נגד "אחדות לאומית".

הנשיא אינו מוסמך לשאול את המועמד לראשות הממשלה אלא כמה הולכים איתו, ולא לאן הם הולכים. והלא זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?

המצב הקשה שאליו הגיעה היום ישראל גלוי לכל ואין מכחישו משום צד. אבל המצב הזה לא בא מאליו. הוא תוצאת מדיניות ממשלת בגין. בוץ מלחמת לבנון, בוץ הכלכלה ובוץ החברה – לא נזדמנו במקרה, אלא הובאו עלינו כפרי תכנון כושל וכהגשמת דרך כוזבת.

כעת מבקשים לשם "האחדות הלאומית" לרתום את כל הכוחות שישנם כדי להוסיף ולהמשיך ביותר כוח באותו כוון שנכשל. להשקיע אותנו בבוץ עמוק יותר, ללא מוצא. לא די במחצית הכוחות שהשקיעו אותנו, מבקשים שכל הכוחות ישקיעו אותנו בו עד הסוף, עד שהכל־בכל ישקע, המושכים, הנמשכים ותקוות ישראל.

עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת "אחדות לאומית". המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה.

ואם בגין בגבורתו לא הצליח אלא להיכשל, מה יעשו אזובי הקיר (לדבריהם!) שיבואו אחריו וינסו להמשיך בדרכו?

אסור לשמוע לסיסמת השווא "אחדות לאומית". אין שום אחדות לאומית. לאושרנו.

שתי דרכים הפוכות. – או – או. זו הפוכה מזו.

או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכל בכל.

או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה.

לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכל. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה.

הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה"להייטיב עם העם" המפורסם, שכמעט וכילה אותנו.

מה שצריך היה הנשיא לעשות, אילו היה בגדר סמכותו, זה לא להציע לכוחות שהביאו את המדינה עד לשפל הזה להמשיך עוד, ולא דברים נמלצים וערטילאיים בשבח "האחדות הלאומית", שתושיע "בשעה חמורה זו" (מי עשה אותה?) – אלא אומץ, אומץ לקרוא להיפוך כיוון.

המשבר איננו משבר שבאקראי, הוא משבר של עיקרון ושל מעשה, פנימי וחיצוני, מקיף הכל ופגיעתו רעה בכל. הוא סופה של דרך אחת כוזבת, ותביעה להתפכחות.

אבל אם הנשיא לא יכול היה לאמור כך ולא לנהוג אחרת – החיים חזקה עליהם שינהגו אחרת. ההגיון האכזרי וההכרחי הוא יעשה לשינוי הכוון. וצריך עוד כנראה לשקוע יותר ולכאוב יותר, לפני שתתמלא הסאה וכל העם יבין ללא טעות מה קרה לו ולמה. צריך עוד כנראה שיחמיר המשבר, עד שגם בשוק יידעו וגם בשוק יבינו.

העם עוד אינו מאמין לדברי בגין שכך אי אפשר עוד. ממשיכי בגין בלי בגין, הם יעשו כל מה שבכוחם כדי שהכל יאמינו: ככה אי אפשר עוד.

במוקדם או במאוחר תישאל השאלה בראש כל חוצות, השאלה האחת, האמיתית, ותקיף את כולם ביללה: איך יוצאים מזה?

