הכרכרה של הדוד משה – ג.

ג. מול בית הבאר

לא עליך רגעים כרגעים ההמה.

לבסוף זרק ישי את חבילת העשבים החבוקה בידיו: "צריך לעשות משהו", הכריז בכעס גדול.

"כן"!, אמרתי גם אני ונפטרתי מן הערימה החבוקה שלי, ועוד הוספתי והטחתי מעלי ארצה כל פיסת גבעול שהתמהמהה עלי כאילו היתה חברה שלי.

"מה יכול היה לעשות?", הקשה ישי על נפשו של הפרד.

"שום דבר, הוא מוכרח להיות כאן באיזה מקום".

באיזה? אדרבא, באיזה? לשאול את מישהו? ללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול, כי־אם לרוץ ולחפש, מוטב, אבל אנה? ועוד, תאר בנפשך מה יאמר כל מי שיראה את כרכרת הדוד משה רצה לבדה, ריקה – איזו שמועה תתעופף אז בעולם, כרוח רעה?

רע, יותר מרע, רע מאד.

"מה אתה מציע?", אמר אלי ישי ורוחו בל עמו.

"לחפש", אמרתי אני בעוז ורוחי בל עמי, "ומיד", הוספתי עד שלא יימס העוז.

איך נוכל לשאת עוד את עינינו אל הדוד משה, איך ניראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?

ומה אומרים העקבות שבחול? הה, הנה זו התחלה טובה ורבת מעוף, החינם קראנו ספרים, חצאי ימים וחצאי לילות, בין כל השיעורים, החובות, התפקידים והמשחקים ומעבר להם? אבל העקבות שבחול אינם אומרים לנו הרבה, אמנם כתובים בהם עקבות עגלה הנה, כאן, לפניך, בחול, אבל מה זה אומר? לכאן או לכאן? אבל לשם, כמובן, שהרי אין כל סימן כי סב הפרד על עקביו וחזר. הביתה רץ הנבל, אל אבוסו – לרוץ בחורים לרוץ, נרימה פעמינו, חושו אחים, חושו!

רצים ושביב תקווה מהבהב.

רק להשתדל לצאת בלא שאיש ישגיח בנו, שלא יבוא מישהו עלינו ויתחיל לשאול שאלות ולעורר אנשים נוספים להתעסק בנו. להימלט מהר מכאן, מפגישה אפשרית עם סבא זאב, שעיניו עמוקות בצללים ושפמו מכסה חיוך עצוב לא־ניכר – ולהשיג את כל הבורחים עד צאתם את שער הפרדס, זה הברזלי, הצבוע ירוק, החדש, ואולי… הה, אולי השער סגור ושם נלכדו לנו?

לא, פתוח לרווחה ולשמצה, ככה שומרים פרדס? הפקרות, הפקרות, לכל הרוחות, שלוש ורבע, עוד מעט מועד צאת הפועלים. מכל הפרדסים שבכל העולם יצאו, ראשונים שבהם עתידים לראות שני פוחזים טפושי צורה רצים בחול בידיים ריקות לתפוש.

רצת מעודך בחול? בעמוק, בטובעני, נוסף על כל אותם קוצי־קיץ וסילונים ממאירים שהרוח השיבה לתוכו? חצצי כל העולם התגנבו לחול התמים, עם זרעוני אספסת חדודיים, מאותן כריכות דוקרניות, עם ההן פרודות הגזר, שמכל שמשיית זהבו לא נותרו בזה אלא קיפודים רשעים, הנתחבים בכל כוחם אל סנדליך, בעזות ובגסות, עד כי אין מנוס אלא לעצור, לחלוץ את הסנדלים בחטף, לשאתם בידינו ולרוץ הלאה כאייל משולח שסנדליו בידיו.

קל לומר לרוץ, נשימתנו נתמלאה קיטור, וכמה קל־רגליים דהר לו הפרד עם הכרכרה הקלה, סוף־סוף נתדהר לו כאוות רוחו, ולא בשום מתינות חגיגית כראוי למסע־מכובדים, ההוא לו בטיסתו ואנחנו מתחנקים מרצרצים אחריו.

