דיוודנדים

ד"ר יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר, סיפר לעיתונאים (“מעריב", 1.12.89), כי בשבוע שעבר הובאה למכון גופת ערבי מהשטחים.

“הגופה היתה במצב של ריקבון והיו בה תולעים. אמו של ההרוג התעקשה לזהות בעצמה את הגופה. שני חיילים ליוו אותה למכון. היא לקחה זוג כפפות והחלה לשה בעיסת הבשרים והתולעים. החיילים עמדו לידה בלי להניע עפעף".

“בחלומות שלי – סיפר הפאתולוג – לא תארתי לעצמי שאחזה בשני חיילים בני עשרים העומדים בשלווה ליד גופה רקובה כשאישה זקנה מחטטת בה”.

והיה אם תשאל האומה, מי אתם השניים? וענו לה: אנחנו הדיוודנדים של עזה.

שירים וריקודים

ב 15.11.89 לקחו שני חיילים את תעודת הזהות (שבלעדיה נעשה ערבי בשטחים להפקר) של חמדאללה, תושב מחנה הפליטים עסכר (על־יד עזה), וציוו עליו ועל כ־30 תושבים לחגוג לפי הוראותיהם את ההכרזה על עצמאות פלשתין. (“הארץ", 8.12.89).

הם ציוו עליו לשיר שיר של פאריד אל־אטרש, ובהמרצת מכות אגרוף ציוו על כולם לרקוד. “שרנו ורקדנו – מספר אותו תושב – אני לא רציתי לשיר. הרגשתי מבוייש ומושפל". אבל הוא חשש מפני מכות נוספות.

אחר כך ציוו עליהם לצעוק "צעקות חזקות מספיק כדי להוריד גשם", ואחר־כך נצטווה האיש לקלל חייל אחד, שכתגובה בעט בו, ואחר־כך הוכה בבטנו עד שנפל ממכאובים. לבסוף החזירו להם את תעודות הזהות והם שוחררו לביתם.

נוער טוב, בסך הכל לימדו את הערבים לחוג את חג העצמאות.

מבצע ניקיון

בסופי שבוע עושים עכשיו ברצועה מבצעי ניקיון – מספר תת־אלוף פולג, מפקד רצועת עזה, לכתב "הארץ" (8.12.89): סוגרים מחנה פליטים, מוציאים את כל הגברים לרחוב ומורים להם לנקות. במחנה שאטי – הוסיף המפקד – ממש שמחו בשבת לפני שבועיים, לא זרקו אבן אחת, וזה היה ממש כמו "מסדר המפקד"…

איפוא כבר שמענו על מבצעי ניקיון וטיהור? איפה כבר שמענו על "העבודה היא שמחה?”

משתדלים

“אנחנו משתדלים לשמור על הנוער שלנו – הסביר מפקד הרצועה למראיינו – כדי שחלק מן התחושות שלהם פה לא יחלחל לתוכם ויקלקל אותם כאזרחים".

מפקד טוב. נוער טוב. כמובן, כלום לא יחלחל לתוכם. וכלום לא יתקלקל, בפקודה. וכמובן, גם אותו "חלק מן התחושות שלהם" יוחזר עם הציוד וישאר פה, בפקודה.

סבלנות, אורך־נשימה ונחישות

שר הביטחון אמר (“דבר", 8.12.89):

“בהתמודדות כזאת מצליח מי שיש לו סבלנות, אורך־נשימה ונחישות. ואם נתמיד, גם אם זה ימשך עוד שנה או שנתיים, וגם אם לא ימצא פתרון מדיני – נוכל להתמודד".

חזק וברור. עוד שנה או שנתיים. וגם יותר. הכל רק עניין של סבלנות. לא עניין של מוות. לא עניין של דיכוי ולא עניין של השחתה.

סבלנות למוות, שימותו. סבלנות לדיכוי, שיכנעו. וסבלנות להשחתת הנוער, שיתבהמו.

ואם נתמיד ככה גם נצליח. גם אם נפסיד חיים. גם אם נפסיד את השלום. גם אם נפסיד את נפשנו.

בשם מי מדבר המתמודד המצליח הזה?

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.12.1989

שדה צמיחתו של מנהיג

בחור שנולד בארץ בשנת 1922 מה מצא סביבו כשהוא בשנת 1942? מה היתה אז הארץ, מה היה פתוח לפני בן העשרים, מה חיכה לו?