והיום יבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.9.1983

לא הצנזורה לבדה

צנזורה, כלומר שיהיה מישהו אחד שיראה ויידע בשביל מישהו אחר מה ראוי לו ומה מותר לו לראות ולדעת שיהיה טועם לאומי אחד (למשל, הרב דרוקמן או הגברת תעסה גלזר, שהסבירו זאת בכנסת) מוסמך לטעום מכל נזיד שיוגש לפני עם־טעוני־הטיפוח כדי לשמרם מפני קלקול־קיבה. שלא יוגש לפניהם כלום אלא אם עשוי הדבר כדברי הטועמים הנ"ל – כדי לבשם את האויר הלאומי, וכדי לחזק את האמונה ביעוד הלאומי, ושהאמנות, על־כן, תהיה הכוח השמח המחנך לקבלת אותו יעוד גדול, והצנזורה, על כן, תהיה לשם החינוך ולשם היעוד הלאומי, ולשם ערכי היהדות ולשם החוסן שלנו, כמובן.
האם צריך לשכנע את אלה היושבים כאן אם כן צנזורה או לא? משל, כאילו צריך לשכנע אותם מפני־מה מלחמת לבנון האומללה, שלא צריכה היתה להתחיל, צריכה היתה מכבר להיגמר; או כאילו להם צריך להסביר כי הישיבה בשטחים הכבושים אינה אלא עוולה מתמשכת והשחתה מתפשטת כחלודה; או כאילו אותם צריך לעורר לחרדה, איך תוכל החברה בישראל לעמוד עוד הרבה בטלטלה המטורפת הזו של כל יסודותיה.
אלה שצריך לשכנעם אינם יושבים כאן ואלה שיושבים כאן אין צורך לשכנעם. וזה כל הפאראדוכס. אנחנו מוסיפים ומשכנעים את המשוכנעים, ומוסיפים ולא משכנעים את הלא־משוכנעים.
איתם איננו מדברים, אלא משני צידי ההפגנות. שתי אוכלוסיות הן, בלתי נוגעות זו בזו, כשתי תרבויות שונות, ולעתים, ואל אחטא בשפתי, גם כשני עולמות נפרדים אם לא עוינים.
עניין הצנזורה, על כן, אינו אלא רק עוד תיסמונת אחת למצב החולה שלנו, מצב־עניינים שבו תיתכן מלחמה מיותרת כמלחמת לבנון, שבו תתכן ישיבת עוולה בשטחים, שבו הכוח בא במקום הזכות, המיתולוגיה במקום התבונה, והחטיפה במקום המשפט.
הנושא המרכזי, שורש כל הרע, אינו אלא המשטר הקיים: האידאולגיה והפרקטיקה של הממשלה הזאת והרוב התומך בהן. זה שיש יותר מדי תומכים בממשלה הזאת ופחות מדי תומכים בהחלפתה. ושאם לא תוחלף לא רק שהצנזורה לא תבוטל אלא שהחיים כולם יהיו ללא שאת. באופן שאין שאלה אחרת היום, אלא רק אחת, רק זו: איך משכנעים יותר אנשים להחליף את הממשלה. איך משכנעים את הלא משוכנעים שאינם כאן. איך עושים שעיניהם תיפקחנה לראות, איך נפגשים עם הממאן לראות ועם המסרב לדעת, ועם הדוחה מפניו את ראיית האמת ואת מסקנותיה.
את הספרים את השירים את המחזות ואת המוסיקה שהיושבים כאן כותבים ורואים ושומעים – האוכלוסיה הגדולה האחרת אינה יודעת. מהם והלאה וכאילו אינם. מה שנאמר כאן והאופן שבו אומרים – להם הוא זר ומוזר. אם שהוא פוגע באקסיומות מקודשות או בהרגלים קבועים, ואינו גורם אלא לעוינות ולניכור. כל דברינו וכל צורתנו בעיניהם בין מרגיז לאבסורדי, טענותינו לא מובנות, מבלבלות, ונשמעות אם כדברי כפירה או כדברי התגרות, וקודם־כל, כדברי יהירים המתנשאים וכאילו מתכוונים להמעיט בערכם ולבטל את זהותם.
כלל לא קשה לדבר כעת על שתי תרבויות – ולאבד ככה את שארית המגע והקשר. אבל גם אם לא נדבר על שתי תרבויות, לא נוכל שלא לדבר על שתי השקפות. באחת, תרבות פירושה "ערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה", הכל בריבוי ובסתמי אטום; ובאחרת המושגים באים ברגישות לאישי: האדם, שוויון האדם, כל אדם, חילוני כדתי, יהודי כלא יהודי.
באחת, המדינה היא תכלית הכל והיחיד נקרא לכוון עצמו אליה ואל יעודיה המוצהרים. ובאחרת, המדינה אינה אלא מכשיר שבידי האדם לשם הגנתו ורווחתו. זו השקפה המציגה לאדם ערכים גמורים גדולים ממנו וקודמים להיותו, וזו טוענת שהאדם הוא הבוחר והוא הדן בתבונה בין אלטרנטיבות, ומודה בזולתו כמוהו. הדברים הרי ידועים ואין צורך לפרטם כאן. וגם אין צורך לתלות בהם את התגים מן־המוכן, כגון פאשיזם כנגד הומניזם, או קלריקליזם כנגד אמפריציזם, וכל כיוצא בהם, כדי לא להיתפס לסטריוטיפים; תגים קלים להידלק ולהדליק אבל מתעים מן האמת, שלעולם היא, כידוע, מורכבת יותר ומעורבבת יותר, ואינה סובלת שחור או לבן.
השאלה כיום גם אינה מי אוחז בהשקפה יפה יותר אלא אם יש עוד גשר של דיבור ושל שיכנוע בין בני־האדם מכאן ומכאן. אם יש סיכוי להזיז בני־אדם מעמדות קבועות, ולהטותם מצד אל צד; אם ניתן לגעת באנשים, בליבם ובמוחם, לנענע דעות ומושגים, להניע לחשבון־סיכום של סיבות ותוצאות, ולשאול מה עוד צריך לקרות בארץ המסכנה הזאת כדי שיותר אנשים יתעשתו להבין יותר – עוד מכות, עוד אסונות, עוד מלחמות, עוד מפולות כלכליות קשות יותר, חוסר עבודה עד יאוש, מדינה שכולה כצמיג בוער?
האם תיתכן שיחה בין שתי ההשקפות או נגזר עליהם שיח חרשים שייגמר כרגיל בנאצות? האם אלה התובעים את כבוד ה"מדינה־עם־יהדות" מבינים מושגים אלה כאילו להומאניזם אין בה מקום, או כאילו אין ביהדות רתיעה מפני מלחמות ומפני הכוח כדרך חיים? כאילו אין ביהדות שום רגישות לכאב הזולת, לגר, לזר, לשונה? או, מה טיבה של היהדות היום כשהיא שותקת כל־כך על עװל, חוץ מהעוול הנעשה לה, יהדות שאינה קמה בשם היהדות כנגד מלחמת השווא בלבנון, יהדות שאינה גוערת בשם היהדות במתנחלי "כרם נבות” המודרני – איזו מין יהדות היא שאינה זועקת כנכוווית כנגד הוצאת גופה מן הקבר, כנגד התעללות באנושי מכל, שאינה יודעת שקודם לכל ההתפלספויות יש כמה דברים פשוטים שפשוט אסור לעשות, בשום פנים, אם רוצים להישאר בני־אדם. ושלהיות בן־אדם בא תמיד ראשון לפני היות יהודי או ערבי או משהו. שלהיות בן־אדם זה הכבוד הראשון הכולל בו הכל, לרבות צלם אלוה.
יותר מדי בעלי־אגרוף ובעלי זרוע ובעלי מקלעים ובעלי ט.נ.ט דיברו לאחרונה בשם היהדות, בלי ש”בעלי היהדות" הסתייגו מהם ולא התנערו מהם.
פחות מדי הסתייגו בעלי "היהדות־העם־והמדינה" מגסי־הרוח וגסי הגוף שנשאו שם שמיים על פיהם, יותר מדי יהודים סובלים היום משיתוק, מלא או חלקי, של האנושי שבלבם, ומחוסנים מפני קובלנות עשוקיהם. יותר מדי מתפעלים עדיין מדמותו של צעיר שכיפה על ראשו ועוזי חם בידיו, כאילו הוא סמל לזכויות ישראל. או, ראו איך עדיין מריעים שם לאותו שור־הבר המתרוצץ בארץ לאחר ששילח את האש הנוראה בלבנון ולא ינוח עד אם הצית אש גדולה מזו שתכלה עם ועולם. או, איך אינם רואים עדיין איזה עקרבים שחורים הם מגדלים להם מתחת לאבנים שלהם?
יש מעשים שעושים יהודים, כביכול בשם היהדות, שבושה היא שהם יהודים ובושה שזו נחשבת יהדות, בושה שהם מכנים עצמם בתואר יראי שמיים, ולא עובדי אש זרה. יש מקרים שערכי היהדות, מוּבטחני, זועקים לשמי השמיים בבהלה מפני מה שעושים בשמם כביכול כדי לקדשם. או, איך מוכנים יהודים לקפל את האדם שבהם ולהפגין את הטורף שבהם? מה צריך איפוא לעשות כדי שרוב העם בישראל יתעשת ויתחיל לשאול את השאלות הנכונות, כדי שיתבגר סוף־סוף מהיותו המון, שיחדל מהיות מוחא־הכפיים והצורח בקצב, ויתחיל להיות מבדיל בין הצגה לחיים, ושיחדל סוף־סוף לחכות, ילדותי ומטופש, לאבא החזק, ולגיבור ישראל, ולמלך ישראל – ויתחיל להיות תובע אחריות ונוטל אחריות!
הציבור הזה שנתאסף היום לכאן, כל השאלה שלפניו: איך עושים שיותר אנשים מחוץ להם תיפקחנה עיניהם ויתחילו שואלים את השאלות הנכונות, איך עושים שיותר אנשים יתאספו לגרום להחלפת הממשלה העלובה־הנוראה הזאת, ובמקום להוסיף ולהתעסק כאן זה בזה ולחזק באותם הדברים זה את זה, להתחיל לצאת החוצה, להתערב באנשים, ולגרום להם להתחיל לשאול את השאלות הקשות, לא רק כדי שתתברר האמת, לא רק כדי שיוכח שלא לדמגוגיה לבדה ניתנה הארץ, אלא, ובעיקר, מפני שבנפשנו הוא: אם לא יחול מהר מיפנה, אם לא נדע למשוך את הרוב לצידנו, אם לא נגיע להחלפת הממשלה – כל השאר, לרבות הצנזורה, יהיה מין שיברון כזה, שקשה להלמו במלים שחורות ככל שתהיינה.
אהבת ישראל, אהבת האדם ואהבת הצדק – על כפות המאזניים, ועצם החיים.
שני צדדים עומדים כעת בארץ. צד אחד שמבקש להוריד צנזורה וסייגים על השירים והמחזות, וצד אחד שמבקש להרים קולו כנגד קלקול עצם המציאות והחיים עצמם. אלה רוצים לחתוך ולגזור מחזות ולהשתיק סיפורים ושירים – ואלה רוצים להפסיק אירועים של ממש ומעשים שבמציאות כגון מלחמות וכיבושים והשחתת האדס. המשוררים רוצים להתערב ולשנות את המציאות, ואנשי השלטון רוצים להשתיק את השירים. יד מי תגבר על מי: יד אנשי השלטון הרוצים להשתיק את השירה, או יד השירה הרוצה לעצור את קלקול החיים? היצליח העולם לכבות את השיר. או ידליק השיר את העולם?