קל להקיף את העולם בין מצרי מאגלאן, בחמש ספינות קטנות ונועזות, או לחפש את סטנלי ולווינגסטון בעבי יערות אפריקה, או לצלוח מעל האוקינום האטלנטי על כנפי “רוחה של סנט־לואיס", וכמה קשה לרדוף ולהשיג בחול החם פרד אחד נמלט, הוי הנבל, הפרד הזה! חמור בן סוסה! סוס בן חמורה! ולא אחרת חמד לו אלא דווקא עם כרכרת הדוד משה! ודווקא כשהופקדה זו בידינו, בהמה טפושה ומטופשת! הה, מגלב כפול שמונה לגו כסילים! הו, מגלב לו היה תחת ידינו! הה, אין עוד רוח באפינו, והחול בוער כאש תחת כפות רגלינו.

אבל כלום יש בידינו לומר נואש? זכור את כל המצב, מראשית ועד אחרית, ותראה שאפילו אמירת נואש היתה מחוץ לכוחנו, וכפויים אנו לרוץ בחול החם, גם מחוץ לכוחנו, ברגליים יחפות והסנדלים בידינו.

כלום להט החול הוא או מדקרות הקוצים? מרוב שהחול לוהט לא חשים במדקרות הקוצים, וגם להיפך – מרוב עקיצות כבר מוטב החול הלוהט. כלום קוצר־נשימה הוא או החריב הצמא לשוננו? הה, מרוב שהצמא החריב לשוננו, אין עוד נשימה באפינו, וגם מרוב שאין בנו נשימה, חרבה לשוננו מצמא. מי פילל המשך כזה להתחלה ההיא, הרי לך מסע בכרכרה. רוץ רוץ. תם אויר העולם. יובש ארור. כוח אין. אין אין. רוץ, רוץ.

פתאום ובבת אחת, מחצה ידיעה אחת לב שנינו: הרכבת! אלי, אלי! הקיץ הקץ! כעת עתה הנה יחצה שם הבהם הגלמי ההוא בריצה פראית, פורץ ומתפרץ מבין המשוכות, ואל פסי הרכבת, ובדיוק כעת תחלוף – בריצה עיוורת ובצריחת שגעון הרכבת, ושואה ומשואה ומשוברה! לא רק הכרכרה לשביבים והפרד לאומצות בשר – אלא הרכבת תתמעד מן הפסים, ועשרה קרונות, בתדחפת שטנים, זה על ראש זה, בנפץ, בהרג, בקטל, בדם ובזוועה גדולה לא תתואר! ומי יהיה האשם? הו, רוץ רוץ, אלי הטוב, רוץ רוץ!

למה אתה מחייך אלי? על התרגשותי כעת פתאום? או שמא אתת מדמה כי הסוף כבר ידוע לך, ושבכלל לא היה רע? שסתם רצנו לנו אז עד הבית, עוברים בפעם ההיא ברגלינו את אשר תמיד היינו עוברים בשבתנו בכרכרה? או כי תפס אי־מי בדרך ועצר את הפרד עם הכרכרה, תמיה מהו זה שאירע לדוד משה ולשני הזאטוטים הנלוים אליו – והנהו מחזיק באפסר וממתין לדעת מה ומי, ואולי אף החליט וטיפס ועלה להשיב את המציאה ולזכות בפרס משיבי־האבידה? ומכל מקום, אתה בטוח שהרכבת לא עברה ולא נתקלה בו, ודבר מן הנורא ההוא לא אירע, לפי שכאלה מתארעים רק בסיפורי מעשיות, ואילו במציאות הכל פשוט יותר ושלומי יותר? אין לה טעות גדולה מזו, אני יודע מעשה ברכבת אחת ובמי שבקש להספיק לעבור לפניה: נספיק נספיק, אמר, ואולי אפילו לא זה, כי איש לא היה שם, לא היה איש שם לחזור ולספר לנו איך היה, ואולי אפילו זה לא הספיק לומר, מי יודע מה הספיק ומה לא הספיק, איש לא היה שם אז, אפילו אמא לא ידעה עד שבאו וסיפרו לה.

