תוכל?

– כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא. הישען ככה – – – –

הנה. ככה. עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני. נפשי תחתיך. אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא. בוא. ככה. בוא. על חמורו של מוּּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה. אני כּולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה!

– או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש. בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם. אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא

– – – בוא – – –

מאזניים, ז, 6 (חשון תשי"ט נובמבר 1958): 401- 411.

הדוד יחיאל צד גנבים

האם לא שמעתם עדיין איך צד דודנו יחיאל את הגנבים? באמת?! ואולי גם אינכם יודעים מיהו הדוד יחיאל זה? איך אפשר? הלא הוא הדוד יחיאל, הגדול שבדודים, הגבוה שבכולם, שמוניטין יצאו לו זה כבר: סלט שהדוד יחיאל מכין – שם־דבר הוא, מעשה אמנות הוא: כיצד הוא מנתח את העגבניות לקוביות זעירות, כיצד הוא פולח בצל עד דק, כיצד הוא מרבך בשמן, כיצד בוזק מלח, כיצד טועם בקצה הסכין, כיצד מעקם את חוטמו ותר אחרי פלפל ואחרי לימון, ומקנב חסה ("מקנב" פירושו: חותך ירק!) ועוד הוא מוסיף ונותן קורטוב מכאן וקורטוב מכאן, מעשה רוקח, מעשה פיטום־הקטורת: וכל אותה שעה הוא שורק, הדוד יחיאל, בבת־אחת שרוק וסלסל, וגם משורר בקול־באס מעובה ובקול דק חליפות, והודף את גבותיו הקשתניות אל מרומי מצחו, ומנפח שפתיו, עד שלבסוף הוא אומר "נא!", וקורא לדודה רנה לטעום.

yehiam
דיוקנו של יחיעם, שהיה מוצב בצד שולחן הכתיבה של יזהר כל ימיו

גם על דודתנו רנה לא שמעתם? האומנם? גם לא את שירה "דוד ירח בשמים", או "ילד אחד, ילד שובב, תפש לטאה בזנב !"? –

rema
רמה סמסונוב-ויץ

אם כך, החמצתם מעשה־אמנות העולה גם על הסלטים של דודנו יחיאל, כי הדודה רנה אינה שרה סתם, כמוני־כמוך, אלא היא שרה ממש עד שאי־אפשר שלא לאהוב את שיריה, וכשהיא גומרת אחד, כולנו מפצירים בה: עוד ועוד, והדוד יחיאל מתנדב אז לשיר קול שני בקולו העבה, והוא כבר הודף גבותיו למרומי מצחו וכבר פותח ושולח חפשי מלוא האוויר שבריאותיו התפוחות, אלא שמיד יוצא כל זה לבטלה: "אתה מזייף. ירחמיאל." וכשהדודה רנה כועסת על דודנו היא קוראת לו "ירחמיאל" (כשהוא רצוי בעיניה היא קוראת לו "ימיק" – אז קורן דודנו ומצהיב מנחת, עוצם עיניו ומגרגר ואין בקשה שתיפלא אז ממנו!). לאחר זה צולחים שניהם יחדיו בשירה, ואין פיסגה שלא יעפילו אליה. ואין תהום שלא יירדו בה. בשניים קולות יחד, שהלב המושקע בהם קורא גם קורא ללבך, ובדמעות בעיניים אתה מקיש להם ברגלך קצב !

אנחנו חברים מצוינים לדודה רנה ולדוד יחיאל. ואין אנו יחידים. בערב־בערב מתאספת כל החבורה בביתם, כולם הומים, כולם נכונים לשיר, לצחוק, לשמוע ולהשמיע, ומיד כשמתמלא החדר כפליים ממספר הכסאות, מוציא דודנו יחיאל ספר גדול, גדוש סימנים מופלאים וציורים שוממים ורובץ בספה על כרסו, ראשו בקיר מכאן ורגליו בקיר מעבר מזה, והן תלויות שם גדולות, וקורא בשקידה למופת בספר הזה וכל־כך טוב לו, עד שדודתנו רנה נוזפת בו: "ירחמיאל, אורחים בבית. עזוב את הכימיה." מרוב יגון מושך דודנו כל ארבעת גפיו, שתי ידיו ושתי רגליו, ומתקפל בפאת הספה, צנוף כפתן כשחונק טרפו, מקיף דודנו את ספרו ורוטן לו ברטן; "עוד רגע אחד!" ושותה במבט פרידה עוד לגימה ארוכה ומחלחלת מן הנוסחה המסובכת שבספר שלו, ויוצא לטגן תפוחי־אדמה לארוחת־הערב – ומתנחם אולי בכך שדומה טירחה במטבח לעבודה במעבדה, כדמות הכוהן הקטן לכוהן הגדול.

ככה שמחנו ימים רבים. וחבל שאין זמני אתי לספר כה וכה, אפס כי זאת לדעת; באותו לילה גדול שהוליד את אותו היום הגדול, איחרנו שבת במסיבת־רעים עד חצות. ועד שנפרדנו, ודווקא אז, נמצאו לפתע הלצות חדשות, ומצב־רוח רענן, ובולמוס של צחוק, עד שלא ייפלא אם רק בשעה מאוחרת לאחר חצות כשגמרו להדיח את הכלים ולהציע את המיטות ודודנו יחיאל כבר שכב לבסוף, ודודתנו רנה פנתה לומר לו מלה – נבעתה למראהו של אלוף־ראשה, שהיה מוטל במיטה וממלמל מילמולים אין שחר ופניו מעוותות.

"ירחמיאל, מה אתה ככה?"

"היטש־שניים־הו!" ענה לה דודנו יחיאל ועיניו עצומות. "מה? – נלפתה דודתנו – כאב שיניים? כואבות השיניים, ימיק?" ודודנו יחיאל אינו עונה לה ורק גונח גניחה.

"אולי תשתה מעט מים, ימיק?" מציעה לו דודתנו רנה בדאגה ובמסירות.

"צא־או־שניים!" – עונה לה דודנו יחיאל תשובה נמרצת ועוטף ראשו בשמיכה.

"מי ייצא, לאן ייצא, מה אתה סח?"? חוקרת בחיפזון ובחרדה מתגברת דודתנו רנה, ומחפשת כה וכה ישועה, ורואה כי השעה שתיים אחר־חצות, וכי בבית שקט, וכי אצל השכנים שקט וחושך, וגם בחוץ לא רואים כלום (שהרי התריסיס מוגפים…), והיא לבדה בעולם הגדול הזה, ודודנו יחיאל חולה אנוש ואנה אנו באים?' דודתנו רנה הלכה למטבח. ובדרך היו אלף צללים רוטטים, אילמים, זוחלים, ולפעמים גם מרשרשים. הגפרור לא רצה להידלק, וכשנדלק הביטה אליה עצבות מכל הקירות, ואפילו הכיור היה עצוב וזולג דמעות. משהו ריטט. דודתנו רנה היתה נכונה לצעוק, דודתנו רנה נסוגה לאחור, ובמסדרון האפל לא העזה לנשום, כושלת ויגעה חזרה דודתנו רנה ובידה הרטובה כוס־מים רוטטת.

הדוד יחיאל היה ישן מכורבל מתחת השמיכה ולבה של דודתנו רנה זע־נע. משכה את הכורסה מול מיטתו של דודנו, הצטנפה בה לאחר שמיששה מצחו, ושקעה בהירהורי זוועות, סרט ארוך רב־תלאות, רצוף אימה וחשיכה, ואין בו קרן אור אחת. שוב היו רשרושים אי־כאן אי־שם. אפשר האורנים בחוץ, אפשר משהו על הגג, אפשר רוחות דוממות בפתח הבית ואולי עכבר? נעשה קר לדודתנו רנה. עייפות כבדה כעופרת תפשה רגליה. ורחמים גאו בגרונה של דודתנו, רחמים רבים, בכלל, על הכל, וגם על עצמה. משכה באגב בגד כלשהו או שמיכה, ועטפה רגליה, ופקחה עיניה ועצרה נשימתה והביטה נכחה, מכווצת, נכונה לצעוק, לברוח, או להפוך לנציב־קרח, לפי הנסיבות והתנאים, וככה לא העזה להסתובב בכורסתה, עד שסבב־סבב הרוח, וסבבו על צירן שמורות עיניה, וראשה על צוארה סבב־נרכן, ודודתנו רנה סבבה־נרדמה תחתיה.