ראשית הוא, כחבריו, מעולם לא עמדו על פרשת דרכים לבחור להם דרך אישית כבודדים. כל הזמן היו קבוצה שמסלולה כבר נקבע; להכשרה, לקבוץ ולהגנה. ההחלטה היתה של חבורה, והחבורה היתה חלק מציבור מרכזי והיתה גם חלק מאישיותו של כל יחיד. הם לא מצאו עצמם מתלבטים, ובלא פקפוק המשיכו תמיד בקו ישר אחד תמיד; בית החינוך, כדורי ויציאה להכשרה. מעטים חרגו מן הקו בשלב כלשהו, ורבים המשיכו בו כל חייהם. אנשים פטורי בחירה אישית. אנשי הקו הישר האחד. לעתים השתנה אופי הקו – מראהו אבל לא כיוונו; ומאז גן הילדים ועד הקורס בג'וערה היה מסעו האישי של כל יחיד כלול לגמרי בתוך המסע הכללי המשותף.

באותם ימים צריך היה להיות עז־נפש במיוחד ומרדן יוצא דופן, או כופר בעיקר או חולני, ואולי באמת "נמושה" עכברית, כדי לחרוג מן הזרם הגדול, וכדי להימנע מהצטרף אליו ולהישאר יחיד שמחליט לעצמו. כל הילדים הלכו יחד וכל הבוגרים הלכו יחד וכל המבוגרים הלכו יחד ובמין מובן מאליו מתרונן ומאמין אל מחוז חפץ אחד, שלרבים מהם נישאר אותו הקו האחד שלעולם לא זזו ממנו.

שנית, העולם שמצאו לפניהם היה ישוב קטן ומפוזר, מתגונן, חושש מן הבאות, מתחיל לשמוע זוועות מאירופה, עובד בפרך ובעיקר בחקלאות, ארבע חליבות ביום ועונת החריש והקציר די היה בהן כדי להרוג אדם מעייפות, הבתים היו עניים חסרי שום מותרות מעבר להכרחי המצומצם, חילוניים ברובם ומנותקים במופגן מכל סממני הדת, לא סידור בבית לא טלית ולא תפילין, שוללי הגולה שלילה גמורה שלילה שהיתה מנומקת בנימוקים אידיאולוגיים ובנימוקי שריפת הגשרים אל העבר, חיים בתחומי עצמם, ובין דור ההורים ובין דור הבנים לא היה תהום, אלא הבדלי סגנון וגינונים. הבנים לא היו מורדים באידיאלים אלא ממשיכים ובאים בעקבות אבותיהם, כמהדורה צעירה ומהדורה ישנה של אותו דבר.

כך, שהשאלה הידועה לאן? לאן אתה הולך איש צעיר? לא היתה שאלה. החבורה הצעירה ידעה, כמוה ככל החבורות. לכולם היו אבות פרטיים בצד אבות לא פרטיים, האבות הגדולים של התנועה, שסובבו וחיזקו את ליכודם האידיאולוגי. התקופה היתה אידיאולוגית, והססמאות נתקבלו ברצינות, והשירים ששרו והריקודים שרקדו והמכתבים שכתבו וגם חיזורי האהבה שחיזרו, כולם היו שטופי אידיאולוגיה.

איש לא ידע יותר מדי ידיעות, איש לא היה עמוס השכלה כבדה מדי, ואיש לא התעניין לדעת מה זו למשל יהדות, מלבד פרקי התנך שהוכיחו כי לנו הארץ, ואילו בין התנך ובין ביאליק לא קרה כלום, ובין בר־כוכבא ובין טרומפלדור לא היתה היסטוריה יהודית, מלבד היסטוריה של צרות ושל פוגרומים, גזרות וקידוש השם, ולא עוד, שכל הגולה, על פי עדות ההורים, ועל פי עדות הספרות העברית, שקראו באונס בבית הספר, היה ברור ללא ספק שלא היה בה בגולה שום דבר יפה, בין נהר סירחון והעיירה קבציאל, ובין כתרילובקה ובין מנחם מנדל, הכל היה בית שח ואם בוכיה, ובורוכוב העיד עליהם, וברל וטבנקין ויערי ובן גוריון, שלהיות גלותי זה להיות משלים עם חיי פרזיט מכוער, אלא אם כן היה מן החלוץ, ולהיות מדבר אידיש זה להיות מצחיק וגם לכפוף את הגוו הגאה והזקוף.

