הדוד יחיאל צד גנבים

האם לא שמעתם עדיין איך צד דודנו יחיאל את הגנבים? באמת?! ואולי גם אינכם יודעים מיהו הדוד יחיאל זה? איך אפשר? הלא הוא הדוד יחיאל, הגדול שבדודים, הגבוה שבכולם, שמוניטין יצאו לו זה כבר: סלט שהדוד יחיאל מכין – שם־דבר הוא, מעשה אמנות הוא: כיצד הוא מנתח את העגבניות לקוביות זעירות, כיצד הוא פולח בצל עד דק, כיצד הוא מרבך בשמן, כיצד בוזק מלח, כיצד טועם בקצה הסכין, כיצד מעקם את חוטמו ותר אחרי פלפל ואחרי לימון, ומקנב חסה ("מקנב" פירושו: חותך ירק!) ועוד הוא מוסיף ונותן קורטוב מכאן וקורטוב מכאן, מעשה רוקח, מעשה פיטום־הקטורת: וכל אותה שעה הוא שורק, הדוד יחיאל, בבת־אחת שרוק וסלסל, וגם משורר בקול־באס מעובה ובקול דק חליפות, והודף את גבותיו הקשתניות אל מרומי מצחו, ומנפח שפתיו, עד שלבסוף הוא אומר "נא!", וקורא לדודה רנה לטעום.

yehiam
דיוקנו של יחיעם, שהיה מוצב בצד שולחן הכתיבה של יזהר כל ימיו

גם על דודתנו רנה לא שמעתם? האומנם? גם לא את שירה "דוד ירח בשמים", או "ילד אחד, ילד שובב, תפש לטאה בזנב !"? –

rema
רמה סמסונוב-ויץ

אם כך, החמצתם מעשה־אמנות העולה גם על הסלטים של דודנו יחיאל, כי הדודה רנה אינה שרה סתם, כמוני־כמוך, אלא היא שרה ממש עד שאי־אפשר שלא לאהוב את שיריה, וכשהיא גומרת אחד, כולנו מפצירים בה: עוד ועוד, והדוד יחיאל מתנדב אז לשיר קול שני בקולו העבה, והוא כבר הודף גבותיו למרומי מצחו וכבר פותח ושולח חפשי מלוא האוויר שבריאותיו התפוחות, אלא שמיד יוצא כל זה לבטלה: "אתה מזייף. ירחמיאל." וכשהדודה רנה כועסת על דודנו היא קוראת לו "ירחמיאל" (כשהוא רצוי בעיניה היא קוראת לו "ימיק" – אז קורן דודנו ומצהיב מנחת, עוצם עיניו ומגרגר ואין בקשה שתיפלא אז ממנו!). לאחר זה צולחים שניהם יחדיו בשירה, ואין פיסגה שלא יעפילו אליה. ואין תהום שלא יירדו בה. בשניים קולות יחד, שהלב המושקע בהם קורא גם קורא ללבך, ובדמעות בעיניים אתה מקיש להם ברגלך קצב !

אנחנו חברים מצוינים לדודה רנה ולדוד יחיאל. ואין אנו יחידים. בערב־בערב מתאספת כל החבורה בביתם, כולם הומים, כולם נכונים לשיר, לצחוק, לשמוע ולהשמיע, ומיד כשמתמלא החדר כפליים ממספר הכסאות, מוציא דודנו יחיאל ספר גדול, גדוש סימנים מופלאים וציורים שוממים ורובץ בספה על כרסו, ראשו בקיר מכאן ורגליו בקיר מעבר מזה, והן תלויות שם גדולות, וקורא בשקידה למופת בספר הזה וכל־כך טוב לו, עד שדודתנו רנה נוזפת בו: "ירחמיאל, אורחים בבית. עזוב את הכימיה." מרוב יגון מושך דודנו כל ארבעת גפיו, שתי ידיו ושתי רגליו, ומתקפל בפאת הספה, צנוף כפתן כשחונק טרפו, מקיף דודנו את ספרו ורוטן לו ברטן; "עוד רגע אחד!" ושותה במבט פרידה עוד לגימה ארוכה ומחלחלת מן הנוסחה המסובכת שבספר שלו, ויוצא לטגן תפוחי־אדמה לארוחת־הערב – ומתנחם אולי בכך שדומה טירחה במטבח לעבודה במעבדה, כדמות הכוהן הקטן לכוהן הגדול.

