על "דהרות אבירים"

א.

יולי 1958. חודש מאז יצא "ימי צקלג" לחנויות ועדיין אין תגובה. כלום. את מה שהולך ליפול עליו ילמד יזהר רק בסוף החודש, במסיבת יום ההולדת של עגנון.

אובייקטיבית הדממה הזו מובנת – יזהר הניח לפני הקוראים שני כרכים עבים כתובים בשפה המובנת רק למעטים, במבנה חדשני ללא תקדים, והעוסקים בדברים קשים ולא נעימים. תגובה רצינית לא יכולה להופיע בבוקר שאחרי. אבל ההסבר הרציונלי הזה אינו מרגיע את מי שיצא לשבור את השיא העולמי.

אולי כל המבצע ההרואי שלו בן שמונה השנים לא היה אלא נפל מטופש?

אחד ממשלי קרילוב מספר על נמלה גיבורה (חומית?) שלא רק שהרימה גרגר כבד נורא אלא אפילו קנה קש שלם. חברותיה לקן מעודדות אותה לצאת לככר השוק ולהראות את יכולותיה. ושם, בצידו של גברתן המנפץ שרשרות ברזל בשיניו ומניף סוס מעל ראשו – איש אינו משגיח בנמלה המרימה קנה קש.

הוא חש שכל העניין, כולל תקוותו שלו, היה מגוחך, מופרך, דון קישוטי. שהוא סתם חמור. והוא נזכר באירוע המופרך של מרוץ החמורים בו השתתף בנערותו, ויושב לכתוב את "דהרות אבירים".

הסיפור נפתח ומסתיים בחמור שמנסה להגיד משהו לעולם – לוּ רק היה זה מקשיב – ומה שיוצא לו היא נעירה.

כך בהתחלה: “מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.”

אבל העולם לא מקשיב. את העולם זה לא מעניין. וכך גם מסתיים הסיפור:

בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה”

ב

לא רק יזהר שואף לגדולות. אחיו הבכור ישראל הולך בגדולות לא פחות ממנו, ושואף – לחמור גדול:

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.” (‘אחי חמור גדול’ אינו שגיאת הקלדה, כך במקור). “שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.”

שאיפת הגדוּלה מביאה על האח את סופו כשהוא מתחרה ברכבת; ועוד לפני כן מביאה עליו כשלונות מפוארים פחות כגון "מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור אַל תזכירו ואל תזכּרו… “ או לרכש האבטיחים הגרנדיוזי ש"בסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה".

ג

עוד ראיה לחמוריתו מוצא יזהר בטבעת. “בלא טבעת, תדע אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.” וד"ל.

ד.

חמור מסוג נוסף הוא שמעון, בן דודו של יזהר מצד אביו.

בניגוד ליחיעם, בן דודו מצד אימו, שכמו יזהר חי בעולם הספרים – שמעון הוא איש הקולנוע (ובאותם ימים הראינוע): “שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה.” (סינימה=סרט).

וכשהוא רוכב על החמור הגדול גם הוא בעולם הגדולה והתפארת. הוא “גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת.”

ועוד מעט יכה שמעון מכה גדולה ברעים: “שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – […] היכה שמעון באלפיו"

גם גדולת הנצחון הזה מתנפצת אל קרקע המציאות כששמעון נופל מן החמור ושובר את ידו. ואז באה ההכרה הכואבת כי הגדוּלה לא נועדה לו, וכמה שלא יהיה גדול – רק חמור גדול יהיה:

בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.”

והרע מכל הוא ההחמצה של הרגע בו יכול היה לזכות לקשב, לקשבן של זהבה ודוידה האהובות: “ כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד […] וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו, והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש"

ה.

אז לא ללכת בגדולות? כמה חמור הוא השמח בחלקו?

יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו"

לא משמח ביותר, כנראה.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד.”

לא רק לנצח לא שואפים הצמד הזה, יוסי וחמורו, עצם השתתפותם במירוץ נלעגת: “הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו הריהו פונה וחוזר ישר הביתה. אל אבוס בעליו!” “עכברו של יוסי […] עבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך”

ו.

אבל אם חמור – אז חמור עד הסוף. ותמיד לכתוב נכון ו"לאמור נכון עד זוב דם", ובלי לוותר.

תמהני עד כמה אנשים צעירים מסוגלים לקרוא את המסופר, להבין אותו, ובפרט לקלוט את כל משחקי האסוציאציות שישנן בו – כיום כשחדלו ללמוד תנ"ך.

דווקא סיפור זה מצטיין בריכוז ובכמות הגדולה של מילים נדירות, יחידאיות שבו, ובהטיות סהרוריות של שמות ופעלים. מין התרסה כנגד אלו שקשה להם לקרוא סיפור של חמור.

תיבנו השיפודי’ (האוכף ממולא בתבן שגבעוליו מבצבצים מתוכו ודוקרים את ישבנו של הרוכב); מִסְבך רשתות העפאים’ (ענפים צעירים סבוכים זה בזה) ‘כידודי השמש’ (הבהקי השמש) ‘מטליפים’ ‘נטליף’ (ההליכה האופיינית לחמור, על טלפיו(רגליו)) ‘נֶקש’ (נקישת) שפלנים (כפופי ראש, מכונסי זנב) נבוּק ובקוּק (ריק ומרוקן) זרבובו (חטמו) עקודות פסי לובן (מוקפות בפסים לבנים) ליל קטב מרירי (לילה של שדים ורוחות [איוב]) קרבול (חומר חיטוי) חרורה (מחוררת) הערינו (שפכנו בנדיבות) תומר מקשה (צלמית של תמר) סינימות (סרטי קולנוע) צפורי נחמדי (באידיש: אינגלע פייגלע [וגם ביאליר]) גביניה (גבותיה) יבבת ניכפים (קולות שמשמיע אדם בהתקף פסיכוטי\ מחלת הנפילה) מדחפות (נדחף חזור והדחף) דלוע (דלעת) גזוזן (מוזג הגזוז בקיוסק) משציפם (גורם להם להעלות קצף) מטוייף (זרוע טיפות) לטאין חמקמקין (לטאות חומקות) רהטה (דהירה מתונה) באין מכלים (ללא התנגדות ועלבונות) חוטט (מחטט, בפראות) סילוּד (בחילה, אי־נעימות) אפסר (חלק מריתמת החמור) משעטים (שועטים) בוצין (סוג של קוץ) נפרעים (מקבלים מקדמה, “לוקחים פור"), מהוה בהוה (משומש, עייף, חסר תוקף) ערוד (‘זברה’) רכבותיו (הארכופים שלו) נתהלם (לקה בהלם) צבה (מתנפחת) איבזמו (רכס את האבזם) דרדקיו (תלמידיו הקטינים)

ז.

דהרות אבירים" כתוב ברוחם של "שלשה בסירה אחת" ו"מועדון הפיקוויקים" – הומור אנגלי. חלקים ממנו הם פרפרזה על קטעים מספרים אלה.

כך או כך – "דהרות אבירים" זרוע פנינים נפלאות. מרגישים איך נחה עליו הרוח כשכתב.

הנה אחדות.

גם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים.”

לא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום"

אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול)”

חמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית!”

השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו)”

כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.”

פוליפוניה


גוויה נרקבת, כדור־עף ושמש גדולה

בכתבה עיתונאית, או במחקר על פרק בהיסטוריה עוסקים לרוב בדמויות אחדות כשלכל אחת מהן סיפור משלה. מקובל לספר סיפורים אלה בפרקים נפרדים, ומוקד הסיפור עובר בהם מדמות לדמות. אקרא לסיפורים כאלה "מונופוניים".

את סיפוריו של יזהר ניתן לחלק לסיפורים "מונופוניים" (שאותם נהג לשלוח לפירסום בעיתוני ילדים או הגדיר אותם כ"צדדיים") – ולסיפורים "פוליפוניים”, בהם שאף לספר את הסיפורים השונים בעת ובעונה אחת, לספר אותם סימולטנית.

זו תוצאה ישירה של ההחלטה שהסיפור יהיה צמוד לציר הזמן ויתקדם איתו דקה אחר דקה, כשלעולם לא יהיה בו “לפני כן” או "אחרי כן”, אלא תמיד עכשיו. החלטה זו גררה תוצאה נוספת [מגישה זו] והיא העדר היררכיה, ועל כן הטרגי, המגוחך, הטריביאלי והמטופש מעורבים זה בזה בלי סדרי עדיפויות כלשהם. אם במוסיקה מנוגנים קולות שונים במקביל, בהרמוניה או בדיסהרמוניה, הרי בסיפורת שילוב הסיפורים זה בזה, במקביל, קשה יותר. יובל שמעוני (הרבה יותר מאוחר) בחר לספר בצידו האחד של הדף סיפור אחד ובצידו השני סיפור שני. יזהר בחר לספר את הסיפורים השונים באותו פרק, באותה פיסקה ואפילו באותו משפט.

יש לזהות את ההבדל בין כתיבה כזאת ל"זרם התודעה". נזכור שיזהר לא קרא בתקופה זו את ג’ויס או את וירג’יניה וולף, ודאי שלא את אלפרד דבלין. לאו דווקא התודעות השונות של הדמויות נשזרות זו בזו, ובוודאי שאין מדובר ב"תודעה קולקטיבית", כמו שטענו מבקרים אחדים שהתקשו בקריאת הכתיבה החדשנית והתובענית הזו. מדובר בסיפוריהן של דמויות אחדות, מהם מתוך הרהוריהם וחלומותיהם ומהם לגמרי מבחוץ, בתיווכו של מספר כלשהו, ולפעמים אלה סיפורים של דמויות חסרות תודעה, כגון השמש השמיים והארץ. אולי מוטב להשתמש בהגדרות מודרניסטיות אחרות, כמו "קולאז", במקום להיתלות בזרם התודעה דווקא, ואולי כדאי פשוט לקרוא.

מטבע הדברים שקריאה בסיפורים המסופרים כך היא תובענית, ודורשת קורא מיומן ובעל זכרון טוב. (הזכרון של יזהר ויכולתו להבחין בפרטים היו פנומנליים, בנוסח ‘קים’ של רודיארד קיפלינג). אם אצל צ’כוב האקדח התלוי על הקיר במערכה הראשונה יורה בשלישית, הרי ב"ימי צקלג" יש אקדחים רבים, חלקם על הקיר במערכה הראשונה וחלקם תחת הכסא במערכה העשירית אלו יורים במערכה החמישים ואלו בשמונים ושבע, והמספר נותן הרבה קרדיט לקורא שיזכור איזה אקדח היה איפה ומה פתאום הוא יורה. חוסר ההיררכיות יכול להקשות על הבנת הנקרא; כך למשל רק בדיעבד נתפסת חומרת המחדל שבהפקדת נשק הנ"ט היחיד בידי צוות שלא אומן בו, נוכח התקפת שיריון המתרגשת ובאה, או בכך שהפגזים רובצים במחסן במקום שיהיו בידי התותחנים. כשהתוצאות לכך מתבררות, הקורא כבר נמצא במקום אחר ועלול להחמיץ את משמעותם הגורלית.

כדי להבהיר במה מדובר אסתפק בדוגמה, בשבריר של דוגמה. היא לקוחה מפרשת הכיבוש השני של המשלט "חרבת מאחז– צקלג", ומדגימה את דרך הסיפור הפוליפוני־סימולטני של כאן ועכשיו. לצורך ההקשר, אפרק בתחילה את הפרשה לסיפורי הדמויות השונות המסופרים בה, ואחר־כך אעבור לשבריר הנ"ל בו מתקיים איחודם.

*

הכיבוש הראשון של "צקלג" הסתיים במנוסה מבוהלת של "מחלקת מוטה". ראשוני הנסים היו מוטה המ"מ ושמואליק הטבח (ראש ה"מערכת" ותחתיתה) – בתואנה שהם מסיעים פצוע למרפאה, ויחזרו ממנה עם תחמושת.

בערב המחרת יצא כוח גדול יותר לשוב ולכבוש את "צקלג". גם הכיתה של גידי, ממחלקת מוטה, שבה ונכללה בו. הכוח לא נתקל בהתנגדות, ואחרי הכיבוש הוסע רובו חזרה לבסיס; רק המחלקה של זאביק ובה המ"כ יאקוש נשארה והתחילה להתחפר. עם הנשארים נמנו גם אנשי "המסייעת": קובי החבלן ושני עוזריו, שלשה רגמים וטווח (ברזילי), ואנשי המפקדה: עמיחי החובש, שמואליק הטבח, שייקה הקשר.

רפי ודויד, מאנשי גידי, נרדמו מותשים על גל זבל שנמצא במקום ופספסו את ההסעה חזרה לבסיס.

גוויתו של אורי, סמל המחלקה של מוטה, זרוקה אי־שם בשטח והידיעה על כך מהבהבת כל הזמן בשולי התודעה.