אינני יודע מי קם ראשון בבוקר, אותו בוקר שטוף־שמש, שהיה ראשיתו של אותו יום גדול, שהוליד סיפורנו זה – אך זאת אני יודע: החדר היה שטוף שמש וריבוע החלון היה מצויר כזהב־אור על הרצפה והאורנים שטופי זהב וירוק קרצו אל החדר והשמים מאחוריהם קרצו גם אל האור וגם אל השמש וגם אל האורנים וגם אל מה שבכלל לא רואים מכאן.

ye-rema
אולם יודע אני שלאחר שהתפלא דודנו יחיאל על דודתנו רנה, למה היא ישנה מקופלת בשבע זוויות חדות על הכורסה העגולה, ולאחר שגם זו, דודתנו רנה, חזרה ונזכרה, והתפלאה לדעת מה שלומו של דודנו יחיאל, נטלו שניהם והתפלאו מנין האור הרב בחדר, ומה כל הדבר הזה, ואיכה נשתלשלו העניינים, עד שבשנייה מסוימת אחת חזרו והשקיפו זה על זו בבת־אחת ובבת־ראש ובנקיפת־לב: התריס פתוח! מי פתחו?!

ואם כל זה היה עד כאן בשובה ובנחת, הרי מעתה השתנה הכל לסערה: דודנו יחיאל זינק, דודתנו רנה התפרצה אחריו כחץ ירוי, והיו דוהרים בחדר, ונתקלים, ומטלטלים חפצים, וממלמלים מלים חצויות, פתחו את הארון, הציצו אל המיטה ולמטה מן המיטה. ובכורסה, ומעבר לכורסה. ודודנו יחיאל סקר גם את התקרה במבט של זרקור, ורצו אל החלון, ומיצמצו אל השמש הזורחת אל תוך פרצופיהם, ודודתנו רנה אספה כל כוחותיה וישבה רגע בפאת־כורסה מוטרדת בהירהור ובעיון דק שהובע בלשון תמיהה: "גנבים ?.."

אכן, אחר־כך היו כמה רגעים שדודנו יחיאל נשבע שבועות מיספר, והתבטא ביטויים מיספר, והוא חוזר כחית־שבי בחדר, ולוטש עיניו ומעגלן, ומפרש ידיים, פרוש והצנח בטפיחה אל ירכיו הארוכות, ובמחזור שאין לו סוף התלבט אל המיטה ואל הארון ולתוך הארון, ולמעלה, ולמטה, ולימין ולשמאל ושוב אל המיטה ואל הארון וגומר וגומר וחוזר וחוזר חלילה. ואילו קולה של דודתנו, קול כה ערב בשוררו, היה משבץ עתה בהגיי קינה וחרדה את הרווחים שבין טפיחות כפיו הסואנות: "הוי הצהובה… הוי השמלה הצהובה… הוי היפה הכחולה… והוי זו עם הצווארון. והוי זו שבלי צוארון וההיא עם הפרחים, ואותה החלקה, והחמה, ושאינה חמה, והנעליים, והגרביים והמעיל של יחיאל, הוי, המעיל העלוב של יחיאל האומלל, שקנו לו לפני שבוע ושלושה ימים בדיוק, והנעליים של יחיאל (מי הגנב שרגליו תשוטטנה בסירות הללו!…), והוי, ואויה־אלוהים…" וכאן התערב דודנו יחיאל ואמר חמש מלים בקול עבה כל־כך, שלולא האימה כפולת הזוועה שבו היינו מחמיצים ארבע מהן (שכן האמצעית נאמרה בקול דק) "גם ספר הכימיה שלי איננו!"

ונפלה אימת־אלם עד בוש. מה אאריך והדברים עצובים. אחר־כך התעטף דודנו יחיאל במגבת הגדולה האדומה מעל בגד־השינה שלו, ודודתנו רנה כשם שישנה בכורסה, בחלוקה המצויץ, ויצאו אל החצר לקרוא חמס. וכבר מיד התברר כי גם בחצר השנייה וגם בשלישית מכאן, וברביעית ובחמישית למטה – הסתובבו יצורים עטופי שלל בלואים מנומרים ומצויצים וכולם אומללים. מה לא גנבו אותו לילה? מגירות שלימות על בלען ועל פרשן: בגדים וכסף. ורע מכל היה כשהשכן מר פלוני, נכבד וגדול בשנים ובנוי, שהילוכו מתון וחיוכו קוסם ושיניו בוהקות בלובן ו"שלום" מהודר לכל ובכל עת, בא ולחש לחש מוזר: "גנבו לי את השיניים!" ופניו לא היו לו עוד.

קהל רב נתלקט, והצעות שונות התחרו בהגיונן – ומכולן נבחרה אחת. ותהלוכה קודרת ורצינית התנהלה אל הטלפון: משטרה! דודנו יחיאל טרח כל הזמן להזהיר: אל תסתובבו – אל תטשטשו את העקבות! והוא בראש כולם יצא לנוע בגנים ולשוט אחר עקבות. ומגבתו האדומה של דודנו משכה שובל צבעה על פני הגנים. אודם שלכת, אודם מרי, אודם "נשרפים" שיצאו ערומים ונפשם להם לשלל. חבל כל־כך שאין בידינו לחזור ולספר איך אירעה הגניבה בביתו של כל אחד מן הנגנבים ועל גניבות בכלל. שהיו בזמן מן הזמנים במקום מן המקומות מיום טעום האדם טעם חטא, בעוונותינו המרובים, ועד היום.

השמש הגביהה ועלתה, הזמן דחק, וההמון נע נמוג איש־איש לעבודתו, חוץ מן העלובים עטופי המגבות, החלוקים המצויצים וסנדלי הבית – שנתקפח עולמם וקצרה רוחם ועיניהם עששו מהציץ אל מורד הרחוב: מתי תבוא המשטרה, וכבר פורנסו עד זרא בסיפורים ובקינות ובאויים ובאויות. דודנו יחיאל כבר רעב כהוגן. כתפוח־בוסר כך היא נפשו עתה. על דודתנו רנה מוטב שלא נספר, לפי שצפויים אנו לדמעות. בוקר היה, והיה לפני הצהריים, ושעת־צהריים. ובשעות אחר־הצהריים לפתע צפרה מכונית למטה ברחוב, ומיד בזקה־עברה הרינה: המשטרה.

בראש הלך שוטר גבוה ועישן סיגריה קטנה, ואחריו בא שוטר גוץ ועישן מקטרת ארוכה, ואחריהם יצא שוטר בינוני ומאחריו כלב ולשונו שותתת מפאת החום הרב. אלא שדווקא כלב זה היה מרכז העניין: כלב משטרה! מי לא שמע מי לא יודע, מי יחמיץ הזדמנות לראות חית־פלא זו עין־בעין; כלב שחור, ולו ארבע רגליים, וזנב קצר שחור, ראש כלבי שחור, וחוטם של אשמדאי שחור. ומיד כשראה הלה את דודנו יחיאל חמוץ־המגבת וחמוץ־הנשמה נתרתח משום־מה ופתח בנביחות סדום ועמורה. עד שהחלו הכל סוקרים את דודנו במבט מאפיל והולך, מרשיע והולך, כמעט נטל דודנו להתנצל על משהו או להסביר משהו, לולא פרצה אז אחת הנגנבות בשוועה קשה והחלה מונה לפני השוטרים את הפסדיה ואת קשי גורלה, ועוד היא מקוננת ואלה ואלה התערבו, ואחרים, וכולם, וכולנו, ודובר ומולל והובע ותהום הארץ.