ככה שמחנו ימים רבים. וחבל שאין זמני אתי לספר כה וכה, אפס כי זאת לדעת; באותו לילה גדול שהוליד את אותו היום הגדול, איחרנו שבת במסיבת־רעים עד חצות. ועד שנפרדנו, ודווקא אז, נמצאו לפתע הלצות חדשות, ומצב־רוח רענן, ובולמוס של צחוק, עד שלא ייפלא אם רק בשעה מאוחרת לאחר חצות כשגמרו להדיח את הכלים ולהציע את המיטות ודודנו יחיאל כבר שכב לבסוף, ודודתנו רנה פנתה לומר לו מלה – נבעתה למראהו של אלוף־ראשה, שהיה מוטל במיטה וממלמל מילמולים אין שחר ופניו מעוותות.

"ירחמיאל, מה אתה ככה?"

"היטש־שניים־הו!" ענה לה דודנו יחיאל ועיניו עצומות. "מה? – נלפתה דודתנו – כאב שיניים? כואבות השיניים, ימיק?" ודודנו יחיאל אינו עונה לה ורק גונח גניחה.

"אולי תשתה מעט מים, ימיק?" מציעה לו דודתנו רנה בדאגה ובמסירות.

"צא־או־שניים!" – עונה לה דודנו יחיאל תשובה נמרצת ועוטף ראשו בשמיכה.

"מי ייצא, לאן ייצא, מה אתה סח?"? חוקרת בחיפזון ובחרדה מתגברת דודתנו רנה, ומחפשת כה וכה ישועה, ורואה כי השעה שתיים אחר־חצות, וכי בבית שקט, וכי אצל השכנים שקט וחושך, וגם בחוץ לא רואים כלום (שהרי התריסיס מוגפים…), והיא לבדה בעולם הגדול הזה, ודודנו יחיאל חולה אנוש ואנה אנו באים?' דודתנו רנה הלכה למטבח. ובדרך היו אלף צללים רוטטים, אילמים, זוחלים, ולפעמים גם מרשרשים. הגפרור לא רצה להידלק, וכשנדלק הביטה אליה עצבות מכל הקירות, ואפילו הכיור היה עצוב וזולג דמעות. משהו ריטט. דודתנו רנה היתה נכונה לצעוק, דודתנו רנה נסוגה לאחור, ובמסדרון האפל לא העזה לנשום, כושלת ויגעה חזרה דודתנו רנה ובידה הרטובה כוס־מים רוטטת.

הדוד יחיאל היה ישן מכורבל מתחת השמיכה ולבה של דודתנו רנה זע־נע. משכה את הכורסה מול מיטתו של דודנו, הצטנפה בה לאחר שמיששה מצחו, ושקעה בהירהורי זוועות, סרט ארוך רב־תלאות, רצוף אימה וחשיכה, ואין בו קרן אור אחת. שוב היו רשרושים אי־כאן אי־שם. אפשר האורנים בחוץ, אפשר משהו על הגג, אפשר רוחות דוממות בפתח הבית ואולי עכבר? נעשה קר לדודתנו רנה. עייפות כבדה כעופרת תפשה רגליה. ורחמים גאו בגרונה של דודתנו, רחמים רבים, בכלל, על הכל, וגם על עצמה. משכה באגב בגד כלשהו או שמיכה, ועטפה רגליה, ופקחה עיניה ועצרה נשימתה והביטה נכחה, מכווצת, נכונה לצעוק, לברוח, או להפוך לנציב־קרח, לפי הנסיבות והתנאים, וככה לא העזה להסתובב בכורסתה, עד שסבב־סבב הרוח, וסבבו על צירן שמורות עיניה, וראשה על צוארה סבב־נרכן, ודודתנו רנה סבבה־נרדמה תחתיה.