המספר אינו ניטרלי ביחסו לדמויות. לחלק מהן, בעיקר מפקדים, הוא מתיחס באירוניה, אם לא בלעג ובבוז. עמן נמנים מישקה מ"פ המסייעת, המיטיב לדאוג לעצמו, זאביק המ"מ, הפראזיולוג הממסדי, ספי הקמ"ן הנלעג, וקצין התותחנים שלא מסתיר את פחדו. לחלק אחר מהדמויות הוא מתיחס בהזדהות ובחמלה: קובי החבלן המשורר, המבקר קשות את הדרך בה חונך בקיבוץ, יאקוש המ"כ הקשוח, המורד ב"התיישבות העובדת", בברנר ובגורדון גם יחד. יש דמויות שהוא פשוט אוהב, כגון עודד אמיץ הלב, ויש דמויות שאינן אלא קריקטורה, כגון שמואליק הטבח או פמפיק ה‘גוצון השמנמון’.

ומעל כל אלה ישנה עוד דמות אדירה, רבת נוכחות: השמש, שסיפור תנועתה בשמיים ועוצם כוחה על הארץ מסופר רגע אחר רגע.

ואלה הסיפורים המתארים את פרשת ההשתלטות השניה על "צקלג", מאז הושלמה ועד הנסיגה השניה ממנה [ואלה כמה מהגיבורים המשתתפים בה].

1 נתן הפיאטניק מתלונן על כאבים ומוחזר לבסיס. עודד, הרץ המחלקתי, עז השרירים והרוח מתמנה ללא שום הכשרה מוקדמת לפיאטניק ופמפיק – לעוזרו. מעתה שני ההפכים הללו הם צוות הנ"ט. “סמוך".

2 קובי חולם להתמזג עם הטבע אך התפקיד קודם והוא הולך להתיעץ עם זאביק המ"מ בעניין הזמן המתאים למיקוש נגד השיריון העתיד להתקיף. זאביק פוסק כי המיקוש צריך להיערך בחשכה, ומציע לקובי שעד אז ישוטט סביב ויחפש את גוויתו של אורי.

3 רפי ודויד מתעוררים על גל הזבל לקול צלצול המזמין לארוחת בוקר (אחד מקטעים מצחיקים רבים מאד השזורים בסיפור). המצלצל הוא שמואליק הטבח ודויד מתנפל עליו (קל יותר מאשר להתנפל על מוטה המ"מ).

4 רפי ויאקוש הם בני מושבים. רפי הוא מושבניק־ממשיך, המכבד את אביו ומתכונן לשכלל וליעל את המשק; יאקוש לעומתו מתכוון לעזוב את המושב ומבקר בחריפות את הוריו ואת החיים צרי־האופק ב"התיישבות העובדת". רפי ויאקוש אינם חדלים להתנצח, וזאת תוך שרפי אינו מרפה ומנסה עוד ועוד למצוא הסעה חזרה לבסיס ואיכשהו תמיד מוצא את עצמו אחרון בתור.

5 זאביק המ"מ מטיף לקונפורמיזם, ונתקל בהתנגדותו החריפה של יאקוש.

6 כמו גוויתו של אורי גם הצליפות נוכחות במקום, וגם לסיפורן מקום בין הסיפורים. צליפות הן עניין מפחיד ביותר, וביחוד כשמקורן אינו ידוע. המכוּנה ‘יוחאי־של־בתיה’ קונה את עולמו כשהוא פוגע בצלף.

7 סיפור שלושת הרגמים המתעקשים להשאר בבור בו נהרגו קודמיהם מסופר בנוסח של טרגדיה יוונית שסופה המר ידוע מראש ואין דרך למנעו. ברזילי הוא המקהלה המתריעה ומקוננת על כך.

8 עמיחי החובש מתגעגע לחברתו והגעגועים מכנפים אותה למלאכית רבת יופי.

9. השמש משלימה מהלך שלם ממזרח למערב, מתקווה בבוקר לזועה בצהריים ולתפארת שאין משלה בשקיעה. בקטע לדוגמא שלהלן השמיים מתוארים כאילו צויירו בזיפי מכחולו הקשה של ואן־גוך.

10 בהמשך לצליפות, וּ“לפי הספר", מתחילה הפגזה על המשלט. זו ההקדמה ההכרחית להסתערות שריון האויב. בדיוק אז מופיע במקום קצין תותחנים כדי לטווח הפגזת נגד. זה איש הבריגדה שהתחנך בצבא הבריטי והוא אנטי־תזה ארכיטיפית לפלמחניק (עיינו בספריה של נתיבה בן־יהודה). המספר שופך עליו קיתונות של לעג אך מעשיו אפקטיביים ביותר – יותר מכל מה שעשו או יכולים לעשות הפלמחניקים – עד שאוזלים הפגזים

11 אחרי השתמטות ממושכת של כל אנשי המשלט מחיפוש הגוויה, מופיע במקום אבי הסמג"ד הנמרץ ובפיקודו ובהשתתפותו נמצאת הגוויה המחוללת ומונחת בג’יפ על השמיכה של רפי, שהכין אותה שם בקפידה רבה לקראת נסיעתו הוא לבסיס

12 פמפיק, בתפקיד שדר ספורט כביכול, מדווח על משחק הכדור־עף בין נבחרות פלוגה א’ וד’.

13 שריון האויב מתקדם בחיפוי אש מרגמותיו. אין מה שיעצור אותו. יאקוש נהרג. אלו שנשארים בחיים – בורחים.

(כדאי להשוות ל"אנשי פאנפילוב" בן התקופה המתאר סצנה דומה – שריון מתקיף כוח של רובאים – ובו רובאי הצבא האדום נהרגים עד האחרון אך אינם בורחים; באחת השיחות בפרק טוען גידי כי "אנשי פאנפילוב" הוא הספר היחיד הראוי להקרא).

*

"פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נתעגל ונשתנה והבהובי־השיש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודואות בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב, האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומספר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה צד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים, במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים כקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שיער יפה מעל צואר נאה. בגדשי־שיער נפלאים כאלה. שיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות, עשיר גוונים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּובָּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניך נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, את ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחככים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אחהו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – 'אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.' שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות. הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן. בכל־זאת. הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלאככה. הס. אין עוד – 'ההוא התחיל לצעוק ולצווח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו' – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג'יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – 'עשר – שבע לטובת פלוגה ד' – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה וגם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)“

(ימי צקלג, זב”מ 1989, עמ’ 513 - 515)

אורי, קווים לדמותו

שנים רבות הייתה ארוחת הצהריים הארוחה העיקרית בביתנו. ואז, ביחוד אז, אם הייתה נחה על אבא הרוח, היה מספר לנו משהו. משהו שראה, משהו שקרא, משהו ששמע, משהו שעבר עליו. כולנו מחרישים והוא מהפנט אותנו בסיפוריו.

באחד הימים הגיע לשולחן נרגש ונסער במיוחד וסיפר על סירנו דה־ברז’ראק. לסירנו זה, אמר, היה האף הכי ארוך בעולם – ולפיכך גם היה הגבר הכי מכוער בעולם. ולכן, הסביר, למרות שהיה משורר נפלא וסייף מחונן ופולמוסן שאין כמוהו לא היה שום סיכוי שאישה יפה תאהבנו, או איזו שהיא אישה בכלל.

לפני שאמשיך, אזכיר כי כשאבא היה בן שנה, בבית אשר בחורשה בגבעה (שאז הייתה רק חורשת שתילים גמדים, או חורשת גומות לשתילה בלבד) הוא נפל מן המרפסת חסרת המעקה שבקומה הראשונה ושבר את האף. מאז היה אפו מעוקם במקצת ובעיניו מאוס למראה. הוא נעשה רגיש קיצונית לאפים, ותמיד השגיח קודם כל באפו של אדם ורק אחר־כך בשאר סגולותיו. וכמעט תמיד כשראה אותי היה הדבר הראשון שאמר "מאין צמח לך השופר הארוך הזה?”.

saloni-94d-part

ולסירנו היה האף הארוך ביותר בעולם וברור שהיה אבוד לו. למרבה הכאב, סיפר אבא, התאהב סירנו ברוקסן היפה, החכמה וטובת־הטעם (וגם העשירה כנראה – כי היא גרה בבית גדול בן שתי קומות מוקף בגן פורח המדיף ריחות בשמים).

אחד יפהפה בשם אנטואן חשק ברוקסן וביקש מסירנו שיעזור לו לפתוח את ליבה בפניו. היא רוצה שאשכנע אותה, טען, במילים, ואתה, סירנו, איש המילים.

סירנו, שידע כי הוא עצמו חסר סיכוי, התנדב לעזור לאנטואן העילג. הוא הסתתר בין השיחים מתחת למרפסת ולחש לו מה לומר. רוקסן עמדה למעלה על המרפסת והאזינה לדבריו.

אבא ציטט כל משפט, כל מילה שנאמרה באותו דו־שיח, כל דבר שירה שלחש סירנו, כל אנחת התפעלות וגניחת תשוקה שגנחה רוקסן – כשלאלה נלווים תיאור הבושם העולה מפרחי הלילה וקולות מקהלת הצרצרים.

רוקסן נעתרה, וקראה לאנטואן לעלות אליה ופתחה את דלתה וליבה לפניו – וסירנו מת מכאב.

כולנו הבנו על מה אבא מדבר והדברים נחרתו בלב.

*

עברו שנים רבות והתגלגלתי ללונדון, שם הציגו ב"ברביזון" את סירנו דה־ברז’רק בכיכובו של דרק יעקובי שאין משלו.

והיתה סצנת המרפסת, והיו עוד, ואז הגיעה המערכה האחרונה.

היא מתרחשת במנזר שאליו פרשה רוקסן לאחר שאנטואן נהרג. על ליבה מתדפק המכתב האחרון שקיבלה ממנו – מכתב אהבה שאין יפה ממנו – ושגם אותו כתב סירנו, כמובן. סירנו פצוע פצעי מוות, והוא שואל את רוקסן מה אהבה באנטואן. “את המילים" אומרת רוקסאן, "את המילים שאמר ואת המילים שכתב, רק את המילים אהבתי, רק מהמילים איכפת לי, ולא דבר זולתן".

“אתה," אמרתי לאבא, "איך זה שדווקא את זה לא סיפרת? אתה?!”

אבא הביט בי מופתע ואמר "באמת? לא ידעתי. מעולם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את המחזה וגם לא את הסרט. בסך הכול קראתי קרע עיתון ובו חצי מהביקורת על הסרט. זה כל מה שידעתי".

ויהיו הדברים הללו מעין מבוא להבדל בין ההיסטוריה המדוקדקת של קרבות חירבת מאחז, בין התחקיר שערך יזהר עליהם – ובין הספר ימי צקלג.

*

דוגמא נוספת, חשובה יותר אולי, לקשר בין תחקיר והיקפו, וסיפור ומשקלו, היא חרבת חזעה. בזמן שערוריית־חרבת־חזעה ב־1978 אמר יזהר לרמי ליבנה, עיתונאי ואיש ‘מצפ"ן’: "הייתי קצין מודיעין, לא המפקד בפעולה: הייתי במקום דקות ספורות כדי לבדוק משהו". יזהר היה, כמובן, מודע היטב לפקודת המבצע: לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף את הכפר הריק ברובו. כקצין המודיעין החטיבתי היה בין המכותבים על פקודת המבצע. הוא גם ידע למה הכוונה ב"מסתננים" – תפקידו היה להתחקות אחרי עיקבותיהם ולכן הגיע למקום – והוא גם ידע שרוב תושבי הכפר עזבו אותו עם הצבא המצרי הנסוג, כחודש לפני האירועים המתוארים בסיפור.

זה לא מנע ממנו לכתוב סיפור בגוף ראשון, סיפור של חייל פשוט, שותף למעשה ועֵד לו, אשר רואה במגורשים את אבותיו התנכ"יים היוצאים לגולה, ואף על פי כן אינו מסוגל להתקומם בפועל כנגד הגלייתם.

בשכבה עמוקה יותר, זה היה סיפור של אדם שאינו מסוגל להכריע. וכל היודע משהו על יזהר – זה היה סיפורו.

כי המעשים שהתרחשו בשטח היו הקולב שעליהם נתלה הסיפור – הם אינם הסיפור. הסיפור נבע מיזהר, מתוך תוכו.

*

התחקיר שיזהר ערך לקראת כתיבת ימי צקלג מתועד בפרטי פרטים, והמסמכים נמצאים בארכיון שלו בספריה הלאומית. התחקיר נסמך על המקורות הבאים: מאמרים וסקירות בנות התקופה (ראשית שנות החמישים) על הקרבות בחרבת מאחז; ראיונות עם ארבעה מהלוחמים שהשתתפו בקרבות; סיורים בחברתם או לבדו במקום, ביום ובלילה; עיון במפות טופוגרפיות; התייעצות עם מומחה על מצב הכוכבים בסוף אלול וראשית תשרי תש"ח; ספרי גיאולוגיה וכימיה המפרטים את המחצבים וסוגי האדמה במקום; המגדיר לצמחי ארץ ישראל.