ובקיצור נמרץ: לא יצאה שעה אחת והתחילו השוטרים במלאכה – הכלב בראש (ולשונו עוד לפניו, אהה כי חם היה כל־כך!), השוטר הבינוני עם החבל אחריו, הגוץ ומקטרתו אחריו, הגבוה מכולם בלי סיגריה ובלא חיוך אחריהם, ושכני ידידיהם אחריהם, וסקרני השכונה, וקוראי הבלשים למיניהם ואזניהם כמפרשים – סובבים במעגל ורוחשים לכל עבר. מיד התברר כי כל מה שסופר היה אמת לאמיתה: היו עקבות, והעקבות הובילו מבית אל בית, ומגן אל גן ואל ביתו של דודנו יחיאל האחרון במעגל הגיעו – ובו כילו. ובכן?

טוב. הרי שהוכחנו כי בבתים שגנבו באמת גנבו. ואז הפכו השוטרים פניהם, והכלב השחור ריחרח כמה וכמה פעמים, ושילח לשונו האדומה, והרכין ראשו ויצא החוצה באותה תהלוכה בכיוון הפוך ושוב חזרו והגיעו לכאן מן הצד השני. הגוץ, בעל המקטרת הארוכה, אמר דבר ורקק. הבינוני אמר גם הוא ולא רקק. והארוך לא אמר ולא רקק, אלא מחה את זיעתו במטפחת גדולה וירד וסבב בגן, ויצא בשער וטיפס ונכנם למכונית, וחבריו עם הכלב אחריו, ורטן מחוטמו כמה מלים ועקרו והפליגו בשפי ובחפזון. מיד נמצאו כמה מפרשים שומעי אנגלית שפירשו מה שספק שמעו ספק לא שמעו – ולא באו לעמק־השווה במה ששמעו, אלא שאנו, לאחר בירורים, מצאנו כי זאת הואיל השוטר ואמר; "או־קי. העניין פשוט ורגיל. המשטרה תחקור. שלום!"

והסדינים והשמלות והמעילים והכסף וגומר וגומר – מה יהיה עליהם? נטלו המגבות והחלוקים המצויצים והטלאים והבלאים ופרשו רוטנים איש לביתו העשוק, ונמוג הקהל, ואלה מהם סקרו במבט מוזר את דודנו יחיאל ענוד המגבת המהפכנית, ולא נותר איש בחוץ, פרט אולי לאותם רודפי־הרפתקאות וקוראי־הבלשים שנשארו לדון ולהפוך בדבר כפי עושר דעתם.

ומה יהיה? ובאמת מה יהיה? מורדף שאלה זו שעלתה מתוך לבו של עצמו, ומתוך קולה המבכה של רנה – יצא דודנו יחיאל אל הגן והשקיף סביבו. שהה כלשהו וירד לרחוב, ונטל בפיזור דעת ויצא לרחוב. ומיד נזכר לבושתו בלבושו המביש, וגם היו צעדים מתקרבים ויצטרך לדבר ולהסביר וכבר היה לו כל זה לזרא, קפץ ועבר לאידך־גיסא, מעבר הרחוב מזה, פסיעה אחת או שתיים, והריהו בשדה מחוץ לשכונה. כאן מצא דודנו אבן אחת ועליה ישב צופה נכחו ומהרהר.

הנה כי כן, הרהר דודנו יחיאל. מצב ביש. הרהורי־עצב. ידו נשלחה אל קופסת־הסיגריות ונתקלה בחסרון־כיס. עצות של הבאי היו בלבו וריקם הושבו. זבובים ודבורים זימזמו בשדה. שעות אחר־הצהריים. ומה יהיה? הנה כך וכך בא עליהם. ומחר לעבודה, כיצד? וככלל, העבודה שהוא עובד. לא יארך הזמן ותרד החשיכה. צריך לשוב. קצת למטה היו צומחות פעם חלמוניות: פרחים כתומים שרק ילדי בית־הספר מוצאים אותם. היש עוד חלמוניות שם?

אחוז מחשבות נדד לו הלאה דודנו יחיאל. וכשכבר החליט לחזור ניצנץ בלבו רעיון צובטני להקיף קצת סביב עד לאותה מערה שבמעלה ההר, ומשם לעלות ישר אל הרחוב הצדדי והביתה. כי קשה לחזור הביתה מיד. למה? עצבות ירדה עליו, עצבות של אנשים מבוגרים, לא עליכם. לא אוכל להגיד מה הדבר, אבל גם אני יודע שיש דבר כזה, לפי שאחרת לא הייתי משיח בזה. טיול קטן, פשוט מאוד, וקצת מוזר. במגבת אדומה ובסנדלי־בית לפנות־ערב. אל סף מחוז רך ושוקט. שמעבר־לו הכל חולין־שואן. והנה כבר המערה. מערונת קטנה. כתם שחור בסלע ותו לא. נקיק של לא־כלום. וכל־כך הרבה הוא אומר למי ששיחק כאן בילדותו. עצור! מחשבה ניצנצה.

דודנו יחיאל מחשב קל מהר חשבון קטן ומוצא בסופו שכמוהו כשאול בן קיש בשעתו, שחיפש אתונות ומצא מלוכה, אם רק לא נפלה כאן טעות. מתי ארעה הגנבה? לפנות בוקר. לאן ברח הגנב, לאור היום, והרכוש על שכמו? אל מקום סמוך וקרוב. ומה יעשה במקלטו? פשוט: ימתין עד שיחשיך, ומיד כשיחשיך ייצא לחמוק עם אוצרו: ואיה מקלטו? – כאן במערה, ובכן, כאן גם יושב הגנב עתה, בונה לו מגדלים באוויר ואינו יודע כי יום הדין הגדול הגיע לפתחו, ודודנו יחיאל הוא שליחו.

דודנו יחיאל אינו פחדן. לא, כלל לא. ושאלו את פי הדודה רנה! אינו חושש אפילו להיות גיבור! דודנו יחיאל טוען אוויר מלוא ריאותיו ושואג מלוא רוחב העמק: "צא נבל!"

יודע אני שמה שאספר לכם עתה ייראה אולי בעיני אחדים מכם כמעשה־בדיה, פשוט: בלוף. ואני מוכן לכך. באמת אין מתרחשים כדברים האלו בכל יום. וגם איני אומר כזאת. אני איני אומר אלא כך: מתחילה ענה הד גדול מלוא רוחב כל העמק. ודודנו יחיאל שעמד נאפד עוז והמגבת גלולה בידו כרצועה, משל לעלי־בבא לפני דלת הסלע, אלא שאחרי־כן לא אירע דבר, והיה שקט רב. מותר לאמור: שקט חשוד מאוד. אז חזר דודנו ושאג :

"צא משם, אמרתי!" וגם זה לא שינה דבר. ואז פסע דודנו פסיעה, וגם עשה בעורמה וקרא אל קהל גדול שכאילו חש ובא מאחוריו. וכך קרא להם:

"בואו בואו – הנה הוא כאן!" ותכסיס ערמומי זה, ערמומי ביותר, היה יכול לשלוף ממקומו גם את בכור־השטן; לולא שמפתח מערה זו, אל מתחת לאלת המגבת המונפת תנופה ומוכנה לחבוט – לא יצא איש ולא כלום. ובכן מה?

ושוב: יימצאו אחרי כן כמה להוטי־דמיון שראו חלום באספמיה, כאילי אותה מהלומה שחלק דודנו במגבת הבקיעה את הגנב באחת, אחרים יטענו שרק היממה אותו, ועוד אחרים, שרק כלבו של הגנב היה שם ולקה על שוקיו המצומקות – ואין אלה אלא דברים ללא שחר. ומה שנכון – נכון: דודנו יחיאל התאזר עוז, עצם עיניו, התפלל מה־שיהיה־יהיה והציץ לתוך המערה, באופן שראשו לתוכה ורגליו החוצה, מוכן לכל התפתחות שהיא.

