אדון בגין מסכן את המדינה

פינג־פונג ההפצצות בין ישראל ולבנון – לאן הוא מוביל?
כל מיתקפה שאינה מסתיימת בשלום, מסתבכת במיגננה – הזהיר בשעתו קלאוזוביץ.
וכך, כל הפצצה שאינה נגמרת בהפסקת ההפצצות – נגמרת במיקלטים, באזור מוכה ובאוכלוסיה חרדה.
רק בצעד הראשון פועלת ישראל כאילו היא לבדה בזירה ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה – בצעד השני כבר כל העולם כאן, וברור מראש מי בעד מי. דיאלוג ההפצצות שוב אינו בין שניים – בין יהודים ובין ערבים – מעורבים בו כבר הסורים (ובגבם הרוסים) ונסחבים אליו בלא חמדה האמריקאים, וכאילו כדי להוכיח מי באמת תלוי במי: האמריקאים בישראל או להיפך.
השאלה האחת היא: לאחר מכת־האש המעופפת מצד לצד – מה אז? מישהו מאמין שמכות־אש מעופפות מכאן יגמרו את מכות־הנגד משם? לבסוף הלא יצטרכו חיילים להתקרב לקרב מגע, כדי להכריע. ומה אחרי זה? אם התמודדות צבאית אינה לשם סילוק סיבות ההתמודדות, ממילא היא לשם ליבוי ההתמודדות הצבאית, שתסתבך לפי הגיונה בהתכתשויות מתמשכות ומתישות. ואז?
אין מנוס מן ההגיון, כי כל פעולה צבאית שאינה כמכשיר בידי מחשבה מדינית – אינה רק בזבוז נפשע של חיים ושל כלים, אלא היא ממש סיכון כל החשוב וכל החיוני לעם ולמדינה. או לשם מה?
מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מהי המחשבה המדינית (לא הטאקטית) שמאחורי המהלכים הצבאיים המתפוצצים ומפוצצים? מהו היעד הלאומי שההפצצות הגוררות הפצצות משרתות? ואיזה שלום עתיד להתגלות כשיתפזר עשן ההפצצות?
או, אם לא לשם השגת שלום – לשם מה? לשם נקמה? לשם ”הכבוד”? כדי להראות ”להם”? כדי שידע לו כל העולם? והרי, מעולם לא שברו הפצצות שום עם לוחם, ולא הכניעו אף התעוררות לאומית. ולא מכבים אש באש. לא במזרח הרחוק ולא במזרח הקרוב, ולא בכל מקום שבו שני עמים מתנגשים – ורק השלום יפריד ביניהם.
אנחנו, כוחנו העיקרי מעולם לא היה אלא בצידקת ריבנו ומוסריות מלחמתנו – בשאיפתה לשלום. ואילו הפצצת אזרחים בבתיהם – היא בלתי מוסרית. בין אם זו הפצצת אזרחים יהודים בידי לא יהודים ובין אם זו הפצצת אזרחים לא־יהודים בידי יהודים. "אשה, זקן וילד” אסור להרוג משני הצדדים. ומי שמתעלם מכך מתעלם ממוסריות מעשיו. ומי שמתעלם ממוסריות מעשיו – משחית את מיטב נישקו ונדון מראש להפסיד.
גם להיות אומה קטנה ומבודדת, גם להיות אומה דלת־אמצעים ותלויה כולה בחוץ, וגם להיות אומה בלתי־מוסרית – זה למעלה מכוחנו. ולא נוכל להתקיים כך.
מנחם בגין, בעיוורונו המדיני, בלהיטותו להישגים מיידיים, ולהפגנת־כוח בחוסר הבחנה מוסרית – מסכן היום את המדינה. בפועל.
אבל, גם האופוזיציה, אם אינה קמה היום להוקיע חד־משמעית אותו ואת דרכיו – מתחייבת כאילו שיתפה פעולה עימו ונושאת באחריות לסיכון הזה, החמור מכל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.1981

 

פגישה, כמעט פגישה.

 

האם צריך להרחיק עד וושינגטון כדי להיפגש ﬠם שכנים פלשתינאיים? אלא, שהם גם לשם לא הגיﬠו.

מי הגיע? יהודים ישראליים ויהודים אמריקאיים, שהודיﬠו על הסף, כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה, וכי מבוקשם הוא שהישראלים והפלשתינאים יעמדו יחד מצד אחד של הבﬠייה. ואילו הפלשתינאים המﬠטים שהגיﬠו, מﬠטים ﬠד שאי־אפשר שרק מקרה הוא, הן פלשתינאים מן השטחים והן פלשתינאים אמריקאיים – לא גילו בפומבי, לפחות, אותה מידה של רצון משותף ולא לאותה מידה של התלהבות למחווה של חיפוש הדדי. הם באו, בﬠיקרם, כדי להביא את קובלנתם, הם באו כבﬠלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם.

שני מיני טﬠנות היו לפלשתינאים שבאו: מוסריות וחומריות. ישראל חטאה לﬠרבים, ומיסודה חיה על העוול שﬠוולה לﬠרבים: לאלה היושבים ﬠל אדמתם ולאלה שגלו מﬠל אדמתם, עוול שﬠוולה לעקורים, ולמורחקים, ולניפקדים, ולנילחצים, ולעשוקים, ולמתפרצים לחזור אל ביתם, ולכבושים בידי כובשיהם. ולא יייתכן שום שיּנוי מצב מהותי בטרם תודה ישׁראל בﬠוול שעוולה, בהתקײמה על אי־צדק בסיסי, ובטרם תהיה מוכנה לשאת במסקנות הודאה זו ובנתינת הדין על ﬠוולותיה.

גם הטﬠנה החומרית ידועה למדי: הקמת מדינה פלשתינינאית ﬠצמאית בריבונות מלאה, ולאלתר, לא כפרי הידברות והסכמים ופשרות הדדיות, אלא כאמור, כפרי ההכרה הישראלית בﬠוול ההיסטורי שﬠוללה לﬠרבים, ובנסיגה שלמה וחד צדדית מכל כיבושיהם – אז יימצא גם הבסיס הראשון להידברות ﬠל מה שצריכה ישראל לתת ﬠוד – בגבולות, בחזרה לבתים הקודמים, בפיצויים, וגם בﬠרבויות מספיקות לערבים מפני תוקפנות ישראלית לﬠתיד, הן לבטחון הישגיהם, והן לביטול כל המצוקות שניגרמו להם מאז נידחקה ישראל לתחומם.

יש כנסים שמראש ברור כי לא יהיה בהם שום סיכוי לשום דיאלוג. באים אליהם המשוכנעים בלבד, הקבועים בדﬠתם והנחושים במסקנותיהם. אלה אינם צריכים לﬠרﬠור ﬠל תפישתם או לספקות ברﬠיונותיהם, או לﬠימותים ﬠם גישות שונות – אלא רק לחיזוק ﬠצמי ולהתחפרות מעמיקה יותר בחד צדדיותם. לאלה, כﬠת, אין ﬠוד שאלות סבוכות מורכבות או מביכות, יש להם כבר תשובות גמורות ופשוטות: הם כבר מעבר לליבטי הספקות, להם הכל כבר ברור. לפיכך, כמו לכל כנס פוליטי גם לכנס זה באו בﬠיקר המסכימים; והקולות החריגים שקצת נשמﬠו בכנס, הוזמנו כבודדים לשמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כﬠדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם. כאמור, השיקולים הם כבר מﬠבר מזה – וכﬠת שלב גיוס דﬠת־הקהל לפתרונות המוכנים והנחרצים שבידיהם.

*

ﬠד כדי כך, שקצת חברי מפ"ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסﬠיפים הידוﬠים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות ﬠם אשף. נזפו בהם על קטנות המוחין וﬠל צרות הﬠין שלהם. תביﬠה מוקדמת כזו היא בלתי מוסרית, אמרו להם, והיא בלתי מﬠשית וקודם כל היא בלתי פוליטית. זו תביﬠה קנטרנית המפסידה את הצד הפלשתינאי הנﬠלב, ובצדק. והכל ניקראים להיזהר בכבודם ולא להכביד ﬠליהם ולא לפגוש ﬠוד בהם ולהוסיף ﬠלבון. הגדיל אחד הישראלים שזכר כיצד היה הוא במדינה אירופית תחת הכיבוש הנאצי, וכיצד למד אז שאין לתבוע הצהרות מידי הניכבש בﬠודו כבוש, ומנסיונו הוא יכול להﬠיד כי יש לקבל את אש"ף מבלי לתבוﬠ ממנו דברים כל ﬠוד הוא כבוש בידי הכיבוש היהודי.

הרﬠיון שאפשר להציג לפלשתינאים, וביתר דיוק לאש“ף, תביﬠות או תנאים מוקדמים בטרם משא־ומתן, ניראה לרבים מן הנואמים בכנס כאבסורד. וכאמור: לא צודק לתבוﬠ כך, לא מﬠשי, ולא פוליטי. ולא עוד, אלא שגם אין בכך משום תבונה פסיכולוגית למצוקת הפלשתינאים. מכל צד מושיטים כאן הבנה לנפש הפלשתינאי, לסיבלו, לרוגזו, ואף להתפרצויותיו. מבלי משים הופך הכנס את הפלשתינאי לאח המפגר, שאסור להקניטו, שאסור לתבוﬠ ממנו תביﬠות, אלא צריך להשיג ממנו רק בטוב, ורק באורך רוח ורק בהבנה, ולהגיב חינוכית על כל רקיﬠות רגליו, יחס שככל המוזר מקורו כמובן דוקא פטרונלי מובהק: לשים חח של נוﬠם באף הפר המשתולל. הנה, אנחנו מבינים אותו יותר משהוא מﬠלה בדעתו. אנחנו הולכים לקראתו יותר מכפי שﬠולה בדﬠתו. הרבה יחד מכפי שהיה הוא עושה מצידו.