שניים מהמרואיינים היו תלמידיו לשעבר ברחובות, תלמידים אהובים, מושבניקים, יוסי קבצן (היום צפריר) ועובד לדיז’נסקי, השלישי היה צביקה כסה מקבוצת שילר והרביעי פנחס זוסמן (סיקו). שלושת הראשונים היו תלמידי כדורי בעברם והרביעי איש הפקולטה לחקלאות. שלושת הראשונים זוטרים והרביעי מ"פ, כולם היו תושבי רחובות או סביבתה הצמודה ונגישים לו. יזהר חש אליהם חיבה ורחש אימון לדבריהם. הסיפור מסופר מפיהם ומנקודת התצפית שלהם.

מפתח השיוך של דמות ממשית לדמות ספרותית נמצא ב־Fig1, והיא טבלה שהכין יזהר לשם כך בטרם החל בכתיבה. רואים בה כי יזהר קרא ל"טוטו" – הוא יהונתן לוינסון – בשם אורי, ולמפקד המחלקה "מוטה".

1-sadak
Fig 1 – סד"ק

אבל לפני שנמשיך חובה להעיר כבר כאן כי "ההיסטוריה של הקרבות בחרבת מאחז" היא נושא מעורפל ושרוי במחלוקת. אפילו על התאריכים שבהם התחוללו הקרבות הללו אין הסכמה: בעוד הפלמ"ח גורס שהם התחילו ב־30 בספטמבר 1948 (יום חמישי), גורס מערכות (ו"ויקיפדיה" בעיקבותיו) שהם התחילו ב־29 בו. כפי שנראה, פוצ’ו, איש הפלמ"ח שהשתתף בקרב הראשון, שהסתיים במנוסה, ותיאר אותו בספרו אני פחדן אני אוחז בשתי הגרסאות גם יחד, וכך מוסיף מבוכה לערפל הקרב.

העד של יזהר להתרחשויות ביממה הראשונה הוא יוסי הנקרא בספר גידי, ונראה שיזהר העדיף את הדברים ששמע מפיו על פני כל מקור אחר – אם כי בבירור ומראש יוסי היה מקור חלקי בלבד.

פוצ’ו היה חבר ההכשרה וחייל המחלקה של טוטו. ספרו יצא לאור ב־1966, 8 שנים לאחר ימי צקלג. גם הוא קורא לטוטו "אורי" וליוסי “גידי" (או גדליה וגם גד).

אליבא דימי צקלג, היממה הראשונה התחילה בצהרי יום חמישי, בכיבוש הגבעה. היא הסתיימה למחרת, יום שישי, ה־1 באוקטובר, לפנות ערב, בבריחת המחלקה מהגבעה.

פוצ’ו מתאר את הבריחה בפרק שכותרתו "קבלת שבת", דהיינו יום שישי לפנות ערב.

בשני הספרים, אם כן, נכתב כי אורי נהרג ביום שישי לפנות ערב, וגופתו הושארה במקום על־ידי הבורחים.

אבל פוצ’ו מצטט את מערכות הטוען כי הכיבוש מחדש התרחש בלילה של ה 1/10, כלומר ביום שישי (מה שסותר את הדברים שכתב ב"קבלת שבת", וגם את אלו שכתב על היום שלאחריו, “שבת”).

באתר "יזכור" של הפלמ"ח כתוב כי יהונתן (=אורי) נהרג ב־2 באוקטובר (שבת) והובא למנוחות למחרת, יום א’.

פוצ’ו כתב כי גופתו של אורי הוחזרה מהמשלט, מרוטשת ומעורבת בחלקי מתכת, על גבי קומנדקר, ביום א’ בבוקר, והובאה לקבורה בו ביום אחרי הצהריים.

בימי צקלג כתוב כי גופתו של אורי נמצאה ביום א’, מרקיבה, אכולת רימה, כרותת ראש ועליה סימני התעללות, ופונתה מהמקום בג’יפ.

בימי צקלג שני האחראים לבריחה הם "אורי" עצמו, סמל המחלקה, ו"מוטה" המ"מ. הטענות נגדם נכתבות בימי צקלג בסרקזם ובמרירות. על הראשון, אורי, ארחיב את הדיבור בהמשך. על השני, המ"מ, מסופר כי בתואנה של פינוי פצוע והבאה דחופה של תחמושת הוא לוקח את הג’יפ מהמוצב, נוסע – ולא שב. האויב מתקיף, התחמושת אוזלת וללוחמים לא נותרת ברירה אלא לנוס מנוסת בהלה על נפשם. בו בערב מוטה שב ונפגש עם הכוח ומנסה לתרץ באוזני חייליו מדוע נעלם בשעתם הקשה ולא חזר אליהם עם התחמושת המובטחת.

אצל פוצ’ו נעלם "מוטל", המ"מ, לאחר שעזב את המשלט – ומתפוגג.

בסקירה שסקר מערכות את הקרב נכתב כי המ"מ נפצע בעיניו כשנסע להביא תחמושת, ולכן לא היה יכול לחזור. סיקו המ"פ מצוטט שם כמי שפגש במ"מ הפצוע ולקח אותו לשובל, לבית־החולים. פרטים אלה היו ידועים ליזהר. הוא קרא את הקטע, הדגיש אותו וכתב בצידו: “ברח". Fig2. האם ידע את "האמת" והחליט במודע להתכחש לה? או שה"אמת" כפי שרצה לספר אותה היתה שונה?

2-barach
Fig2 – גזיר מ"מערכות" הנמצא בין ניירות ההכנה של יזהר בספריה הלאומית. ההערות בעיפרון הן בכתב ידו.

כעבור כ־50 שנה נערך כנס של לוחמי חרבת מאחז. יזהר אמר באוזניהם כי התיעוד ההיסטורי של הקרב לוקה בסילופים ובשגיאות. אבל מנגד הזהיר מלהתייחס לספרו כאל האמת ההיסטורית כהוויתה. אדרבא, אמר, הספר הוא המרת ההיסטוריה במיתוס. במיתוס הפרטים נגזרים מרעיון ואינם מחוייבים לשום עובדה היסטורית.

ובאותו כנס פגש יזהר את מי שכינה בספר "מוטה”, הוא "המ"מ שברח”, וזה סיפר לו על פציעתו ועל החודשים הרבים שבילה בבית־החולים עד שמאור עיניו ניצל.

לאחר מכן סיפר לי יזהר על הפגישה עם "מוטה" ואמר כי כשכתב את הספר כלל לא ידע על כך שהלה נפצע, ומזל ששינה את שמו כך שלא ניתן לזהותו וכך ניצל הוא, יזהר, מגרימת עוול איום.

והנה, העובדות מלמדות כי היה יכול לדעת אבל לא רצה. הסיפור שלו לא התיישב איתן. ויזהר לא אמר אחרי כנס הלוחמים כי (נוכח התגלית) עליו לשנות או לתקן את הסיפור. הסיפור מתכחש ל"אמת ההיסטורית" אך בהגיונו הפנימי, בדרך שנבע ממחברו, בבטאו את קולו – הסיפור נכון.

*

כאמור, “מפתח השמות" שלמעלה מזהה את הדמות "אורי" עם טוטו, הוא יהונתן לוינסון.

האם הדמות "אורי" משקפת במשהו את אותו יהונתן לוינסון שהתהלך 19 שנים קצרות על פני האדמה? מה משותף בין "אורי" הבדוי לבין יהונתן המת פרט לכך ששניהם מילאו אותו תפקיד בכוח?

יהונתן לוינסון נולד בקריית־חיים להוריו מינה ויוסף. הייתה לו אחות צעירה ממנו ושמה מרים ובפי כול מירוּש. היא חייתה שנים רבות בקיבוץ בנגב, והוריה הצטרפו אליה בזקנתם.

יהונתן היה עמוד התווך של הכשרת מעוז־חיים: מזכיר ההכשרה ודוברה. הוא גם היה בעל הדרגה הצבאית הבכירה שבין אנשי ההכשרה: סמל. והייתה לו חברה: לא סתם אחת אלא נהגת הג’יפ החטיבתי (שבספר הותמרה ל"קובצ’יק" – הנהג היודע להסתדר).

“אורי" של יזהר הוא גם בן יחיד, וגם יתום מאם.

כך מתאר אותו יזהר, יוצא הישר משיר השירים:

“אורי, […] הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר […], בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, […] בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאה לו אופנוע, שיאה לו סוס רותח, […], שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן" (עמ’ 174)

רגע – מי היה בחייו של יזהר גבר “רחב שכם”? הגבר?

“(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול)” (סיפור שלא התחיל, "ספורי מישור”, 1963, עמ’ 193)

Israe4c
ישראל, האח הבכור

יזהר מסכם כאן במשפט אחד את יחסו לאחיו הבכור, את הפצע שמעולם לא הגליד, את אחיו שלתפיסתו היה ההפך ממנו: יפה, רחב־גב, החלטי ומקריח. יזהר, לעומתו, היה מכוער, שדוף, חסר יכולת להכריע – ובעל בלורית מפוארת.

ולמי היה יאה אופנוע?

“ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.“ ("דהרות אבירים”, 1958).

יותר מזה, לא רק לאופנוע יאה האח הבכור, אלא האח יאה לאופנוע:

"כשהיה אחי בא אל אופנועו כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפנה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו" ("סיפור שלא התחיל”, 1963). לעומת זאת את האח הצעיר משליך האופנוע מעל גבו.

DSC_6628
רשיון הנהיגה של יזהר באופנוע. תוקפו פג ביום שאחיו הבכור נהרג בתאונת אופנוע, ואימו אסרה עליו לחדש אותו.

 

מאז ימי צקלג – אבל לא לפני כן – חזר יזהר וסיפר סיפורי אופנוע: רוכב אופנוע מצילו מאבדון ולוקחו לתוככי האקסטזה ("הנשכח”, 1958): “אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול! ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.”

ואחרי שתיים בצהריים, אז "כשהמורים מתחילים להיות בני אדם", בוחר המורֵה להיסטוריה לוי סקונדה דווקא בו להיות לו מורה לנהיגת אופנוע, ("טיסת קרן־שמש”, 1995), וגם המורָה לאנגלית ג’ודי רוצה שיקח אותה לסיבוב פרוע על האופנוע; ואפילו התגלות אלוהית מתרחשת על האופנוע בלילה אפל אחד (“מבילו לתל־נוף", 1995).

*

יזהר הבן הצעיר גדל בצילו של האח הבכור, היפה, אהוב אימו שהקנתה לו זכויות יתר:

“האח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, […] וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, […] ויפה לו והוא יפה ושמחת אימו, […] ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו. שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי"ז בתמוז. ביום שהובקעה ירושלים, […], ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.” (מיקדמות, 80-1)

כי בעיני האח הצעיר, האח הבכור ראוי לא רק לאופנוע: הוא ראוי לעונשם של האלים.

פעם אחר פעם חוזר יזהר לקין והבל [דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסמו גם במעריב, 6.7.1990. יזהר נהג לחזור על דברים אלה]:

“חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.”

את סופו של אחיו מתאר יזהר כך (סיפורי מישור, ע"מ 182):

“הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל החרמש אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל." מפרקתו, אותו חלק גוף המחבר את הראש לגוף, נשברה.

*

יהונתן לוינסון נהרג מפגיעת פצמ"ר 81 מ"מ ב־2 באוקטובר 1948. גופתו המרוסקת הושארה בשטח כשהמחלקה שהיתה בפיקודו נסה על נפשה. בליל המחרת, מוצאי שבת, כבשו לוחמי פלמ"ח אחרים את המקום. למחרת, יום ראשון, הם מצאו את הגוויה והביאו אותה בו בערב לקבורה במשמר־הנגב. פוצ’ו מתאר את הקבורה לפרטיה.

גם הכוח השני הזה ברח למחרת ממאחז, והשאיר אחריו שלושה הרוגים ושני פצועים. כן, השאיר פצועים וחללים בשטח.

כשהמקום נכבש מחדש התברר כי האויב רצח את הפצועים והתעלל בגוויות החללים. ראשי חמישתם נכרתו. הגוויות התגלו רק עם הכיבוש השלישי, ב־5 לאוקטובר.

*

אחיו הבכור של יזהר נהרג בדרך לגברעם, לא רחוק מחרבת חצאץ, אחד מאותם כפרים "שהיו אי־כאן אי־שם ואינם עוד", וגם לא רחוק מחרבת מאחז. כולם ב"ברצועת יזהר" שם התרחשו הדרמות הגדולות שעליהן כתב.

אלוהים, אותו זה ש"יֵרד אל הבקעה" ההיא העניש אותו ושבר את מפרקתו – כך סתם? או על חטאי הוריו? או שמא משום שנענה לתפילת אחיו הצעיר?