הם לא ידעו, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין או יצחק רבין, מה זו חווית עם. כי מעולם לא ראו ולא חיו בתוך עם, היה להם ישוב דליל ונקודות מפוזרות, עד שמי שנסע מדגניה לתל אביב היה נדון לנסיעה מתישה וחניה באמצע בחדרה לשתות כוס חלב. ילד יהודי שגדל בוורשה באותם ימים ידע היטב מה זה עם, או ילד שגדל בברוקלין. ובחור יהודי היה קם בבוקר וסביבו היום מיליון מדברים ועושים וחיים כעם יהודי, ואילו להם היה ישוב, היתה להם תנועה, היה להם ארגון, ואיש המעלה שלהם, האדם לחיקוי היה הפלח, אחריו הרפתן ואיש ההגנה אחריו. מי שהיה חשוד שהוא הולך להיות עורך דין היה מוקצה, או בנקאי למשל, בוגד, או אפילו רופא, מלבד הווטרינר, או סוחר שנחשב כמשומד. אפילו חוקר באוניברסיטה היה צריך להצטדק, אלא אם כן היה בא בלילות למרתפי האימונים.

מה איפוא היה פתוח בפני בחור בן עשרים, בשנות הארבעים הראשונות? אם לא הלך להכשרה? לא הרבה. אולי מורה, אולי פועל בנין, אולי מקים משק עצמאי. רק אפיק גדול אחד היה פתוח לפניו, מכובד מאד מעניין מאד ומרתק וגם עונה למחפשי הרפתקאות ולתעלולי נעורים, אפיק הבטחון. וצריך גם לזכור שבאותן שנות הארבעים הראשונות על כל אפיקי המשק הכלכלה החברה המדיניות ומוסדות הישוב וההסתדרות, ישבו אז כבדים ובלתי ניזוזים אנשי עליה שנייה ובעיקר שלישית ושום כוח צעיר או ידע מקצועי לא יכול היה להחליפם או להעז למרוד ולבוא במקומם. הם היו דור ממשיכים מסכימים, שלכל היותר הצליחו להיות סגנים פה ושם. מה נישאר להם אפוא? נישאר הבטחון. וביחוד כשאותם המבוגרים הותיקים חששו באמת, יודעים שאינם יודעים ולא לפי כוחם לעמוד בעימות הצבאי, המשמש ובא, לא לפי גילם ולא לפי יכולתם, ומי שראה אותם ראה כמה היו מפוחדים בפחד נורא, מעבר לכל סיסמאות הגבורה שידעו.

בעוד שאלה בני העשרים היו כסייחים שובבים חסרי פחד ושואפי גבורות. הבדואי קסם להם, ובטקסיות עשו מדורות ושפתו "פינג'אן" כמוהו, סיפרו "צ'יזבאטים", ושילבו "עלא כיפך" ו"סחבאק" ו"יאללה יה שאבב" בשיחות המדורות אין קץ וגם רקדו דבקה ושרו בסילסולים, הבדואי, חיית הבר, הסוסה האקזוטית, הנודד החופשי, היו להם כאינדיאני היפה, וכפרא האציל, הוא בן הארץ, הוא היליד, הוא הדוהר חסר התלבטויות ברנריות ובלי מחטט ביאושי יפי הנפש.

בני עשרים וארבע עשרים וחמש כבר הנהיגו פלוגות וגדודים, רבים שרתו בבריגדה ורבים שרתו בפלמח ובחיש ובמקביל גם בתנועות המחתרת האחרות. הם היו שם כבתוך שלהם. בהירים ונחרצים ונועזים ובלתי חוששים לא ממאמץ מסע מפרך, לא מחדירה מרחיקה ולא ממארבים בלב ארץ אויב, ולרבים מהם היה השירות המגוייס לא רק מקצוע משתכלל אלא כלי לביטוי אישיותם, להבעת זהותם העצמית. וליצירה אנושית, אולי כדוגמת יצירות למקהלה גדולה או ליצירות באדריכלות גדולה או ליצירות במחול גדול, גם המשוררים שביניהם כתבו אז פזמונים ומלים לשירה בציבור, או סיפורים מגויסים, ואילו את השיר הלירי, הרומנטי, את השיר האישי הצניעו חבוי ביומנים מוסתרים או במכתבים לאהובות, או ייבבו לנפשם בפגישה עם הנופים הגדולים או בנגינה לעת מועד. וגם אסור שלא להזכיר את הזמר הרוסי הגדול שעלה על גדותיו ומצץ את לבבות אלה שבעוד שש שנים יהיו חיילי מלחמת העצמאות, וששת אלפים מהם ייפלו בקרב, אבל אז עוד היו סייחים יפים וחסרי דאגה, אז עוד היו פצצות נעורים מחפשי עלילה, חבורות קשובות אידיאולוגיה, ומבטאי זן יהודי חדש, שההיסטוריה היהודית לא הכירה עוד כמוהו, זן יהודי חדש בנופי הארץ החדשים שהיו הולכים ומתגלים. באותה תמימות באותה אמונה זכה בעיניים זוהרות ובבלוריות מתנפנפות ובאותו קו ישר, שלפו שירה של רחל, כי רק זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום, ושלבחור של היום אולי נשמעת כשיר התעללות ביחיד ובזכויותיו, והתביעה להמשיך תמיד רק בדרך אחת, אולי נשמעת היום כהכתבה של דיכוי האדם הצעיר.