הבה ניכנם פנימה – אמר דודנו אל לבו הסקרני ונרגש. לאט ובזהירות, ככה. אכן: לא כלום, מערה נמוכה וטחובה, קרירות לא־נעימה בה, צפרדעית. מבחוץ נשקפים מעמקי שמים שלווים. ממש כאן הבחין דודנו בשקע שבדופן המערה והנהו סתום ברגבי אבנים מגובבות. אבנים עלובות, אבנים שאין להן הופכין. וקול לחש אז בתוכי דודנו יחיאל; מה יש שם מעבר לאבנים הללו? ובסקרנות, אותה סקרנות פורייה – של אנשי־המדע ומגלי־הארצות – שירבב צוארו והציץ בחרכים ואגב גישוש זה נשמטה אז אבן אחת קטנה, לא־חשובה, ומעבר לאותה אבן ניצנץ דבר אחד, מוזר למדי, אה?

שלח דודנו יחיאל ידו אל אותו דבר מגובב שניצנץ כדבר עמום, ולש בידו חפץ רכרך. חזר ומשך אליו את היד, בתמהון שהגביה גביניו עד אמצע מצחו, מעין אותו תימהון נרגש של פאסטר כשגילה את החידק, ושלח ידו עם מה שיש בה לעומת פתח המערה המואר, לידע מה יש בה, ו…נו מה? – סנדל של דודתנו רנה! כן, דודנו יחיאל יצא במחול קצר ותוקפני על ארבעותיו בתוך הנקיק הצר והנמוך. ומיד לאחר המחולות פתח בעבודת מחקר מזורזת וגילה שלושה שקים טעונים וגדושים. ומיד אחר־כך חידש את המחולות, ואגב מחולות גח־יצא בטפיפה כשהוא מושך את השקים וגוררם אחריו, ומזמר זמר פרוע מאוד, והניף על כתפו השמאלית שק אחד, על הימנית שק אחד, על ראשו את השלישי. כרך־עקד כל זה במגבת. ואיני יודע באיזה כוח ובאיזה תחבולות ובאיזה מאמץ דילג עם הכבודה אל השכונה. כשהמגבת מתפרעת מלמעלה – כדגל של שודדי־ים מקץ המסע הגדול!

כל־כך הארכתי עד שאין בידי להאריך עוד ולתאר מה אירע כשחזר לשכונה, וכשקרא בקול, וכשהתאספו הכל, הם ושכניהם וקרוביהם ורחוקיהם, ומה אמרו ומה שאלו ומה השיב וענה. ואיך הריעו לדודנו תרועה, והניפוהו תנופה, וניבאו לו עתידות גדולות. ואיך צהלו ואיך צחקו ואיך סיפרו דברים מעניינים, בכלל ובפרט. ואיך גם היה מי־שהוא שהביט בדודנו במבט עקום ורטן: "כך ממש חשבתי – הרי אליו חזרו הכלבים שוב ושוב…" ואיך דודנו קיפל אותה

מגבת אדומה. לעשותה אלה ולעשות עמו כלה, בן־הבליעל, ואיך מי יודע מה היה פורץ לולא דודתנו רנה שהתערבה בפרץ, ואיך חזרו בתהלוכה הביתה, ובשירה של שני קולות ושל שלושה ושל שבעה ועשרה, ושל הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר, באמונה, לא אוכל לספר לכם כל זה.

ואולי רק עוד זה, שלמחרת, כשיצא דודנו יחיאל לעבודתו, ובעודו ממתין לאוטובוס ההולך העירה, אצל הספסל הירוק שמתחת לאורנים המאובקים – יצא מן הסימטה אותו זקן נכבד ומהודר המקדים שלום לכל – ועיין בדודנו עיון מרובה, מכל עבריו, והציץ גם אל תוך פיו של דודנו, עד שיבש רוקו של זה בפיו. ואיך לבסוף, כשהתקרב האוטובוס ונעצר בחריקה ועמד – רק אז רטן ואמר, אותו נכבד, בלי כל ברכת "שלום" או "בוקר טוב" או "צפרא טבא" או כל כיוצא בזה – כנאה וכראוי לו ולכולנו, אלא רק רטן ואמר: "והשיניים שלי? מה עשית בשיניים שלי?"

 דבר לילדים, כרך י"ז, 7-10-1946  וגם ב"ששה סיפורי קיץ, 1950 ואילך.

דרך גשומה (קטע)

אתמול, כשחלפנו בשטיפה על פני הזיתים, הבאים החל מברך הכביש שלמעלה וכלה אצל ברכו בחול שלמטה, אותם המתגלים עליך מיד, מעבר התלוליות הרמות שלשפתיו, בכל בגרות הגותם הגברית, גלומים אל תוכם בקפידה, כסף יחוֹף אפור, בבריאות נוקשת סיקוסים, ברוב ימים הנישא בנקל, ועם זאת בחגיגיות של עושה בקודש – נתערערה גבורתי וחזרתי ונדחפתי אצל זיתים אחרים, הזיתים ההם, הרחוקים, ונפשי התעטפה.

ואם היתה כבר בינתים איזו התאחות כלשהי, נבתק לפתע הקרום שנשתלוו והיה בבת אחת למעצבה. החלו אז שני קולות קוראים ואחר עשרה קולות צועקים ולסוף בליל צריחות רעות הקוטלות ומסיימות כל העזה, כל הזדה, כל עווית של החלצות.

ואותו קול אחד אמר אז מפוכח, מפוכח ורציני ומבוגר מאד, מעיק על הקיבה ורחוק מהיות חביב בכלום, ענה ואמר אז כי אין כל זה אלא ככה. וכי באמת זה ככה. ולחמוק לא צריך. וגם אי־אפשר. ויש כאב גדול ותרופה אין לו. ויש אימה והיא במלואה. אימת נגוע היא, שהכל נשמרים מפניה בקדחתנות, ואימת הממתינים היא, החרדים וממתינים אל מי שכבר לא יוכל לבוא, אימת יקיצות שאין אחריהן לא שינה ולא שכחה, עם כל אותן המחשבות שלא תותרנה אחריהן דבר לפליטה, זולת בדידות, כמסמר תקוע, בדידות שלא תסוף גם בקרב רעים שוקקים.

ועוד זה רוגש ואחר התערב, והוא נלהב יותר, צעיר, שרוצה בכל מחיר לחיות הלאה, ורוצה וחושק באלף הדברים, ומרים קולו ושואג שכלל וכלל אין זה כך, ודוקא אין זה כך, וביחוד אין זה כך, ואיכפת שאין זה כך. ועוד שחייבים להאמין, וראשית כל להיתלות בכל כדי שיהיה בטחון, להבריא ויהי מה, להיאחז בכל סימן של החלמה ובנעירת־חמור שבחצי הלילה האומרת: עוד ייטב, ייטב בן־אדם, או בשריקת רכבת רחוקה המפייסת לאמור: יעבור, הכל יעבור, גם זה יעבור – להיאחז בכל, בכל אות, להיאחז באלוהים שבשמים, להידבק ולומר ולעצום עינים: יש, יש, חי וקיים, חי האלוהים שבשמים!

ומיד אחרי כאלה וכיוצא באלה לא נותרה עוד ברירה לאדם אלא להיחנק. והואיל ולא נחנקים אין ברירה גם כאן אלא פשוט ליטול ולחמוק מכל זה. פשוט לחמוק מן המכאיב ולפזול אל הנוח, לפתות עצמך ולהסיח לבך, להיאחז בכל מה שנוח ובלבד שלא להתייסר לשוא.

וכבר תיכף פוחתים הנפתולים החיתיים, הנסערים, חורקי השן – ומוצרים לתחומים יותר מסוימים, מתמתנים, ונדחפים מעבר לעבר יפרצו לבסוף דרך אפיק של זיתים אחרים – לא הזיתים של הדרך כאן, שכבר הם בוחרים ונעלמים מאחורי הרבה נפתולי־דרך וטלטולים, ולא, ובעיקר לא, הזיתים ההם, שם, אותם זיתי הלילה, הזיתים הללו שבסופם הגשר והדרך שצפוּן בה, בתוך כדי המשכה, סיומה התכוף, המוחלט, וגם, אגב, הטפשי, במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה – שכן אם זיתים דוקא, למה לא להרהר באחרים?