אלו שאלות שלא הפסיקו להעסיק את יזהר כל חייו. האירוע היחיד בימי צקלג בו לוקח אורי חלק הוא מאבק על מעמדו מול גידי, הזוטר ממנו: השאלה היא אם אורי ירד אל גידי, במשלט הקדמי, כפי ששומה על מפקד טוב לעשות או גידי יעלה אל אורי? מהספר עולה כי אורי לא ירד ל"קדמי". הוא אילץ את גידי לעלות אליו כדי להראות לו מי כאן הבכיר. כתוצאה מכך לא ידע את המצב בשטח לאשורו. כשמגיע מוטה המ"מ הוא מאלץ את אורי לרדת איתו בכל זאת ל"קדמי". ולאורי חורה הדבר שמוטה מדבר עם גידי הזוטר וקשוב לדעתו, ולא פועל ב"צינורות המקובלים", כלומר מדבר עם גידי דרכו. ואי לכך אורי מתעלם מכל מה שסוכם בין מוטה וגידי. במילים אחרות: התרחש שם מאבק על הבכורה, שהיה חשוב מהמאבק באויב.

*

המספר סוגר את החשבון עם "אורי" בכור ההכשרה: הוא מפוצץ אותו, עוזב אותו בשטח, מתעלל בגוויתו, כורת את ראשו ומניח לו להירקב ולשרוץ רימה.

אחרי פגיעת הפצמ"ר: “הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זוועות. […] – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה.” (עמ’ 256).

יזהר אינו יכול שלא לציין את ה<תלתלים הערמוניים בהירים>.

“ 'עד פה עף לו הדם שלו.' מראה מי, על קיר הבקתה. […] אורי. אי־אפשר להביט. למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר).” (עמ’ 258)

והמספר עובר אל מחשבותיו של מוטה, כאשר הוא נפגש עם הנמלטים: “[גידי] אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת. ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוטה. מה רוצים ממנו? […] מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר.” (עמ’ 277).

(נזכור כי אלה מחשבותיה של הדמות מוטה, פגישה כזו לא התקיימה ב"מציאות".)

אפילו את אימו האוהבת (את הבכור, לא את הצעיר) הוא קוטל. גם היא באה על עונשה:

“אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי.” (עמ’ 278)

את דפי "ימי צקלג" העוסקים בגילוי גוויית אורי, הוצאתה מהקבר הזמני ושליחתה לקבורה ניתן לקרוא כאן. והם אינם חוסכים מהקורא אף פרט מן הזוועה.

אורי מחוסל – פרט לכף היד שלו, על אצבעותיה הארוכות והצפרניים המאורכות, הוורודות. היה היה אח יפה, ורק זה נשאר.

זכרו של אורי ממשיך לעלות, בכל פעם שנזכרים במוטה. שני המפקדים זכורים יחד, ולא לטובה:

“וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב. אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט, כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי.” (עמ’ 496).

“שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שֹיער ערמוני. בדיוק כזה, ובלי ראש. גידמה בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!)” ונשארת הרגשה שאורי עדיין חייב משהו לנשארים, שהחשבון איתו טרם נסגר: “הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו!” (עמ’ 514-5).

*

בהפוך ליעקב אבינו, חש יזהר כי אחיו הבכור, בעורמתו, גזל ממנו את אהבת אימו. עורמת האח, שיזהר מתעב אותה, באה לביטוי בשני סיפורים: “ערמת הדשן" (1958) ו"סעודה בפלוג’ה" (1995). לא רק עורמתו, אלא גם אטימותו לסבל הזולת. בשני הסיפורים המספר נלווה לאחיו הבכור היוצא לערוך עסקים עם ערבים, ובשני הסיפורים האח מצליח, בעורמתו, ומתוך שליטתו בערבית, הכרת מנהגי הערבים והבנת נפשם – לתעתע בהם ולגרום לכך שהוא ירוויח והם יפסידו. האח הצעיר מתקומם בליבו אך, לכל היותר, מוחה בקול רפה:

“[…] השפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

"הלא זה נורא מה שעושים פה…”

”מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוע.
”כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…"
”אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם". אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. ”עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.
”לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – ”לא מוכרח שככה יהיה!”
”לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא". – אמר אחי.
”ומה יצא מזה ?” – לא הרפיתי ממנו.
"יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול". – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו […]" ("ערמת הדשן" 1958)

“[…] והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

[…] והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור,” ("סעודה בפלוג’ה”, 1995)

*

החיילים שכבשו את המשלט בפעם השניה יודעים שגווייתו של אורי נמצאת לא רחוק, ושצריך למצוא אותה – אך הם משתדלים להתחמק מכך, בתרוצים מתרוצים שונים. עודד זוכר כי "היכן שהוא שוכב אורי רצוץ. כבר הוא בוודאי נפוח ומסריח.” אך מיד מחשבתו מוסחת אל איזה כלב הנובח במרחק (416).

גוויתו של אורי מהבהבת בשולי תודעתם. מעצבנת. “מי ביקש ממך סיפורים עצובים? ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת או רחוקים ולא נוגעים בך. […] בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילותיים, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא, ואיזו קומה וכתפיים" (דויד, 428). וכך גם יאקוש, וקובי וכו’ זוכרים כי לא רחוק מהם מוטלת גוויתו של אורי אבל חוששים ממציאתה ודוחים זאת ככל האפשר.

מאז שנהרג אחיו הבכור בפברואר 1942 לא כתב עליו יזהר מילה (“בפאתי נגב" נכתב "לזכר נשמתו" של ישראל, אך קשור יותר לעיסוקי האח מאשר אליו עצמו).

וסיפור על אחיו הוא ההפך מסיפור סתם.

מיקי הוא אחד מחיילי הכוח שכבש את המשלט בשנית, והוא "ילד הצוחק כדי שלא יבכה”, והוא "אח של אחיו" (422) והוא זה שגילה את הגוויה.

העוול דורש נקמה. יזהר לא העז להודות בתשוקה האינפנטילית לנקום באחיו. אבל עכשיו הילד מיקי עושה זאת עבורו. מיקי מסיע אבן בשוחתו ועושה בוּוּוּוּוּ… ואינו יכול להרגע, "ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: 'אתה ראית כשמצאו את אורי!" – 'אה.' תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. 'היה נורא, לא?” – אמר מיקי. 'הו.' גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – 'בלי.' אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: 'זה איום בלי ראש. נורא, לא?' – 'ה' – ”לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.' – ושתקו. – 'הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם. ארורים!'

ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: 'ולאנוס להם את נשיהם!..' ועיניו אל הגבעות. 'הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק!’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – 'איפה?' נבהל ברזילי. – 'שם!’ – 'זה?' – 'לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות,' מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.”

*

רק אחרי שאורי הושמד ונקמת ילד קטן ננקמה, נפרץ הסכר. אורי של יזהר אינו יהונתן לוינסון המנוח, ההוא מההיסטוריה. אורי של יזהר הוא ההוא מהסיפור שעוד לא התחיל, מהסיפור שלא "נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק" (סיפורי מישור, 110).

וכך הוא אומר בפתחו (1963): “אוצר מילות הרע אין בו כלום אלא קודם כל: סתם. […] ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום "סתם" (103).

ועדיין קשה לו לספר את הלא־סתם: “לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. […] כי על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. […] הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב (שם, 129 – 130).

לאט לאט, במשך שנים ארוכות, מ 1958 ועד 1995 הוא משחרר סיפורים מצחיקים או לא, על אחיו, האח שאותו הוא מעריץ ומתעב, שבו הוא מקנא ומתחרה, שלו הוא בז – ונואש להיות כמוהו.

רק אחרי שאורי חוסל, אחרי שחוסל ועוד איך, רק אחרי ימי צקלג, הסיפורים הללו יכלו סוף־סוף להכתב.

אורי – סוף

'רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?” – 'מה? לאן?' – ”יורדים לחפש את אורי.' – 'הו,' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוּף־זועה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם. – 'כן. אני בא.’
אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שִֹירֵע את ארכו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואֵילו סירות קוצניות.
מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחזירים בוהק שֵישִי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים. ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש.
בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו. וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוּי מִרָעָה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, ארמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמוּר, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחות שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין, לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזועה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו. זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוֹף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שיירים שצריך לסלק מעל־פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו, ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל. כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים, ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות, עודד זה צעק פתאום: 'תראו מה פה! הביטו!' והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחוּדָה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת, ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. 'זה כאן.' הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאֵת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! 'תראו!…’ נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזועה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים.
להקיא ולהשתחרר. 'אולי… אולי זה ערבי?' – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח בחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגװיה לדפנותיו, כאילו נחפרה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – 'תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!' זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה. לאחוריה. הרגליים כפויות הפוכות.
ובין הכתפיים היה פעור פצע, ערוף, מחוץ, מנותק חוליות, וכל מיני גידים וקרעי בשר, שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה, הו, נורא. אי־אפשר למשוֹת אותו. עצם המגע, ההחזקה, בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. 'מנוולים… ימח־שמם…' חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצדה, בלתי־יכול לשאת עוד.
היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחזירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג'יפ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים אל הג'יפ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג'יפ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג'יפ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג'יפ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יִסוּרים עתיקים, אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה. ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה. כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוּה, במאמץ. חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר מזה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג'יפ ונסע למעלה. והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.
גם שם למעלה לא התעכב הג'יפ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוועה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל, והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג'יפ ופולט נשימתו הכלואה. ומתנער ומרים את האת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מדי, ומפסיק באמצע לרקוק: 'כלבים! הייתי הורג אותם!' יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק מטוס אל עֵבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. 'גמוּר,' אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, ער שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמור. זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד עתה מגופו, מהרגשת טומאתן, התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר, ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדרות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר.
ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות. תמיד. – 'היה נורא?' מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אל תשאל ואל תעורר. אל תעשה מזה עסק. אולם היעצרוּת זו, סוף ההליכה הנמרצת, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה, שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחוּת בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפיים, והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעֵין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאוז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא, גזע מגודיד כרות.
ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתארה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל. לשבת, לשכב. לא לחשוב, לא להרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.
צליפה מצפצפת וחולפת. האויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים ה שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לספר באורי.
אח, אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הדגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות:
‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו. כמה שתספיקו!' – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: 'לא־צריכים־את־הטובות־שלך.' וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: 'אתך אין לנו שום ויכוח.' – 'איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…' – 'הו־הו, אתה גם כן !' קפצו אלה כולם כאחד. מה אכפת להם התותחן. וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – 'זה טמטום !' זעק ברזילי רתת.
– 'אוף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.' ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זװית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיוור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם ? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה. שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על־פיהן יוזמן סיוע־האש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. אין להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל. בשיטתיות.
מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניביים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…
נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירות תפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עֵין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג'יפ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזועה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככוֹלאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין ”יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין "פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש, זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסמנים את ירכיו הצרות הגמישות. כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוּע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר [הם] עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות.
להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות.
ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד, ומחרבּנת על כל הבעיות שלך, כולן.

הנשכח – ג'

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ﬠרפי – והﬠולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כﬠת. האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם וצוחקים למשבתי?

הה, הו! – צﬠקתי אז – ההָ הו! – צﬠקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צﬠקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחיִ אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ﬠנו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ﬠנה. וכי מהיכן יﬠנה? מגבﬠה חשופה בﬠולם? כﬠת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד. חפשתי וחדלתי מחפוש. אילם מחפוש. הה. נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צﬠקתי ﬠוד? בוודאי צﬠקתי. גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כﬠכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דﬠת. וחוזר ﬠל ﬠקבי? – כמדומה שכן. אתה לא היית ﬠושה כך? ואחר־כך הבינותי שאיך לי אלא להושיﬠ לﬠצמי.

קל לומר. הם ﬠתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיﬠו שמה לשﬠה המיועדת ויסﬠוִ ואניומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הﬠרבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים. האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואה, וכולם ירדו ורק לא אני, והו. תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני, או הצבוﬠ. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד. כולי דאגה. אין־אונים. וכי מה אﬠשה?