אילו רבין היום בן עשרים אין שום בטחון שהיה פונה לביטחון דווקא. אפשר לשחק באפשרויות שלא היו קיימות בשנות הארבעים, היה יכול אולי לעמוד בראש מפעל כלכלי, וייתכן שהיה מהנדס או אגרונום, ולא מובטח שהיה הולך דווקא לביטחון או לפוליטיקה ובודאי לא לדיפלומטיה. הוא פנה לביטחון כי זה מה שהיה פתוח אז לאיש צעיר, ונעשה למנהיג פוליטי מאחר שלא היה מעורב בין הגנרלים של יום כיפור. ואילו היום האופק לפני אדם צעיר רחב לאין שיעור, ההזדמנויות פתוחות לפניו לכל צד, האידאולוגיות שוב אינן גורם להתחשב בו, ולא הולכים עוד בחבורות צפופות, ואין עוד קוים ישרים בעולם, הכל יחסי וכל קו נפתח מיד להרבה קווים מתפרסים, ואיש לא מגויס לכלום לכל החיים, ובני הנעורים רבים מהם לוקחים תרמיל ויוצאים לחפש את עצמם ואת העולם, ואולי מתקרבת תקופת שלום גדולה וכל עניין הבטחון לא יהיה עוד אלא נחלת מי שמעוניין במקצוע צבאי, ולא שרים עוד שירים רוסים מוצצי לב, ולא רוקדים הורה, וגם הבדואי עבר העירה, והמדורה מזמן היא מנגל.

אלא שאם כך ואם כך, לכל מקום שהיה הולך יצחק רבין ובכל תקופה היה נישאר אותו איש ישר, ונאמן, ואחראי ומנתח בקור רוח את הרעיונות הפזיזים והצבעונים, ובאסתטיקה שלו היה נשאר תמיד בעולם הקו הישר ובגיאומטריה האוקלידית ובלוגיקה הקלאסית, לא היחסית, והיה מגיע תמיד למסקנות המחייבות מעשים. בכל זימרה בציבור היה מזייף בכיף באסי גדול, ובכל התקבצות היה בולט תמיד משכמו ומעלה בהנה האיש שלעולם ותמיד אפשר לסמוך עליו. כבר לא.

ס. יזהר, לזיסי סתווי המדור לספרות, ידיעות אחרונות, 1995.

חכמת האגרוף

כמו להתעלל בשבוי כפות, כך מתעללים היום ב־415 המגורשים שנזרקו אל בין הגדרות.

אסור שבין ממשלת לבנון ובין ממשלת ישראל תישאר ההסכמה שהמגורשים אינם בני־אדם. שהם רק פוליטיקה ושמותר לשחק בחייהם.

בלי לשאול כעת על עצם מעשה הגירוש שהפך את המגורשים מאנשים לקלף מיקוח, לשק איגרוף, ולזבל.

גם הפעם, כשצריכה היתה הממשלה לגלות חכמה לא ידעה לגלות אלא רק כוח: הכוח הוא הפתרון והאגרופים הם התבונה.

אי אפשר עוד כשרואים איך בדרך אל השלום עומד לו ומתעקש ראש קטן עם אגרופי ענק.

תעשה ממשלת לבנון כהבנתה – ישראל אינה יכולה למנוע מן הצלב האדום מלהגיש עזרה למושלכים ההם. אינה יכולה לעמוד מנגד. לא כדי להציל את נפשם אלא כדי להציל את כבודנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1992.