יזהר סמילנסקי, עתון 77, אפריל מאי, 1984

 

 

הבופור כמשל

“מצודת הבופור הפכה זה מכבר לסמל", אומרים מחברי הספר (שיף ויערי, מלחמת שולל, שוקל, 1984, ע"ע 157 – 162), ומתכוונים לתקופה שלפני כיבושה: המצודה כסמל לאיום הנשקף לישראל; לאחר הכיבוש הפך הבופור לסמל אחר: סמל מלחמת שולל.

כיבוש המצודה, הם מספרים, תוכנן לפרטיו ותורגל בשיטות שונות. אבל, משעה שהתברר שצה"ל יפרוץ ללבנון מגשר העקייה, ולא מן החרדלה, הפך כיבושה לחסר־ערך ולמיותר. ועל־כן גם הורה אלוף הפיקוד לדחות את התקיפה: המצודה תיפול מאליה לאחר שתשאר בעורף. ההוראה יצאה בחצות הלילה אבל משום־מה לא הגיעה לידי הכוח התוקף, סיירת גולני.

מתחילה תוכננה תקיפה לילית, ברגל. אחר־כך שינו והחליטו על התקפה לאור היום, רכובים על נגמ"שים, חשבו על שעה שלוש אחר הצהריים, בסיוע אוויר וארטילריה.