כל מיני תחבולות. לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבﬠ שﬠות? אחזור וארוץ ארבﬠ שﬠות! לבדי דרך הכפר הﬠרבי. לא יגﬠו בי לרﬠה, סתם ילד ﬠובד דרך

והיכן היו רﬠי? למה שמﬠון החריש. ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיﬠדרי, באבדי להם? יוסי. אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה

נניח לכל זה. התﬠבתה בי ההכרה: שכוּח. אבוד. דבר אבוד. ונסה רגﬠ וחשוב, לא ﬠל המאבד כי ﬠל האבוד. נסה רגﬠ להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא, זה שהיה שייך, שהיה של, וניתק. ונקרﬠ. ונותר לו לא־שייך, מופקר, לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאָבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגﬠ, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לﬠיין רגﬠ במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגﬠ זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי. הולך וראשו בקרקﬠ, הופך בקצה נﬠלו דברים, ﬠודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש, ﬠוד ﬠולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבﬠ בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח, כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפﬠם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה, מה ﬠשה, אפילו במה הרהר. מנתח כל ﬠברו. מחייה לפניו רגﬠים אבודים. נידחים. מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צﬠר וﬠגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – ﬠולים אליו להתפקד. והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגﬠ אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבווחבריו, מחמלה ﬠליו, מצטרפים ﬠמו ללכת לבקש, הופכים דברים, מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות. זויות חדלות־ﬠרך מתמלאות משמﬠות וסוד. גוחנים בצללים. נסוגים צﬠד ויוצאים צﬠד, שעה תמימה בלא הרפות, מחבֵרוּת טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא. כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה. ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי־אפשר שיימצא. שנﬠלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו. ומתקשר בך כבר אבל עמוק. קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודﬠנו, מתﬠודדים בתנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים. מﬠלים השﬠרות שונות, וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח ﬠיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה. כן. כן. בבקשה. בכיס הפנימי הזה. הפוך וחפש. הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רﬠיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות. מזיזים דברים. בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מﬠברם השני. הלא ידוﬠ, המוצל תמיד וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבוﬠתךָ. מטילים ספק בכל. גוזרים ﬠליך שתיזכר. שתשתדל. שתﬠלה בזכרונך, כבﬠלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בﬠיניך. לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מﬠכב בﬠדך מזכור. את האמת? האמת. בחור, כל האמת ורק האמת. ונﬠשה ﬠצוב יותר ויותר.

הו. שם. מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובּך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי. חשבתי: אולי.– אה. – היה דומהדומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה. ואגב, האם אתה באמת אתה? וזה באמת זה? ההָ אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לﬠין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלהאו שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר. אלא הלאה מזה. במקום אחר. הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגﬠ אחד: אוליהו. אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמתבוא. בחור. יד ﬠל לב, וﬠין בﬠין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדﬠ נחת זרוﬠנו! ואולי מﬠיקרו לא היו דברים מﬠולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמﬠולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומﬠולם לא היה. ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויﬠקב חוסה ﬠלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטדד שם לצדדים ואינו נושא ﬠיניו היישר? ואינו מחייך! הוא. הﬠצלן המפורסם. מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום. איזו שקידה. איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו. נסתבכנו. כבר אין איש יודﬠ הן או לאו. גם אין איש יודﬠ מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודﬠ מה אבד. מחפשים. אם את אשר אבד ולא יימצא; או את אשר־לא־יימצא ולא אבד. מה בﬠצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן, אי בזה בﬠולם הגדול? מﬠבר ההרים והים! ברחבי השמים הﬠמוקים והשגיאים בתכלת? ﬠנין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונﬠשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למﬠלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בﬠצם רצינו לומר? הנה: כלל לא ﬠל זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה, שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא ﬠל מה שאיבד. מה שנשאר לא־נמצא. מה שכבר אין יודﬠים אם הוא אם לא הוא, אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ ﬠליו להינדח, להאבד. כמו כורים שנלכדו במכרה סתום. שנמנו ﬠליהם מלמﬠלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב ﬠליו בגורלו להיות אבוד. להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה. בוא. אנחנו חוזרים לסיפור סחור־סחור זה. צפצף־צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח ﬠליו. ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה ﬠומד שם אצל הגבﬠה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקﬠת רקפת נאָה, ﬠומד בוהה לרגלי הﬠולם השותק, הגדול, קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטﬠו ואינם ניכּרים בתוך הכללות הגדולה, הם וההמולה והשירה והכל, מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה, השמים הכחולים, שכחלותם היתה כﬠת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

חלק ב'.

חלק ד'

ס. יזהר, דבר לילדים, 1.4.1958

שיא עולמי – פרק שישי.

יזהר לא היה צנוע ולא מהמסתפקים במועט. לא, אין הדבר אמור באוכל – סלט ירקות וחביתה היו קצה האופק הקולינרי שלו – ואין הדבר אמור בכוח או בכסף. הוא לא רדף אחריהם ולא דחה אותם – מה שבא בא.

ההליכה שלו בגדולות, שיא העולם שביקש להשיג היה לכתוב ספר שלא היה כמוהו.

מגיל צעיר ידע מה ייעודו. הוא ידע בבירור שיהיה סופר, ולא סתם סופר אלא מי שיכתוב יצירת מופת, יצירת ענק. בשנת 1940, והוא בן 24, כבר כתב לנעמי: "אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’– אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את ה"מים אשר במדבר", אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים."

ב"מקדמות" – ספר על ילדותו שכתב בזקנתו – חזר פעמיים על הבטחתו זו לעצמו, עוד כשהיה קטן.

פעם כששמע – חבוי בין ענפי התות – את מיכאלה בת כיתתו מנגנת את "אור הירח" של בטהובן וידע "ברור, שגם אני, תראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה. חכו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר, אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול […] חכו תראו.”

ופעם, ויותר מדוייק, כשנכנס מוכה הלם לספריה של אדון מילר ברחובות. ש"עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, […] ו"בדפים שהוא יהיה עושה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן".

בחגים היה הולך עם אביו לבית הכנסת ושם תפסו את ליבו המילים הנדירות והמסתוריות שבסידור. הוא ביקש אותן רדף אחריהן והתענג עליהן כעל צעצועים וממתקים, סבור משום מה שכולם כמוהו, זוללי מילים נדירות, ושכזה הוא “הנכון”.

וכבר אז, בבית, ילד, היה עולה על שרפרף ונואם, בהתרגשות ומעומק הלב כנגד פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים ורוצצות אביון בעבור נעליים (ביטוי זה היה חביב עליו כל ימי חייו).

תחושת הייעוד הזאת הייתה כרוכה בבדידות גדולה, בהכרה שהוא שונה, בקנאה עזה באחיו הגדול, שהיה אהוב על הכול ולא שונה מכולם, בהתבוננות באחרים מן הצד, בעצם מגבוה, מגובה העץ שטיפס עליו.

לא רק מתיעוב הקולקטיביות התנגד לכל נסיון לשייכו ל"דור" – לא לפלמ"ח, לא למדינה ולא לשום דור – אלא בעיקר מתוך ידיעת החד־פעמיות שבשיא ובפסגה.

" באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד " "דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, […] – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.”

"כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו […] או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

מילים אחרונות אלו נכתבו ב־1982, חצי יובל לאחר שיצא "ימי צקלג" לאור, וגם חצי יובל לאחר שנכתב "הצניחה מן הצמרת" בו מתואר האקליפטוס הגדול בחצר הדוד משה ממש באותן מילים: “ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, […] ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה".

ומי, לדעתכם, הוא ורק הוא, טיפס והגיע לצמרתו של אותו אקליפטוס?

בדפי הסיום של "צלהבים" נפרד יזהר מן העולם, ואומר מה הדריך תמיד את צעדיו: “זוג רגלי אדם הדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון".

ב 1989 הוציאה זב"ם מהדורה חדשה של ימי צקלג, ספרו הגדול. במסגרת היח"ץ לספר העניק יזהר ראיון לזיסי סתווי, ראיון ששודר בגלי צה"ל ונדפס בידיעות אחרונות (9.12.88). הרי קטע מן הראיון:

ש: האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?

ת: לא, לא ידעתי. […] יּדעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.

ש: מה פיֹרוש עד הסוףּ?

ת: עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שִיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זֹה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלּילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אוֹמָר עד הׂסוף. אני כותב כדי שזה ישביע את רצוני. וכל זמן שיש לי עוד משהו לומר בתוך מוחי, בתוך בטני, משהו מכווץ שעוד לא הצליח להיאמר, או משהו מופשט שעדיין לא התגבש, אני אומר את זה עד הסוף. אני לא אוותר, לא אכנע, לא למישהו שיאמר כן יימכר או לא יימכר, יקראו את זה או לא יקראו, יהיו רק חמישה אנשים שיקראו את זה, שיקראו רק חמישה אנשים […]

במלקומיה יפהפיה’, ארבעים שנה אחרי “ימי צקלג”, הדגיש עוד יותר את המחויבות לנכון. מילות המפתח הושחזו, והן כבר "חובה", ו"עד זוב דם", ו"למות ולא לזוז" (עמ’ 100): "כאילו הוטלה עליך חובה, לדעת לאמור נכון, מדויק עד זוב דם, בלי לטייח ובלי להונות, את כל האמת, עם כל משחקי האור והצל, ולא סתם במלים ריקות, רק כדי להיפטר […]".

והיומרה העצומה (עמ’ 165):

"לא לאמור את מה שאתה יודע, או את מה שאתה מדמה שאתה יודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור, במוכרח ובנכון וביותר נכון מכול, בלתי מסתפק רק בדומה ובכמעט, ולא במועט שקל לאמור אותו וללכת הלאה, אלא לא ללכת ממקומך עד שתהיה יודע לאמור היטב ונכון, ולמות ולא לזוז עד שתהיה יודע, יותר מכל מה שנאמר או אמר או ידע מישהו לאמור אי פעם.”

יזהר נכנס לכנסת בעיקבות "השבוי" שפורסם תוך כדי קרבות תש"ח; משרה זו אפשרה לו (הבטחה מפורשת של מזכיר מפא"י) להתפנות שלשה ימים בשבוע ל"כתיבה עד הסוף" של ספר שיקסום לחמישה קוראים אולי, ספר שיא שלגבהיו יוכלו להעפיל רק יחידי סגולה.

כ־8 שנים כתב. כל עוד כתב הרגיש שהוא כותב נכון: שהמילים "יושבות טוב על הדף" וכל פסקה היא "אבן גזית", חלק ממבנה עצום (ראיון ליצחק לבני, 2000).

אבל אחרי שמסר את כתב־היד להוצאה נתקף ספקות וחרטה.

“כשכתבתי את הספר הזה, הוא נכנס לׂתוך חיי והייתי מנותק ממש מהעולם. נכנסתי למצב פסיּכי חולניּ כִמעט. הרגשתי לפעמים, ואולי זה יישמע מוזר, שאחריִ הספר הזה אני לא אחיה יותר. שהספר יגמר ואני לא אהיה. […] כשגמרתי את "ימי צׂקלג", איש אחד מת וּבקושי הוא חזר למשהו שחי אחרת.” אמר לזיסי סתווי.

הסיפור הראשון שכתב אחרי מסירת כתב היד להוצאה היה על נמלה הנושאת גרגר גדול בהרבה ממנה, והמייחד אותה מכל יתר הנמלים. ברגע שהיא פורקת אותו מעליה היא חדלה להיות: “ואין עוד חומית".

ביומן שנכתב באותה תקופה פתקים־פתקים, בכתב יד נורא, ובכל רגע שנצטללה בו מחשבה, שירבט:

"כשאני חוזר וקורא אני מוצא בכל שורה לא מה כתוב בה – אלא מה הוחטא בה מה [לא נ]אמר. כשלונה של כל שורה. של משפט. של סימני ההפסק. כל הזמן האלטרנטיבה מתלבטת לרגלי, ומפריעה כל הליכה למישרין. חבל. איש לא ישער עד כמה אחרת זה צריך להיות. כמה מקרי שנשאר ככה דווקא.”

"לעיתים, כתוב פחדני, בלי אומץ להתאכזר ולוותר: כולם כאן כושלים וחזקים. לא נעשה כאן המעשה ההוא: להטיל מצוק ההר למטה את הילודים הרפים" (“כולם” כאן הם הקטעים, הם "אבני הגזית" – ולא הדמויות המופיעות בספר.)

"ואולי צריך היה לבדות גם את השלד. זה שאינו בדוי הוא פגם: ממשות של אמת בתוך עולם מעוצב, חיים שלא נעצבו בתוך חיים שנעצבו, סביבה משוכללת ואבן גלמית בה, או להיפך.”

"שם יש גדולה בכחנלית. אבותיו, כנראה, הרגו לא פעם, היו ציידים, שתו לשכרה, ונשבעו לצלב. אצלי – איפה! צדיקים [….] “

"סיפר לי על איך היה בלוד. כשהוציא מן המיסגד מאה ערבים, כשהודיעו הנה התקפת הנגד באה בשריון וכו’ – וכשהיו הללו נושאים שקים לביצור הלוך ושוב והם מלפנים, כשומריהם על הגגות – ראה פתאום את אושוונצים.”

