לא ל"כן"! – ב'.

האם צריך עוד להראות שאין היום בעולם אף פסיכולוגיה מספיקה, שאין אף סוציולוגיה מניחה את הדעת, ואף פילוסופיה תקפה די הצורך, ושהאדם, כל אדם, תמיד גדול מהן, מעניין מהן, מפתיע אותן עד שגם העני מכל עשיר מהן, ושהן כאותו העכביש הולכות וטומנות עוד מערכת קורים מתוחכמת ללכוד אותו והוא תמיד ניצל ונימלט ולעולם הוא אדם ולא הזבוב הנילכד, גם כשנראה לכאורה שפתאים אחדים דוקא כן נילכדו, לזמן מה. על מה אפוא מדברים ה"כן, לחנך!", בשם מה, בשם מי, ומי ביקש מידם?

סימן הקריאה של "כן, לחנך!", אין לו על מה לעמוד. אין לו שום הצלחה מעשית ואין לו שום תוקף עקרוני, ואין שום עדות לנפלאותיו בשום מקום. אבל בעוד שמדינאים גרועים יוחלפו אולי בבחירות הבאות, וכלכלנים גרועים אולי ידיחו אותם, הרי קובעי המטרות לאדם, עזי הנפש הללו, המבקשים להיות עוזרים לאדם לעשות בחירה, הם חסיני אחריות, גם כשהם מערימים ומנסים להטביע בתוך רצונו של אדם את רצונם שלהם בכל מיני תואנות. גרועים מהם יש רק בין האסטרטגים, אלא שהללו מתחייבים בחיים ומוות, ואילו אנשי ה"כן, לחנך!" אינם מתחייבים מעולם, וגם חלליהם נירפאים בדרך כלל, מלבד חללי האשליות וחללי האמונה.

יוצא, שה"כן, לחנך!" הוא השמרנות, והדבקות בקאנונים היפים, ובמלים היפות של תנועות הנוער היפות גם לאחר שנתרוקנו. אנשים זקוקים כנראה למנת שמרנות, גם כשהיא נאמרת במונחים מתקדמים. אנשים זקוקים לאלהים גם כשנוכחו שהשמיים ריקים. קשה להתקיים בשמיים ריקים. ותמיד מתחדשים איזה ייחולים. מה גדול כאן יותר, התמימות של הרוצים להאמין, הנוכלות של המוכרים אמונות, או קלות הדעת של הניפטרים מאחריות ההוכחה?

אלא שאי אפשר, לאחר הכל, ליהנות בבת אחת משני העולמות. גם להיות חילוני ליברלי הומאניסטי ראציונאלי, וגם להיות שמרני כפייתי ואידיאליסט מאובן, גם להאמין שדי באידיאה כדי שהאדם יתגמד לפניה ויעשה רצונה, וגם להאמין שהאידיאה אינה אלא רק ביטוי לרצונו של האדם, ושבני אדם הם בעלי האידיאות ולא עבדי האידיאות. ושרשותם של בני אדם אינה מותנה בהסכמה של מישהו, כל עוד אינם מאיימים על קיומו של איש, ומותר להם לקבל אידאות ולדחות, כי כל האידיאות הן לשם בני האדם ולא בני האדם לשמן.

אין אדם שיש לו רשות לבחור בשביל אדם אחר. וגם כשהוא קטן מהר יגדל, ורק שלא יבעט אז בפרצופם של אלה שבחרו לו בשבילו בלעדיו, ואין שום הוכחה בעולם, שאם אתה לוקח אדם ועושה לו א' ב' ג' בהכרה ייצא מזה ד’, אולי לפעמים, אולי קצת, אולי להיפך, אולי כלום. ושהעולם ניסה וחזר וניסה את נוסחת הפלא הזאת לאורך כל ההיסטוריה ולרוחב כל הגלובוס. ובכל מקום ברגע שניפתח לו לאדם לבטא רצונו – לא הועילו כל חינוכיו. רצה קיבל, לא רצה לא קיבל, או רק קצת, או לפעמים, או לגמרי להיפך, או לא כלום. האדם אינו חיה לחינוכים. שבעים שנה חינכו שם ברוסיה בני אדם עד הרגע שניפתח להם וקרס מה שקרס, הכל, מעט, הרבה, משהו, וכלום.