מתברר ללא צל של ספק כי היהודים חפצים במשא־ומתן הרבה יותר מכל הערבים, והם כבר צﬠדים רבים לפני כל הערבים בנכונות שלהם (לרבות נכונות המצרים; שאגב, פסחו עליהם, כמעט, ובמין התנשאות, באותו כנס) וביד המושטת לקראתם; אלא שזו יד מושטת אחת והיד שממולה בוששת לבוא, אינה נחפזת במיוחד, או מסוייגת בכל מיני־תנאים, כאילו הזמן אינו דוחק ﬠליהם, כאילו הזמן יﬠמוד לצידם, וכאילו יד היהודי לא תיבש בהיותה תלויה כך באוויר לריק. אין ﬠליהם שום לחץ ושום דחף מיוחד לבוא לקראת משא־ומתן. היהודים להוטים, קצרי רוח, מחפשים אחריהם, נימשכים אליהם, יוצרים פגישות, בסתר יותר מאשר בגלוי, כשמי שניפגש עם היהודים שוחרי הרצון הטוב מסתכן בנפשו, ובפועל, ולא ברור ﬠד כמה הוא מייצג ואת מי. והיהודים, הם יבואו לבסוף וישימו על גבולם את הנתבﬠ מידיהם ﬠל־פי הצדק, על־פי הפוליטיקה הריאלית, לרבות לחץ הﬠולם ואימת הנפט.

*

כמובן, היהודים להוטים לשלום. ומוכנים לשלם, ולוותר ולהשלים – לשם חיסול הסכסוך. ואילו הערבים להוטים להשיב את חפצם, והשלום בﬠינייהם אינו אלא תוצאה של התמלאות תביﬠותיהם הצודקות וﬠד האחרונה שבהן. השלום אינו מצב שבו רואים שני הצדדים את המציאות ראייה מפוכחת ולמודת נסיון, ונושאים ונותנים לשם הקטנת הפער ביניהם, עד להשגת שיווי־משקל אפשרי ויציב – אלא, השלום בﬠיניהם, הוא השבה ﬠל כנו של איזה סדר קודם שהופר, על־ידי ביטול הגורמים להפרתו, לאמור, ובכל לשון זהירה ומתונה, על־ידי קיפול ישראל והקטנתה עד לממדים ניסבלים: ישראל בלתי מפחידה, בלתי מחזיקה כלום משׂל הערבים, ובלתי מקניטה בחלומותיה – ועצם ההיﬠצרות הזו ﬠל הודאה בישראל המקופלת, ﬠצם הוויתור ﬠל התביעה לסילוקה השלם והגמור – זו תרומת המתונים, וזה גם הוויתור הגדול שיציעו בבוא העת.

ובינתיים מבינים לנפשו של האח המסכן. מבינים לצﬠרו, מבינים למניﬠיו, מבינים להתנהגותו, ומבינים גם למﬠשיו הבוטים – בלי לבקש שום איזון שגם הם מצידם יהיו אולי מבינים לטיעון היהודי, הישראלי, ובוודאי שלא הציוני, למניﬠיו, לפחדיו ולתקוותיו. נקודת המוצא של יהודים רבים שם היתה – הכרת אשמת היהודי. ממש נחיתות מוסרית. הודאה בﬠוול חד־צדדי שניגרם לﬠרבים מצד היהודים. הסבל היהודי, המצוקה היהודית, המניעים למעשה הציוני, תולדות מﬠשי ההתקרבות של יהודים לערבים אלה מאה שנות ההתיישבות – אלה וכיוצא באלה, ממה שהיהודים מנשאים נפשם להאמין כי היו צﬠדי התקרבות אל הﬠרבים – אינם עושים כאן שום כובד על הכף השנייה של המאזניים, כשﬠל הראשונה כל כובד הטיﬠון הערבי. המﬠשים הטובים נישכחים או מתפרשים כנורמה הכרחית מינימלית, אבל, המﬠשים הרעים של היהודים נירשמים אחד לאחד, מובלטים בהגדלה מקרוב, מופרדים מכל הקשר – מובאים כנורמה האמיתית שלפיה נוהגים היהודים בערבים. כל נסיון להסביר ניראה כנסיון מרגיז להתחמק מאחריות על פשﬠים. כל סיפור תולדות הסכסוך ניראה כהתﬠללות מרגיזה של החזק בחלש, של הכובשׁ המחזיק בטרפו בין צפרנייּו, ניראה כנימוקים של פאשיסט, של איּמפריאליסט, של ריאקציונר ועד נאצי, ולהלכי רוח כאלה, צדק גמור מצד אחד, לעומת אי־צדק גמור, בצד השני, או כמעט צדק שהולך ומיתדרדר לקראת אי־צדק גמור, אם לא יקבלו מייד את כל הטיﬠון הערבי – להלכי רוח כאלה יש דווקא סוג של קהל אמריקאי ﬠרוך ומוכן כאן: הם שבאים וממלאים אולמות של הכנסים־שבעד־הצדק, אנשים ונשים שעולים כפורחים באווירה של גדולה מוסרית, שנוסעים והולכים מחגיגת צדק אחת לחגיגת צדק אחרת, בכל מקום שהצדק פועה שם הם, ותמיד הם חונים על הצדק: באיכות הסביבה, בהרﬠלה האטומית, בקובה, בװייטנאם, במזרח התיכון – הם דגל הצדק.

*

מי היו הפלשתינאים שבאו? או למה לא באו כל הפלשתינאים שציפו לבואם? לדבריהם, המימשל הישראלי מנﬠ מהם, המימשל האמריקאי, אבל אחדים גם הזכירו את הצורך ב"אור ירוק" מביירות. המﬠטים מאוד שהגיﬠו, והפלשתינאים האמריקאים (מﬠין "יורדים" שלהם, אנשים במﬠמד אקדימאי מכובד, שלושים וארבﬠים שנה בארה"ב), המﬠטים, הקדימו לכל מילה שאמרוֹ הודﬠה כי אינם מייצגים איש ואין הם שלוחי איש, ולא נציגי כלום – ומה שהם אומרים נאמר כלא־מייצג, וכלא שליח, וכלא מודה בהכרח בתהליכי השלום או בקמפ דיוויד, ולא בשום מסקנות שכנס זה אולי יגיﬠ אליהן, ושלא יווצר רושם שיש כאילו איזו הידברות, או כאילו מגעים, או שהנה ניתן להראות כי ניתנים הדברים להתיישב במשא ומתן, או שניתן להשיג הישג כלשהו – וכמובן לא בלﬠדי אש"ף, בלעדי הסכמתו, בלﬠדי הכרה בו, הכרה מראש ובלא תנאים, ושגם זו אולי בלתי מספיקה וצריך יהיה אולי לﬠלות לרגל לביירות, ולהמתין שם ﬠל פיתחם ﬠד שיתקבלו, ולבקש מהם שיקבלו את ההכרה בהם המוגשת להם, לאחר מילוי כל מיני תנאים מוקדמים.

וﬠד אז, אין הידברות. אין דו צדדיות. אין אתם ﬠשיתם דברים אנחנו ﬠשינו דברים, לא אלה תכלית השלמות ולא אלה סוף פסוק ובואו נמצא דרך אפשרית לחיות יחד; אלא מצפים שיבואו הישראלים, ויודו בפה מלא בﬠוול המוסרי שﬠװלו לערבים, ויימלאו את ההודאה בתוכן מﬠשי שאינו אלא נסיגּה שלמה מן הכל ולאלתר, ורק אז יתהוו התנאים הראשונים להידברוּת, שתביא להחזרת דברים למקומם, ולהשלמת ההחזרה ככל שהצדק המקופח יתבע, ואז גם אולי תבוא שעת ההידברוות על השלום. אבל גם כל הצעדים ההכרחיים האלה – אינם ולא כלום אם אינם באים מטעם אש"ף. הוא הצד התובע, הוא הצד השופט, והוא הצד הפוסק.

וכאן אולי מקום להﬠיר כי כל הﬠרבים – אש׳׳ף. ואסור שתהיה אשלייה בלב איש. ולא ﬠוד, אלא שהם רואים בפוﬠל איך כוחו הולך ומתבסס בﬠולם. לא בגלל הצלחתו הצבאית, ולא בגלל גבורותיו, אלא בגלל הצלחתו הפוליטית, הסוחפת את דﬠת הקהל לצידו, בגלל כיבוש דעת הקהל,ְ לא בלי איום הנפט, ולא בלי פריטה ﬠל נימי הצדק והמוסר, לﬠתים זה ולﬠתים זה ולרוב זה וזה. מי שﬠיניו פקוחות יכול לראות היום בברור: אש"ף הוא הכוח המייצג את אזורנו, והולך והופך, יותר ויותר, לנציגו של כל מי שאינו ישראלי באזור. וראייה מפוכחת של תהליך מתממש זה – תובﬠת מסקנות.

ואילו הלהיטות המובנה של היהודים להגיﬠ לכלל מגﬠ של סיכוי ולהתקדם לקראת איזה הסדר של שלום – מגיﬠה כאן לﬠתים ﬠד לממדים של חיזור נירגש ורגיש, אף כי חד צדדי, ולקשב דק המקשיב לכל צליל ובן צליל, עד ששומעים גוני ביניים גם בדברים האטומים, ושומﬠים רמזים בהירים גם בנוסח הכהה, ותופשים דקויות גם בהרצאה הקשוחה, ורושמים מה לא נאמר בתור מה שכן נאמר, ומפרשים את הלא נאמר כאמירה לחיוב, ושומרים בליבם כל פסיחה הרת משמﬠות, זהיר זהיר ודק דק, ומחייכים ברצון לכל אות של רצון, ומוחאים כף לכל בן־טון רך – ומוכנים להתקרב, להבין, להראות, להוכיח, ושיידﬠו עד כמה אנחנו לקראתם.

ואילו "הם“, המעטים האלה שׁבאו, מישראל ומאמריקה, הם שמשתדלים ﬠמהם ולקראתם כל כך, שמייחלים לאיזו מחוות רצון מצידם, ולפחות, שלא יאכזבו את בﬠלי הרצון שלנו, הם בﬠלי הדבר – הם אינם אלא מצביﬠים ﬠל הכוח הרחוק, שאינו כאן, שהוא בﬠל הדבר, הוא בעל הדﬠה, הוא הנושא, הוא המשא־ומתן, הּוא שיאמר הןִ או יציג תנאים, או ייסרב – אש"ף, בבירות, והחיזור של האוהב אינו מגיﬠ אל מושאו, ורק מתפזר כעלי שושנים נובלות לשווא.