"ולעתים: ואולי צריך לקנא בכל מי שיודע להגיד לפי תומו בשורה אחת פשוטה לאמור: – עברו שבועות אחדים. או: כעבור שמונה ימים. או: הייתה שעה קשה, ולבסוף עברה. איך אומרים, פשוט, דבר כזה?”

"אינני סבור שהוא טוב. אילו ניתן היה להמתין עשר שנים ולבנות אז ממה שיש היום. או אילו היה לי מקסוול של ת. וולף – "

"… נועד לכשלון הוא הבא לתאר לכל פרטיו וכמוּתו את הים. לעולם לא יוכל.”

שימו לב שבכל דברי הביקורת האכזריים הללו השיפוט הוא ספרותי בלבד. הספר לא נכתב כמניפסט פוליטי \ היסטורי \ אידיאולגי. הכותב אדיש לכך. הביקורת העצמית היא עד כמה הצליח לספר נכון את חלוף הזמן באותם שבעה ימים על הגבעה.

"ימי צקלג" נמסר להוצאה בינואר ויצא לאור ביוני.

עכשיו נותר ליזהר מלא הספקות להמתין למשפט הביקורת. הוא לא ציפה לטוב:

"השופטים הללו – – והלא ספר החוקים שלפיהם ישפטו – הוא כשלונם. לבוא עם ספר חוקים כתוב ליצירה שהיא חוק חדש ושונה…”

אבל למבקרים לקח הרבה זמן לקרוא את הספר הענק וביקורות החלו להופיע רק בסוף אוגוסט.

לפני כן, בסוף יולי מלאו לעגנון 70 שנה והוצאת שוקן ערכה מסיבה לכבודו, אליה הוזמנו בין היתר המבקר ד"ר קורצוויל, ויזהר.

קורצוויל לא היה כוכב הביקורת באותו זמן – הוא היה שמש הביקורת, מאירה ושורפת. עם דוקטורט על גטה ופאוסט מאוניברסיטה גרמנית מכובדת, בקי בכל שיאי הספרות הגרמנית, פרופסור ודיקן ובעל לשון חריפה ופוגענית שאינו מהסס להעליב ולהתעמר, נוקם ונוטר ונוטה לחיסול חשבונות אישיים (וחשבון אישי עם יזהר היה לו גם היה)

הוא פתח את דבריו כך:

ואז הכריז כי ההישג הטוב ביותר בפרוזה הוא שתיקה, ועבר לדבר בגרמנית.

את כל זה הפנה לאיש שזה עתה פירסם ספר בעל 1143 עמודים, ולקהל הנוכחים (עגנון ועוד) עמו.  יזהר ידע שדינו נחרץ.

כשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת". את הסיפור שלח ל"משמר לילדים" שלא הסכים לפרסמו. מכתב הדחיה הגיע בד־בבד עם הביקורת הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג".  והסיפור מסתיים כך:

"עוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו. על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. […] ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. […] וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

הפרק הקודם PREV

 

 

המתכת לוהטת עוד

– – – אודה על הכבוד שחולק לי הערב. השם ברנר מחייב ויקר. גם בהתיישבות וגם בספרות הוא סימן גדול ובולט. הבודד בברנר הפובליציסט כרוך בספרות והספרות אצל ברנר כרוכה במציאות.

המלחמה שעברה עלינו זה עתה היתה משבר ומהפכה כאחד ואי אפשר לומר שכבר עכשיו ניתן להקיף את הכל. כל מה שכותבים על המלחמה אינו אלא נסיונות כתיבה בלבד. הדברים האמיתיים לא נכתבו עוד. הם אולי ייכתבו אחר כך. הכל שלמדנו מן המלחמה מיטשטש במציאות הבאה לאחריה. גם דברי האכזריות מיטשטשים תחת מחלצות המלים – – –

הספר שנכתב עד עתה על המלחמה אינו אלא נסיון, גמגום ראשון. על ידי המלחמה נסדק סדק בנפש הנוער הישראלי – כתבי העיזבונות מגלים לנו זאת. כל אלה שנפלו דורשים ניב ביטוי, אך המתכת לוהטת עוד…

יש, איפוא, להתבונן בסדק בשקט ובהתכוננות – – –

ס. יזהר, דף, 1950.
(מדבריו בקבלו את "פרס ברנר", 24.9.1950)

משעולים בשדות – י'

אח, לעזאזל, למה נקלע לכאן? מדוע לא נזהר והתרוצץ כגדי משולח? כיצד חומקים מכאן? מה פטפט וסח בדבר זאבים ומלחמה? אינו רוצה בכל זה. להמלט הוא רוצה ולהנצל. לחיות. להרחיק ממקום הסכנה. מדוע אינם באים אלה שומרי־השדות, היכן הם אשמאים אלה?! כמה זחלני הוא הזמן! והרי כל רגע יקר הוא… הלא… זה קצת מחוץ לענין – הוא עוד טרם התחיל, טרם עשה דבר… הלא בבראשית עודנו עומד… הן פלוני יצחק כבר נסה, כבר התחיל, כבר עשה… כמה טוב היה עתה, לשתות כוס תה (ולחבקה יפה בכפותיו) ולשיח שיחה בטלה עם זלמן. ולהתכסות אחר־כך בשמיכה, כך, היטב. ולחלוץ את האברים, ולחוש את השינה נטפלת ובאה… וכאן, מה יהא הסוף כאן? יריה מימין! כלום כבר קרוב הוא הלזה, הלא אין גם מאה פסיעות… זוחלים הם ובאים בבטחה, בלא פחד, מיד ישאגו ויעלו עליו ו… אח. לא. לא! שרק! – עוד כדור נחבט על ידו. נחפז וחטט והערים גל עפר לחזהו. הצמיד עקביו לקרקע. חזהו געש. והשכל היה קר וצלול ומחַשב כל הזמן. ואולי להתפרץ ולצאת נגדם – ויהי מה! או טוב יותר להמתין ולכוון יפה את הקנה אל שביב האש ולפגוע בו מיד כשיוצאת? לשכב. לשכב. בחשאי. כנראה כלתה הרעה. כמה עמוקות הנשימות. כמה אויר הן סוחפות וגורפות לריאות… רוטטות הנחירים. קר בחוץ. חם בפנים. זיעה רעה זו… והן הוא עודנו רוצה, עודנו מאמין במעשה, עודנו מחפש ומבקש… הלא הנה רק עתה מצא את המשעול… וכן יהיה הסוף? כמה רע, כמה חם… הפחד משַתק כמעט. מה לעשות? החליק בידו את התלולית ומגע העפר השיב את השלוָה, כזה המקיץ מסיוטו וממשש את יצועו ורָוַח לו. הזיעה הצטננה ברוח. טל החל יורד. העשבים הבריקו. רחוקים ובטוחים נצנצו הכוכבים בדממה נפלאה ועילאית. ונתיב־החלב היה כפוי מעל אופק־מזרח מקיף גזרת שמים בהירים, חִוְרי־תכלת, וחסום תהום שחורה, קמורה וענקית, אין־סופית, שקבוצות הכוכבים, המצטרפים לאותות ולסמלים, שִבְּצוּהָ ירקרקי־אור. יֵשותו הגאה של ההר היתה זקופה ושותקה יהירה. מנגינה רחוקה־רחוקה נפרטת בתוכו שוַת־קול ונוגה כשיר־ערש. החזה מתרומם ויורד קצובות ונשימותיו זכות, טלולות ומבושמות. כיצד פלונית מחייכת? שקעים רבים נחקקים סביב הפה, מוצלים מֵאור וקורנים חום, מתפיחים לחייה, מתקמרים ענוגות אל עיניה, והללו בהצטמצמן דוחקות למעלה את הגבות המקושתות אל המצח המחוטב, שקווצה אשר נשמטה מוחזרת מעליו באותה תנועה נאצלה של היד ההדורה, הגבעולית, הנשלחת באגב, כלאחר־יד, אוספת ומסדרת בראשי אצבעות חיות אל מאחורי האוזן… כמה שקט הכל! כבחלום, כבחלום! הנה מוטל הוא כאן על גחונו בלב שדות רחוקים ורבים, זנוח, יחיד, בלב נכמר מאהבה קלה, והאויר כשקוי־עדנים זך וריח העשבים והדגנים כה קריר, והצרצורים בשלהם, בשירתם הידועה, הרחוקה הקרובה, ועפר רגבים פרירים בידו, רגבי אדמה ריחנית, טהורה, שלֵוה… המות כה סמוך הוא… לא! לא! אינו רוצה! בשום אופן! מדוע אי־אפשר להנשא מכאן ולהקיץ בתנחומים כה רבים במקום אחר, במקום רחוק, רחוק?… ואולי יפקיר עצמו לגווע בחשאי ולהפטר מן הכל? לא! אינו רוצה! כלום באמת אלה הם הרגעים האחרונים? כך יהיו הרגעים האחרונים? – אי־אפשר! בשום פנים לא! יריה. ועוד אחת. לא!

מדוע ירדפהו חוסר הטעם שבדרכיו גם עד הדרך האחרונה, עד האופק האחרון! אם להיות נתקף ביריות – הרי היה זה יכול להיות כשהוא יחד עם חבריו, עם השומרים, כשהוא מגן על עצמו ועליהם, ועל השדות, כשיש שכר לפעולתו ונפילתו אינה לשוא, כשאתה יודע שעמדתך כאן מבטיחה חיים רבים אחרים, שאתה אחראי לכל אותם החיים, וכי על כן גם חייך או מותך שייכים להם, לכל, לעומד וקיים, לצומח ועולה! הללו נלחמים מתוך הכרח החיים. ומלחמתך אתה מקרה תפל היא ועלובה. את כל הכוחות יש לאמץ כדי לצאת מכאן, שלא יהיה הסוף מכוער ועקר עוד יותר מן ההתחלה. מה יש איפוא לעשות? והיכן הם השומרים? כלום נרדמו אי־שם? לא! לא! יש מה להפסיד. יש מה לאבד. לא הכל היינו־הך. אינו רוצה לוַתר, ולא יוַתר ולא ידחה. כדאי עוד להאבק. עוד נותרו דרכים לא־דרוכות. עוד נשארו אפקים לא־ידועים. ואפילו במה שידוע ועומד – יש עוד תעלומות מגרות… שמש ועץ ואדמה ופרח ואבן ושדות – יש מה לאבד! מה איפוא לעשות? וכמה זמן הוא שוכב כאן? לֵאוּת נמסכה רגע באברים. שב ולטש עיניו לפניו ומוחו מתהפך בתחבולותיו. חולפות שניות ונערמות ככדורים ענקיים, ריקים, המשתלפחים ותופחים, קלים שלא לפי גדלם – ומתפקעים. היכן המוצא, משעול־החיים היכן הוא?

ברם, שם, מאחור, משהו מחויר. מהו? אפשר אבן? לזחול אליה! שרבב רגליו לאחור, תקע ידיו אצל כתפיו, ראשו דבק לאדמה, והדף את גופו לאחור. וקפא. ועוד הדיפה. ועוד אחת. נפץ יריה ושריקה פלחו את האויר. הוברר למה צפה וחשש הלב. העולם צולל כלועו של פעמון, עוד רתיעה אחורנית. הכתם הִבְהיר מקרוב יותר. עוד כפסיעותים והוא יגיע. אך המתֵּן! מהו כתם זה? האין זה גוף של אדם? חושך, תוהו. להמלט, לצעוק, למות. תהום פעורה, לא־כלום, לא־כלום. לקפוא. מנורה דולקת בין קירות עבים, כוס תה חמה, ריקנות; קור צובט בגב, רבוע־אור בחלון זולף כיסופי־יופי, נגרים החיים ואוזלים, מיד יקיא… מה שם? מה זה? לא לזוז! לא לבלוע את הרוק! חנוק הרובה. מיד תטרף הדעת – מה טוב להיות מטורף – ונשתפך הלב במפל דפיקות סוערות. מדוע אין השמש זורחת? ואולי לצעוק ולהקיץ מפויס במטה?… כמה כבד הזמן, כמה נמשך… אולם, הַפְנֵה ראשך בזהירות: מה שם! נתהדקו השִנים בהחלטה נואשה והיד תפשה רגב וקלעה ובעצירת נשימה… נקישה אטומה ענתה… אכן! ומיד קפץ אבנר על רגליו וזנק לעומת האבן בביטול חוקי־הזהירות, נחבט יפה, פרכס, ונמצא מכורבל מאחוריה מתנשם כמפוח. (צחוק דק ולגלגני פרכס בו למראה כל העלילות האלה…) החליט לחכות עד היריה הבאה, אך מדוע בוששה זו לבוא? האין סכנה חדשה ממשמשת ובאה? האבן שטוחה יותר מדי משמש מחסה. יש להפכה על צדה. נטפל בשתי ידיו וחגר כוחותיו: הו, כבדה וכרסתנית היא ביותר! אך להפכה חייבים. התנכל ותפשה בצלעה, מתח גידי ערפו והתאזר לתלשה. זו זעה קצת ופסקה. המתין רגע, לנוח ולארוב (מדוע אין יורים?), נסה בשלישית בכל אותו המרץ שנצטבר בו, וחזר ונסה בדרך אחרת. הציפה הזיעה בשרו ונשמו שריריו בחפזה. נסה עוד כה וכה. משש את כל הדורי האבן, ובהחלטת ,,ויהי־מה!” נזדקף שנית, חרק שניו, אחז בכודה, פשק רגליו, נשם, הדף והנידה, משך והנידה, הניחה, הנידה, הניחה, התפרץ ומשך, וזו נעקרה. נעקרה! עתה אפשר לנוח יפה! הרי שהצליח. ואם כאן הצליח – בודאי יוכל גם להנצל! האין זאת? ברם, כיון שכך, האין עוד מעשה שאפשר לעשותו עתה? יקום נא עליו מי – בזקנו יאחז וישמטהו ארצה! וחוץ מזה האין הוא דומה עתה לפרחח לוהט הרפתקאותיו? חה־חה. הרי שאפילו צוחק הוא! הו, כמה פועם הלב. ומדוע מחשים הללו?