סוף סוף לדבר

לא רצו לבוא לפגישה עם אשף דרך הדלת – כעת יבואו לאחר שהגג יפול עליהם.

לא רצו לבוא כבני־חורין שבוחרים דרכם – כעת יבואו ויד העולם מוליכה בעורפם קשורים וכפויים.

לא רצו לבוא כשהשלום היה על הסף – עוד לפני האינתיפאדה ועוד לפני כל־העולם־נגד – כעת יבואו כשהמלחמה על הסף, כשהמשק מתערער, ולבד־לבד־לבד מכל העולם.

יבוא היהודי הגאה, והלוחם לכבוד הלאומי יבוא, וארץ־ישראל השלמה תבוא, ודגל התורה עם דגל התחייה – כולם יבואו כעת, עניים, ריקים וכפופים. ִ

אפילו מפלגת העבודה תבוא כעת, תאסוף עצמותיה הזקנות ותזדנב גם היא קפואה למחצה.

אילו היתה כעת האופוזיציה הגדולה והסוערת, הלא עוד הערב הייתה מזעיקה את ﬠם ישראל אל הכיכר הגדולה ולפידים בידיהם:

כעת להתחיל לדבר!

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.12.88

רשע

כולם ראויּ בטלוויזיה את פיצוץ הבתים בשכם.

"זה מראה קשה", העיר האלוף שעמד שם בראש המפוצצים.

על פשﬠ נורא בא הפיצוץ הנורא – הסביר מה הכריח אותו לפוצץ.

השכונה במורדות ההר ואולי העיר כולה זעקה אז, יסודות הארץ זעקו והשמיים זעקו.

אין טעם לשאול כעת אם האחד פשע והמשפחה כולה תיספה, אין טעם לשאול כעת על שיקולי־דעת בעד ונגד – "התמונה הקשה" היתה מעבר לכל זה. גם מעבר לקהות החושים של יוזמיה.

מה שהיה שם היה רק רשע. לא שום דבר אחר. רשע רשע רשע.

רשע הפורץ מהר גריזים ועד לב השמים.

 

מי הרג את כאיד צלח?

 

סוחר נעלים, כאיד צלח, בן 42, נהרג בפתח חנותו בחברון ב 2.10 לאחר שﬠל המכונית של לוינגר נזרקו אבנים ולוינגר ובניו יצאו וירו בנשקם. סוחר הנﬠלים נהרג ועוד ארבעה נפצעו. בגופו של אחד הפצועים נמצא קליע מאקדחו של לוינגר.

מי הרג את כאיר צלח?

אילו נפצﬠ יהודי ובגופו נמצא קליﬠ מאקדחו שׂל ﬠרבי – מה היו ﬠושים לﬠרבי הזה? זורקים אותו למﬠצר ללא משפט?

הורסים את ביתו? תופסים ומגרשים אותו?

או, אולי, כמו לוינגר, היו משלחים אותו לחופשי מפני שירה להגנה ﬠצמית?

אבל מעבר כל זה, מי הרג את כאיר צלח ?

ואיך נושאת הארץ את רוּצחו?

להשאיר צלקות

‎ ‏‎

צריך שישארו צלקות,

ﬠם נפגﬠים

(שר הבטחון (1) בבאר-שבﬠ)

צלקות? צלקות הן סימני פציעה שאינם מגלידים. כמו הסכסוך. שנשארים לעולם. האם לכך הכוונה?

ומי הם הנפגעים האלה ﬠם הצלקות? הנורים או היורים? ִ

מפני שיש נסיבות שבהן הפוגעים הם הנפגﬠים. מפני שהצלקות שהם משאירים באחרים, נשארות גם בהם. מפני שהריגה, פציעה ופגיעה אינן רק מהיורים והחוצה – אלא הן גם משאירות דברים פנימה אצל היורים.

לא אצל כולם? ויש יורים קשוחים־לﬠניין, שכדורי הﬠופרת, הפלסטיק והגומי שהם יורים, לא משאירות בהם שום צלקות?

מי יודﬠ. כﬠבור זמן, מסתבר, שאצל רבים מן המשוﬠר הופכות הצלקות, שהם ﬠשו באחרים, לצלקות שלהם. והאדם הצעיר הזה, שנקרא להשאיר צלקות, גם נפשו אינה נשארת כפי שהיתה, אם נפש לו, ולא תמיד ברור ﬠד לאן יגיﬠ ההיתר הזה שניתן כעת לפגוﬠ על מנת להשאיר צלקות.