אלא שבתוך המהומה נתקעה סיירת גולני דווקא לזנב השיירה העצומה ולא חצתה את הגשר אלא מאוחר אחר־הצהריים. ושוב נדחתה הפעולה לשעות החשכה. הטנקים שהיו צריכים לסייע לא הגיעו. הפגזת הארטילריה שככה. ברגע האחרון גם נפגע מפקד הפעולה והוחלף, ושיטת הפעולה אולתרה מחדש. לבסוף, בלילה, באורות מלאים, התקרבו אל המצודה.

הקרב עצמו לא נמשך הרבה, אבל "טיהור" התעלות נתמשך, כשבודדים מן הנצורים מוסיפים לירות ולהטיל רימונים. ששה מלוחמי הסיירת נהרגו וארבעה נפצעו.

“למחרת הובא בגין לבופור", מספרים המחברים. שרון הסביר לו את הפעולה. צלמים הגיעו. נערך טקס שבו העניק בגין לרס"ן חדאד את המצודה: “כבשנו את הבופור!” – התפארו הנואמים – ובלי אבידות. אחר־כך התפזרו, ובגין לעולם לא ישוב עוד ללבנון.

*

לא צריך היה לכבוש את הבופור, וכבשו; לא כך צריך היה לעלות עליו, וכך עלו; ואיך אפשר שלא ידעו על האבידות, ולא ידעו.

הבופור הגאה והריק. חדאד מת. בגין נכנס לצל. שרון עוד מעז להופיע הרבים ויש מריעים לו.

ירון ויוסי, אביקם ורזי, גיל וגוני. זכורים נדירים ביופיים.

את עם ישראל הוליכו שולל.

ומי יתן את הדין?

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1984

למה התפטר בגין

למה התפטר בגין

כי בכל לילה ולילה

כשעייף והלך לישון

מצא את חדרו מלא

כולו מלא צללים

חמש מאות צללים ויותר

אין אומר ודברים

עומדים עליו שם תמיד

ממלאים חדר לילו

ממלאים אי־שנתו

עומדים שותקים עליו:

אתה!

 

מי לא בא להפציר בו?

 

 

לא באו אנשים שכבר בגרו ואינם צריכים עוד אבא על ראשם,

לא באו חקלאים שבשיא תנופתם נהרסו וכשלו לא משפל ידיהם,

לא באו אלה שאינם מאמינים לא בציונות של כוח, ולא ברק־אנחנו, ולא ברק־כך,

לא באו ציונים מארץ־ישראל, שעם צודק עדיף בעיניהם מעם כובש,

לא באו אזרחים, שהצירוף אדמה־דם־ודת מבהיל אותם וממריד,

לא באו אלה שמשתכנעים מתבונה ולא מנאומי חנופה,

לא באו אליו אמהות של בני תשע־עשרה,

אבל שורה ארוכה של מתים לשווא,

הגיעה אליו בלילה בלילה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1983

begin-r

begin

מתי חייל אומר לא?

מקובל ﬠל דﬠת הכל כי – "הדרג המדיני" יחליט ו"הדרג הצבא" יבצﬠ.

כי הרשות הנבחרת ﬠל־ידי הﬠם היא הקובעת מטרות ויעדים, כי הרשות הממונה ﬠל־ידיה היא המוציאה אל הפוﬠל וכי החלוקה הזאת היא ממידותיה הבסיסיות של הדמוקרטיה וגם תריס בפני השתלטות הכוח הצבאי על הסדר הדמוקרטי – ושלא יﬠלה על הדעת, על־כן, לﬠרﬠר על המיבנה ועל הסדר ההכרחי הזה.

אבל מה קורה אם "הדרג הצבאי" – לאמור, הנהגת הצבא או המפקד במקום – רואה שהחלטת "הדרג המדיני”, הרשות הנבחרת, היא שגויה, או מזיקה או בלתי־אפשרית – ומכל מקום, בלתי־מתקבלת ﬠל דעתו?

בלתי־מתקבלת על דﬠתו משני טﬠמים: או מן הטﬠם הצבאי או מן הטעם המוסרי.

אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"בﬠל מקצוﬠ" (או כֵ"מומחה לתפקיד׳׳) מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה, או, אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"אזרח בעל מצפון" מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה? מה ﬠושה אז המפקד? ִ

האם חייב הוא לבצﬠ תמיד כל הוראה כמיטב יכולתו, גם כשזו נוגדת את מומחיותו הצבאית או כשזו סותרת את קול מצפונו? או שמא חייב הוא אז להסתלק מתפקידו ולהתפטר?

יש המפרידים בין שני המצבים. אם זו "התנגדות מקצוﬠית" – יביא נימוקיו לפני הממונים ﬠליו ויבהיר ﬠצמו במיטב טיﬠוניו, וגם אם נדחו טﬠוניו – כבר ﬠשה את שלו ומכאן והלאה יחזור ויבצﬠ את ההוראה כמתחייב מן המשמﬠת הצבאית, התובﬠת מן החייל, מכל חייל וחייל, לקום ולﬠשות לפי הפקודות שקיבל גם כשהתפקיד קשה, מסוכן, לא־סביר וגם דוחה מכל סיבה שהיא: הבהיר התנגדותו, נשמﬠה התנגדותו ונדחתה – אין לו עוד אלא לקום ולﬠשות את המעשה בדבקות ובכל מאודו.