אך הסכת! מה זאת! רעמי־יריות מתבקעים והד בהד יאבק. כלום הקיפוהו כבר? הן יורים מאחוריו! – וזה פשר שתיקתם… חולפת השריקה ונחתה לפניו, והלמות־ההד מכה עיגולים סוערים וכאילו משאירה את המקום ריקן. נתכווץ מאחורי סלעו. משש באשפת כדוריו. שבעה מלָאים עוד לו. דממה. עוד יריה: רעם קצר המתנפץ ומתפשט בגלים חריפים ומתגלגלים, שסופם כבר נעלם במהירות מדהימה. ובכן כך הוא הדבר? מפנים ומאחור. אבל לא! בשום אופן. עתה מבוצר הוא באבנו ואיש לא יוכל לו. עד כדורו האחרון. כל מה שנגלה ובא בערב זה – אסור שילך לטמיון, לא ילך לטמיון, לא, לא! נשך היצר הקדמון את שפתיו לקראת מעשה נועז ונואש, נתרכזו כל החיים בראשי העצבים, כאל מוקד־עדשה. עתה יש להקשיב, להרגע, ואחר… אך יריה זו, הדה מוזר קצת, שונה קמעא… המתן, מה זאת?… הנה גם זו השניה כך היא… כאילו, כאילו באה מרחוק יותר… מה זאת? האמנם?… כלום באמת? והלא שומרי־השדות הם הבאים מאחוריו! הם! הם! הם באים והללו נסוגים! הנה עוד יריה מעברם, תשושה יותר… ניצל? הזהר, הזהר, שלא תטעה: אפשר גם להשמד בידי מציליו… והללו נסים, אל ערוץ־הנחל. מיד כשיראה צל – יקלע בו! וכאן מהו אה, הבלים, שריטה בלבד, השרוול עוד רטוב, אך קילוח הדם פסק. עתה יחזור הביתה ו… לא יאומן! כשפים, אגדה! הראש איננו צלול עוד כל צרכו. ישתה תה וישכב לישון… האם גם זלמן ביניהם? ולפתע נתלקח העולם ונסתמאו העינים, ושלהבת־זיקוק פרצה השמימה, מחוירה את האדמה, מטילה צללים ברגבים, בעשבים. יוקדת רגע וכבה. הנה מיד יגיעו, יקיפוהו, ישמע שאונם הטוב, שאון אנשים חיים, רחש בני־אדם, ישאלוהו, יתהו לפצעו, יחקרו כיצד נתגלגל לכאן, יתאוננו על חוסר זהירותו, ובהמיה צוהלת יחזרו כולם הביתה… כן, אך מדוע עוד לא נרגע הלב אם כי לאה הוא כל כך? וחוץ מזה… אכן… חוץ מכל זה… לאמתו של דבר, כלום יכול הוא… היאך יעמוד עתה לפניהם, ישמע קולם, יענה על שאלותיהם, יתעסק עמם… ברם, הרי… לולא נתקלו בו, באבנר, אלה שברחו עתה, ודאי היו פושטים כעת בשדות… אך זה אינו מן הענין… מדוע אינו חפץ עתה לא בהמונם ולא בקהלם? ופטפוטם, ושאלותיהם, וכל זה… – האין טוב מכל להוָתר עתה לבד… הה, לא! היתה הבדידות למעמסה. ונסחט האומץ עד תומו. אבל – הן הוא עוד טרם גמר, עוד נשאר לו לישא וליתן עם עצמו, עוד יש לברר ביחידות דברים רבים, דברים מכריעים, בטרם שיוכל לחזור אליהם… יריות בודדות החרידו את הסביבה. עוד זיקוק פרץ השמימה, האיר, החויר את השדה, התנפץ וכבה.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

שלוש תמונות

בסוף קיץ 48 התחילה בדרום הְתכוננות כלליֹת לקראת "מבצע יואב" שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור.

לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפִׂוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חִטיבִת הפלמ"ח "יפתחִ" שהיתה פרושה דִרומה לפלוג'ה {היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע – עזה, בכוּח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.

כִצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של "חטיבת יפתחוקצין המודיעין שִל "חטיבת השפלה", כִדי לסקִור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.

וכך מצא עצמו לילה חשך אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א', מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב"חטיבת יפתח" המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל"שדה אבק" שעל יד קיבוץ רוחמה. ולמרבה הפִלא, לאחר כל מיני דּחיות הכרחיותְ, היו מיושבּים דחוקיּם השּניים, מכורבלים במעיליהם הענקיים, בין הרבה חביות דלק שמילאו את המטוס מפה לפה, צמודים בלתי־ניתקים איש איש מכוות המטוס כדי לראות ולדעת, נרגשים בלי־גבול על חווית הטיסה הראשונה בחייהם המזומנת להם, נפעמים מכל פרט ורושמים בתוך נפשם פנימה כל תזוזה בקידום פלא ההמראה, פלא הרחיפה בתוך השמיים החשכים, אף כי קרוב מאד לכוכבים, שגם היו גדולים במיוחד ומריעים תרועות כוכבים בשמי החושך הללו. ולא הדחיקוּת הממועכה בין החביות הנוהמות ורועמות כל הזמן, ולא הזמן הקצר של משך כל הטיסה אולי רק עשִרים דקות שמהן עשר לטיסה בקו־ישר, ועשר להמראה ולנחיתה – כלום לא יכול היה להעיב את ההתרגשות של קצין א' ואת החגיגיות המופלאה שחש בכל דקה ודקה. ולא כסרדין כבוש בקופסא צרה, אלא כמלאך מעופף בשמי אדוני צבאות.

לבסוף, בין ענני אבק שעטפו הכל והליטו הכל בנחשולי סופת הוד שעוררה הנחיתה בשדה, נעצר הכל ונפל שקט מוזר, וצריך היה למצוא ולהבקיע דרך בין החביות המומות הבטן, ולצאת ולרדת אל עולם שהאבק תלוי בו עדין כבמחול שעוד לא נסתיים. ולאור פנסים מתרוצצים, הוצגו שני הבאים, האחד אותו קצין אלף, עבדכם הנאמן, והשני קצין בית, שקראו לו בשם ,,גנדי", ושהתברר כי אינו אלא רחבעם, איש ,,יפתח".

היום כולנו חכמים ויודעים מה קרה אחר־כך, מה קרה לאלף ומה קרה לבית, עד היום הזה, והיכן מחייכים והיכן נאנחים לזיכרם. והיום גם יודעים שמכל תכניות חילופי היחידותׁ לא נתממש כלום ובעלי האסטרטגיות הגדולות נמלכו וביטלו ולא שינו כלום במערך הכוחות הקודם.

ואילו ברוחמה כפי שִנראה בבוקר שהלך והקיץ אז, היתה תנועה בלתי חדלה של כל מיני מתנועעים שהם, לצרכים שלהם, מסיבות שלהם, והכל היה הומה וסוער אבק, ג'יפים, ויצורים בלתי מזוהים, כמעולם אחר: קצתם כמין קאובויים, קצתם כמין פרשיםִ בלי סוס, קצתם כמתנדבים לחיל פרטיזנים אלמוני, וקצתם כמין ילדים עזובים. למקום קראו בשם ה"דֶפו”, משום מה, והיו שם מיבנים וסוכות וצריפים וחׂפציּם מתגלגלים, ואיזו ארעיות מוזנחה, הפקר לאבק ולשמש. וגם עצִי תאנה היו פה ושם וגפניםִ סורחות שבקושי מבחינים בטיבן מן האִבק. ובכל שלולית של צל רִבצו עייפים, או מתפרנסים, וגם עוגבים ונעגבות. הכל היה מסקרן ומוזר ולא שייך לכלום ממה שציפו למצוא כאן.

ואחר־כך יצאו אלף ובית לסיור הלימודים שלהם. על־פני הגבעות הריקותִ והאדמות הפתוחות, והמרחבים אין קץ, שהתגלו שם כארץ לא נודעת. ארץ בראשית רוטטת משמעויות עתיקות מאוד, ומרתקת באיזה סוד כבוש וחשוב מאוד. ובאותה ההבטחה המובנִה מאליה שהנה אנחנו הולכים לשנות כאן הכל מקצה אל קצה, ובאותה הִתעלות, שהיום אולי איננה מובנת כלׁל, מעצם המושג ומן המלה הזאת: ,,הנגב”, שנתפשה אז כהתחלה של סימפוניה אדירה שרק תוויה הראשונים, והכבר מלהיבים, ידועים, תלוייים על דל לשוננו, ועוד מעִט

בין השאר סיפרו שם ודיברו הרבה והזכירו כל הזמן איזה קרב גדול שהתחולל אך זה עתה מקרוב, על אחת הגבעות הלא־רחוקות ושגם הצביעו עליה במטושטש, וגם נקבו בשמה הקרבי המפורש, שגם נשכח בו במקום מייד, ושגם חזר ונזכר כל רגע מחדש: כולם היו עדיין בתוך רושם הקרב ההוא. אמרו גם, שאלִמלא אותה גבעה שנשארה בידינו לא היה שדה־התעופה של רוחמה אפִשרי, והמצור על הנגב היה שלם עד יאוש. וספרו גם שהקרבות ההם היו עקובים מדם, ושהגבעּה הבלתי־מובחנת מכאן, חזרה ועבּרה מיד ליד, וכמה שמות בחורים, שכאן היו מוכרים מאוד, חזרו והוזכרו, בין אם של אלה שנפלו בקרב ובין אם אלה שניהלו את הקרב, וביניהם כמה שמות, שהיום, משוחררים מן הכינוי שזיהה אותם אז, הםׁ שמות אנשים נכבדים, תופשי משרות רמות, ועושים גדולות במסחר ובתעשיה, במְדע ובמדיניות – כולם נכבדים, כולם כבדים וכולם כבר מלבינים.

ואילו מן השמותׂ שנזכרו אז, בחילוף החיוכים למחנק בגרון, לא נשאר מהם היום, אלא מה שחקוק על המצבה הזאת, בואכה הנגב, בין צללי עצים, בצד הכביש הסואן, ובלי הרבה מבקרים.

הנה התמונה הראשונה.

palmach

הביטו בהם. לא בגד שלם. לא ציוד ראוי. לא נטל ולא נכס. ילדים של אף אחד מסתובבים שם. איזו איכות של טוהר צנוע, מכוסה בהתבדחות של מבוכה. ועם איזו איכות של הרפתקנים, ועם איזו איכות של חִרדה שלנו עליהם, שמא אלה, הם הם שיהיו "מגש הכסף", ושייטמנו אחר־כך בִחולות הנגב.

לב צבוט. מבט אל גבעה אחת בין אלף מכוסות אור ואבק וחסרות יחוד לעצמו. גבעה אחת שנשטפה בנחשולי המלחמה, שעלוֹ עליה וחזרו ונסוגו וחזרו ועלו וקומץ בחורים נאחז ביניהם בידיים ריקות כמעט, מצייּתים לאיזה חוק הכרח פנימי שהיה בהם: לא לוותר ולחזור ולעלות.

כדאי היה אולי לקחת רגע ולהביט בהם. לכאורה כמין ילדים מוזנחים. וֹכִלל לא חיילים, כאלה שִמלבד גופם הרזה ובלוריתם הפרועה הסבואה אבק. לא היה להם כמעט כלום יותר.

הביטו איך אין להם כלום. איך על חצי כפתור מדולדלת כותנתם לבשרם. איך הם יפים כאלה. איך הם קורעי לב כאלה. בתום הזה שהיה בהם, שאולי בעוד רגע יוקרב לקרבן. ואיך היא זו אותה איכות שאין לה שום תמיכה בשום מלים שכבר נאמרו, ושאולי עוד ייאמרו, אם יזכרו אותם, אלא רק אותה פּעימת לב, לאמונתם הכבה והנדלקת, והמאותתת לעיתים לאלה שמזלם גרם להם להישרד.