אתה, חביבי שתעצור תמיד לפני פסי רכבת. שומע? תשקיף ימינה ושמאלה ואחר תעבור, זהיר ובוטח – כי קורים דברים, מי יתן ולא תדע לעולם.

במה היינו עומדים? אבל זה נכון: הרכבת ההיא לא דרסה את הפרד, ולא נתמוטטה מן הפסים למדחפות, וזה לא רק מפני שהיא לא עברה (את צפירתה שמענו לרחוק, והיא שהבהילה!), אלא מפני שהוא לא עבר, והוא – זה הפרד. מה פירוש לא עבר? פירוש: לא הגיע כלל עד מקום הצטלבות המסילה עם שביל העפר. ומניין שלא הגיע ולא עבר? הנה, שמע.

כבר הזכרתי, כמדומה, כי עשרות צעדים מן הפסים היה יושב אז בית־באר ערבי אחד אצל הדרך, כתלו מיושר עם משוכת חושחשים צפופה, ומנועו משריק קצובות עם כל תורי העולם המקננות בקזוארינות העבותות שמעליו ופוסק קצב מרגעות לחום היום וליגעיו – ואותו קומץ ערבים שלעולם – כל עוד היו שם ערבים – היה מרחיש לעולם בצל הבית ההוא, – בצל הקזוארינות ובצל החושחשים, ככל שתיסוב לה השמש, דבוק בגבו אל הכותל, כנוס בשתיקה, שלעיתים אפילו אינה אלא פשוט שינה. קומץ נטוש, כאילו נשכח, אם לא כאילו ממתין עד שיבוא מישהו לאספו מארץ, אם לא כאילו מייחל שיצא מישהו אליו לקראתו, שיבוא ויגיד לו דבר, ויתחיל פתאום הכל אחרת; וגם אולי כלל לא כל זה, אלא רק פשוט ישבו והמתינו לנו – אנחנו שבאנו אליהם עתה זה, באותה נשיפת קיטור, באותן כפות צרובות ובפה הפעור, הציחה והעשוי לצעוק, אותה צעקה חנוקה אחרונה, זו שלפני הקץ:

"הה, הפרד, ראיתם"?

כל סימן שינה לא נותר על פניהם. כולם נתישרו מיושבים כקפיץ שניתר, זקופים ולומדים בעיניהם אותנו. אחד מהם אף היכה כפו באדמה, והוסיף והדף בשתי ידיו, ובלא חנינה, את חבריו מזה ומזה לצדדין, שיפנו מקום ויזוזו, טפח באדמה ואמר לאמור:

"הנה, בבקשה, כאן, בואו, שבו, התכבדו, בני חואגיה מוסה, שבו", כך אמר מפורשות, אלא שאנחנו לא יכולנו ולא כלום, אפילו לא זה.

"הפרד" חרחר גועשות אחד משנינו, אם לא שנינו כאחד. "הראיתם?". ובהנעי ידיים גדולים, נרעשים מאוד.

"הפרד?"

"הפרד. העגלה. ראיתם. עברו?"

"לא פרד. לא עגלה. לא עברו ולא אבטיח!" הבטיח האחד הזה שביניהם – "בשבועה: לא!"

"לא?"

"אה".

"לגמרי לא?"

"נטץ". שפירושו "לאו" גמור ומוחלט.

שמעת מימיך! עמדנו מתנשמים בתוך הלאו. אזרנו כוח והנענו בידינו יותר. ליתר תוקף. לסלק כל ספק בתרגום הדברים:

"לא? לא?"

"לא. לא"

הלה היה גבוה, עין אחת מלפלפת לו. וחוץ מזה כולו דובר מישרים ואמת וכבוד ולגמרי ובהחלט.

"בואו. תשבו". אמר לנו תחת זאת, והזמין לבוא אל הרווח החשוב שנתפנה לכבודנו בעובי הצל, בין חבריו.

"ומזמן אתם כאן?" – שאלתי כשנוססה בי פתאום החכמה לשאול כך.

"מזמן." – ענה האיש והגביה יד, לתאר מרחקי זמן. "ראינו כשנסעתם שמה". הוסיף ואמר אחד היושבים. אשר ניכר בו איך הנה חיתה רוחו ונתבהקו עיניו לעלילות ולא הרפו מעמנו.