הנה למשל אתם הזיתים, באותם אחרי הצהרים, שכבר נטו כמעט לביךערביים, בעולם הגשוּם, בין ענן לענן, על פני כברת ארץ נאה, כיצד נסתיימה אז הנסיעה באוטובוס הנחפז ולא היתה דרך זולת אשר להרים רגלים וללכת בענף הכביש הלז, המסויג זיתים, ועולם חום ירוק ואפור, ואספלט כחלחל ובוהק. ובעוד אנו מיטיבים עלינו מעילינו ומכייסים בהם ידינו ופוצחים בשריקה ברורה – כבר היינו בתוך תוכם של כרמי הזיתים הרווחים, אשר בין אחד לאחד שדות, ובין אחד לאחד כרובית מטופחת עלים, כדורית, רעננה, בריאה ולא תוכל להצניע בחבוקי טרפיה האפורים, קריאות פוֹריות חזה הפורח, או חצילים ופלפלים במשבצות־ערוגות בשלהי ארגמן־סגול ימיהם, וגם סתם שדות גדולים ורחבים תפוחים מבוץ רווה ומוליכים שלוליות זה עתה נולדו, ונותנים ריח עזואין לשכוח את העננים. אותם גופות לחים ורעננים עתירי בשר־תחוח כבדי כרס וסורחי עטינים, אותם שהשיבו אלינו אור מפוּלם, לח, אפור וצח, כזכרונות של כפור רחוק ונשכח, שנטה לחוּם ולתרוג לפאתי־מערב, ולכחול עמוק וירוק־עשיר נוכח פנינו והלאה, ככל שירחיק, והתעבו לחומה שחורה ונוטפת מים שאין בה פרץ ואין בה רווח ואין לה אופק. אפס כי מיד מעל ראשינו היה רווח בהיר שצריך היה להספיק ולחפוז בטרם תכבּה זו התכלת ותמטיר.

בתוך כך יובן מדוע לא היה צריך לפתוח פה ולדבר ואפשר היה ללכת חרש ונפשך בך רוחצת מעדנות בתוכך בצהלה כזו שהיא אמת ושהיא חרש ושהיא צהלה, ופרט לאיזו קריאות של חדוה ושל רעות ושל זכוך המתעצמים והולכים – לא היה קול, חוץ מקולה השתוקי של הבריאה.

,,אה!” – אמר רעי מעומק ריאותיו ואני הסכמתי עמו מיד. בשלוליות הגדולות, הנעלמות, היתה צפרדע פלונית מכוונת קולה ומכינה עצמה לשקיעת החמה, לעת פרוץ המקהלה הגדולה, מקהלת הצפרדעים בשלולית השדה בליל חורף גשום, והיתה נטרדת מתוך שפע שבלב, ומבטיחה מפורשות שרק שוטים טחו עיניהם מראות, וכי הכל ישנו בעין לא נגרע דבר, וכי יש שלום ויש עולם עשיר ויש הכל.

לבסוף התמלט גם משפתי, לאחר שהקדמתי גחוך בעלמא וסברתי סתומות: ,,בכל זאת, פתאום נעשה הכל איכפת, ודוקא איכפת! מה?” – והלה העמיק לסוף דעתי מיד, ונענה לי בשתיקה יפה. והלכנו ושתקנו אז יחדיו. שתיקת רעים פוריה, זה בצד זה, הולכים והולכים, והכל בנו, כעשב השדה, צומח ברווחה.

ועוד איך איכפת – ענה ואמר רעי פתאום כשכבר עשינו כברת דרך והגענו אצל קבוצה אחרת של זיתים עדויים וחטובים וירכם טובלת בטיט־נַרוֹק, וריטוטים של זהרורים ירוקים ואורים משתכשכים לרגליהם בין צל לבוץ, אמר והתווה במלוא ידו תנועה קשתית, רחבה, כוללת, מקיפה וכונסת, וחזר ונפנה אלי: ,,חה־חה – אמר – אתה מביןיש נורא חשק כעת להכל, ובמיוחד לאיזה דבר אחר, חריף, מודגש, מיוחד”.

״אני יודע”, אמרתי לו, והייתי נכון לשיר. והיה גם שיר נכון על שפתי. ואמור היה בכולו כך: ,,אור גשום על בוץ” ושרים את זה בשאון ובהתזה, וברוחב לב, ובהבטה גלויה וישרה, ואגב כך מתגלות גבעות־מה מעבר לגבשושי הצמרות האפורות, וגם בהן איזו נחת שקוייה, לחה, כדמעות בעין מפויסת, כמי שידע רעב וחנה אל נאות־דשא, ומתגלים גם מחרוזות מלים, פרט אצל פרט, מחרוזות שלמות וסגורות למשעי, דברים הרבה, כבושים שהגיעה שעתם, ועצורים שדרור קורא להם – ואין יפה להם מאשר שירה פראית ושואגת ונואקת או שתיקה, או, אפשר, קשקוש על כל מה שיהא ובלבד שלא לאמור עליהם מלה.

– ”ואתה יודע – המשיך רעי בשלו, תופש לפתע כיצד נמשך חוט שהמשכו אבד ממנו מאז – בושה על שככה זה. מסתבר כמה החמצנו, כמה בוזבז לריק, כמה לא נכון, ואיזה טפשות ואיזה עקשות ימים רבים כל כך. זכור על מה ימים עברו!” – ואני ידעתי היטב, שמח על שנפתח פה לומר דברי־לב אלה, כי אין כל זה אלא אחרת, משמע פשוט: טוב לחיות, וטוב ליהנות, ויפה ליהנות, ואין כמו סתם הנאה, הנאה מן הכל.

שכן כאן אולי מקום לספר כיצד הנאתן הוא רעי. לא אותם הממתינים, נקיי־כפיים, עד שתושיט להם תבל־רבה ותחוננם בשמץ אחוז יסורים מן הטוב שבה, אלא, מסתבר, דווקא מאותם המעטים הוא שידם נוטלת בבטחה, מושטת וכבר דולה לה, ובכל מקום מיטב טובו של אותו מקום אץ לבוא לפניו בקידה, עד שלכאורה אין לך נוי שלא יזמן עצמו לקראתו, ונראה לפעמים כאילו לא כך הם הדברים, אלא שבאמת אצבעותיו שלו משתגענה בדבר – יתפרץ זה לחייך ולהאיר ככל שיוכל, כפי מנת זהבו, ואולי עוד למעלה מזה, ולא זו בלבד אלא שנראה כאילו לא הוא שצריך להם, אלא, כביכול, חסד יגמול עמהם כשיהיה משגיח בהם, ונוטלם באפס־יד.

כך הוא הדבר במאכל ובמשתה שטעם חדש להם משתטפלנה להם ידיו הארכניות, הגרמיות, רגישות האצבעות, וכך הם הדברים כשיזדמן לפניו איש, אחד קישח וקשה־יום, ואחד טרחן ישאהו השד, מיד יחושו הללו ויחפזו לגלות בקרבם דבר אחד נאה להעניקו לו, דבר שביום־טוב, נאצל, או לפחות יפשטו קלסתרם וילבשו איזה גחוך שמצפה למשהו.

ואולם, אל יהא נשמע הדבר אף בכלום כאילו מאותם שנטפלים לדבר, הוא רעי, כדי לפצחו, למצותו ולזרותו כיון שנמוץ – שכן מעולם אינו פוצח ואינו ממצה ורק, אולי, עובר ושורק הוא בתוככי הדברים שסביבו והללו נרמזים להיות שבתיים, להיות מאירים, לעלות שלב אחד למעלה, בקצרה: הרי אין לך חפץ שלא יעלוז אם תאיר עליו מזוית פלוניתורעי היה חכם למצוא אותה זוית אחת שממנה מאירים ומעליזים דברים. והיא חכמת ההנאה ממה שיש. קח לדוגמא פלפלת של ניב־שפתיים, כזו המשתלחת מסוגננת לחלל העולם, והיא יוצאת ופורחת ואומרת שירה, ומולידה חדוה ועסיס־דשן בנשמת העולם או זו הידיעה כיצד להלוך עם דברים, כיצד לצאת ולבוא עם דברים כמות שהם, ולהוליד בהם סומק של רגשה, חשק להיות נאים, מחייכים יותר, להפיק במגע קל ונטול צפרניים את ההגות הפנימית שתבקע אל הסבר החיצוני, ומהות של תוך שתלבלב לבר קליפה נוקשה – כיצד איפוא אחד שמהלך לצדו יוכל ויקשיח לבו מזיו העולם, מעונן ככל שיהא?