*

ועד כדי כך הם הדברים, שחלל האולם מתמלא כאן ﬠוד ועוד בﬠוול הציוני, בגדולת נפש ערבית, בקובלנתו של הכלב המוכה, במחאתו של הניכבש, של הנﬠשק, ודברי־יּמי־ההווה מצטיירים כאן כעולם מלא פליטים ﬠרביים, גולים ערביים, סבל ערבי, דיכוי, השפלה והתעמרות, והכרה שעולם כזה יתפוצץ בהקדם, חייב להתפוצץ, אם לא ייחלץ הניכבש מידי כובשו והגולה ישוב לביתו, והﬠשוק כוח ינוחם מידי ﬠושקיו.

ולא כאן המקום להשיב ﬠל הצגת דברים כזו. אבל יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנימצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס וֹלא ניכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא היתה איבה בין ערבים ליהודים, לא היתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ו1921, ו־1929, ו־1936 – 1939 לא היו תאריכים של כפות תמרים דווקא וﬠלי זית. והאם כל אותה הﬠת, למרות כל השנאה הגלויה והמﬠשית, כלום לא נימצאו ﬠוד אז שוחרי שלום ﬠם הערבים, ומושיטי יד לקראתם, בכל מיני רﬠינות של אחווה, שיתוף והדדיות, בכל שכבה ציבורית ובכל מﬠמד נימצאו תמיד יהודים רבים, רבים למדי, מושיטי יד לערבים – ולא נימצאו, לﬠתים ﬠד יּאושׁ, מושיטי יד ﬠרבים. אנחנו יודעים, למשל, על "ברית שלום“ יהודית; כלום היתה אי פעם "ברית שלום" ﬠרבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנוﬠות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל, לא אישים בלתי מייצגים כלום אלא נציגי ציבור, קטן או גדול, שניסו להתקרב, להתחיל חיי יחד? כלום יש היום "שלום עכשיו" לפלשתינאים? או "ניו־אוטלוק׳׳ ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הﬠרבים?

הדברים הרבה יותר שרשיים. לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הﬠרבי בצידקת הרﬠיון הציוני, ובכל צורות הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן, בדחיית ארץ ישראל. בסיסית, אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד, כמי שלמרות כל הצהרת כוונותיו הטובות – טוב יותר אילו לא היה כאן. היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכל ויירש את הערבי המיסכן, הנידהם.

עדיין לא הכירו הערבים, ביהודי כאזרח טבﬠי באזור, כה טבﬠי שפטור מהתנצל ומהצטדק ומהסביר את קיומו ואת טעמי קיומו. ובוודאי שאיש מן הערבים, וגם לא המצרים, לא הכירו בציוניותו של הישראלי. ובלעדי הציונות הזו אין טﬠם ואין ממש בישראליותו של הישראלי.

מסתבר גם כי כמה מונחי יסוד אין להם מובן אחד לכל הצדדים המשתמשים בהם. גם ה"שלום׳׳ אינו מונח שװה ערך לשני הצדדים. כל צד מבין בו משהו שונה. כל צד נותן תוקף אחר לשלום, מקצה לו מועד אחר, ומייחל מן השלום דבר אחר.

יש המסמיכים שלום למושגים כחיים־יחד, בשכנות טובה, ברווחה הדדית, בביטול איבה ושפך דם, בסיכוי לחיים טובים ופוריים יותר – ויש מסמיכים את השלום לענינים ככבוד, כגאווה, כפריעת־הדין ונצחון "הצדק", בהחזרת הסדר הקודם וכו'. גם מידת הדחיפות שבשלום שונה. ומידת הסובלנות לשונה שבשני. והחלום שבשלום – שונה.

מה אפוא היה טוב בכנס ההוא?

שכל פגישה שהיא בין צדדים מרוחקים – מקרבת. אפילו לאט, אפילו אם בﬠקיפין, אפילו אם טיפה לטיפה. כל מגע וכל כנס שבו ניפגשים צדדים שונים מתוך הסימטריה והאי־סימטריה שבמצבם, בהתנהגותם ובהבנתם או בחלום העתיד שבליבם, כל פגישה ﬠושה דברים שמקהים לבסוף ניגודי סרק, ומעודדת הבנות משופרות יותר, אפילו אם אגב גילוײ התנגדויות, או סוחפי אינרציות של העבר.

כנסים כאלה מוטב להתחיל בהם לא מן ההיסטוריה, ולא בהפניות ראש אל העבר, ולא בשאלות מי סבל יותר ומי שילם יותר, וכו' אלא יש להתחיל בהם מכעת – והלאה. לדון בהזדמנות החדשה להתחיל טוב יותר. לטפח כל סיכוי של הבנה משותפת, כל אות של הכרה ושל הסכמה הדדית. ואפילו אם תארך הדרך.

אבל הצד החשוב מכל בהיוועדויות כאלה הוא, בעיני, צמצום המיתולוגיה שיש לכל צד על הצד השני. השתחררות מכל מיני אקסיומות לא מאווררות, ומכל מיני מיתוסים נלוזים, ילידי חשד ופחד, וממזרי הקנאות האגוצנטרית. ככל שיחסים תבוניים יתפשו יותר ויותר מקומם של יחסים מיתולוגיים – כן יתעצם הסיכוי להיפטר מיחסי כפייה ומגּישות נוורוטיות, המעמידות הזיות במקום מציאות ושומטות את המציאות מפני מדוחי אני ואפסי עוד, או רק לי לבדי ניתנה הארץ.

ליהודים ולערבים אין שום ברירה אלא רק ללמוד לחיות אלה עם אלה, אלה בצד אלה. השונה שבכל צד אינו עילה לאיום, ואינו סיבה לוויתור, אלא הוא הוא נושא החיים: להיות שונים אבל שווי ערך.

יזהר סמילנסקי דבר 16.11.1979 

לחדול, כשעוד לא הכל דומן

דברי על תל אל זעתר ("הארץ" 6.8.1976) נתפרשו לצערי פה ושם שלא כפי שקיוויתי שיובנו.

המאמר ההוא לא בא לשם הצגת היסטוריוסופיוֹת, ולא להציע הבנת ההיסטוריה, ואפילו אינו מאמר פוליטי. הוא נתכוונן להיות קריאה לראות דבר נורא ואזהרה שלא להתעלם מן הנורא הזה.

המאמר לא בא גם לשאול מי צודק ממי בלבנון, ומי ירוויח מה. אלא רק חזר וסיפר מה שדווח הרבה לאחרונה על מקום ושמו תל אל זעתר. לא לשאול על התנהגות של צד רע אחד כלפי צד טוב אחר – אלא לשאול על הממיתים והמומתים שהחליפו תפקידים בתהפוכות המלחמה, בלי לשנות כלום בזוועת אכזריותם ולא במידות הטמטום הטוטאלי המקבל את הזוועות כמידות אפשריות בין בני־אדם.

לכאורה נלחמים שם מוסלמים ונוצרים. ובאמת, לפי כל הנראה, לא שתי דתות ניצות שם אלא שתי קבוצות חסרות אלהים. טאטרים (במובן המיתולוגי, לא האתנולוגי) שכל תרבותם נתגלתה כקצת איפור קל על מעל יצרים ראשוניים – האיפור ניסע ברוח ונישארים הטאטרים הממיתים אלה את אלה. לפני כל ההנמקות וההסברים הפוליטיים, ההיסטוריים, הדתיים או המעמדיים – יוצאים השכנים השלווים מתמול־שלשום לטבוח אלה את אלה בשינאה מטורפת, ומה שנורא שם אינו סיבות הטבח, שכבר היו מעולם, אלא היתכנות של סחף כל־יכול של טבח חסר שום מעצורים.

הבוז הגמור, בלא־שום התנצלות, לחיי אדם. ההתעללות הגלויה של אדם באדם ולא עוד אלא בשימחה לאיד. לקיחת גסיסת הפצועים כבת־ערובה פוליטית. לקיחת גוויעת תינוקות בצמא – כלחץ לכניעה. לקיחת מניעת הטיפול בניפגעים – כעוד נשק מלחמתי. המיקוח הציני כמה תשלמו קודם שימות לכם הגוסס שלכם. עשיית רווח הזמן שבין גסיסתו למותו ליתרון־כוח מפיק רווחים, מלבד ההתפארות בזה. ההתעמרות חסרת־הלב – ולא איכפת כעת איך ומניין התהוותה במרוצת השנים והנסיבות – ביטול שום ערך לחיי שום אדם, כלום שבכלום ופחות מכלום, ועוד בצהלה: ימות המת ואני עוד אדרוס אותו, ימות ואני עוד אגרור אותו מאחורי רכב השלל, ימות ויצחין ואני אבזוז אותו – עד שלא כאילו עברו עשרים מאות שנים; אלא כעת עשרים מאות, או ארבעים או שמונים או מאה מאות שנים לפני הספירה האנושית.

לבנון איננה מדינה גדולה, וכולם שם מכירים את כולם. הרוצח מכיר את הנירצח והנירצח את רוצחו, ומדורי דורות. ובעוד שרצח הנאצים היה מכונה שטנית, השמדה אנונימית חד־סיטרית, יעילה ושיטתית ומאופלת – הרצח בלבנון הוא חם, ואישי, ודו־צדדי, וייצרי וראוותני. ארבעים וחמישה אלף בני אדם נירצחו כך בלבנון בתוך תקופה קצרה. בהעמדת אינטרסים מעל החיים ובחגיגת חיסול מתעלל. לא במחתרת, לא חסר מוח אחד, אלא כולם, לעיני כל, באמצע האמצע ובטלװיויה של כל הערבים ושל כל אומות העולם. חשופים עד לפני ולפנים בלי שום כיסוי.

רשימה זו כקודמתה מניעיה אינם פוליטיים. אף כי יש בה דאגה: מבטו של ישראלי אל לבנון שכנתו הנהרסת באכזריות והמתגלה כפי שמתגלה. מניעיה של קריאה זו פשוטים יותר ומעבר לשום גבולות. האם ייתכן שתשמש כמין קריאה שאולי תגיע איך שהוא למקום שתגיע ותפציר בבני־אדם שהתפרקו את אנושיותם – שייחדלו כעת? כי מתחת לזוועות שהם יוצרים כעת כלום לא יוכל לצמוח עוד. וכי מעבר לכל הסיבות שבעולם וקודם לכל המטרות שבעולם: צריך שיתעשתו כעת, שיחדלו, שיפסיקו. כשעוד לא הכל דומן.

יזהר סמילנסקי   אוגוסט 1976 (טיוטא)

הרהורי תוגה על קריאת כאב

זה מקרוב פרסמתי רשימה על תל־אל־זעתר אשר בלבנון.

