לא להצטרף

לא להצטרף. לא לדבר על כך. לא ללכת אליהם. לא לדרוך על ספם. לא להשתלב ביניהם. זה גרוע מכניעה. זו מעילה בזהות. וגרוע מכל: זו התאבדות.

לקום כנגדם. במלוא הקומה. להיאבק בהם, בדרכם, בתוכניותיהם ובמעשיהם: דרך מול דרך. ולא להתפתות בתמימות משונה לאשליה שהליכה איתם תתרום משהו להתיישבות שלא תקרוס תחת חובותיה, למפעלי ההסתדרות שלא ישלחו עובדיהם לרחוב או שיושג "שינוי שיטת הבחירות" או שאפשר יהיה "למתן אותם מבפנים": פתי יאמין.

ולהתגייס כעת ולא להניח להם ליצור "פתרונות" במוח האגרוף המרושע שלהם, ולא לתת להם להשקיע את שארית המשאבים בהתנחלויות, בדיכוי, בגירוש ובכיבוש הדורסני – עד פרוץ המלחמה הנוראה.

ולנשום לרווחה ולהינצל מן הבושה שבקבלת "מיהו יהודי", “ההמרה", ו"ההסכמה" – המשליטים עלינו פתאם את ימי־הביניים – ולהצביע בשתי ידיים נגד ונגד ונגד.

אדרבא, זו הזדמנות לכל השמאל הציוני להתנער מן ההלם ולקום על רגליו, לתת לכוחות חדשים בתוכו להתגלות, רעננים וששים לקרב, ולהזעיק למאבק הגדול של לב החיים ועל טעם החיים.

לא להצטרף. למשוך אל ההיפך, לגייס התנגדות אדירה. ושתהיה כאן תקווה לראות אור באופק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.11.1988

מי נשאר לשלום?

השגיאה העיקרית של שמעון פרס היתה יצחק רבין.

ההתכופפות שכפף עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית כדי להרכיב על ראשו את הטפיל המפונק ורע הלב הזה. לב? לשובר העצמות גבור אנצאר יש לב?

*

מי בעד הליכוד? כמובן הליכוד. מי עוד? כמובן, אלה שמימין לליכוד. מי עוד? חלק טוב מן המערך. (גור היה רק חלוץ קיצוני). רק מאינרציה הם עדיין משמאל. אבל בדיעותיהם הם ליכוד. ובראשם רבין: לא שלום אלא אוטונומיה. לא לוותר על כלום. ואנחנו נבחר לנו את נציגי הפלשתינאים. ואנחנו נעשה להם שלום. ואם לא ימצא חן בעיניהם – שילכו.

*

מחנה השלום מתכווץ. צריך לראות אמת. הליכוד מתרבה. חצי המערך כבר שלו. ומטרתם? צעד אחרי צעד – לא להתקדם. צעד אחר צעד – לא לוותר על כלום. צעד אחר צעד – שהכל ישאר כמו שהוא, שהכל ישאר שלנו. איך? כמובן – על־ידי ההסברה שנסביר.

*

במה עוד טעה שמעון פרס? אומרים – בצפיה לחרדים. שאילו הכין שיעורי־בית לא היה מצפה לא להם ולא מהם.

האם ציפה מישהו שממש לעינינו תחול מהפכת מיפנה ותתפוקק סמכות ראשי החרדים, ושחסידיהם ימרדו בהם? האם אפשר היה לצפות ייתכנות מרד שורת החסידים בסמכות ראשי הרבנים שלהם, חכמיהם ומועצותיהם? ושמתק שלמוני הליכוד יערב להם מכל פסק "גדולי התורה"?

*

אומרים כי העם עדיין אינו מוכן למהלכי השלום. וכאילו אמרו לטבח כי לא טיגן מספיק את הנתח שבמחבתו ומחזירים לו שיטגן יותר.

כמה צריך עוד לטגן את העם הזה, על איזה עוד מחבת, על איזו עוד אש – ועד כלות דמיו ועד כלות מיציו ועד מה עוד?

*

עם הליכוד – כך הם אומרים – יש רוב מוכן ללכת אל תהליך השלום האפשרי, הריאלי. תהליך שעד שיסתיים אי־מתי, כבר הכל יהיה קבוע: ההתקוממות כבר תודבר, “העובדות בשטח" תתחזקנה, גם דעת הקהל כבר תתקהה ותתרגל – וכך, בלי להתפשר על כלום, נזכה בשלום בלי כאבים, בשלום מקובל על היהודים, ובשלום – בלי הערבים.