וכלום סוד הוא מה שמוצאים בגרעינו של דבר? וכמה וכיצד היא התוגה שמה, ואיך היא שמה תוגה אחת ויחידה, תוגה אחת אמיצה ושותקה. מחרישה ולא תגיד דבר. ועוד יבוא יומה, והיא תצא ממארבה, ואף אם זעוק לא תזעק, תחתף באחת וגמרנו. וחרש חרש בן־אדם. תחושה היא ואמת היא: לא נסור ממה שאנו. או ככה: אינני יודע דבר זולת אשר ככה הם הדברים. ומה רציתי לומר? אפשר ככה ואפשר ככה. ואני אמרתי:

מה זה אתה שורק?

ואילו רעי זקף אצבע לאמור: רד לסופו, והתווה בה באצבע מעלות סמויות, רמות ועולות, זו למעלה מזו, והשריק ביניהן את הדברים האמורים והציץ בי והחטיף בסוגריים – "כאן נכנס לו הפסנתר” – וחזר לצייץ הלאה עד שתשה נשימתו, ונטל אז ואמר: ,,נו, וככה זה נמשך…” ומיד התבררו דברים אחדים. התברר אז כי מה שהיה נראה קודם כחלקת תכלת בשמים היה באמת רדיד דק של צמר מבודר ופורח בנשיבה חשאית, זך מאד, באותה זכּות המוצצת את הנפש, כשל צחות לחיו של ילד רך, כשל אותה זכות ענווה של נתור צפור בכביש הלח, נתר וצחצח חרטום, ועוד נתברר כי נוסעים הם הללו המבודרים ונדחפים באפס־רוח למטה מתהום פעורה של עננים כבדים וכפויים, והם משתעשעים בקלות בכל מה שאותם שלמעלה רואים דוקא כדברים רציניים ועיקריים, ועוד נתברר כי האמת, האמת לאמתה, שים־לב, זו שעליה אמרנו תמיד: תהא־נא־פעם־אחת־אמת, ועוד אמרנו צריך להביט גלויות, כי אמת זו אינה דוקא אותה, שאכפת ידה, לכאורה, הכבידה עלינו, אלא, משמע, אחרת ומלכתחילה לא כך היה הדבר.

שכן, אנחנו כולנו שקועים בבוץ של עובדות, איננו רואים מעבר לקצה חרטום הנעל. טובלים אנו בים של חיים, ורואים את הרפש סילונות סילונות של אחרת, ים של אחרת שוקק בין ארץ לשמים, נוטף מן העצים ומן העננים ומן הכתמים האדומים שבמרחק (אלה אולי גגות אולי כתמים אדומים שבגבעות), ומן האויר ומן החורף ומן החום שמתחת לבגדומן הגעגועים שבלב, ומן הניחוח שבעשבים הרטובים והאדמה השקויה, וממה לא – ורק את אלה, ממש את כל אלה, לא נביא בחשבון, כשנבוא חשבון ‏(אח, כן, ימי חשבון !..), מה לא נעריך ונזכור ונשקול בלבנו, ואת זה נשכח, נעבור עליונפסח, נעלים מלבנו.

פלגי חיים שוקקים על פני חוצות, אלינו לא יגיעו. אנו בעובדות אנו שקועים, במעשה. במעשים. בהרכה. בחכוכים ובחנוּכים. בדמעות על שפל מצבנו. אכן ואכן צער לב מלא צער. כליות לנו עמוסות אבל. נשמה משתוחחת. ולא כדאי מאום. אכן ואכן, אולם מעבר כל אלה יש עצב אחר. דבר שבסתיו. דבר שבעלים נושרים. של כמישת זהב ומחול שלכת. של הרגשה אחת האומרת: זהב שלכת אינו סוף־פסוק. מזהב שלכת שוזרים המשך.

הרי זה רעי שכאן, בחור וגבוה, רחב כתף, אחד שעומד על הקרקע, אחד שמשתבחין בו – וחולשה תמה לו לשרוק בתוך דרך גשומה, שריקה אחרת, הכופרת ב,,כך הם הדברים” ומעמידה אותם אחרת, לאמור: כך הם הדברים! ודוקא! שריקה הנוהה אל איני יודע מה, אפשר אל אפרורית יום סתיו, ואל תפארת עמומה של כרך מעורפל, או אילנות מול שקיעה, ואל נוי מתאפק של יפת־תואר חולפת במדרכה שממול, ואל פכפוכים רופפים של לב רוגש ונלהב המתפלל וקולו לא יישמע, שריקה כזו האומרת שכל השאר, חוץ מנכאי־אדם והוא עצמו, אינם נוגעים, אינם חשובים ולא איכפתיים עד זרא, שריקה כזו המדמה על הלב אחד שידיו בכיסיו וכתפיו יוצאות זקורות ואוזניו מכונפות לצדי בלוריתו, והוא הולך מסונװר, וממולו דברים השייכים לעצמו, רגיש ודקיק כמיתר דרוך, נרגש ככלב אוהב בעונתו, תמים וזך וצנוע ונכלם, ונכון לעמוד בפאת גדר, בין ברוש וברוש ולארוב אל קרן אור אחת מחלון שאינו סגור כל צרכו.

פתח רעי ואמר:

משתקעים בעבודה, עושים ימים בלילות, טורחים להצליח ולהצליח ולעשות ולעשות, ואין לך מעליב מכשלון, ויש אשר פסיעה אחת הצדה שפוסע אדם לתומו תגלה לו, מן הצד, כי דוקא כל אותו הרעש וכל אותה טרחה אינם ולא כלום, אינם עיקר, ואינם אמת, ואינם הוא־הוא אשר לשמו כדאי הכל, ואינם שקולים כלום כנגד המעט שיש לאדם כשהוא עומד צעד אחד הצדה, באותו שפע שבלב, אותה ידיעה ודאית ואוכלת שאין מנוס מו התוגה, מן הסוף המתקרב, מן האפור שישחיר לבסוף ויהי תם ונשלם.

חה־חה – אמר בשטף – פתאום תוקף אותך דבר ואתה מצטדד אי־כה ומצית סיגריה בזנבה של אחרת, ויושב ויונקומתכווץ אל קרבך, ומתקפל, ואוטם עצמך לכל, ותופש איזה רוח אחרת, אל תצחק, של דבר אחר יותר נעלה, של מהשל אינני יודע מה, ואני זוכר עדיין איך בחדר האמבטיה, פעם, משכבר הימים, כשהיו מחממים את המים בפרימוס הגדול, והיה חושך בחדר והחלל מלא רעש מופלא, ופכפוך המים והלהבה, מקצתה כחולה־צחה, ומקצתה צהבהבה־אדומה, והייתי יושב על הרצפה לעומתה, ברגלים משולבות, ונדמה לי שהייתי מתפלל למשהו, לאלוהים, או למה, ולוחש לי על דבר תמוה, דבר שאין להסביר, איזה דבר שכזהאו ככהחה־חהנצחאבל מה, אני מקשקש ואתה שומע, ואחר כך ירד גשם ויהיה לילה, ויהיה, אינני יודע מה, והכל יעבורולבסוף מה מתברר – שכל זה אינו אלא, מסתמא, הבהוב חיוכה של נערה אחת, וזה העיקר. ולכאן נוהה הכל.

היתה שקיפות לחה ובוהקת במרחב, השדות היו מפויסים, הזיתים היו מנמנמים בתוך יניקתם, וקרירות שלפנות־ערב היתה מהלכת ומעוררת יותר את הצורך לומר ולומר ולומר. פתע חולף רתת בגווך. נפקחות עיניך ואתה רואה ברור מה שכבר אין להשיב. מה שהוחמץ עד הנה ולא יתוקן. מה שהוחסר, מה שחבל שלא בא עד תומו. וכדי להימלט ממדוּשה זו, היינו אז אגב הליכתנו בכביש הרטוב, היינו נזכרים איש איש בנערתו, והיינו רואים בעליל כיצד בבואתה קיימת וחיה סביבנו, בצביונה שלה, בבושם ישותה החריף, החדש, הדק, ככל מה שנוח לאדם, ככל מה שנאה לו, ככל מה שהוא חומד בה, נערה באביב נערותה, ואוהב בה, ומתאווה לה, והרבה יותר מזה, עד שאין עוד אלא לשתוק הרבה יותר כדי שלא לזעוק הרבה יותר, והלכנו הלאה.