לעומת זה, אם היתה התנגדותו מצפונית, כאן המצב שונה. כאן הוא קם ומודיﬠ קטגורית ומלכתחילה: אני לא. אינני יכול להילחם כנגד מצפוני. לא אמﬠל באמונתי. אני מסרב ומוכן לשאת באחריות ובמסקנות. ויוצא. בין אם התקבלו טיעוניו ובין אם לאו.

האומנם אלה הן וכך הן שתי הדרכים האפשריות לפני מפקד, שאינו מסכים למשימה שהוטלה עליו על־ידי הﬠם באמצעות ממשלתו הנבחרת? אפשר לנסח את השאלה כך: ﬠל מי מוטלת האחריות – ﬠל השולח למלחמה או על המבצע את המלחמה? האחריות להצלחה ולכשלון, האחריות לאבדות ולנזקים, האחריות למﬠשים ולמחדלים תוך כדי המלחמה?

ואפשר גם לנסח כך: היש למפקד בשירות הצבא גם זכות הווטו? מתי? מתי לא? באילו נהלים כן ובאילו לא? היש כאן מקום כל־עיקר להשגות המפקד, או שהﬠניין גמור ונﬠול מראש, ואין מה לשנות, בגזרת הסדר הדמוקרטי: הדרג הנבחר מחליט והדרג הממונה מבצﬠ, ורק מבצﬠ, ואין מה לשנות.

מפקד צבאי, האם יש לו מקום והוא צד פﬠיל בשעת ההחלטות, או אין לו שם מקום ואינו צד, אלא אולי בשﬠת השיקולים, אם הוזמן אליהם, ובוודאי בשﬠת הביצוﬠים – שזו שﬠתו והיא מיבחנו, והיא לבסוף תהילתו. תהילתו?

נלחמתי כנגד הכרתי? גרמתי מוות, הרס ושינוי ﬠולם (בזירת הקרב) – למרות שחשבתי, שלא צריך לﬠשות כך? היית מפקד מוציא־לפוﬠל, שﬠיסוקו בחיי אדם ובמותם, וביצﬠתי היטב מה שלא צריך היה לבצע כלל למיטב הכרתי?

האומנם מפקד גייסות כמוהו ככל בעלי המקצוﬠ, השרברב, הבנאי, המכונאי ודומיהם, ﬠושה בלי לשאול לשם־מה. יודע איך לעשות ולא ﬠיסקו לשם־מה? וגם מי שחיי אדם ושלומם וקיום הﬠולם בידיו – גם הוא רק יודע איך לﬠשות ולא ﬠיסקו לשם מה?

בוודאי, התנגדותו של המפקד אינה פשוטה כלל. וכידוע, יש גם מפקד שמתנגד אבל שותק. ויש מפּקד שאינו מﬠז להתנגד. ויש שﬠושה חשבון אם כדאי לו, או שהוא בהיפנוזה של כל החבורה הסוגרת ﬠליו תמיד. ורבים כל־כך פתאום אינם יודעים כמה הם שתיים ועוד שתיים, ומגלים קהות־חושים ואינם רואים ואינם שומﬠים ואינם יודעים כלום וגם לא חושבים כלום ורק מסתגלים ורק מתיישרים ורק ﬠושים כנידרש.

אבל מה ﬠל מפקד שכן רואה וכן חושב וכן יודע. שמכיר ויודﬠ שהוא מתנגד – מה אז? מה כשהוא אמיץ ומוכן לקום ולומר מחשבתו ומעז גם לומר כנגד זרם – מה אז? מה משקל התנגדותו, מה חוקיות התנגדותו – האם להתנגד זה להתאבד, או להתנגד זה להציל עולם?

אין צורך לצלול בהיסטוריה. מלחמת לבנון היא דוגמה מספיקה. הממשלה החליטה לצאת למלחמה בלבנון ומפקד הצבא (הרמטכ"ל והמטכ"ל) הכין את הצבא למלחמה ופקד על מהלכיה. את המלחמה, כמיבצﬠים אחרים, ניתן לדון אם לפי מטרותיה המוצהרות, אם לפי סופה למﬠשה ואם לפי מאזן ההישגים לעומת ההפסדים וכל כיוצא בזה. כל שלב ושלב בדיון הזה נימצאו ﬠליו, ככל הידוﬠ, מﬠרﬠרים בצבא. היו שהתנגדו לכל רﬠיון המלחמה הזאת מתחילתה. היו שהתנגדו לשלב מן השלבים בה. והיו שהתנגדו לאופנים שבהם נעשתה המלחמה. מלבד ההתנגדות שהיתה, ככל הידוﬠ, ושמקובל לקרוא לה התנגדות מצפונית, בקטﬠים שונים של המלחמה ובכל כולה, מלפני התחלתה ועד לאחר סופה.

מה ﬠשו המתנגדים האלה? עד היכן הלכו בהתנגדותם, או בריסון התנגדותם? ומה חשב הצבא ומה ﬠשה הצבא למתנגדים האלה? (המקרה של אלי גבﬠ הולם כאן רק באופן חלקי. מפני שמקרה בודד ייתכן שנﬠשה משיקולים מקריים מסובכים במצב מקרי וקשה להקיש ממנו על התנהגות ﬠקרונית).

כמה שאלות יסוד ﬠקרוניות נישארו מאז מלחמת לבנון ועד היום הן במחלוקת:

– למה הלכה ישראל למלחמה הזו?