אינני יודע מי קם ראשון בבוקר, אותו בוקר שטוף־שמש, שהיה ראשיתו של אותו יום גדול, שהוליד סיפורנו זה – אך זאת אני יודע: החדר היה שטוף שמש וריבוע החלון היה מצויר כזהב־אור על הרצפה והאורנים שטופי זהב וירוק קרצו אל החדר והשמים מאחוריהם קרצו גם אל האור וגם אל השמש וגם אל האורנים וגם אל מה שבכלל לא רואים מכאן.

ye-rema
אולם יודע אני שלאחר שהתפלא דודנו יחיאל על דודתנו רנה, למה היא ישנה מקופלת בשבע זוויות חדות על הכורסה העגולה, ולאחר שגם זו, דודתנו רנה, חזרה ונזכרה, והתפלאה לדעת מה שלומו של דודנו יחיאל, נטלו שניהם והתפלאו מנין האור הרב בחדר, ומה כל הדבר הזה, ואיכה נשתלשלו העניינים, עד שבשנייה מסוימת אחת חזרו והשקיפו זה על זו בבת־אחת ובבת־ראש ובנקיפת־לב: התריס פתוח! מי פתחו?!

ואם כל זה היה עד כאן בשובה ובנחת, הרי מעתה השתנה הכל לסערה: דודנו יחיאל זינק, דודתנו רנה התפרצה אחריו כחץ ירוי, והיו דוהרים בחדר, ונתקלים, ומטלטלים חפצים, וממלמלים מלים חצויות, פתחו את הארון, הציצו אל המיטה ולמטה מן המיטה. ובכורסה, ומעבר לכורסה. ודודנו יחיאל סקר גם את התקרה במבט של זרקור, ורצו אל החלון, ומיצמצו אל השמש הזורחת אל תוך פרצופיהם, ודודתנו רנה אספה כל כוחותיה וישבה רגע בפאת־כורסה מוטרדת בהירהור ובעיון דק שהובע בלשון תמיהה: "גנבים ?.."

אכן, אחר־כך היו כמה רגעים שדודנו יחיאל נשבע שבועות מיספר, והתבטא ביטויים מיספר, והוא חוזר כחית־שבי בחדר, ולוטש עיניו ומעגלן, ומפרש ידיים, פרוש והצנח בטפיחה אל ירכיו הארוכות, ובמחזור שאין לו סוף התלבט אל המיטה ואל הארון ולתוך הארון, ולמעלה, ולמטה, ולימין ולשמאל ושוב אל המיטה ואל הארון וגומר וגומר וחוזר וחוזר חלילה. ואילו קולה של דודתנו, קול כה ערב בשוררו, היה משבץ עתה בהגיי קינה וחרדה את הרווחים שבין טפיחות כפיו הסואנות: "הוי הצהובה… הוי השמלה הצהובה… הוי היפה הכחולה… והוי זו עם הצווארון. והוי זו שבלי צוארון וההיא עם הפרחים, ואותה החלקה, והחמה, ושאינה חמה, והנעליים, והגרביים והמעיל של יחיאל, הוי, המעיל העלוב של יחיאל האומלל, שקנו לו לפני שבוע ושלושה ימים בדיוק, והנעליים של יחיאל (מי הגנב שרגליו תשוטטנה בסירות הללו!…), והוי, ואויה־אלוהים…" וכאן התערב דודנו יחיאל ואמר חמש מלים בקול עבה כל־כך, שלולא האימה כפולת הזוועה שבו היינו מחמיצים ארבע מהן (שכן האמצעית נאמרה בקול דק) "גם ספר הכימיה שלי איננו!"