מאז לא חדלים אנשים מהתקשר ומהביע לפני כל מיני הרהורים וגם תמיהות ונזיפות, ישרות והפוכות.

תמיהה על איך אדם כמוך לא ידע זאת תמיד, ואיפה היית כל הימים בלי לדעת מי הם הערבים האלה, ואיך באמת הם עוד גרועים ממה שתמימים ומיתממים חושבים: הם אכזריים, והם רצחניים, והם שקרניים, וככל הפחדניים הם קנאים ונוטרים איבת־פתנים, הן בהינצחם והן בנצחם – ורק תן להם, ישמור האל, הזדמנות.

תמיהה על איך אדם כמוך קם פתאום וקורא קריאת כאב, ואילו על דברים קשים ואיומים מאלה שלא קרו בארץ רחוקה אלא ממש בביתך, קודם חברון תרפ"ט ומאז ועד היום – על אלה הוא מחריש, ויוצא שרגישותו לערביים גדולה מרגישותו לבני עמו.

תמיהה על איך יכול אדם כמוך לקחת ולהכליל הכללות נחפזות ולדבר על כל הערבים השונים והמרובים כאילו לא היו אלא קבוצה מוגבלת אחת, שאפשר לאפיינה באותם סימני היכר דוחים, בעוד שיש כל מיני ערבים, בהם טובים ובהם רעים, כמצוי בכל מקום תמיד, ויש נסיבות מעודדות טוב ונסיבות המעודדות רע.

תמיהה על איך אדם כמוך אינו מבחין בין הצדדים הניצים – בצד האחד הנראה צודק בריבו ונלחם כל עוד רוחו בו על עקרון צודק, מכאן – ובצד האחר הרשע, המדכא בכוחו את הצדק, מכאן; ולמה לא תבוא להתייצב לימין הצד הצודק יותר.

תמיהה על איך אדם כמוך מתגלה בעיוורון פוליטי ובנבערות ביחסים מדיניים, עד שעמד לדבר על "כאב אנושי" ועל זוועות שנתגלו במחנה פליטים נידח אחד, במקום לדבר על מי ירויח ומי יפסיד בכל המהומה הזאת, ומי יציל לו לבסוף יותר ערמונים צלויים כשתכבה האש.

בוטים מכולם דברי אותם מבקרים שניראים כאילו אין להם ברשותם אלא רק כלי פריטה בן מיתר אחד בלבד. כל מה שהללו שומעים בעולם פורט אצלם רק מיתר אחד, וכל מה שהם מבקשים לומר לעולם ניפרט על אותו מיתר אחד הזה.

שום דבר לא יוכל להזיז אותם מפרוט רק על המיתר האחד, פשוט מפני שאין להם יותר ממנו, אלא רק זה המיתר האחד, אחד בשביל כל הענינים שבעולם.

וכך, מי שפעם היה שמאל יהיה שמאל גמור תמיד, אחד ולעולם עם אקורד אחד לכל זמירותיו. ומי שהיה פעם ימין תמיד יהיה ימין גמור, עם אקורד אחד לכל צוויחותיו. כלום לא יוכלו ללמוד וכלום לא יוכלו לשנות, כשם שהיו מלכתחילה כך יהיו תמיד, יתהפך לו העולם כחפצו והם בשלהם בדרכם: צודקים תמיד על מיתר אחד.

היש טעם לרדת לוויכוח עם אלה, או להשתומם על איכות צפידות דעתם הקשוחה, כשרואים שאין להם ברשותם אלא רק יכולת שמיעה אחת ורק יכולת תגובה אחת. או האם יפלא שהם עויינים גמורים לכל מי שיכול לנגן ביותר ממיתר אחד? ואילו מי שניראה בעיניהם כאילו נטל פתאום ושינה דעתו המוצהרת, ויום אחד התחיל מתייחס לדברים יחס חדש לאחר שנשתנו דברים מסביב וחייבו הערכה מחדש – זה ניראה בעיניהם פשוט שפל, בין בוגד לעריק.

אנשים בני מיתר אחד כאלה, או שאתה מקבל דעתם בת המיתר האחד, או שאתה טרף לזעמם הקנאי (אולי מעודף אנרגיה שבא מחסכון במיתרים), ועליהם כנראה המשיל החכם מה שאמר במשלי (כ"ז 22) אם תכתוש את האוויל וגו'. בני־אדם שלא שינו דעתם האחת כבר עשר שנים, כבר עשרים שנה, וכבר שלושים שנה וארבעים – חשודים שאין להם עוד דעה אלא אבן.

*

על מה יצא הקצף?

על תגובה שהגיב אדם כשראה דברים בלבנון השכנה וליבו התפלץ. שני חלקי עם אחד, שכנים קרובים מימים רבים, שנחשבו בעיני כל כנבונים, כמתונים וכתרבותיים מאחרים – נכנס בהם השד וקמו בוקר קודר אחד לשפוך זה את דמו של זה, באכזריות איומה מהיות רק זוועה, בהשתחררות פרועה מכל סייג אנושי, בשימחה־לאיד מופקרת שמחוץ לספירה האנושית, ובמין קור־רוח שניראה קשה מטירוף, ולא עוד אלא שכשמתהפך גלגל המלחמה וצד זה התחיל גובר על צד זה, האכזריות לא משתנית אז כלום, ולא הזילזול בחיים, ולא המיסחר במוות, ולא גסיסת הפצועים שהופכת בת־ערובה פוליטית. וכל זה לא כרגע נימהר של התלקחות טירוף, אלא כתקופה המתמשכת למעלה משנה, ושכולה חישובי יתרונות עם התרוצצות שליחי־שלום מצד אל צד; וגם לא בהתפרצות בודדת של נקם אכזרי אי כאן אי שם, אלא כקטל מאסיבי של כארבעים וחמישה אלף נפש בהתכוונות ובמזיד; וגם לא כחבויים במחשך ועושים במסתור אלא רוצחים גלוי לתאבון בראש כל חוצות ומבהיקים מעל כל מסכי הטלויזיה; וגם לא כהסתבכות רעה בצרה צרורה אלא דווקא כפורקן של התעלות ושל מעשי גאווה להתפאר.

ושעל כן, מלבד לקח הזהירות היתרה שחייב ללמוד כל מי שחי באזור הזה, זהירות כפולה ומכופלת נוסף על הזהירות רגילה – יש עוד דבר כאן שאינו לקח ואינו לימוד אלא הוא כאב, כאב ערום על ביזוי האדם. על ההיתכנות הקלה של הזוועה הזאת. מעבר לשום פוליטיקה. לשום יחסי שכנים או הבנות בחברה ובתרבות, מעבר לשום הסברים סיבות או מסובבים – אלא רק אדם, וחיי אדם, ותקוות אדם – היו לדומן. ואין מלה קלה מזו. זה קודם לכל, פשוט מכל, ונורא מכל: אדם, חיי אדם ותקוות אדם היו לדומן.

תגובה על מראה זוװעה כזה אינה לא פרי חוכמה, ולא פרי חשבון אלא היא תגובה ספונטנית, ובושה להודות: רגשנית. יש דברים בעולם שאם אין מגיבים עליהם מייד, ישירות, ובו במקום – אלא עומדים ומחשבים חשבונות אם כדאי מה כדאי ואיך כדאי להגיב – משהו מסתרס אז במצב הדברים: ואפילו אם בסופו של דבר יוצא שהממתין מרוויח משהו, הוא גם מפסיד משהו, ויוצא במשהו פחות אדם. אולי כאילו הרוויח תועלת והפסיד איכות.

הדבר הנורא שהוראינו מעבר לגבול, בתל־אל־זעתר, ובאתרים אחרים שכמותו, ושתמציתו היא כי אין חיי אדם אלא רק דומן, גם הראה ללא רחם כי בתל־אל־זעתר לא היו נוצרים ולא היו מוסלמים וסימן הדת רק מטעה: אלה ואלה בני בלי דת, חסרי אלוהים כשם שחסרי אנושות, ואין בני־אדם חיים לפניהם אלא רק כמכשירים להשגת יתרונות שערכם בשוק פחות מזבל, ואין הנוצרים ניבדלים מן המוסלמים בכלום אלא רק שכעת אלה רוצחים את אלה וכעת אלה רוצחים את אלה, ושעל־כן אלה מתים ואלה חיים, המתים מושלכים מצחינים ברחובות לאור השמש, והחיים במטפחות על אפם מחמת סרחון המוות, רצים ובוזזים להם שלל, רומסים את הגוויות ועושים להם חיים.

מה אפוא עושה אדם כשבעל־כורחו נעשה שותף בראיה ובשמיעה לכל זה? מעווה פניו בזוועה ואומר גועל־נפש? מעווה פניו ואומר ישמרנו אלהים? או לא יעווה כלום ורק יפטיר שהוא מעולם כבר ידע שככה זה ואינו מתפלא עוד על כלום? או, מוטב יהפוך כתף להודיע כי אסור לאיש להיתפש לשום רגשנות ויש ורק להסיק מכאן מסקנות מעשיות, כאלה או אחרות?

מה עושים כששומעים צעקת כאב? הולכים לברר אם לנו היא או לצרינו? משתהים עד שתעבור הצעקה דרך מסנן כלשהו, מסנן חברתי, תרבותי, פוליטי וחישובי איזה הרג יהיה טוב יותר לנו: של אלה בידי אלה או של אלה בידי אלה?

או איזה שהוא, עם כל מיני שיקולים כדאי לא־כדאי, האם ניתן להיענות לכאבו של אדם, ויהיה מי שיהיה ובגלל כל מה שיכול להיות, בלי להיות קודם־כל "יצור פוליטי" אלא "רק" יצור אנושי? האם צריך אדם להצטדק כשהוא כואב בכאב זולתו אף־על־פי שלאומית, פוליטית או אידאולוגית – לא צריך שייכאב לו? או שזו מידה "נוצרית" מדי, כשם שעדות על חוסר בגרות? או שמא אין כל היענות ספונטנית לכאבם של בני־אדם – מלבד כשזה מקרה פרטי – אלא היא רק אות לחולשת הדעת ועדות ל"הפקרת האינטרסים"?