ומיד היה חבל שישתנה משהו. חבל היה שיהיה אחר־כך. וחבל היה גם שאין אנו יודעים בדיוק מה זה בדיוק כאן ואיך זה בדיוק, ומה זה אותה רתחה מטושטשת, דוחה ומושכת, מבחילה וקוראת כאחת, שמפרפרת עמנו ומעברינו וטווה חוטים ומנתקת חוטים, ומה היא זו ההרגשה שכל זה רץ אל סופו, וכי אמנם מיד ירד הגשם, וירד הלילה, ונגיע למקום שנגיע, ויתם הכל.

והיה כל זה עד כדי כך, עד שהציקתני תשוקה עזה ליטול ולחדול אחת ולתמיד, לולא הספקתי קצת קודם לכן, כרגיל, לקחת ולצחוק ולומר: ,,מוזר שטוב כל כך אנחנו איננו רגילים להוויה שקויה כזאת, בתוך היבושת שתמיד – הרי לך זרמי מים!”

שכן עתה יצאנו אל השדה הפתוח, זה שהיה מעולם מאובק וסדוק וחרב, שהיה אחוז צהובת מסנוורת עינים, מקץ חורשת הזיתים הכבודה, ונתרחבו עלינו הגבעות, ומלוא חזותם נשימה בריאה וברזלית, ורוח קרה היתה מרגשת צמרמורות חולפות, במפרקת ובכתפים, ובתעלות שמעברי הכביש, ובשלוליות שבשדות המוריקים והמשתחממים, ומריצה בהם תלמים קלים ורדופים, ובהמולת מים מבקבקת נשאו התרגשות בגלילים העכורים שקרעי עננים צחקו בהם והד ירוק ונחת שקויה, ערבה, מיוחדת, וקצת זרה, וחריפה בזרותה זו, עד כלות הנפש, ואדם לא נראה, והכל היה טרוד ועסוק בשתיה ובשקיקה רבת־אד, ועם זה עדיין אותה צביטה מגדת כי נערה אחת, פלונית, חמודה כל כך, מגרה כל כך בתום נערותה, בבוסר רכותה, באושר המבטיח הגנוז בכל אשר לה, עדיין מחייכת זו לעומתנו – וטוב לעזאזל בעולם הזה!

ידעתי כי תוגה היא, ואמרתי להביאו לידי חיוך, לומר מלה קלילה וחביבה, להשכיח מה שצפוי ובא ולהורות על אורים־זהרורים שהיו נתלים בפאתי עננים, כנזמים שהלכו וגדלו עד שהיו למכתות אורה, ולשטחי סומק, שבקרבו אופל אחר, ולא ידעתי מה אומר, ונשאתי אז קולי המשובש ופתחתי בשיר: לה־לה־ל־ה־ה – – לי־לי־לה־ה־ה! וחדלתי והגנבתי מבט אליו. ואף הוא הגביה גביניו וליכסן בי מבט ופרץ בצחוק:

"חה־חה, קר!”

אלא שבינתים קמץ ארבע אצבעות אל אגודלו ליתן טעם לדברים הבאים, ולהסביר וללכת במחוגי זרוע: – הם אומרים אלי שכל אלה אינם אלא קטנות ותלישות ומק־רקק; אדרבא – הם אומרים אלי – הרי לך עבודה לאדם כערכך. לכאן הם אומרים יצוק הכל. ואני מתלהב וקופץ וטובל טבילה מעבר לראש – ומחר־מחרתיים מתרחש ובא עליך יום אחד, ושעה אחת בו, וחסרה לך אז שעה אחרת, שעה קטנטנה אחרת – ונראה אז הכל חסר־דמות וערך, נבוב ופעוט, כה חיצוני ותוכו ריקן, ומפיח מליצות־סרק, עד שמתעורר בך מרי ומבקש להחלץ מכאן מיד וכרגע. לבוא אל מקום אחר שאין אתה חייב בו לאיש, לא דבר ולא חציו. לסור מעל כל אלה שיש להם דעה עליך. לסטות מפני כל הקפריזות השנונות או הקהות של כל אלה שמקיפים אותך. להקלע אל מקום שבו ההתחלות אין סופן מטפח על פניהן, ולקחת דברים אחרים, באופן אחר, ולצאת ולבוא אחרת, בדיוק כאשר ינהה חפצך.

הצפרדעים בשלוליות החלו כבר מרתיעות וזזות ומקרטעות ומכינות עצמו לפתיחה הגדולה, ורעי התלהב יותר: קופצת עליך שעת חולשת־דעת. רצון להתמוגג. להתעדן. לעסוק בדבר שאין לו קול. להספג אל חשאיות פורה. לפשוט רגלים ולעשן סיגריה. לקטוף פרח ולהטמין בספר. לשמוע צלילי פסנתר רחוק. ללכת לישון מכוסה היטב. ועצבות, רבונו־של־עולם, עצבות של כלב מוּדח. אומרים הם אז אלי: עזוב, שוטה,אזור חלציך ועזוב כל אלה! למי בעולמנו זכות לשבת ולחפש לו שעה עדינה? למי בכלל זכות לשבת בבית? ישיבה שאדם יושב לתפוש את הסתויות שביחס הדברים הנאים אלה לאלה, דברים ללא משקל לעומת כל המשקל כולו של הדברים כולם? יוצאים ומעכסים את הלשון עם אחד בחור זה או אחר, יוצאים ויושבים בצוותא ופולטים גחוכים מצחינים ושאינם מצחינים. יוצאים ושרים עם מישהו שיר בשני קולות. יוצאים ומתגעגעים אל נערה אחת שלא תבוא, שרחוקה היא, ושאף שלא תבוא, חבל שלא תבוא, שרחוקה היא, ושקסם מיוחד ברחיקות הזאת, ומייחדים את הלב למצוא אלף דברים שאפשר היה להראות לה כאן, ולהתפעל באזניה לו באה. אותה שהיא תמוּרה ושהיא נבונה לשמוע; או שיוצאים ומטיחים באויר קללות עבות ודשנות ומריצים את הבחורים אל השדה.

העולם התחיל מתקדר. הגבעות שמעברים לבשו גאות והחומה הכבדה החושקת לאופק היתה זזה כבדות ובטוחות,  מקרה וסוככת והולכת מעל ראשינו וצבעיה הכבדים עמה, כחול וחום וירוק, ועוד מעט תבוא אותה שעה שבה העולם מתלקח בהתלקחות שבטרם שקיעה, אם רק לא יתכסו השמים קודם לכן, וכל אותה התלקחות לא יבוא ממנה ולא יצא דבר ותתחולל לה אי־שם ממעל לעבים.

מועקה מועקה – החרה המשיך רעי אפשר להחשות יום אפשר להחשות ימים רבים, אבל מה בצע בכל זה – לאן זה מוליך, זה הדכדוך הבלתי־פוסק, זה הטעם העיקרי החסר, אותו זה שעושה את העיקר לעיקר, זה שבלעדיו אינו אלא היינו־הך מה יעשה אדם בלי הזה הלז? פתאום לא איכפת לך אם תזרח השמש אם תשקע. אם ירד גשם אם יחדל, אם יבוא מישהו, אם ישאר במקומו – נעשה לך מין היינו־הך ארור, מוכה גרב צהוב, אתה נפחד למחשבה שכך זה עלול להמשך מי־יודע עד אנה, אתה נרתע מפני הסכוי הרובץ לפתחך: להעלות פימה ולהשלים עם הטנופת, שמא ימלט פעם מפיך ריב לך עם כל הסובב, אין הם יודעים מה לך – ואין אתה יודע מה להם ולך, ומדוע תחת כל הדבורים האלה אין פשוט בועטים ונושכים ושולפים סכינים.