– למה המשיכו במלחמה גם לאחר שהתואנה "שלום הגליל" להרחקת הקטיושות נתרוקנה?

– האומנם הלכו ללבנון, כדעת אחדים, כדי לפתור שם בכוח את השאלה הפלשתינית ולהשמידה פיסית?

– או הלכו, כדﬠת אחרים, לא לשם שום פתרון אלא כדי להשיג שם תהילת־ﬠולם וכבוד־מנצחים לשלושה תאבי תפארת, יוזמי המלחמה ומנהיגיה?

מה צריך איפוא מפקד צבא לעשות כשהוא רואה וחושב ויודﬠ ולא מסכים – וכשהוא אחראי לחיי אנשים ואחראי למהלכי הקרב? או, אם הכניסה לביירות, למשל, נראתה פסולה בﬠיניו משיקולים צבאיים־מקצוﬠיים האם היה ﬠליו לבטא את התנגדותו באוזני הממונים ﬠליו, ואז, מפורק ונקי מאחריות, לחזור חיש־קל ולהמשיך ולעשות בדבקות את מה שהוטל ﬠליו? או אם היתה הכניסה לעיר פסולה בﬠיניו מנימוקים מוסריים, היה עליו להודיע "לא הולך למלא הוראה זו" ומוכן לשאת במסקנות?

או, למשל. הבט"ש (הבטחון השוטף): הבט׳׳ש אוכל בצבא. צבא, לכאורה, הוא כדי להיות ﬠומד במלחמה, גייסות מול גייסות, ולא כדי להיות שוטר בשטח כבוש. כשצבא, מעבר לתקופה קצרה ובדלית־ברירה, מוסיף ופוﬠל בשטחים הכבושים מפני שﬠדיין לא הוכרז גורלם בדרך מדינית – והוא ניתבע לפﬠול שם דרך־קבﬠ וכאילו זו הנורמה של הצבא וזה החוק – האם אינו מסלף אז את שליחותו כצבא, את תוכנו, את תכונותיו ואף מעוות את צידוק תביעתו של הצבא מן הנוער המגוייס?

מה ﬠושה איפוא מפקד צבא, שנהפך דרך־קבﬠ לשוטר בשטח כבוש כדי להנציח את הכיבוש – האם הוא מתכופף ומוסיף וﬠושה את תפקידו במקצוﬠיות כמיטב כוחו – או מתיישר ותובﬠ משולחיו כפי יושרו האזרחי? מפקד צבא, האם הוא בﬠל מקצוﬠ לכל תפקיד צבאי שיוטל ﬠליו ושליח מיומן לכל ביצוﬠ? או יש לו גם ווטו חוקי ו"עד כאן”?

אין תשובות לשאלות האלה. השאלות מלחשות קצת במודחק וקצת במודע ומתעלמים מהן מפני שלא נוח בהן ומפני שהאינרציה והשיגרה מטשטשים את הכל. ולפיכך, מפנים אליהן כתף, דורסים אותן בﬠקב ופוסחים עליהן בצﬠד צבאי ממושמע, ושוב מהססים קצת, ושוב לא נוח.

האם דרך נכונה לתשובה, חלקית לפחות, לשאלות האלה היא הקמת אותה מועצת לאומית לבטחון (שווﬠדת חקירה ממלכתית כבר המליצה עליה) כדי שזו תﬠמוד בין הממשלה ובין הצבא לשיקול שני, בריחוק מה וביתר מחוסנות משיקולים ומלחצים פוליטיים קצרי־טווח?

או אולי צריכה להיות איזו הרשאה מפורשת בחוק כדי שמקרים חמורים במצבים חמורים של התנגדות (ווטו) יוכלו למצוא להם נהלי דיון מחדש, שיקול מחדש והכרﬠה מחדש?

איִן מירשם פשוט לפתרון. ואין ההﬠרות והשאלות שלמﬠלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה "מתחת לשטיח". 

איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלימה למלחמה כזו ﬠל כל תוצאותיה הנוראות האלה – –

איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל"מומחים מקצוﬠיים", המשרתים אוטומאטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר– – –

ובקצרה: אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?

יזהר סמילנסקי,  מעריב 4.10.85

לצאת משם מהר.

בושה.
שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.
בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.
הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.
עלילת דם?
הקול הרם המטיח כעת את הגערה ”עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.
יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.
לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.
הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?
גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ"נקמה”, כ”גאולת הדם”, כ"שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.
כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורװה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.
ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.
תמונות הנטבחים אינו משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן ”תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.
אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה” יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.
עצוב.
אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.
לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.
ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.9.1982

מתפתלת

מתפתלת לה הממשלה וחורקת תחת לחץ הציבור. לחץ שהלך וגבר הלך ונתהדק, ﬠד שבבהילות, ביום ששי בין השמשות, נתכנסה הממשלה להחליט. נורא לא היה להם חשק להיחקר. וכמי שיד בﬠורפו נלחצו לומר הן. אבל לא לחקירה אלא רק ל"בדיקה".

למה הם מתפתלים כל־כך? מפני־מה הם חוששים? מה כל ההתיעצויות המוקדמות וכל ההתגודדויות רצוא ושוב? כל אחד מהם מצהיר כי אין לו מה להסתיר, וכל אחד מהם רק מתלבט איך להימנﬠ מן החקירה האחת הנחוצה – נחוצה לפי כובד העניין, נחוצה לפי כובד תביעת העם, הנחוצה לפי כובד התוצאות האפשריות: וﬠדת חקירה ממלכתית.