ונפלה אימת־אלם עד בוש. מה אאריך והדברים עצובים. אחר־כך התעטף דודנו יחיאל במגבת הגדולה האדומה מעל בגד־השינה שלו, ודודתנו רנה כשם שישנה בכורסה, בחלוקה המצויץ, ויצאו אל החצר לקרוא חמס. וכבר מיד התברר כי גם בחצר השנייה וגם בשלישית מכאן, וברביעית ובחמישית למטה – הסתובבו יצורים עטופי שלל בלואים מנומרים ומצויצים וכולם אומללים. מה לא גנבו אותו לילה? מגירות שלימות על בלען ועל פרשן: בגדים וכסף. ורע מכל היה כשהשכן מר פלוני, נכבד וגדול בשנים ובנוי, שהילוכו מתון וחיוכו קוסם ושיניו בוהקות בלובן ו"שלום" מהודר לכל ובכל עת, בא ולחש לחש מוזר: "גנבו לי את השיניים!" ופניו לא היו לו עוד.

קהל רב נתלקט, והצעות שונות התחרו בהגיונן – ומכולן נבחרה אחת. ותהלוכה קודרת ורצינית התנהלה אל הטלפון: משטרה! דודנו יחיאל טרח כל הזמן להזהיר: אל תסתובבו – אל תטשטשו את העקבות! והוא בראש כולם יצא לנוע בגנים ולשוט אחר עקבות. ומגבתו האדומה של דודנו משכה שובל צבעה על פני הגנים. אודם שלכת, אודם מרי, אודם "נשרפים" שיצאו ערומים ונפשם להם לשלל. חבל כל־כך שאין בידינו לחזור ולספר איך אירעה הגניבה בביתו של כל אחד מן הנגנבים ועל גניבות בכלל. שהיו בזמן מן הזמנים במקום מן המקומות מיום טעום האדם טעם חטא, בעוונותינו המרובים, ועד היום.

השמש הגביהה ועלתה, הזמן דחק, וההמון נע נמוג איש־איש לעבודתו, חוץ מן העלובים עטופי המגבות, החלוקים המצויצים וסנדלי הבית – שנתקפח עולמם וקצרה רוחם ועיניהם עששו מהציץ אל מורד הרחוב: מתי תבוא המשטרה, וכבר פורנסו עד זרא בסיפורים ובקינות ובאויים ובאויות. דודנו יחיאל כבר רעב כהוגן. כתפוח־בוסר כך היא נפשו עתה. על דודתנו רנה מוטב שלא נספר, לפי שצפויים אנו לדמעות. בוקר היה, והיה לפני הצהריים, ושעת־צהריים. ובשעות אחר־הצהריים לפתע צפרה מכונית למטה ברחוב, ומיד בזקה־עברה הרינה: המשטרה.

בראש הלך שוטר גבוה ועישן סיגריה קטנה, ואחריו בא שוטר גוץ ועישן מקטרת ארוכה, ואחריהם יצא שוטר בינוני ומאחריו כלב ולשונו שותתת מפאת החום הרב. אלא שדווקא כלב זה היה מרכז העניין: כלב משטרה! מי לא שמע מי לא יודע, מי יחמיץ הזדמנות לראות חית־פלא זו עין־בעין; כלב שחור, ולו ארבע רגליים, וזנב קצר שחור, ראש כלבי שחור, וחוטם של אשמדאי שחור. ומיד כשראה הלה את דודנו יחיאל חמוץ־המגבת וחמוץ־הנשמה נתרתח משום־מה ופתח בנביחות סדום ועמורה. עד שהחלו הכל סוקרים את דודנו במבט מאפיל והולך, מרשיע והולך, כמעט נטל דודנו להתנצל על משהו או להסביר משהו, לולא פרצה אז אחת הנגנבות בשוועה קשה והחלה מונה לפני השוטרים את הפסדיה ואת קשי גורלה, ועוד היא מקוננת ואלה ואלה התערבו, ואחרים, וכולם, וכולנו, ודובר ומולל והובע ותהום הארץ.