*

וכך, כשאומרים "שלום" מתכוונים ממש לזה:

שלא ישתנה כלום, ושהערבים ירגעו, ושיהיה סדר, ושנוכל להמשיך בלי לוותר על כלום ושאם לא – צהל יראה להם. וזהו השלום.

*

עצוב לראות איך בינתיים הולכת ובאה עלינו בהכרח הכפיה שמבחוץ. והיא הולכת ובאה. הכפייה לשאת בתוצאות הסירוב. ופתאום יהיה מצור על ישראל. מידי כל מי שהיו ידידיה. אמריקה ואירפה וגם היהודים.

אין זה איום סרק. זו ממשות מתקרבת. ומה אפשר לעשות? אבל, כמובן להתחיל במסע הסברה. והסבר נסביר לכולם. אנחנו נסביר והכל יפתר. וכבר לא נצטרך להתחיל לחשוב, ובוודאי שלא ללכת לשום משא־ומתן על שום שלום.

*

יתהפך העולם, יתפוצצו הערבים, תתקרב מלחמת המזרח התיכון, נישאר בודדים ומנודים ומוחרמים, חנוקים בכלכלה, בעליה וביכולת הנשימה – אין דבר. לא נורא. אנחנו נראה להם, לכולם. וגם נסביר.

*

לאט לאט, אומר הליכוד, לאט לאט, אומרת מי שהייתה צריכה להיות האופוזיציה. לאט לאט. אומרים מכל צד. מן הימין ועד חצי השמאל. לאט לאט. צעד אחר צעד. לא להיבהל. לא ניתן כלום. לא נוותר על כלום. ובסוף נוכיח לכל העולם. ולערבים לא תהיה ברירה אלא להשלים. וזה יהיה השלום.

כסוכה בכרם, כמלונה במקשה וכעיר נצורה.

*

ואיפה השמאל? היה שמאל? ואיפה המאבק? היה מאבק? והשלום? איפה השלום?

גבורי השלום בשמאל עייפים. כבויים. שמוטי ידים. והמאבק עוד לא התחיל. ורק כעת היה צריך להתחיל ובכל ההתלהבות.

איזה רפיון, איזה תששון, איזו רוח נכאה.

ואלה יעשו שלום? מאלה ייצא שלום?

יזהר סמילנסקי, טיוטא, הוכנה לקראת בחירת יו"ר העבודה 1992

חיילים וצעירים כה רבים

חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד? למה בחרו ב"התחיה", למה אפילו בכהנא? ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?

למה התגלתה נטייה כה מובהקת לימין, לכוח, לסמכותיות קשוחה?

מתבקש לשאול: הטחו ﬠיניהם מראות? מחפשים הסברים, אם זה לא הפחד, הפחד להישאר בלבנון בלי ﬠורף תומך? אם אין זו הבנה שטחית של המאורﬠות שﬠל גבם הם נישאים? או שמא זו רק הקצנת נﬠורים, כידוﬠ מﬠולם?

או, אולי זו הצבﬠת מחאה? מחאה כנגד מה? או ﬠונש ﬠונש ﬠל מה?

כידוע, ציבור גדול אינו נכפף לאף הסבר אחד, ולא נימדד באף שיפוט אחד. ואפילו אם בחרו קצתם בחירת בוסר, וקצתם היו טרף לדמגוגיה פופוליסטית, הרי, יש להניח, שהרוב הגדול בחר לכאן או לכאן מתוך שיקול דעת סביר. מדוע אפוא רבים כל־כך הצביעו "לא!” מפורש כל־כך למערך?

ברל כתב פﬠם: "כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדﬠת מדוﬠ הוא מתנגד ––– והריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנוﬠתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו" (אניטה שפירא, ברל, ﬠמ' 590). מהו אפוא "הפחת" הזה שיש בנו ובתנוﬠתנו? מפני שבדרך כלל חכמתו של ברל אינה מנחה אותנו, ולא מקובל להתחיל בכך שיש בנו איזה פגם או פחת ולכך לא מבינים את דברינו, אלא להיפך: שיש איזה פגם או פחת בהם, ולכן הם אינם מבינים אותנו.

לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי־ההבנה שבין "אנחנו" ובין "הם". זו ﬠוינות כפולה, גלוייה ומוסתרת. לאותה ﬠוינות ﬠצמה שתחילתה באותה תודﬠת אפלייה שצרבה הרבה מיכוות ﬠלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כﬠדתיות. ואין זה משנה כלל איך היו אז הדברים "באמת", או מפני־מה היו כפי שהיו חשוב הוא, שאמנם נצרבה מיכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עימה כבוד.

ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא היתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתייםשלוש השנים האחרונות, אלא בדברים שנעשו או לא נעשו לפני עשרים־שלושים שנה. ודומה שעל הפרק לא עמדו כל אותם נושאים שעליהם עטה תעמולת הבחירות, ולא הצלחות ממשלת הליכוד או כשלונותיה הגלויים. וההצבעה לא היתה לשם תמיכה בתכנית כלכלית או בטחונית זו או אחרת, אלא היתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – כמפלגה שאין לה כבוד לבני עדות־המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם.

צריך לראות כי לאנשים רבים בארץ "הצבעת המהפך" ב־1977, היתה בבחינת "אקט של ההתבגרות" שאין ממנו חזרה, ושעדיין קיים החשש שמא חוזר המערך ומחזיר אותם מחדש אל אותה התלות הילדותית שאך זה השתחררו ממנה.

שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.

מה מקומם יותר, מה מסמר יותר חודי־נגד, כקיפוד. הדיון חדל אז מעסוק בנושאים שעל סדר היום הפוליטי, אלא על המעמד הריבודי של שני הצדדים. כגון החשש שמא הנה חוזרים נושאי דגל "ערך העבודה" ו”העבודה כערך”, ושוב הם שולחים את זולתם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה.

את הטענה אם יש או אין כאן הגזמה בשיעורי הדברים שהיו, צריך לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה כדי "נסיבות מקלות" על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק.

צריך לזכור, כי לא דעות מופשטות מתנצחות כאן, אלא בני־אדם כפי מעורבותם האישית, הנפשית, הרגשית, ולא רק הפוליטית־אידיאית. ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוﬠ רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כל, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, ﬠל ﬠברם וﬠל ﬠתידם, ולא רק זירת איסטרטגיות מתנגשות. ובאלה שום תﬠמולת בחירות לא תוכל לשנות ﬠמדות, אלא סילוק אחר סילוק של חשד וטינה, ושל סיבותיהם ופנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא ﬠל־ידי קניית לבבות, ולא ﬠל־ידי התחנפות, ולא ﬠל־ידי איומים אלא, ﬠל־ידי המﬠטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים, לרבות הפחת שבזה ובזה.

שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, ניקראים כﬠת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבﬠ שנים ריתק את דמיון הﬠם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב ומכאן המﬠרך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד  למשול היטב בלי להציב כנגדו זהות ﬠצמית קורנת.

אָפילו המבוי הסתום של תיקו שהבחירות נסתיימו בו, הביא לידי כך שהתהליכים החברתיים נﬠצרו רגﬠ וכאילו להמתין לדﬠת מה כﬠת.

ורגﬠ זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לﬠבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לﬠבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של "שווים ושווים־יותר" אל תקופה של מﬠורבים ﬠם מﬠורבים.

ואם תקום כﬠת ממשלה, משוחררת מ"דמות האב" המבהיקה, בלי סיסמאות ה"להיטיב" ובלי ההיסחפות "לקחת בכוח", ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת ﬠל הסף כﬠת תקופה חדשה. אולי.

ללא רומנטיקה של כוח, ללא השתכרות בחלומות ילדותיים, וללא נסיגה אל משיחיות שחורה, – וזו, אולי, הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. לﬠסוק ביישובו של ﬠולם בלי התנפחות, בלי חטפנות, בלי הסתה, אלא, אולי, סוף סוף, בﬠנווה, באחריות ובשותפות.

הבﬠיות הראשיות בארץ הן אותן ﬠצמן המוכרות מימים רבים, ורובן ללא מיפנה של ממש: בﬠיית הבטחון, כלומר הבﬠייה הפלשתינאית; בﬠיית הכלכלה, כלומר סדר הﬠדיפויות היצרני; ובﬠיית החברה, כלומר איזון ההקצנה והקיטוב.

צריך לראות בﬠיות אלה בממדיהן האמיתיים, לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציﬠ פתרונות ראציונאליים ולא כפייתיים, בתביﬠות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב"גזירות" מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות.

אחדות העם" היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש "התקווה היחידה".

יזהר סמילנסקי אוגוסט 1984