מסתבר, כי יש איזו חומה (שאין מדברים עליה), חומה של "חכמת־חיים" מנוסה ושלא תוכל לדלג מעליה מבלי להיראות עבריין, או פתי, או מגוחך, אם לא כולם כאחד – חכמה שקיצורה הוא: בנפול אויבך – חשוב מה כדאי לעשות, לומר או לשתוק. החכמה היא שלא להשתומם על כלום. שאין אי־אפשר שהוא אי־אפשר. ובעיקר: שלא משתלם להתפש לשום רגש או יחס בלתי מבוקר. "הערבים הם כאלה" – "לא ידעת שהם כאלה?" – "מה, חדש לך שכאלה הם?" – "צנן אפוא עצמך ושב בשקט". השאלה המותרת האחת היתה ונשארה רק זו: מה טוב ליהודים. ואידך סיפורי מעשיות, וילכו אלה ויכלו את אלה, וכן יאבדו. או כלום נוכל אנחנו "במצבנו" להרשות לעצמנו להיות ”יפי נפש"? וכך גם ההתפלצות ממראה זוועה אנושית: אין שום זוועה – אומרים החכמים – אלא רק זו שכדאי לראותה כך, או להראותה כך, כדי להשיג משהו אצל מישהו – אהדה אליך, סיוע כלשהו, או קצת אשראי.

אמיתות ניצחות מעופפות אז מכל צד. "גם אלה ערבים וגם אלה ערבים – ומה לך באמצע להתערב שם ולשאת קולך ולצעוק?" או "אז לא ידעת כי גם הנוצרים בלבנון וגם המוסלמים, גם הפלשתינאים וגם הסורים – כולם הם ערבים?" או: "בגבור ידם של אלה על אלה – האם לא ייטב לנו ולמצבנו כאן?" ומאחר שאין בעולם סתם "בני־אדם", שנסתבכו מכל מיני נימוקים שלהם וקמו לרצוח אלה את אלה, נישאר שיש שם רק ערבים שהורגים ערבים. ומאחר שאין בעולם יצור שהוא "סתם־בן־אדם", אלא אדם הוא אדם רק כשהוא בא עם התוו שלו, ולפי התווית שמו, ערכו ויחסי אליו – גם התואר "אדם" כך הוא: מתמעט והולך ככל שמתרחק מן התואר "יהודי".

*

הכאב שחש אדם למראה מה שקורה בלבנון – הוא כאב על מה שיכול אדם לעולל לאדם, על הקלות הזו שבה אפשר לעשות הכל, על מיעוט משקלו של שום מעצור לעשות לאי־אפשר מה שרואים שם כאפשר קל וזול, ושאין לך קל מאדם ואין לך זול מחייו, ושהופך בקלות אנשים לדומן ואת החיים לצחנה.

איש לא יוכל להבטיח שככה ועד כדי כך רק ערבים מסוגלים להגיע, או רק גרמנים, או רק אוקראינים, או רק אירים, או רק קמבודיים, או מי לא. עובדה היא שבני־אדם מגיעים לכך; עובדה היא שמתחת לכל טרקלין של תרבות יש גם אורוות קודם־שום־תרבות; ועובדה היא שבני אדם בהמוניהם סביב־סביב יושבים ערב־ערב ורואים בפועל איך הדברים נעשים, רואים ומסבים מבט, והכל סובב לו הלאה בשלום.

ועם כל זה, אני מכיר מישהו שלבנון כואבת לו. מאד. לא משיקולים פוליטיים, לאומיים או דתיים, ומבלי לדעת מה יהיה הסוף שם, או לטובת מי תוכרע הכף (וכנראה לא לטובת איש אם לא לטובת המוות, התוהו והאבדן). כואב לו האדם הנרצח בלבנון. והאדם העומד להיות נירצח. שנראה כאילו אין הוא כואב לאיש (חוץ מקרוביו, אולי) לא בלבנון ולא מחוצה לה. כואב שפע הרצח הפתוח הזה. כואב אפשרות הרצח הזה. כואב הנרצח שאינו כואב לאיש. וכואב ההתעללות שלאחר הרצח. כואב שהמוות סיטוני והאכזריות בכמויות. כואב שכה מרובים הם אלה שעשויים לקפוץ ולרצוח – יפגע מי שיפגע – ושממש כמותם מרובים גם מן הצד שכנגד אלה שמוכנים לקפוץ ולרצוח ויפגע מי שיפגע. ושיש להם לבני־אדם תמיד משהו שהוא יותר חשוב מחיי אדם, שבא קודם לחיי אדם, משהו כזה שהרצח הנעשה לכבודו אינו רק ייתכנות קלה אלא גם כבוד וגאווה. עד שמכל הרציחות נרצח האדם שבהם, והאדם שלפניהם, וגם האדם שבי, ומביט בהם. בסוף כל הרציחות יישארו שם אנשים אבל לא יישאר בהם אדם.

ואם אין בלבנון מישהו (האמנם אין?) שיקום וישא שם קולו ויצעק לכל עבר, לצד שלו ולצד שכנגדו, די, מספיק, לחדול כעת, מיד, באמצע, נימצא דרך אחרת, כי אדם אינו דומן וחייו אינם זבל. כי מוכרחים לחדול גם אם נראה שלא כל המטרות של צד שהוא ושל צד זה הושגו כמבוקש, וכי חיי בני־אדם קודם כל, ורק אחר כך צדק ואידאולוגיה, פוליטיקה וכל השאר. אי אפשר להאמין כי אין בלבנון אנשים שאינם מוכנים להוסיף ולהחריש והם נושאים קולם וקוראים לכל עבר לצד שלהם, ולצד שכנגד, לחדול כעת, להתעשת ולהפסיק. למצוא דרך אחרת, לחדול ולהחלץ מן הסכסוך שלא דרך טבח והתעללות, מפני שאדם אינו דומן וחייו אינם זבל…

לו יהיה עוד קול, צדדי אחד, בא נוסף עליהם, בלתי משלה עצמו בכלום, כשם שלא מבקש לו עצמו כלום, ורק מפציר בהם, בכל דרך שאולי תגיע אליהם ושאולי תוסיף עוד רבע־גרם המרצה – כי מעבר לכל המטרות שבעולם, ומעל לכל הסיבות שבעולם – חובה עליהם להתעשת כעת, להתגבר ולחדול מאימי הטבח הזה, כשעוד לא הכל דומן ולמען לא יהיה הכל לדומן.

יזהר סמילנסקי, טיוטת תשובה למבקריו, תיק  60_03 בארכיון ס. יזהר בבית הספרים הלאומי, אוגוסט 1976.

 

 

 

והארץ לא שקטה

לפני למﬠלה משלוש שנים החליטו שלושה אנשים החלטה שכתוצאה ממנה מתו בלבנון רבבות בני־אדם, יהודים מוסלמים נוצרים ודרוזים ואחרים, נפצﬠו מאות אלפים, נהרסו שכונות וכפרים, ונשתבש ﬠולמם של רבים אין־ספור.

בידי המחליטים היה כוח צבאי אדיר והם שילחו אותו לﬠשות את זממם. וכדי שלא להיות מופרﬠים הסיחו את דﬠת ﬠמם בכל מיני תואנות ודברי הונאה שקיצורם נסתכם בסיסמת הכחש הלבנה "של"ג" שלא היה שחור ממנה.

תוך שבוﬠות אחרים כתש הצבא האדיר את לבנון בכל ﬠוצמת המחץ הﬠצומה. ואחר־כך נישאר ﬠוד שלוש שנים כדי לראות איך הישגיו־כיבושיו מתפוררים ונישמטים מידיו בזה אחר זה, כשהוא ﬠצמו מסתבך והולך במרי גובר ובמכות־נגד שהתחילו כﬠקיצות מטרידות והפכו להיות טרור בלתי־ניסבל, שהלך וסחף אליו ﬠוד וﬠוד כיתות וﬠדות ﬠד שבﬠרה הקרקﬠ תחתיו, והארץ מלאה זﬠקה.

מקץ שלוש שנים נסוג הצבא הגדול והשאיר אחריו – מלבד הבלתי ניתן לחזור או להחזיר – יותר שינאה, יותר נקמה, ויותר טרור, בלי שהשאיר יותר ביטחון לגליל, יותר שלום באזור, ובלי שפתר את השאלה הפלשתינאית שהיא הייתה ﬠילת הכל – ורק הצﬠקה נישארה תלוײה ﬠדיין בחלל: למה? ואיך קרה?

איך הצליחו שלושה אנשים לסחוב אחריהם ﬠם שלם למלחמת שווא, להפסד חיים, לחורבן ארץ, לבזבוז משאבים, ולחזרה אל המקום שממנו יצאו, בלי יותר ביטחון, בלי יותר שלום, ובלי יותר פיתרון?

איזה מין ﬠם הוא הﬠם שנותן ﬠצמו להיות ניסחב ככה? איך נותן ﬠם ﬠצמו לידי שלושה הרפתקנית שסוחבים אותו להרפתקה רﬠה כזו? איך הסכימו, איך ﬠד היום מסכימים רבים ומגוננים ﬠל המלחמה הרﬠה הזאת וﬠל השלושה שﬠשו אותה?

שלוש שנים ארוכות כל־כך, מוכות כל־כך הרבה דם, סבל והרס – וﬠדיין חלק כה ניכר מן הﬠם רואה אחרת, שואל אחרת, או לא שואל, לא רוצה לשאול, ולא נﬠצר לשאול – ורק שונא את שואלי השאלות ואת התובﬠים שאלות ובדיקות.

אנשים רבים בארץ, אנשים רבים מדי, חושבים אחרת. האם הגיונם שונה, או הגיונו של צד מן הצדדים בוויכוח אינו הגיון? האם קצת מן הﬠם לא ידﬠ כל צרכו, או הכל ידﬠו הכל, ורק מפרשים אחרת? והלא לא יﬠלה ﬠל הדﬠת שאנשים מרובים כל־כך יהיו חסרי שיקול דﬠת; לא כמוני כמוך, ורק אטומים ומסרבים לאמת הבוטה ולהגיונה?

ואם נוציא מיﬠוט של שיכורי־מלחמה תמיד, ושוליים של בﬠלי־תאווה להיות חזקים ומפחידים, או של חמוּמי־מוח שטופי קנאוּת דתית מﬠרפלת בינה, וכל אותם שתמיד הדם ﬠולה להם לראש – איך גם טובים ונבונים כמונו, הסכימו ומסכימים?

האם משום שחשו יותר סכנה לקיום הﬠם? או פחדו יותר מן הקטיושות בצפון?