ובקיצור נמרץ: לא יצאה שעה אחת והתחילו השוטרים במלאכה – הכלב בראש (ולשונו עוד לפניו, אהה כי חם היה כל־כך!), השוטר הבינוני עם החבל אחריו, הגוץ ומקטרתו אחריו, הגבוה מכולם בלי סיגריה ובלא חיוך אחריהם, ושכני ידידיהם אחריהם, וסקרני השכונה, וקוראי הבלשים למיניהם ואזניהם כמפרשים – סובבים במעגל ורוחשים לכל עבר. מיד התברר כי כל מה שסופר היה אמת לאמיתה: היו עקבות, והעקבות הובילו מבית אל בית, ומגן אל גן ואל ביתו של דודנו יחיאל האחרון במעגל הגיעו – ובו כילו. ובכן?

טוב. הרי שהוכחנו כי בבתים שגנבו באמת גנבו. ואז הפכו השוטרים פניהם, והכלב השחור ריחרח כמה וכמה פעמים, ושילח לשונו האדומה, והרכין ראשו ויצא החוצה באותה תהלוכה בכיוון הפוך ושוב חזרו והגיעו לכאן מן הצד השני. הגוץ, בעל המקטרת הארוכה, אמר דבר ורקק. הבינוני אמר גם הוא ולא רקק. והארוך לא אמר ולא רקק, אלא מחה את זיעתו במטפחת גדולה וירד וסבב בגן, ויצא בשער וטיפס ונכנם למכונית, וחבריו עם הכלב אחריו, ורטן מחוטמו כמה מלים ועקרו והפליגו בשפי ובחפזון. מיד נמצאו כמה מפרשים שומעי אנגלית שפירשו מה שספק שמעו ספק לא שמעו – ולא באו לעמק־השווה במה ששמעו, אלא שאנו, לאחר בירורים, מצאנו כי זאת הואיל השוטר ואמר; "או־קי. העניין פשוט ורגיל. המשטרה תחקור. שלום!"

והסדינים והשמלות והמעילים והכסף וגומר וגומר – מה יהיה עליהם? נטלו המגבות והחלוקים המצויצים והטלאים והבלאים ופרשו רוטנים איש לביתו העשוק, ונמוג הקהל, ואלה מהם סקרו במבט מוזר את דודנו יחיאל ענוד המגבת המהפכנית, ולא נותר איש בחוץ, פרט אולי לאותם רודפי־הרפתקאות וקוראי־הבלשים שנשארו לדון ולהפוך בדבר כפי עושר דעתם.

ומה יהיה? ובאמת מה יהיה? מורדף שאלה זו שעלתה מתוך לבו של עצמו, ומתוך קולה המבכה של רנה – יצא דודנו יחיאל אל הגן והשקיף סביבו. שהה כלשהו וירד לרחוב, ונטל בפיזור דעת ויצא לרחוב. ומיד נזכר לבושתו בלבושו המביש, וגם היו צעדים מתקרבים ויצטרך לדבר ולהסביר וכבר היה לו כל זה לזרא, קפץ ועבר לאידך־גיסא, מעבר הרחוב מזה, פסיעה אחת או שתיים, והריהו בשדה מחוץ לשכונה. כאן מצא דודנו אבן אחת ועליה ישב צופה נכחו ומהרהר.

הנה כי כן, הרהר דודנו יחיאל. מצב ביש. הרהורי־עצב. ידו נשלחה אל קופסת־הסיגריות ונתקלה בחסרון־כיס. עצות של הבאי היו בלבו וריקם הושבו. זבובים ודבורים זימזמו בשדה. שעות אחר־הצהריים. ומה יהיה? הנה כך וכך בא עליהם. ומחר לעבודה, כיצד? וככלל, העבודה שהוא עובד. לא יארך הזמן ותרד החשיכה. צריך לשוב. קצת למטה היו צומחות פעם חלמוניות: פרחים כתומים שרק ילדי בית־הספר מוצאים אותם. היש עוד חלמוניות שם?