אתה אוסף אגרופים. ואתה ממשיך לעבוד, אתה מתפרק שם ומתפרק כאן. פתאום בא יום אחד יפה והשמש זורחת. פתאום בא מכתב והנפש מלבלבת. פתאום אתה נוסע ורואה הרים רחוקים, פתאום צוחקים הרבה – אולם אין אלה יותר מניצוצות, או שלפוחיות של הבל. ביסודו של דבר השחור הוא שחור, והיגון הוא יגון והקרביים מוצצות מוצצות מוצצות: לאן אתה, לאן בן־אדם! התזכור את הסימפוניה ב־G-Moll – הנה הפירוש ג' מוליות שבחיים. להיות בתחום האור, בלב התכונה, לראות הרים, לראות אנשים, להיות יפה, לאהוב יפה, ולהכיל למטה מכל אלה מאורה של צפעונים מפרישים יגון. יגון אוכל, אותו יגון חשאי, הכורך וכורך כל מה שיש ומשחילו על חוט אחד של יגון. מין איסטניסיות היא. מין דקות של עמידה בין דברים שבעולם. מין השקפה היא על העולם ועל החיים, על נערה אהובה. על ימים יבואו וימים עברו, ועל חבר, ועל ספל־קפה, ועל אני־יודע־מה, מין השראה מופשטת המרחפת סביב הכל ועוטפתו במשי משלה, בקורים מיוחדים ־ אותה ג' מוליות שבזוית הראיה, שבמידה ההנאה, שבדחף הדוחף להאמין ולרצות במשהו. אמור, לאו כל זה מוביל?

אותה התלקחות שבעננים, באמת לא יצאה ולא באה, והתחוללה מסתמא שם ממעל לעבים, וכל אותם הגוונים הלוהטים, החגיגיים השועים למרומי־נצח ולאהבה רותחת, והסגול המכביד והולך כיין, והאדום המכחיל והולך, והחום העשיר המזהיב וקורן – כל אלה לא יצאו ולא באו, וחשכה וריח גשם קרוב, ולילה ממהר ורמזים שקופים שרמזו השדות הנלהבים שהגיעה לזרים עת להסתלק ושאנא יותירו אותם לבדם עם הגשם הלילי הלכו וגברו בחלל הרטוב והמוצן.

לאן כל זה מוביל? כלום יכול אתה לתאר שדה אחד כזה, שיש בו מקום לכל־כולך, על תהפוכותיך, להספג בו ולצמוח ממנו, ולהוסיף ולתת כל מה שיש בך וכל מה שמתרחש והולך בך, בכוח מעשה, בתחבולה, בחריפות מזימה, ובלצון קורץ יש ובעקשות ויש ובאהבה, ופעמים בשקידת נמלים, או בהעזה ובדמיון, בהרפתקאה וביום־יום, אפשר לתאר מין שדה כזה שבו ייטב לאדם האחד, ולחבריו סביבואו אולי נאמר אחרת: אתה מוליך מכונה וחש פתאום באיזה זרימה עוורת של כוחותיה רצד וחלחל ובוא אל דמיך, דרך כל רמ”ח ושס”ה שלך, רטט של עצמה בשלה, נוהרת במלואה, משומנת וסכויה, גמלה כל צרכה, מותאמת עד גמירא, עד שאין כמלוא זרת בגופך שאינו נפעם ושוקק עם זרם חי זה של און, הנוטל ומכפיל כוחך כך וכך מונים, וקורא לחג חרישי אגב אחיזה במוסרות הכוח הזה, המרצרץ ורוהט מתחתיו ונשלט נכנע בידיו, ואתה מתאפק ובנחת אוחז בהגה, גם יהיר וגם צנוע, וגברי כל־כך, וככה, הנה תראה חיים!

ממש הרגשנו איך האדמה מתייחמת והולכת ורגשתה מתעצמת, ואיך ממהר העולם ומחשיך ואיך ממהרים מסכי העננים להסגר מעלינו ואיך פתאום בדידות וזרות וקור ואימת־מבול ירדו עלינו ומיתר לא־נוח החל נפרט, לולא שעדיין לא החל הגשם, ועדיין לא כבה האור, ועדיין היתה הדרך נמשכת לפנינו ואיש את אחיו לא יטוש, לא יטוש, לא יניחנו להוותר בודד.

שכן כך יפה לו לאדם – הוסיף רעי לאחר שעיין בדבר – להיות נמשך ובא אל מקום שכל־כולו כה שוקק ורוצה בוומוכן אליו, ונועד אליו, והריהו מאושר כל־כך, מוקף חדוה של שירה, של יופי, של התאמה כזו העושה את העולם רחב יותר, חפשי יותר, נשימתו קלה יותר, וחיוניות מפעפעת באשר תפנה, משל לאותו שוט זעיר ופעוט ושמח הצף למלא יעודו מוקסם בתוך הריר, אלה ימים של פלא, לקראת זו הביצית הממתינה לו נרגשת, מאושר למלא צו חייו, כל תוכן חייו, לבוא ולהביא מחייו קרבן מפרה, ונפעם ונפוג עומד על גביו העולם כולו, גוחך, מאושר ונעשה יפה לשעה אחת קלה!

– ”כך” – אמרתי אז, חש כי התחום היבש הולך ומוּצר סביבנו ונדיפת גשם רודפת ובאה, ועוד רגע תדביקנו־תשטפנו – ,,השמש כבר שוקעת”. הדבר שאינו־נוח גבר ונתעצב וחרדה מיותמת פתחה תאניה, וגם תן בשדה קונן אי־כה, ואיש לא נענה לו. ורק הצפרדעים היו רוננות והולכות, מהללות והולכות, מגבירות ועולות, ומקימות בהבל קרקורים־לחים אלף בניני פלא, צצים ושוקעים ואינם יכולים להסתיר את הניחושים הללו, ניחושי זעקת אב־שכול, ניחושי לב – דואג, מתפלל, מתחנן, ושערי שמים נעולים, ועוד אמרתי: "וכלום כל זה מן ההכרח?”

על מה אתה שואל? – נענה רעי אלי במאור פנים שזרח גם באפלה המתכווצת והולכת – כלום תוכל להשיע עין מן הדברים? אולם השד יקח אותם. יאללה – אני אומר – אם תהא טנופת היה־תהיה זו בין בה וכה. נשים אותה איפוא למטה, ונרכב עליה. חה־הה! אתה אינך מאמין לי, מה?

בוא אסביר לך דבר: אם מחר יצאו החבריה – לא אוכל אני לשבת בבית. אם הם לא יקראו לי – אלך אני אצלם. אם הם ידחו אותי – אחזור ואבוא שנית. אם יאמרו לי שאינני צריך ללכת – אומר שאין זה עסקם. ואם גם אדע ידוע אני לי בתוכי שאינני חפץ ללכת – אשוב אומר שאין זה עסקי. כי באמת אינני צריך, ובאמת אינני חפץ ללכת, ובאמת כך – אלא שאני אלך. ואלך.

מדוע? פשוט: לכאן נושבים הדברים. וזה הכל.

ואם תשאל אומר לך עוד: כשנלך כולנו, באותו ערב ובאותו לילה, ובאותה דרך שנלך – אני, מסתבר, לא אחזור. מנין לי? ברור. לכאן נושבים הדברים אלא שאל תהא חושש – אתה שומע – ולא צריך! – – –

לפי שכבר התחזקה בינתים הרוח נצטרך בסוף דבריו לצעוק כדי שישיגו דבריו את אוזני, ואולי גם נטרפו דברים אחדים ברוח, אולם אני, מסוער בכנף הרוח, היה בלבי לומר לו, והתפרץ מלבי לומר לו, וגם כמעט שאמרתי לו – לולא בהתלהבות אפלה פתח אותה שעה הגשם והתחיל קולח שוטף ואנחנו נדחפנו לרוץ. –

 

ס. יזהר, שנתון דבר תש"ו עמ' 107 – 118.