גם מי יודﬠ צלקתוֹ של מי תהיה נשארת יותר, כואבת יותר, מחלחלת יותר ומﬠרערת יותר – של הנורים או של היורים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.10.88
(1) יצחק רבין.

חבריו של שמעון

כידוע, לבריאותה ולמען הסדר הטוב, צריכה כל חברה שיהיה לה שעיר לעזאזל.

לא חשוב כלל מדוע דווקא הוא השעיר – חשוב רק שיילך לעזאזל ואנחנו נינצל.

הביטו אל מאשימיו האלה המתהדקים עליו – כולם שותפים הדוקים באותה אשמה, והוא ילך לעזאזל בשמם.

החברים מאתמול, מסתבר, אינם אלא עדת המלקקים תמיד למחלק הטובות התורן – והם גם המגלגלים אותו לעזאזל כשאינו מחלק.

”תרגיל מסריח” פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים.

בוודאי ששמעון פרס אינו פטור מביקורת ולא נקי משגיאות ובהן גם כבדות – אלא שלא בגללן משלחים אותו כשעיר לעזאזל – כי אם בגלל הצבועים שצריכים לבריאותם ולמען הסדר הטוב – שעיר משתלח לעזאזל.

הכל ישן נושן, הכל ידוע ומסופר מימות עולם, והפלא הוא רק פרצופם של החברים האלה המחוסנים מבושה.

אלא שגם זה כבר היה מעולם.

עדויות מבית הדין

העתונים מדווחים (14.5.90) מבית־הדין הצבאי: –

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב”סככת מעצר” בחברון הוכו ערבים נמרצות ”שלא לצורך”.

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל ”קיר המכות" (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב”מתקני השהיה" בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכל בא מלמעלה. ”רוח הדברים”, ”המגמה הכללית”, וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על "תכנית השלום”. וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

הוי, מפלגת העבודה

אומרים: לא לאן מוביל האיש עיקר, אלא כוחו למשוך בוחרים עיקר.

אומרים: לפרס יש ”תדמית שלילית”, הוא המפסידן הוא התכסיסן המכזיב, הוא התככן הנכשל – וכל מה שאומר עליו הליכוד ברשעות קולנית אומר עליו גם המערך בשתיקה רועמת לאיד.

אומרים: הנה המחליף – הוא יגרוף את המפלגה לנצחון – איך? הלא הוא היה כל הזמן בפנים, ולא העזו לעשות שם דבר בלעדי הסכמתו הזועפת אבל המסכימה. אילו סירב לא היו עושים כנגדו.

אומרים: הנה עברו: בית החינוך, כדורי, הפלמ”ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ”ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל”אוטונומיה", כלומר לסטמוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב”ממשלת האחדות", וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

מפלגת העבודה. הוי מפלגת העבודה. איזו נמיכות קומה. איזו תשישות נירפים. אין לה תקומה למפלגת העבודה אלא לפנות כעת אל בני הארבעים, שיקומו הם כעת למרוד, לפרוץ דרך ולהוביל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.5.90

"דובר צה"ל" הוכה

פעם, לא מזמן, היה "דובר צה”ל” יסוד מוסד. דברו אמת ומילתו אמינה אומן. גם כשהכאיב.

האינתיפאדה הכתה אותו. ומי שרוצה היום לדעת מה באמת קרה בשטחים, כמה באמת הומתו וכמה נפצעו, כמה נעצרו, כמה נשפטו ואיך נשפטו, מה באמת היה במהומות ואיך ”חזר החוק והסדר" – יצטרך ללכת אצל ”בצלם”. דיווחו של דובר צה"ל אינו מספיק.

לא כל מה שהוא אומר אמין תמיד. ולא כל מה שהוא שותק תמיד אמין. וגם אינו נחפז תמיד למצוא את האמת וכאילו לא תמיד איכפת לו. גם ההכחשה שלו, גם ”הדבר נחקר” שלו – אינם בדיוק אמינים. ובאילו מניעים זרים מפעילים אותו, לא תמיד האמת.

הנה הוא מתפתל לפניכם, מתחמק, מטשטש, לא מגיב, מגיב למחצה – סובב בכחש.

לאן הגענו. מה עוד נמוך מזה?