או קיוו יותר לﬠשות "סדר חדש" בלבנון, ובﬠיקר, למגר סופית את הפלשתינאים ולגמור את תקוותם המדינית? או חלמו ﬠל ﬠוד פסיﬠה אחת בדרך הﬠולה אל חזון המﬠצמה היהודית הגדולה?

שהרי, איש ממנהיגי מלחמת לבנון לא היה יכול להוליך איש למלחמה בלי ההסכמה הﬠממית הגדולה שניתנה להם – ושהיא, ההסכמה הרחבה הזאת, ההשלמה הזאת, היא, אולי, הדבר המסוכן ביותר שנתגלה במלחמת מתחילתה וﬠד סופה: הנכונות הגדולה הזאת, וההסכמה הﬠממית למלחמה הזאת – מלחמה, שלא צריך היה לחכות ﬠד סופה כדי לדﬠת שהיא כישלון, ושכישלונה ההכרחי היה טבוע כבר בﬠצם ההחלטה לﬠשותה, בבחינת משורש נחש יצא צפﬠ.

האמנם הוליכו שולל את הﬠם – או, זה ממש מה שרצה הﬠם: להיכנס ללבנון, לﬠשות שם סדר, להשמיד את אשף, ואת שאר אויבי ישראל, לתקוﬠ יתד של כוח במﬠרך המזרח־תיכוני, ולהוכיח לﬠולם כולו מי אנחנו ומה כוחנו – והשלושה לא ניצלו את תמימות ההמון, את פחדיהם ואת ילדותיותם המדינית – אלא נישאו בראש גל גדול ששטף את הארץ, ﬠד שגם חכמים וזהירים נישטפו בו, ﬠד שהﬠם, רובו ככולו, נודה ﬠל כך, הפך בﬠניין זה והיה להמון, התנהג כהמון, הריﬠ כהמון, ובﬠט בהגיון כהמון.

מפני שאם לא כך, איך להסביר כיצד בלﬠו ובולﬠים רבים כל־כך תקופה ארוכה כל־כך, את כל מה שראינו בלבנון, את ההפסדים ואת הכשלונות וגם את השקרים ואת ההונאות – ואיך לא הבינו מה קורה לﬠיניהם ואינם מבינים גם כﬠת, וﬠדיין גיבורי השקר הם מלכי־ישראל בﬠיני רבים, – איזה מין ﬠם הוא הﬠם הזה? אם גם לאחר לבנון כל כך רבים לא מתפקחים, לא מתחרטים, לא תובﬠים דין־וחשבון ומסקנות, ולא ﬠוד אלא שחוזרים ובוחרים שוב בﬠושי הכשלון הזה ומצביﬠים למﬠנם – מה ﬠוד צריך ליפול ﬠל הﬠם הזה כדי שיתﬠשת? שלא יסכים?

מה ﬠושים כדי שיבינו, לא אלה היושבים פה כﬠת והמשוכנﬠים מראש, אלא הרבים שאינם כאן, הרבים האלה שבכל רחבי הארץ, הממאנים והמסרבים, שיבינו שמה שהיה בלבנון לא היה איזו מﬠידה כלשהי, או איזה כישלון טכני, תוצאה של הכשלה, הכשלה שאנשים רﬠים מבית ומחוץ הכשילו את הטובים שﬠשו את המלחמה הטובה – אלא כישלון, כישלון חמור וגמור, כישלון מראש וכישלון ככלוֹת, הן כישלון במﬠשה המלחמה והן כישלון ברﬠיון המלחמה, בהשקפה המדינית שהוליכה אל המלחמה ורצתה בה, וﬠשתה הכל כדי שתהיה מלחמה. שיבינו כי מלחמת לבנון היא כשלון השקפת־ﬠולם, כישלון אותה אלטרנטיבה שמהפך 1977 הﬠלה לשילטון, כישלון ההזדמנות שניתנה לה, להוכיח ﬠצמה למﬠשה, ואיך אכן הוכיחה, במרוצת שבﬠ השנים האחרונות, אוי לﬠיניים שראו ﬠד כמה הוכיחה ﬠצמה וﬠד אין מתום. איך רﬠיונות "המחנה הלאומי" שראשיתו באידיאולוגיה של הרוויזיוניזם הז'אבוטינסקאי ואחריתו ושיאו בהצלחות לבנון, ובהצלחות "הכלכלה הנכונה", ובהצלחות ﬠרﬠור מﬠמדה של ישראל, עד לשפל הזה שלא היה ﬠוד כמוהו, ﬠד שלכאורה אין צורך ﬠוד להכריז ﬠל פשיטת הרגל של הפילוסופיה הרוויזיוניסטית, הימנית, היהירה, לאחר שהתרסקה ככה לﬠיני כל אל קרקﬠ הממשות, ואפיים ארצה.

לכאורה. אבל לא. עושים כדי שכן? כדי שהכל ידﬠו, כדי שיבינו ללא ספק, מה ﬠשו להם, ומי ﬠשה להם, ובמחיר־מה ﬠשו להם, ובשם מה הוליכו אותם שולל, ואיך "התנוﬠה הלאומית" ורﬠיונותיה היא מירשם בדוּק להתנפחות כזו של כזב, ולהתפוצצות כזו של ממש, מייד לאחריה. מה ﬠושים כדי שהﬠם כן יידﬠ, כן ייראה, כן יסיק מסקנות, וכן ייצא לחפשׂ דרכים חלופות וכיוונים שונים מאלה שהמיטו ﬠליו את המלחמה ואת הכלכלה ואת שיברון הלב, ואת כל הזﬠקות והגניחות הממלאים כﬠת יום יום את ﬠולמנו?

וכאן מגיעים אל וﬠדת החקירה. אבל, אם באה זו כדי להﬠניש, כדי לנקום, או כדי לשלוח שﬠיר לﬠזאזל מטﬠם כולנו, ואנחנו נחזור אל שיגרתנו – אין בה צורך. זה סיפוק מיתולוגי חסר ﬠרך. אבל אם היא תוכל לשמש אמצﬠי שיגרום לﬠם להתבגר, להתנער מן השקרים, ומתורות הסרק, הﬠקובות מדם, ממפולת ומיאוש, אם היא תהיה גורם מסייﬠ שלא להיפתות ﬠוד לפיתוייו של ﬠוד "מלך ישראל" מטורף אחד, ﬠוד אחוז דיבוק "מלכות ישראל", אם היא תהיה גורם שלא להיות ﬠוד ניסחבים לﬠוד הרפתקה – אם היא תסתום דרך לפני ﬠוד "מנהיג המונים" אחד חסר מﬠצורים, כאותם שניהלו את מלחמת לבנון ונתגלו בכל שיﬠור קומתם הפאתטי והﬠלוב – אז, אין ﬠרוך לחשיבותה, ויפה שﬠה קודם. ﬠם מסכן, ראה מי הוליד אותך, ראה איך היית המון נבﬠר, מתנפח ושוחר אסון לﬠצמו – ולמה עוד מחכים? מה ﬠוד?

התביﬠה לחקירה אינה אפוא כדי להיפטר מאיזו מוﬠקת אשמה, שרבים מאיתנו נושאים בליבם, לאחר שהיו צריכים, זמן רב כל־כך, רק לבלוﬠ ולבלוﬠ ורק לשתוק ולשתוק, מטﬠמים כאילו פאטריוטיים ומטﬠמים כאילו לויאליים, כשלא קמו באמצﬠ המלחמה הזאת, ובכל המסקניות, ולא התפטרו ממנה, כמו אלי גבﬠ בשﬠרי ביירות – התביעה לחקירה היא מﬠין סיכוי, רופף למדי, לאחוז באנשים שתמכו במלחמה ובﬠושיה, ולﬠצור אותם שיעשו חשבון הנפש, שישתחררו מטﬠות שטﬠו, מתורה כוזבת, וממנהיגים כוזבים – בהתבגרות מאוחרת ובשיקום התבונה הלאומית.

מפני שיותר מדי אנשים בתוכנו ראו ורואים ﬠדיין בכוח את הביטחון, ובאיומי הכוח את הפתרון; יותר מדי אנשים לא מאסו ואינם מואסים להיות כובשים ואדונים נפוחי גאווה וﬠוטי שריון של אכזריות; לא סירבו ואינם מסרבים להתהלך מרוּחים בבוץ הזה של גאווה לאומנית; להפגין שרירים, ציציות ונוצות הנץ, שם, בכרם נבות, בין שכם לחברון; אלה שאינם תופשים שאם מתחילים בזלזול בﬠרבי וחושבים אותו בפוﬠל ללא בן־אדם, גומרים בזלזול בכל אדם ובמפולת לבנון. יותר מדי אנשים אינם מבינים ﬠדיין כי במקום להאדיר את האויב, לﬠסוק בו, להנציח אותו ולחסום בו את האופק – צריך לנסות להקטין את האויבות שבו. יותר מדי אנשים מתהלכים בארץ ואינם תופשים כמה מאוס להתהלך בארץ בראש מלא שינאה, מלא רחמנות ﬠצמית, ומלא נקמה – כשהצירוף דם־אדמה־וכוח הוא המזהם את הציונות, את החיים ﬠצמם ואת טﬠם החיים.

מסתבר כי כל אותם שתמכו במלחמת לבנון הם גם אותם שאינם יכולים להשלים ﬠם האמת שהﬠרבי אמנם שווה־ﬠרך הוא ליהודי, שלפני שזה ﬠרבי וזה יהודי זה אדם וזה אדם, ושלהיות אדם קודם תמיד להיות ﬠרבי או יהודי, ושפצוﬠ, למשל, הוא קודם כל אדם ורק אחר־כך הוא זה או זה, ושארץ־ישראל היא מקום שגם לזה זכויות בה וגם לזה זכויות בה, ושרצון לאומי שונה אינו מקנה רשות לצד זה לשלול את רצונו השונה של צד זה.

רבים כל־כך אינם מבינים ואינם רוצים לשמוﬠ כי המוצא מן המחלוקת הוא – או מכות מוות, או הידברות יחד. ושהמכות הנה ניגמרו בלבנון ולא הוﬠילו כלום, וצריך ללכת כﬠת להידברות. אינם רוצים לשמוﬠ שצריך כﬠת לדבר זה ﬠם זה איך לחיות יחד ולא איך להרוג יחד, איך לחיות זה בצד זה, וזה ﬠם זה, לא זה מוחק את זה, ולא או זה או זה, ולא תחרות בין זה לזה ﬠל שﬠל אדמה – אלא הידברות, הידברות ﬠל חלוקה צודקת ומתחשבת, ככל האפשר, וﬠל פשרה הוגנת ואפשרית ככל הניתן, וﬠל טיפוח יחסי בני־אדם אל בני־אדם, יותר ככל המקווה, ובהסכם הוגן.