אחוז מחשבות נדד לו הלאה דודנו יחיאל. וכשכבר החליט לחזור ניצנץ בלבו רעיון צובטני להקיף קצת סביב עד לאותה מערה שבמעלה ההר, ומשם לעלות ישר אל הרחוב הצדדי והביתה. כי קשה לחזור הביתה מיד. למה? עצבות ירדה עליו, עצבות של אנשים מבוגרים, לא עליכם. לא אוכל להגיד מה הדבר, אבל גם אני יודע שיש דבר כזה, לפי שאחרת לא הייתי משיח בזה. טיול קטן, פשוט מאוד, וקצת מוזר. במגבת אדומה ובסנדלי־בית לפנות־ערב. אל סף מחוז רך ושוקט. שמעבר־לו הכל חולין־שואן. והנה כבר המערה. מערונת קטנה. כתם שחור בסלע ותו לא. נקיק של לא־כלום. וכל־כך הרבה הוא אומר למי ששיחק כאן בילדותו. עצור! מחשבה ניצנצה.

דודנו יחיאל מחשב קל מהר חשבון קטן ומוצא בסופו שכמוהו כשאול בן קיש בשעתו, שחיפש אתונות ומצא מלוכה, אם רק לא נפלה כאן טעות. מתי ארעה הגנבה? לפנות בוקר. לאן ברח הגנב, לאור היום, והרכוש על שכמו? אל מקום סמוך וקרוב. ומה יעשה במקלטו? פשוט: ימתין עד שיחשיך, ומיד כשיחשיך ייצא לחמוק עם אוצרו: ואיה מקלטו? – כאן במערה, ובכן, כאן גם יושב הגנב עתה, בונה לו מגדלים באוויר ואינו יודע כי יום הדין הגדול הגיע לפתחו, ודודנו יחיאל הוא שליחו.

דודנו יחיאל אינו פחדן. לא, כלל לא. ושאלו את פי הדודה רנה! אינו חושש אפילו להיות גיבור! דודנו יחיאל טוען אוויר מלוא ריאותיו ושואג מלוא רוחב העמק: "צא נבל!"

יודע אני שמה שאספר לכם עתה ייראה אולי בעיני אחדים מכם כמעשה־בדיה, פשוט: בלוף. ואני מוכן לכך. באמת אין מתרחשים כדברים האלו בכל יום. וגם איני אומר כזאת. אני איני אומר אלא כך: מתחילה ענה הד גדול מלוא רוחב כל העמק. ודודנו יחיאל שעמד נאפד עוז והמגבת גלולה בידו כרצועה, משל לעלי־בבא לפני דלת הסלע, אלא שאחרי־כן לא אירע דבר, והיה שקט רב. מותר לאמור: שקט חשוד מאוד. אז חזר דודנו ושאג :

"צא משם, אמרתי!" וגם זה לא שינה דבר. ואז פסע דודנו פסיעה, וגם עשה בעורמה וקרא אל קהל גדול שכאילו חש ובא מאחוריו. וכך קרא להם:

"בואו בואו – הנה הוא כאן!" ותכסיס ערמומי זה, ערמומי ביותר, היה יכול לשלוף ממקומו גם את בכור־השטן; לולא שמפתח מערה זו, אל מתחת לאלת המגבת המונפת תנופה ומוכנה לחבוט – לא יצא איש ולא כלום. ובכן מה?

ושוב: יימצאו אחרי כן כמה להוטי־דמיון שראו חלום באספמיה, כאילי אותה מהלומה שחלק דודנו במגבת הבקיעה את הגנב באחת, אחרים יטענו שרק היממה אותו, ועוד אחרים, שרק כלבו של הגנב היה שם ולקה על שוקיו המצומקות – ואין אלה אלא דברים ללא שחר. ומה שנכון – נכון: דודנו יחיאל התאזר עוז, עצם עיניו, התפלל מה־שיהיה־יהיה והציץ לתוך המערה, באופן שראשו לתוכה ורגליו החוצה, מוכן לכל התפתחות שהיא.