האם אינם בטוחים בעצמם או בﬠובדות? האם צריך להם עוד זמן כדי לחשל את האליבי? להתכונן יותר לפני שיוכלו לעמוד לפני הבודק ולומר בפניו את האמת? אלא שלפני בודק אומרים את האמת, אבל לא מחוייבים לומר רק את האמת, אומרים את האמת אבל לא מחויבים לומר כל את האמת, כפי שמחויבים לומר כחוק לפני ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל וגּיבוריה הגדולים (הם פחדנים גדולים.) אינם מﬠיזים לבוא ולהיחקר לפני וﬠדת חקירה ממלכתית.

אלאְ שאנחנו כאן, ורבים כמותנו, לא ניתן ולא נניח להם עד שהאמת תיחשף כולה: אם ועד כמה היתה ממשלת ישראל מעורבת, במעשה או במחדל, ישירות או עקיפות, בטבח שטבחו הפלנגות, בסברה ובשתילה.

האמת צריכה להתגלות קודם־כל לשם האמת.

להבדיל בין מדינת ישראל וביּן ממשלת ישראל, בין ﬠם ישראל ובין ראש הממשלה, בין שר הבטחון ובין צה"ל – הממשלה הזאת, ראש הממשלה ושר הבטחון הם מקרים חולפים שבקרוב ילכו להם – והמדינה והעם וצה"ל יתקיימו להם נקיים ממﬠשיהם וממחדליהם.

מה שניראה היה בסוף השבוﬠ הראשון למלחמה כהצלחה מהירה ומרשימה – ניראה בסוף השבוע השישה־עשר למלחמה – כהסתבבות בﬠסק־ביש וכצרה צרורה. ומה שהאיר בתחילה כ"שלום הגליל", נתגלה כעת כאפלה בסימטאות ביירות.

מה פלא אפוא אם לרבים בארץ מסמלים ראש הממשלה ושר הבטחון את הדוחה ואת האטום, את הנפוח המתנשא, ואת השחצן המתרברב, את צרות־הלב הלאומנית, ואת קטנות־המוח המדינית, את המוגבלות המוסרית, ואת הﬠורמה לנסות ולהתפתל ולהתחמק אחר־כך מﬠמוד באחריות מעשיהם או מחדליהם.

כל מלחמה שאינה לשם מניﬠת כלייה ִבהכרח מסתבכת, ובהכרח מסבכת. שיקומה של לבנון הדרומית – הוא שאלה ישראלית.

*

מכל ארצות ערב שאליהן זﬠקו המחבלים המוכים והנילחצים – לא נענתה אף ארץ אחת במעשים. רק נהמו מרחוק והטיחו דיבורים מזרי איומים באוויר. וי לחלש. הﬠולם כולו נגדו. המנוצח לבדו יישא את מפלתו. הכל נופל על ראשו לבדו. איש לא יבוא לקריאתו. לבדו יישא מתיו. לבדו יישא עיניים ריקות מניין יבוא ﬠזרו. לבדו יימק.

שמחזק את ההכרה הברזלית שאין לנו קיום בלי צבא חזק, בלי הצבא החזק ביותר.

אלא שצבא אינו יכול לבוא במקום מדיניות. בלי אגרוף פלדה אין לנו קיום, אבל אגרוף פלדה אינו אלא כלי בידי התבונה המנהיגה אותו: תבונת המבט הגדול, לטווח רחוק.

מה קורה כּשמתגלה שהכלי הוא משוכלל ויﬠיל וקולﬠ ומצליח – יותר מכל מה שיודעת התבונה לפתור, לקדם או למנוע? מה קורה כשבמקום לפתור שאלות קשות – כותשים אותן?

*

כשנאלצת האומה לצאת למלחמה היא מטילה את עצמה על בני התשﬠ־ﬠשׁרה. פתאום כל כבדה של ההיסטוריה היהודית וכל תולדות ישראל בּארצו – מוכתפות על שכם בני התשע־עשרה הללו. רגע לפני שעברו את סף בגרותם ובטרם ניכנסו לחיים, בין צאתם מרשות ילדותם ובין הכנסם לרשות גברותם – הם ניקראים להעביר את הכבד מכל כבד מצד לצד, במשובת תלתליהם, בעינים מבוהלות קצת, בתושיייּת ידיהם הצעירות ובקפיצת ההעזה אל יהּייה־אשר־יהיה – יוצא לב האומה אליהם: לוּ ידעו להישמר, לוּ ידענו לשמור ﬠליהם.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, סוף ספטמבר 1982

הצדיק

צדיק יש במדינה, הולך הלוך וייסר את העם: למה מחרישים כשבלבנון טובחים, ולמה אין צועקים על הדם כעת, כשם שצעקו על סברה ושתילה.

לבו, לבו של הצדיק זועק על הדם שנשפך לשווא. מעיו, מעיו הומות אל הצועקים לעזרה ואיננה באה. רחמיו, רחמיו נכמרים אל בני־אדם, שפותרים סכסוכים בדם ולא במשא־ומתן הדדי.

איפה ארבע־מאות־אלף היום, מטיח הצדיק מעל במת הרחוב, איפה הארבעים, איפה הארבעה, שואל הצדיק כשאלות אברהם לפני הפיכת סדום ועמורה.

הנה, יחיד וצודק וגדול עומד הצדיק הבודד ברחוב ותובע צדק, ותובע יושר, ותובע לחדול מהצביעות: איפה הם בעלי המוסר, כשהדם בלבנון צועק, מדוע מחשים כעת יפי־הנפש?