"ולא חזר על פניכם?"

"לא."

אמר איש־שיחנו וקם והצביע אל חול הדרך שלפנינו, להראותנו כי בפירוש כתוב שם הדבר הזה, ובנקל אפשר לקרוא: לא עברו פרדים מעולם.

קראנו והחרשנו. עוד ראינו בחול ההוא חיפושית אחת רצה לה בשקידת חרוצים, ושורת נמלים רחושה אצה ברפידת מחטי הקזוארינות. והמית התור היתה רופדת ומרפדת את החום התלוי דומם, מלמעלה ומלמטה.

משונה. והלא אין דרך אחרת? אין ימינה ושמאלה. משער הפרדס ועד לכאן אין אלא רק דרך אחת. הנה זו: שעליה לא כתוב.

"ברח?” – שאל עתה אחד היושבים בסקרנות של יוצר המלקט ובונה לו סיפור־מעשה.

"ברח" – נענה ישי וקולו היה כזה, שעיני שלי כמעט דמעו.

"אהה־ה־ה!"

משך היושב בהרבה הבנה. בהרבה מאד. ואנחנו לעומתו אההנו מתוך העמידה הריקנה.

"ואולי?…“ – התחיל עתה ישי ואני תפשתי כוונתו במעופה: אולי תחת לצאת מן השער ולפנות לכאן יצא הבהם ההוא מן השער ופנה אל הצד האחר? והנה הוא רץ עתה ומסתער ומרחיק אל מי יודע לאן… אגב, מידי מי קנו את הפרד הזה, וכי לא אל אורוות אדוניו הישן הוא רץ עתה, באין מושכות ושוט, פרוק כבוד ודרך־ארץ?

“הנה, שבו, תנוחו…" חזר ודיבר אלינו הגבוה הזה, בהרבה נימוס ודרך־ארץ.

איזה "שבו", מה "שבו" – אנה אנו באים? מה יהיה? איך הכל נהפך! האם מצחי מזיע כמצחו של ישי, הגם חטמי משוך יורד כך?

“איד זה היה?”, הטריח עלינו מלמטה אותו תלמיד חכם להחכים שכבר היה בתוך איסוף תולדות הסיפור, "ספרו, ספרו"!

איזה "ספרו" על ראשך, מה "ספרו!" בוק התבוקק עלינו העולם. כממרחקים פיכו שיירי המיית תורים ושריקת מנוע, והחום הדומם, והקזוארינות המאובקות, וצרור היושבים בצל הקיר, לא שייכים לכלום, לא עשויים לכלום, ונטולי כוח או חשק לכלום, שוממים ונובלים.

הה, מאגלאן מאגלאן, הה, ואסקו די גאמא, רוחות פרא בוערות – איך באמת מתקבל הכל אחרת!

נצטרך לחזור, לרוץ בחזרה… לא נוכל שלא… בידינו הופקד, אנחנו האחראים: לרוץ כל הדרך הטובענית בחזרה, כן, כל הלהט, הקוצים, ההתיגעות, הזו, הכל מחדש, וכאילו לא כלום… הה, איך נוכל, מי יוכל, מי יעצור כוח, איזה חוסר ישע!

ריח יום חם אחר־הצהריים נתן קולו, ונידף דומם, ואולי מוטב שכך בא והיה? תמיד חושש אדם מה יהיה מה יהיה, והנה כבר אתא הדבר והיה וכבר הוא – וסולקה המניעה שיתחיל מעתה לבוא הכל לטוב ולמוטב – תמה הירידה ומתחילה העליה, ואם כן איפה? אי־אפשר עוד לעמוד כך, לא לכאן ולא לכאן, קרואים היינו עתה להיות משהו, כך הביטו עלינו מלמטה וגם הרגשנו כך בתוכנו, מזומנים היינו לאזור כוח ולדעת. להיות ברגע זה יותר, להתגבר ולהיות ולהיות יותר, האין זאת?

ס. יזהר, דבר לילדים כרך ל', 13.10.1959