התמונה השניה. איננה מן הנגבִ ולא משנתּ תש"ח. היא תמונה שהיתה בלבו של אדם צעיר אחד כבר שנים אחדׁות, שהוא כשיהיה גדול יהיה כותב פעם, אם יעלה בידו, מחזה שיהיו בו מעט אנשים על במה שאין בה כלום. מעין: יום אחד. מקום צר אחד, ואנשים בודדים אחדים. ומה שהתגלה אז, גם ראה הצייר הידוע ג'ריקו, ובה רפסודת הניצולים מן הספינה "מדוזה" שנטרפה בסערה.

באדיבות הויקיפדיה.

סביב סביב עליהם רק הים הסוער והאדיש אליהם. והם, האנשים, בכל המצבים שבין כבר מתים ובין עדיין מקווים. הנה קבוצה קטנה לכודה באגרוף הגורל, הענק מכל יחס אפשרי אליהם. מסביבם רק אין־קץ כלום ואין־קץ בלתי אנושי. אנשים לכודים. כל מה שחשבו, רצו, האמינו – התרוקן כעת, אך מתעקשיִםִ לקיימו. מיואשים כבִר ועדיין מאמינים. מצִבִ של "תפר" בין ולבין. ענקוּת מהלכים גדולים מהם, ונסיון לִא לִהמחק בהם, אתהֵ וִּמיֹדותּׂ הנִמלה שלך. כל זּמִּן התפר הזה, ביּן קצׁת קרשִי המוצק ובין איןסוף נחשולי הנוזל. בין מאוויי היחיד שבחבורה ובין רצון הקולקטיב כולו. בין האמונה המסתחפת, ובין האמונה המתאחזת באמונתה. יש שם אוהבים שנפרדו ויש שם אוהבים שׂנאחזים להיאחז. יש שם הקווים הגדולים מכל, וישִ שם הענוגים והחשאייִם שבקווים. יש יופיו האדיש של העולם ויש האיכפת והעצוב, הרגיש והשביר. סיפור על אמונה שרוצה להאמין. סיפִור על אמונה שחוּבטים אותה מאמונתה. יש שם צעקה, לאמונה, ויש שם בכי בודד על אמונה שהכזיבה ונכזבׂה. ויש רעב לאמונה. ולב נפתח לאהבה גדולהִ ולידיעת איזו אמת גדולה שאם היא כאׂןֹ הכל אמֵת. ושאםאבל לא כדאי לִהאריך עוד.

על גבי תּמונה מעין זו, של דימוי מה שהיה מתבקש להיות נכתב, נגעה אז, באותו יום של רוח ושל שמש ושל אבק, איזו אצבע, ועל פני מיתר כבוש ורוטט, ממתין לשעתו, וכאילו, הנה זה, שים לב, האם זה לא זה כעת, זאת הפעם?…

והגענו אל התמונה האחרונה. השלישית.

אם עוד לכם טיפת סבלנות. כי מה שהיכה אז, באותו יום שאני מלּאה אתכֶם בנוכחות בו, מה שׂהיכה אז על ליבׁו ועל ראשו ועל נפשו הנפעמת בלִי בושה. ועל יצרו לׁקחת ולספר את זה ואיך זה ובדיוקי דיוקים, ככל הראוי למה שהוא גדול מכל, וראשון לפני כולם. מה שׁהיה לפניו שם, שותק מכולם ושר מכולם, מכוסה אבק מכולם, וגלוי ובהיר מכולם. העולם ההוא שהיה מתגלה אז עליו – גבעות. שמיים. זרימת האוויר, מרוץ השדות, היבלוחי האור, משהו שלא אבוא כעת לנסחו בשום דיבור גמור, אלא רִק אחלה לרשותכם ולעוד דקה או שתיים ובמקום לדבר על – אקרא לפניכם את –. איך פתאום היכה העולם ההוא כבמצילתיים על ראש ההוא שעמד אז שם נפעם ונרגש, וחש איך הוא צריך לאמור את זה, איך ביקש אז העולם ממנו שיספר עליו, איך אמר לו לאמור, ואיך צריך לאמור, עד שיהיה זה נאמר סוף־סוף, נאמר ואמוּר, נאמר בדייקנות ונאמר בלי קטנוניות, נאמר בזרימה ובלא חשש מנירגשות. ובלא לסגת מכלום שחיייב להיות הפעם נאמר.

ושיעבור ממה שיש כאן, אל מה שמספְר איך כאׁן, עם כל המעורר, עם כל ההכרחי, עם כל השר, ועם כל הגדול, וגם עם כל פרטי הענווה ההכרחית, עולם שעוד לפני, בתחילת ההתחלהככה:

"עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי בשמים. הה, עמוד ונשום עמוק, נשום עמוק. מרגישים שכך. בהחלט, – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישִר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שִלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – 'אדירה הרוח!' נמצא פתאום מדבר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצימצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – 'עצומה'. נענה לו רפי, 'מתחשק שיהיו לך כנפיום ולדאות – לא?' אמר דויד. 'כן' – אמרִ רפי – 'בכלל…' אמר רפי. והראה בידיו. במסירת מודעה של גלוי לב. – 'כל הארץ עטופה רוח’ – אמר דויד ופרש זרועותיו והתמתח מלוא רחבו. ונשמו שניהם עמוקות אל תוכם. הרגשה איּתנה חגגה. כי חסון אתה, כי ראותיך נושמות וגדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נִורא להיות, נורא טוב היות בעולם. סתם ופשוט וככה.

'תראה!' נזעק פתאום דוד נוטה באצבעו למעלה. ושם, צף, פרוש אברה, עוף אחד. דיה או איה, קדוד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף, זרוק לרוח ודואה לאלכסון החלל – בביקוש מתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, מקץ היום הזה? – 'רוץ, הבא רובה!' צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמעכנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על גשמות הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוות מלכות הנגבה והלוך ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?”

ס. יזהר, דברים במסיבה לרגל פרס ביאליק לימי צקלג (1992…).

לפני 34 שנים פסלו את הדל העומד לפניכם…

 

אפתח ברשותכם בשני משפטים, אחר של הודייה ואחד של תמיהה.

ההודייה היא לשופטי פרס ביאליק, שנטלו היום וביטלו החלטה קודמת של שופטי הפרס המכובד הזה, לפני שלושים וארבע שנים, שפסלו אז את הדל העומד לפניכם מקבל שום פרס, מפני שנחשב בעיניהם כאויב העם, כמלעיז על צה”ל, כמשחיר פני הנוער העברי, כרומס הטוב והמאיר שביהדות, וככופר בתפארת ישראל, עד שלא רק שלא היה ראוי לשום פרס אלא הוקע כמאיים הן על הקיום הארצי של המדינה והן על קיומה של הספרות העברית הצעירה, וממילא גם על שמו הנערץ של המשורר שעל שמו ניתן הפרס.

וכאמור, עברו שלושים וארבע שנים, ומה קרה להם לנימוקי השופטים הנכבדים של אז לעומת הנימוקים שכנגד של השופטים הנכבדים של היום? הנה, עיניכם הרואות.

מה השתנה בינתיים, הדברים הכתובים? העיניים שקראו מחדש? סוג שיקולי הדעת שבהם שוקלים ספרות? מיני האיכפת שסיפורים נידונים בהם? האומנם אידיאולוגיות הן אמות־המידה לשיפוט הספרות? ואם כך, רק אחת מכולן כשרה וכל השאר פסולות? ושמא פטורה הספרות ואינה כפופה לשום אידיאולוגיה מוכנה שהיא, וסיפורים ושירים יפה להם שיהיו נידונים באמות־מידה משל עצמם? ולאחר הכל, אולי די בריחוק מקום וזמן כדי לשנות את טעמי השיפוט? בין כך ובין כך, מה קרה להן לכל אותן הטענות הקשות והמנדות, שפסלו לפני שלושים וארבע שנים, בנחרצות פסקנית, בשקידה לטהר ולהגן על נפש האומה, ובקנאות של מאמינים הנלחמים על כבודה של תרבות ישראל מפני מהרסיה ומחריביה? בתוך כל המולת הימים האלה – הנה לכם ענין קטן לענות בו.

ומשפט התמיהה, אף הוא למעניקי הפרס הנכבד הזה, שנטלו עיניהם והביטו סביב סביב ולא נחו עד שחיטטו בארכיאולוגיה ומצאו את עצמותיו היבשות של הדל העומד לפניכם, בעוד העולם שלנו מלא כעת סביב סביב תשואות חיים תוססים בספרות ובאמנות וכוחות צעירים ורעננים ויוצרים עתירי צמיחה ולבלוב שכמעט לא ידעה הספרות העברית מעולם, ומעולם, לרבות ימים עתיקים ומפוארים, לא נכתבו בשפה העברית כל כך הרבה שירים וסיפורים ונתחברו כל כך הרבה יצירות בכל שדות היצירה והתרבות, ועל צד האמת הכל כאילו בתוך בועה מופרשת מפני המדינה וראשיה ושריה, שספר או יצירת אמנות אינם נכללים בתוך תרבות יומם, ובצידה של מדיניות שמרנית, כוחנית, עיקשת וסרבנית – בחצר צדדית כביכול, פורחת יצירה צעירה, יודעת דבר ויודעת נפשה, ומפתיעה ביכולתה לומר דברים שהיו כבושים זמן רב ושהיו מודחקים כמעט בלי ביטוי, וכעת נפתח להם, והם מוסיפים ופותחים יותר, עד שאין אדם יכול להספיק ולפקוד את כל האירועים השופעים האלה, כאילו הייתה כאן בירת עולם משגשגת, ולא רק כפי שהיא זכורה רק מלפני דור אחד כאותה קריית ספר משפחתית כמעט, וצנועה עד כדי בית קפה אחד או שניים – ולמה לא להעניק להם את הכבוד ואת התמיכה ואת העידוד ואת ההכרה, שאינם זוכים לה מידה הקפוצה והעוינת של המדינה? ולמה לא להשתבח כאן בגודלו של הפלא המיוחד הזה: ספרות מפוארת במדינה נחשלת?

אין לך אדם בארץ שאינו הולך ונושא עימו איזה שיר אחר של ביאליק או שורה או מלה, כגון שלום רב שובך, או אולי תחזקנה, או הכניסיני, ויש גם אחד שהולך ונושא עימו בלכתו את פתיחת „הבריכה”:
אני יודע יער, וביער

אני יודע בריכה צנועה אחת:

בעבי החרש, פרושה מן העולם

בצל של אלון רם, ברוך אור ולמוד סער,

לבדה תחלום לה חלום עולם הפוך

ותדגה לה בחשאי את דגי זהבה –

ואין יודע מה בלבבה
איפא יש עוד בעולם בריכה כזאת היום? איפה ה„אני יודע" הזה שידע המשורר אז בתרס"ה, איפה יש עוד יער כיער שלו ואיפה החורש ההוא, והאלון הרם, ואיפה הוא החלום, איפה החלום שלנו, ואיפה הם דגי הזהב, והלב, איפה הלב, איפה הוא הלב הרגש היום?

ראה מה קרה לנו מאז, ראה איך אנחנו כעת, מה יש לנו, במה אנו עוסקים, ובמה מתעסקים, איך נמלטים מפני השלום, איך מתקשחים לבני אדם, ואיך מתעלמים אפילו מ„אחינו המחוננים” הבאים אלינו לבסוף, ואפילו אל אחינו הנואשים כאן אצלנו מתחת קו העוני, ואיך אנחנו מגונים בעיני כל העולם המביט בנו.

כי אל מי, לבסוף, נתכוון המשורר לפני כששים שנה, כשסיים ואמר בתרצ”א ככה:
איכה דלותם פתאום איכה חדלתם ישע,

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה!

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה.
ואל מי מכולם פנה אז המשורר אם לא היישר אלינו היום, בעמדו מתריס עלינו ככה:
האין איש ביהודה, ואין אחד בכל מערכותיכם

גבר חיל, מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם,

תקיף ובר לבב,

אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד

למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם?…
„רוחכם וכוחכם" אמר, אבל לא כוחנו הוא הנקודה היום, מכוחנו יש לנו היום יותר מדי, ופחות מדי מרוחנו, ומי או מה יוכל להשיב אלינו את רוחנו?

ולבסוף. צריך שנחזור ונזכור, כי אנחנו לא קיבלנו את הארץ הזאת בירושה מאבותינו – קיבלנו אותה בהלוואה מבנינו, ואוי לנו אם לא נדע לפרוע חובנו להם ביושר: ארץ שלא תבוש מחלומה.

ס. יזהר, דברים בטקס הענקת פרס ביאליק לספרות יפה, מוזיאון תל־אביב, 20.1.92  התפרסם בידיעות אחרונות.