דובר צה"ל – עוד אחד מוכה השחתת הכיבוש.

מה נשאר? הד פסוקו של המשורר נשאר:

”ויהי דברך מר כמוות. ויהי הוא הוא המוות" – דבר אמת, איש צבא.

כל שוברי העצמות

בית־המשפט העליון גזר להעמיד לדין את הקצין הבכיר שפקד לשבור רגלי אנשים וידיהם.

החיילים ששברו את העצמות לא עשו בשרירות ליבם אלא לפי פקודת הקצין שמעליהם, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי ”רוח הפקודה” שקיבל מעושי מדיניות הביטחון.

שלשלת פקודות החד־גדיא פעלה כאן ביעילות מלמעלה עד למטה. מלמעלה עד למטה אף אחד לא עצר לשאול על נוראות הפקודה, ואף אחד לא סירב לשבור עצמות אנשים בדם קר. קהות הנפש פעלה היטב דרג אחר דרג, מלמעלה עד למטה, כבמכונה מושלמת: החייל עשה בפקודת הקצין, שעשה בפקודת הקצין שמעליו, שעשה בפקודת זה שמעליו, שהבין את רוח הדברים מפי מי שעושה את כל מדיניות הביטחון.

אלא שכאן נעצרים. ממש כמו לאחר מלחמת יום כיפור: החיילים שעשו לפי הפקודות – הולקו. ועושי מדיניות הפקודות – שוחררו. עושי המעשים נתבעו להסיק מסקנות, ורק לא האחראים למדיניות של אותם המעשים.

והלא מישהו קבע את המדיניות לשבירת העצמות. והלא מישהו פסק שמוטב לשבור עצמות מלהרוג. והלא מישהו עליון מעל כולם הוא האחראי לכל השחתת האדם הזו – ואין מקום על ספסל הנאשמים בשבירת העצמות הנוראה – גם למי ששלח אותם לשבור עצמות?

יזהר סמילנסקי, דבר, 26.1.90

יזמת השלום שלנו

מי שמדבר על שלום בלי לדבר עם אש”ף – אינו מדבר על שלום. הוא מתעתע. כי אפילו נניח שאין זו מרמה, ושאמנס ייערכו אי־פעם "בחירות בשטחים" – ושלבסוף גם ייבחרו נציגים שיהיו מקובלים על בוחריהם ועל שומריהם – ושהנבחרים לא יומתו מכאן ולא ייפסלו מכאן – ושביום מן הימים אמנם תקום איזו נציגות, מוסמכת ומקובלת, שתהיה מוכנה לשיחות –

מתי יהיה כל זה?

בעוד שנה? שנתיים? חמש?

ועד אז? זו כל השאלה – מה יהיה כאן עד אז? טפטוף ההמתה הקטנה היום־יומית יוסיף ויימשך? והדריכה היום־יומית על גופם ועל נפשם של בני־אדם מוחזקים תוסיף ותימשך? ורק הסבלנות למוות ולהשחתה היא תלך ותגדל? עד שנהפוך כולנו לגוש סבלנות אחד גדול ואטום, ששום מוות לא יוכל לו עוד?

אבל, מה בכך? שימותו. יום־יום וכל הימים. אין מה למהר. לבסוף הלא ייכנעו. וזה יהיה השלום.

אבל אין נניח

אבל אין בעולם נניח. ולא ייערכו בחירות. ולא ייבחרו נציגים. ולא יהיו שיחות שלום.

ומה כן יהיה? יהיה המשך של ההמתה, של ההריסה ושל ההשחתה, ומה שהיה הוא שיימשך, עד שיישברו הערבים וייכנעו, ועד שבגופנו לא תשרוד נפש.

או עד שתוחלף כל הממשלה הזו.

קלסתרו של גיבור השלום

גיבור ”הבחירות בשטחים", הוא גיבור שבירת העצמות, הוא גיבור מחנות המעצר, הוא גיבור הדיכוי ללא הבחנה, הוא גיבור הכל־לפי־החוק, הוא גיבור אטימות האבן, הוא גיבור היש לנו זמן ואין מה למהר.

הוא יעשה לנו שלום. ואמרו אמן.

לא מאהבתם

לא מאהבה לאש”ף צריך לדבר איתם, לא מאהדה למעשיהם, ולא מהסכמה לדעותיהם – אלא רק מהיותם המייצגים את הפלשתינים. אין אחרים ואי־אפשר להמציא אחרים בכוח. ובין אם טובים בעינינו ובין אם לא, הם מייצגיהם.