האם יש רגליים לחכות לשינוי כזה? האם אפשר להוכיח לחלקים גדולים בﬠם הוכחות שיביאו לידי שינוי ﬠמדות? הוכחה היא הסכמה שיכלית. אבל אם השכל מסרב, מﬠורפל נטיות מיסטיות ושיכרון מאוויים, טבול בפחדים ﬠתיקים, בﬠוינות ﬠמוקה, ומופﬠל כוחות התמד חזקים – איך מוכיחים אז?

ניראה שלא קל יהיה לשנות. יותר מדי מצפים מאנשים. לאחר שאנשים מוצאים ﬠצמם בדפוס מחשבתי, מפלגתי, רﬠיוני, או ריגשי – קשה לזוז משם. וﬠם זה, כל־כך מתחשק לקחת ולבוא אל האנשים, אלה שמתנגדים, אלה שאינם איתנו, לאחוז בכנף ביגדם ולהפציר בהם, שיבינו שניים שלושה דברים, כל־כך פשוטים לכאורה, כל־כך ברורים, מאליהם, מטבﬠ הדברים, כאילו, דברים פשוטים כאלה:

* שלﬠולם לא לﬠשות מלחמה אלא רק אם אין ברירה ורק כשסכנת כלייה נישקפת;

* שהכוח שיש בידינו הוא רק כדי להרתיﬠ ולא כדי לפתור בﬠיות לאומיות;

* ושהשאלות שבין היהודים והﬠרבים צריכות פתרון ולא תותחים, ושתותחים לבדם אינם פותרים כלום אלא רק מוסיפים ﬠוד תותחים לכל צדֵ בסיבוב הבא.

אבל מי ישמﬠ לנו. כל־כך היינו רוצים לתפוש בכנף ביגדו וממש בליבו של כל אדם: ראה מה עשית בבחירתך הקודמת! ראה מה ﬠשתה לנו מלחמת לבנון! ראה איך אנחנו כﬠת, בכל דבר, ובכל פינה של חיינו – וכי אינך רואה?

מספרים משמו של ההיסטוריון גיבּון שפסק ואמר ﬠל ההיסטוריה, כי היא: "תולדות הפשﬠים, הטירופים והאסונות של האדם" – מה שראינו בלבנון לשיברון ליבנו האם איננו דוגמה נוראה והולמת לדבריו: כל־כך הרבה פשﬠ, כל־כך הרבה טירוף, וכל־כך הרבה אסון. מה ﬠוד צריך? אלהים אדירים, ﬠוד בתי קברות ישכנﬠו? ﬠוד סבל, ﬠוד תבוסת חינם? ﬠוד שלום בורח מאיתנו, ﬠוד מלחמה רצה לקראתנו?

אי־אפשר לומר כאן הכל. מה שמגביל ידנו מאמור כל מה שצריך לומר ובאופן הבוטה הנכון לאמירה – הוא, בין השאר, גם זכר הנופלים במלחמה הזאת, והכבוד לזכרם ולרגשות קרוביהם שבולם וגוזר התאפקות – אלמלא, שדווקא משום כך, מתמרד בנו שלא לוותר, לאמור ולא להיבלם ולא להתאפק – דווקא המחשבה ﬠל הצﬠירים החיים, והצורך להזהיר מﬠוד ייתכנות מטורפת של ﬠוד הרפתקת כוח – כדי שלא בנקל יוכל לבוא ﬠוד דמגוג, יחיד או ממשלה, ויתחיל להזיז מסות של צבא, חומרים ואש, ולהזיז ﬠוד שפﬠ אמצﬠי הטﬠייה בבית, סיסמות כוזבות ﬠם רﬠיונות מדוחים ילדותיים, ולהשחית ﬠולם וחיים, ולהשחית את שארית האמונה בטוב, ביפה ובצודק, ולהצמיח ﬠל המון כתפיים צﬠירות ﬠוד "ראשים קטנים", שמשתמטים משום אחריות, ולהתﬠלל שוב גם בחיים ﬠצמם, וגם בתכנים כמו ביטחון, כמו אחריות וכמו טובת־הﬠם – שלא יתנו ﬠוד פﬠם למושגים של כזב להשתלט ﬠל החיים וﬠל תקוות הנﬠורים ולכבות הכל.

ולבסוף. בואו ניזכור רגﬠ את הבופור. כתמצית כל מה שקרה ומה שאסור שייקרה שוב. מה יﬠשו כﬠת ﬠם הבופור שיישאר מאחור? למה הלכו לכבוש אותו? למה שלחו אנשים לכבוש אותו? למה כבשו אותו? מבצר צלבני נהדר מﬠל תהומות הליטאני, שהפך בלא־משים לסמל מלחמת לבנון: שניכבש ללא צורך, שניכבש מתוך שיבושי מהלכים, ששכחו לﬠצור את האנשים לפני שהסתﬠרו, שניכבש בסﬠרה בדמם של שישה לוחמים, תפארת ﬠלומים יפהפיים, שמותם הוכחש מייד, כדי לא להﬠיב ﬠל טקס הראווה שﬠרכו שם שלושת ﬠושי המלחמה, שנימסר לידי חדאד, ושﬠתה יוחזר לידי מי, ויﬠמוד לו שם נהדר ונטוש, כמין גלﬠד שומם, או אולי כתמרור אזהרה, הנישקף לכל צד, לדרום לבנון ולצפון ישראל, לאמור:

הוי ﬠם שוטה, זכור מה ﬠשו לך בלבנון.

יזהר סמילנסקי  דברים בכנס "הורים נגד שתיקה" 5.6.85

“והארץ תשקוט ארבעים שנה" הבטיח מנחם בגין כהצדקה לפלישה ללבנון.
תנועת "הורים נגד שתיקה" קמה ב1983 כתנועת נשים הקוראות להחזרת הבנים הביתה מלבנון בשם "נשים נגד שתיקה" והתפתחה בהמשך ל"הורים נגד שתיקה".

חיילים וצעירים כה רבים

חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד? למה בחרו ב"התחיה", למה אפילו בכהנא? ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?

למה התגלתה נטייה כה מובהקת לימין, לכוח, לסמכותיות קשוחה?

מתבקש לשאול: הטחו ﬠיניהם מראות? מחפשים הסברים, אם זה לא הפחד, הפחד להישאר בלבנון בלי ﬠורף תומך? אם אין זו הבנה שטחית של המאורﬠות שﬠל גבם הם נישאים? או שמא זו רק הקצנת נﬠורים, כידוﬠ מﬠולם?

או, אולי זו הצבﬠת מחאה? מחאה כנגד מה? או ﬠונש ﬠונש ﬠל מה?

כידוע, ציבור גדול אינו נכפף לאף הסבר אחד, ולא נימדד באף שיפוט אחד. ואפילו אם בחרו קצתם בחירת בוסר, וקצתם היו טרף לדמגוגיה פופוליסטית, הרי, יש להניח, שהרוב הגדול בחר לכאן או לכאן מתוך שיקול דעת סביר. מדוע אפוא רבים כל־כך הצביעו "לא!” מפורש כל־כך למערך?

ברל כתב פﬠם: "כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדﬠת מדוﬠ הוא מתנגד ––– והריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנוﬠתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו" (אניטה שפירא, ברל, ﬠמ' 590). מהו אפוא "הפחת" הזה שיש בנו ובתנוﬠתנו? מפני שבדרך כלל חכמתו של ברל אינה מנחה אותנו, ולא מקובל להתחיל בכך שיש בנו איזה פגם או פחת ולכך לא מבינים את דברינו, אלא להיפך: שיש איזה פגם או פחת בהם, ולכן הם אינם מבינים אותנו.

לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי־ההבנה שבין "אנחנו" ובין "הם". זו ﬠוינות כפולה, גלוייה ומוסתרת. לאותה ﬠוינות ﬠצמה שתחילתה באותה תודﬠת אפלייה שצרבה הרבה מיכוות ﬠלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כﬠדתיות. ואין זה משנה כלל איך היו אז הדברים "באמת", או מפני־מה היו כפי שהיו חשוב הוא, שאמנם נצרבה מיכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עימה כבוד.

ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא היתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתייםשלוש השנים האחרונות, אלא בדברים שנעשו או לא נעשו לפני עשרים־שלושים שנה. ודומה שעל הפרק לא עמדו כל אותם נושאים שעליהם עטה תעמולת הבחירות, ולא הצלחות ממשלת הליכוד או כשלונותיה הגלויים. וההצבעה לא היתה לשם תמיכה בתכנית כלכלית או בטחונית זו או אחרת, אלא היתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – כמפלגה שאין לה כבוד לבני עדות־המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם.

צריך לראות כי לאנשים רבים בארץ "הצבעת המהפך" ב־1977, היתה בבחינת "אקט של ההתבגרות" שאין ממנו חזרה, ושעדיין קיים החשש שמא חוזר המערך ומחזיר אותם מחדש אל אותה התלות הילדותית שאך זה השתחררו ממנה.

שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.

מה מקומם יותר, מה מסמר יותר חודי־נגד, כקיפוד. הדיון חדל אז מעסוק בנושאים שעל סדר היום הפוליטי, אלא על המעמד הריבודי של שני הצדדים. כגון החשש שמא הנה חוזרים נושאי דגל "ערך העבודה" ו”העבודה כערך”, ושוב הם שולחים את זולתם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה.

את הטענה אם יש או אין כאן הגזמה בשיעורי הדברים שהיו, צריך לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה כדי "נסיבות מקלות" על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק.

צריך לזכור, כי לא דעות מופשטות מתנצחות כאן, אלא בני־אדם כפי מעורבותם האישית, הנפשית, הרגשית, ולא רק הפוליטית־אידיאית. ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוﬠ רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כל, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, ﬠל ﬠברם וﬠל ﬠתידם, ולא רק זירת איסטרטגיות מתנגשות. ובאלה שום תﬠמולת בחירות לא תוכל לשנות ﬠמדות, אלא סילוק אחר סילוק של חשד וטינה, ושל סיבותיהם ופנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא ﬠל־ידי קניית לבבות, ולא ﬠל־ידי התחנפות, ולא ﬠל־ידי איומים אלא, ﬠל־ידי המﬠטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים, לרבות הפחת שבזה ובזה.

שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, ניקראים כﬠת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבﬠ שנים ריתק את דמיון הﬠם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב ומכאן המﬠרך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד  למשול היטב בלי להציב כנגדו זהות ﬠצמית קורנת.

אָפילו המבוי הסתום של תיקו שהבחירות נסתיימו בו, הביא לידי כך שהתהליכים החברתיים נﬠצרו רגﬠ וכאילו להמתין לדﬠת מה כﬠת.

ורגﬠ זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לﬠבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לﬠבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של "שווים ושווים־יותר" אל תקופה של מﬠורבים ﬠם מﬠורבים.

ואם תקום כﬠת ממשלה, משוחררת מ"דמות האב" המבהיקה, בלי סיסמאות ה"להיטיב" ובלי ההיסחפות "לקחת בכוח", ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת ﬠל הסף כﬠת תקופה חדשה. אולי.

ללא רומנטיקה של כוח, ללא השתכרות בחלומות ילדותיים, וללא נסיגה אל משיחיות שחורה, – וזו, אולי, הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. לﬠסוק ביישובו של ﬠולם בלי התנפחות, בלי חטפנות, בלי הסתה, אלא, אולי, סוף סוף, בﬠנווה, באחריות ובשותפות.

הבﬠיות הראשיות בארץ הן אותן ﬠצמן המוכרות מימים רבים, ורובן ללא מיפנה של ממש: בﬠיית הבטחון, כלומר הבﬠייה הפלשתינאית; בﬠיית הכלכלה, כלומר סדר הﬠדיפויות היצרני; ובﬠיית החברה, כלומר איזון ההקצנה והקיטוב.

צריך לראות בﬠיות אלה בממדיהן האמיתיים, לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציﬠ פתרונות ראציונאליים ולא כפייתיים, בתביﬠות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב"גזירות" מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות.

אחדות העם" היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש "התקווה היחידה".

יזהר סמילנסקי אוגוסט 1984

לא לתת להצית מלחמה

אם לא נﬠשה מיד משהו – הולכת להיות מלחמה. מלחמה, שתחילתה כאילו נשלטת ומוגבלת, וסופה – כמו במלחמות – מי יודﬠ לאן וﬠד אנה. מלחמה שאפילו אם ננצח בה – כלום לא ישתנה אחריה, מלבד הקרבנות, מלבד הבדידות, מלבד הגל החוזר של תוצאות שיבטלו כל מה שברגﬠ הראשון היה נראה כהישג.

צרת הנוצרים בלבנון, שהיא כביכול גורם המלחמה, אינה צרה שרק מלחמה כללית יכולה לפתור וגם לא תפטור: צרת הנוצרים בלבנון לא רק תישאר לאחר המלחמה כשהיתה, אלא אף תגדל כשהיא כפולה ומכופלת. השאלה שם היא של השגת שווי משקל בין צדדים מרובים, בינם לבין ﬠצמם, בינם ובין כוחם למצוא להם פיתרון חיים מﬠשי ומתמשך – וכוח חיצוני, לא סורי ולא ישראלי, לא יביא לשם כל שיווי משקל, אלא אך יﬠרﬠר את הסיכוי האחרון להשיגו; רק יסבך שם הכל, ואת ﬠצמו ואת מﬠצמות הﬠולם, למצב שמכל היבט שהוא – יהיה אומלל יותר משהיה קודם.

גם צרת הטילים שהכניסו הסורים ללבנון – לא תיפתר ﬠל ידי מלחמה, כל ﬠוד יש להם מלאי בלתי מוגבל של טילים קלי תנוﬠה, שכדי לחסלם יש לחסל את מקורותיהם, כלומר את הסובייטים. מוטב היה שלא לגרום מלכתחילה להכנסתם, מאשר להילחם כﬠת להוצאתם. אבל כיוון שנכנסו – לא לסלקם בדרך שרק תוסיף ﬠליהם, כמי שמגדיּל את האש במקום לאתרה ולצמצמה.

מלחמה שמתחילה בגלל צרה א' או צרה ב׳, אינה חייבת להישאר מוגבלת, אלא דרכה שהיא מתפשטת ומתלקחת ומוסיפה צרה ג׳ וצרה ד׳ שלא נתכוונו אליהן, ואין לכך סוף. ﬠד שאתה ﬠולה ﬠל ההר הראשון בלבנון, מתלקח הגולן, וﬠד שאתה מכבה שם, מתלקחים טילים מﬠל הﬠמק, וﬠוד פנימה, ועד שאתה מונﬠ ומחזיר טילים כנגד טילים, אתה בתוך היסחפות כללית והידרדרות שאין ﬠליה ﬠוד שליטה ובקרה.

מלכתחילה היהֵֵ כל המהלך גרוﬠ, פזיז, יהיר, חסר שיקול כולל, ללא ראיית הנולד. ובדיﬠבד, הוא מהלך של התפוצצות שאין יודﬠ איך לא תפוצץ את המפוצצים ﬠם המתפוצצים.

מלחמה ללא מטרה לאומית חיובית, מלחמה ללא הסכמה לאומית כללית, מלחמה ללא סילוק סיבות המלחמה. ובכן לשם מה? רק לשם זיקוקים די־נור של בחירות? קשה להאמין, אבל לא נראה שיקול ,,תבוני" אחר.

השיקול המוסרי של שמירת הנוצרים מהשמדה – שהיה שיקול מוסרי, הכרחי ויהודי מאין כמוהו – אינו תופש כאן, אינו נפתר כאן ואינו מציל אף אדם – אלא להיפך: ישראל לא תישאר לנצח בלבנון כדי לקיים שם את שיווי המשקל שהופר, בהכרﬠת כל כוחה כנגד כל הﬠולם ובמשך כל הזמנים, כשכולה מגויסת שם כנגד הכל, כדי לקיים איזון מלאכותי בלבד.

איך תעמוד מצריים במבחן?

ישראל אמורה היתה לסייע לנוצרים כדי שיוכלו הם לסייﬠ לﬠצמם, לסייﬠ להם בנשק, בהדרכה, במצרכים, בטיפול, ובגיוס דעת־קהל בעולם – הנוצרים יישארו בלבנון שונה בתכלית לאחר שישראל תחזור לגבולה, והשינוי לא בהכרח יהיה שינוי נוח יותר, ושל סיכוי קל יותר – אלאִ בדיוק להיפך: של מצב ללא־מוצא, המזמין את התוצאות הגרוﬠות מכל: את אבדן ריבונותה ואת שסיﬠתה ביו גורמי חוץ.

ﬠניינה של ישׁראל בקשרים ﬠם המיﬠוטים שבאזור. בבּריּת סיוּע לכל מיﬠוט נרדף. מכל הטﬠמים ומן הטﬠם המוסרי, היהודי, קודם כל. במה דברים אמורים? בממדי התﬠרבות ההולמים את יכולת הצדדים והמכוונים להכרח לראות אותם חיים במקומם בשלום, ולא שורפים הכל ונשרפים ﬠם הכל.

מה תעשינה מדינות ﬠרב כשתפרוץ מלחמה ﬠם סוריה הזו, שאין לפניה שום מﬠצורים, אכזרית וחייתית כמﬠט, לאחר שהכוונה לעשות רק "מלחמה קטנה" תיסחף למלחמה גדולה? איך תﬠמוד מצרים אז במיבחן השב־ואל־תﬠשה? לא קשה לשﬠר; וכלל לא קשה לשﬠר מה תﬠשינה מﬠצמות הﬠולם. בגין הגיבור הולך כﬠת לפתוח שלוש חזיתות; נגד הﬠרבים, נגד הﬠולם ונגד, לפחות, מחצית ﬠם ישראל.

אבל השאלה האחת והמרכזית שכולה כעת בידינו, ﬠדיין בידינו, היא: למה לנו מלחמה? למה לשלהבה? למה להתנפח כנגד כל העולם לקראתה? למה לא לקרוא בﬠוד מועד לתבונה, ולשליטה ﬠצמית ולבקרת ההתפרצות חסרת המדיניות?

החזיקו במי שהולך לשרוף

בראש המדינה עומד עתה אדם בראש קבוצה שאינה מצטיינת לא בראיה למרחוק, כלומר בחכמה, לא באחריות, כלומר בשליטה ﬠצמית, ולא באומץ, כלומר בידיﬠה לﬠשות דברים ולא להבטיח מה שאי־אפשר לקיים; דיבורי ההתנשאות, ודיקלומי היהירות, ﬠם לחיצה פזיזה ﬠל ההדק, אינם יכולים – ואפילו בתרגיל מוגבל – לבוא במקום חכמה מדינית, אחריות מﬠשית ואומץ מוסרי.

דמגוגיה מתוך שיכרון ﬠצמי אסור לתת לה שתפﬠיל נשק. בממשלה לא נותר היום אף אדם שיכול לתרום לשפיות הדﬠת. וצריך שכולם כאן ײדﬠו כי הולכים לשחק במלחמה, ושיש בידינו ﬠדיין למונﬠה, להרים קול גﬠרה, לבטא התנגדות, לתבוﬠ מחשבה שקולה ואחריות פﬠילה, וראיה למרחוק, גם צרת הנוצרים וגם צרת הטיללים, יש דרכים לפתור אותן, מﬠשׂיות וﬠנייניות, מחוץ לדרך המלחמה. מלחמה אינה הפיתרון. גם לא "מלחמה קטנה", גם לא "מלחמה מבוקרת". מﬠולם לא הצליחה שום פﬠולה צבאית כשנﬠשתה בלא הסכמה לאומית מבפנים, ובלא הסכמה כלשהי של הﬠולם. מלחמה כנגד כולם וכנגד ﬠצמנו – נדונה לגרוﬠ מכל.

ולפיכך, המﬠשה הפטריוטי מכל בשעה זו – הוא לסלק ממשלה זו, ועוד קודם לכן לשפוך עליה דלי מים צוננים.

אזרחים, ראו מה לפניכם. הרימו קולכם. אל תהיו נגררים להתחלה שסופה יפול ﬠל ראש כולנו. החזיקו בו במי שהולך לשרוף שריפה – אל תתנו לו.

יזהר סמילנסקי הארץ 10.5.81