הבה ניכנם פנימה – אמר דודנו אל לבו הסקרני ונרגש. לאט ובזהירות, ככה. אכן: לא כלום, מערה נמוכה וטחובה, קרירות לא־נעימה בה, צפרדעית. מבחוץ נשקפים מעמקי שמים שלווים. ממש כאן הבחין דודנו בשקע שבדופן המערה והנהו סתום ברגבי אבנים מגובבות. אבנים עלובות, אבנים שאין להן הופכין. וקול לחש אז בתוכי דודנו יחיאל; מה יש שם מעבר לאבנים הללו? ובסקרנות, אותה סקרנות פורייה – של אנשי־המדע ומגלי־הארצות – שירבב צוארו והציץ בחרכים ואגב גישוש זה נשמטה אז אבן אחת קטנה, לא־חשובה, ומעבר לאותה אבן ניצנץ דבר אחד, מוזר למדי, אה?

שלח דודנו יחיאל ידו אל אותו דבר מגובב שניצנץ כדבר עמום, ולש בידו חפץ רכרך. חזר ומשך אליו את היד, בתמהון שהגביה גביניו עד אמצע מצחו, מעין אותו תימהון נרגש של פאסטר כשגילה את החידק, ושלח ידו עם מה שיש בה לעומת פתח המערה המואר, לידע מה יש בה, ו…נו מה? – סנדל של דודתנו רנה! כן, דודנו יחיאל יצא במחול קצר ותוקפני על ארבעותיו בתוך הנקיק הצר והנמוך. ומיד לאחר המחולות פתח בעבודת מחקר מזורזת וגילה שלושה שקים טעונים וגדושים. ומיד אחר־כך חידש את המחולות, ואגב מחולות גח־יצא בטפיפה כשהוא מושך את השקים וגוררם אחריו, ומזמר זמר פרוע מאוד, והניף על כתפו השמאלית שק אחד, על הימנית שק אחד, על ראשו את השלישי. כרך־עקד כל זה במגבת. ואיני יודע באיזה כוח ובאיזה תחבולות ובאיזה מאמץ דילג עם הכבודה אל השכונה. כשהמגבת מתפרעת מלמעלה – כדגל של שודדי־ים מקץ המסע הגדול!

כל־כך הארכתי עד שאין בידי להאריך עוד ולתאר מה אירע כשחזר לשכונה, וכשקרא בקול, וכשהתאספו הכל, הם ושכניהם וקרוביהם ורחוקיהם, ומה אמרו ומה שאלו ומה השיב וענה. ואיך הריעו לדודנו תרועה, והניפוהו תנופה, וניבאו לו עתידות גדולות. ואיך צהלו ואיך צחקו ואיך סיפרו דברים מעניינים, בכלל ובפרט. ואיך גם היה מי־שהוא שהביט בדודנו במבט עקום ורטן: "כך ממש חשבתי – הרי אליו חזרו הכלבים שוב ושוב…" ואיך דודנו קיפל אותה

מגבת אדומה. לעשותה אלה ולעשות עמו כלה, בן־הבליעל, ואיך מי יודע מה היה פורץ לולא דודתנו רנה שהתערבה בפרץ, ואיך חזרו בתהלוכה הביתה, ובשירה של שני קולות ושל שלושה ושל שבעה ועשרה, ושל הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר, באמונה, לא אוכל לספר לכם כל זה.

ואולי רק עוד זה, שלמחרת, כשיצא דודנו יחיאל לעבודתו, ובעודו ממתין לאוטובוס ההולך העירה, אצל הספסל הירוק שמתחת לאורנים המאובקים – יצא מן הסימטה אותו זקן נכבד ומהודר המקדים שלום לכל – ועיין בדודנו עיון מרובה, מכל עבריו, והציץ גם אל תוך פיו של דודנו, עד שיבש רוקו של זה בפיו. ואיך לבסוף, כשהתקרב האוטובוס ונעצר בחריקה ועמד – רק אז רטן ואמר, אותו נכבד, בלי כל ברכת "שלום" או "בוקר טוב" או "צפרא טבא" או כל כיוצא בזה – כנאה וכראוי לו ולכולנו, אלא רק רטן ואמר: "והשיניים שלי? מה עשית בשיניים שלי?"

 דבר לילדים, כרך י"ז, 7-10-1946  וגם ב"ששה סיפורי קיץ, 1950 ואילך.