והגיע הזמן להתנער סוף־סוף מן המושגים הכובלים שלנו, הדמוניים־כפייתיים, ולהתחיל לדבר איתם.

שום דבר לא יהיה קל ושום דבר לא יהיה פשוט. מלבד שאין אף דרך אחרת, אם לא להסתבך בעוד דחיות שווא, בעוד סמטאות ללא־מוצא, בעוד מוות ובאבדן השלום.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים, בלי מכניעים ובלי מוכנעים – אפשר להיפגש כבר מחר: שני צדדים חלוקים בכל, אבל מאוחדים במוכרחות לעבור מסכסוך פתוח לאפשרות ישובו.

יזהר סמילנסקי, דבר. 12.1.90

משפטי המשפח

קונטרס ”בצלם” מחודש נובמבר מתאר את ”מערכת השיפוט הצבאי בגדה המערבית", ומצלם את דיוקן המשפט הנערך לנעצרים הערבים (לאלה מהם הזוכים למשפט!) בשנתיים האחרונות.

קשה להאמין: איזה מישפח במקום משפט; אי־סדרים. רשלנות. לכלוך וצחנה. רשלנות ומוזנחות כלפי חוץ – ודחיות חוזרות של משפטים, הליכי משפט מעוותים, שרירות לב ודריסת הצדק כלפי פנים. מעשה בתיקים נעלמים, מעשה בעצירים שאינם מובאים, מעשה בטרטור הנאשמים, עורכי־הדין והעדים, מעשה בהעלבה ובפגיעה בבני המשפחה, מעשה בהערות חכמה של מפקדים, של שופטים ושל תובעים המתנשאים מעל האנשים העומדים רטט לפניהם, ומעל כל הליכי־דיון ראשוניים, ורואים בכל השפיטה שהוטלה עליהם עיסוק במעמסה מיותרת.

האם אלופי הפיקוד יודעים? האם זה מעניין אותם? האם הרמטכ”ל יודע? ושר הביטחון האם הוא יודע ושותק?

תחילה היה עומס גדול מדי על ״המערכת״. אחר־כך באה הרשלנות הישראלית המפורסמת, ”הבלגן”, ואחר־כך התפתחה ההפקרות, המלווה בהתנשאות (מה יש? אלה הם בסך־הכל ערבים אויבים), עד שלעיני אלהים ואנשים נרמס שם הצדק – והשחתת הנפש פורחת בציניות.

אם זהו המשפט הישראלי מוטב מעצר ללא משפט. שתהיה זו שרירות שלמה וגלויה, ולא הצגת פארסה של משפט. פארסה שאין לדעת עד היכן תתפשט ועל סיפו של איזה בית תכבה.

הנה מביאים לפני השופט ברמאללה (12.9.89) נאשם בידוי אבנים. הנאשם הוא אדם עיוור. אבל השופט המלומד לא מוותר: ”עיוור לא יכול לזרוק אבנים?" (ראה עמוד 60).

והכל שם מוצג בפומבי דחוס כזה, רועש ומבולבל – לעתים מענישים לפני שהרשיעו, לעתים בלי נוכחות כל מי שחובה שיהיה נוכח, ותמיד באי־סדרים המאולתרים ברגע האחרון שייראו כסדרים – עם תיק ובלי תיק, עם מתורגמן ובלעדיו, עם עורך־הדין ובלעדיו – ותמיד כששואלים חוזר הנוהם ממשרד הביטחון ונוהם כי הכל לפי החוק.

כי בשביל ערבים זה מספיק. כי הנשפטים כאן הם הפורעים, המסיתים והמנוולים. וזה בדיוק מה שמגיע להם. גם כשלא הוכח כלום מי הם ומה הם.

ואולי, צריך לגזור שכל המעורבים במשפטים האלה יהיו נשפטים באותה דרך שהם שופטים?

הנה הדו"ח של ”בצלם”: לקרוא, להידהם ולהתפלץ. אבל גם להסיק מסקנה: השיפוט הצבאי בשטחים הוא בזיון המשפט, והוא חרפת הצבא. מישפח במקום משפט אינו איזה נגע שולי – אלא הוא מקור אילוח המים שכולנו שותים, וזיהום נפש הנוער, עמוק עמוק, ופנימה פנימה.

ממש מכאן מתפשט הריקבון.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.12.89

betselem