כעת יירד הצדיק ויציע לכל עובר ושב עצומה לחתום עליה. ובעצומה כתוב:

סכסוך בין עם לעם פותרים רק במשא־ומתן ולא בדם, תמיד.

שאלות מדיניות קשות פותרים רק בפשרה הדדית ולא באש. תמיד.

מלחמה אסור שתהיה בחזקת יש ברירה אלא רק באין ברירה אחרון. תמיד.

בסוף העצומה תהיה כתובה עוד שורה, כזאת:

וזה שהיה אחראי לדם. אחראי לאש, אחראי למלחמה – יכרע על ברכיו, ברחוב, ויבקש מחילה לפני העם, ויביע חרטה – וצנוע ייעלם מאתנו. כי צדיק וישר הוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.9.1983

arik

בגין מבקש מאש"פ

כשמסלקיּם מהודﬠת הממשלה את המלים המתביישות, ואת התחכמויות הניסוחים הﬠוקפים, ﬠם תירוצי הסחור-סחור – מוצאים כי לא יאומן, אבל ממש כך: ממשלה בגין ביקשה הפסקת־אש מאש"פ.

וכך, לאחר יהירות "היזמה המונﬠת", לאחר גאוות "ההפצצות המאסיביות", לאחר הצלחת "הפצצות התשתית", של המחבלים ושל מיפקדותיהם – לרבות הפצצות נשים וילדים – מבקשת הממשלה שיפסיקו, כי כבדה ידם עלינו.

יש לומד ליקחו קודם-מﬠשה במחשבה תחילה; ויש לומד ליקחו לאחר-מﬠשה, במכות מכאיבות ובחיי אדם.

האמנם למדה הממשלה הזאת? האמנם תדﬠ ללמוד, כי – הפצצות אינן תחליף למדיניות, וכי שימוש בכוח אינו בא במקום חכמת הרואה את הנולד?

בגין מוכרח ללכת.

לא בגלל הפסקת האש. אלא בגלל הדלקתה. הוא שהדליק והוא שניבהל מן הדליקה.

ﬠליו ללכת.

 

יזהר סמילנסקי,  טיוטא, יולי 1981 (משוער)

קאניבליות

זו לא פעם ראשונה. שוב ושוב לוקחת לה סוריה את הרשות לתפוש שכונות מגורים, לסגור עיר שלמה, ללא מיפלט, באחיזת אנס את קורבנו, ולהנחית עליה חורבן ומוות.
שוב ושוב עולה זעקת הנאנסים והמומתים ואין להם שומע. העולם ריק כמו תמיד. בני־אדם נחלקים לשניים: אלה שלא איכפת להם ואלה שלא כדאי להם.
העולם מורגל מאד איך לא לשמוע זעקות שחשבונות שונים מחרישים אותן. תמיד יש סיבות שלא להתרגש מאסון הזולת. סיבות פוליטיות ואסטרטגיות, וסיבות שבהשקפת־עולם, ושל אנוכיות ושל נוחיות. איך לא לשמוע לדחף הראשוני לרוץ לעזרת הצועק לעזרה. אלה לא משלנו. רק אתמול אמרו, אלה רק יהודים. והיום, אלה רק הנוצרים בלבנון. ולא, אלה בני־אדם המומתים הפקר בדם קר.
זעקות שכונות בביירות – מוצאות הסברים למה לא כדאי להתרגש. השמדת עיר ומלואה – מוצאת תירוצים למה זה לא עסקנו. אדם קרוב אצל עצמו וצרות עצמו קודמות.
ושוב כמו תמיד – לא מעבר להרי חושך, אלא כאן בחצר השכנים. עדת מיעוט מושמדת. צעד מגבולנו. וכולנו רואים ושומעים ויודעים. אנחנו והעולם כולו. אבל יש ענינים קודמים. להשמיד עיר, להפציץ אזרחים, להפגיז בתי־חולים, למנוע אמבולנסים מגשת, אונס לעיני העולם לאור היום, רצח בפתח הבית. הכל אפשר. הנה. וכלום לא יקרה. מסכן הוא החלש. ומה אפשר לעשות.
מדינה שיש לה שם, שיש לה קשרים עם ארצות־העולם, חברה באומות המאוחדות, שנושאים ונותנים עימה – והיא אוכלת בשר אדם. הורגת וטורפת לפני כולם. רוצחת והורסת ומשמידה, כשטרפה בין צפרניה, בשקט, בשיטתיות, ימים ארוכים אחר ימים ארוכים, ואיש אינו יוצא מגידרו: הכל פוליטיקה.
זו לא שאלה של לבנונים וסורים. ולא שאלה של מארונים ומוסלמים. וגם לא של ערבים ויהודים. זו שאלה של בני אדם באסון. זו שאלה של רצח לעיני העולם. ושכלום לא יקרה לרוצח. זו שאלה של רשות שלוקח לו אוכל־אדם לטרוף את קורבנו לפני העולם הרואה.
זו שאלה של הסכמה לארץ ניתנה בידי רשע.
זחלה אינה עיר בלבנון. זחלה היא ליבו הדקור של מי שיש לו לב. זחלה היא מקום הירצחו של האדם. זחלה היא חגיגת תועלת העוול המשתלם. זחלה היא תבוסת הכל מלבד הכוח.
זחלה מביטה היום עליך: יש עוד בני אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.4.1981