ה"כן, לחנך!" חי רק בעולמות סגורים ומפוקחים. עד שיהיה הסגור ניפתח,  והמוחלטים ביותר פתאום יהיו זעים ומתחילים להיזוז כמו הרים ברעש אדמה, בהימוט הארץ.

מלבד המאמינים האדוקים שכלום לא יוכל לפגוע באמונתם, והם מוסיפים ומאמינים למרות הכל, גם אנשי ה"כן, לחנך!" נדמה להם שיש להם כוכב הצפון ושהם גם יודעים לנווט אליו. כשבאמת אין להם, ואינם יודעים ואין שום צורך שינסו. בהתחלה זה נראה כנסיון אנושי גדול ה"כן, לחנך!", אבל מהר הכל מתגלה כמין משחקי כאילו, וכמין גרוטסקה, כמחזה תוגה אבסורדי, ואפילו בתמימות, אלמלא הולכת השולל: לדעת שאין ולהעמיד פנים שיש.

כל ה"כן, לחנך!" כולו עומד על ההנחה שאלמלא ה"כן, לחנך!" שלהם, היה העולם חוזר לתוהו, מתפרע, נעשה אלים, רשע, חטפני, גס, ואטום לזהות עצמו – אלמלא שהכן מחונכים והלא מחונכים מתנהגים דומה ומגיבים דומה, ורק מחוץ לשוליים נשארים תמיד כמה חריגים ויוצאי דופן. כאילו יש לעולם איזה פלס איזון בתוכו, והאנשים גם כשהם טיפשים וגם כששיכורים וגם כשיוצאים למלחמות וגם כשהם מנצלים ומנוצלים, בני אדם מטבעם אינם "יצר לב האדם רע מנעוריו" – ופלס האיזון שבתוכם עובד לא מפני שכן חינכו אותם, אלא מפני שהם בני אדם. וצריך רק, למען השם, לא לקלקל אותם ולא לחנך.

הטיפשות מצויה בכל אחד מאיתנו וגם הפחדנות, וגם הקנאה והשנאה, אבל גם התמימות, והרצון להאמין – ועשויים מחכמה ומטיפשות מראיה ועוורון, הולכים בני האדם מדורי דורות כפי שהם. בלתי זקוקים לשום "כן, לחנך".

אדרבא, ההולכים שהלכו למלחמות העולם הנוראות ביותר – מנהיגיהם ומצביאיהם היו מן המחונכים שבעולם. וחייליהם נתפתו או האמינו בלב שלם שמתו למען האמונה בטוב ממש זו שקיבלו ישר מן ה"כן, לחנך!" שלהם. וההיסטריה השבטית התוקפת כל פעם פינה אחרת בעולם, עד לרצחנות לא אנושית, ולמעשי הזוועה הבלתי נסבלים, הם פרי הילולים של ערכים מקודשים ששווים יותר מחיי אדם, ושמשחררים באדם את יצריו האלמנטריים, בביטול פלס האיזון הטבעי שלהם ובהחנקת האדם שבהם. מסונוורים בערכים פרטיים ומקבלים תשלום בשחרור ה"קדם" אנושי שבהם.

ומאמינים שמתו והמיתו למען הטוב שקיבלו מידי ה"כן, לחנך!" הפרטי של שבטם.

אנשים אינם זקוקים לחינוך. איתו ובלעדיו אינם שונים. פשוט אין לזה הוכחה. (אלא אם כן גדלו בעולם סגור ומפוקח ואולפו שם ללא מפלט). אלה שאינם סומכים על האדם והלעיזו עליו שהוא חיה רעה – לא ראו את האדם. והאדם הוא זה שרצונו בידיו. וזה משמע היותו אדם. אם יעבור את כללי המשחק ינהגו בו כבמפר חוק. בכרטיס צהוב, אדום או בהרחקה. או שיחליף את הכללים באחרים, אם יימצא לכך רוב. ברגעי חולשה, הפוקדים את כולנו, לעתים, יש ונתפתה לשים סכר לאדם, להחזירו אל הפסים, להחזיר עטרה ליושנה, וכיוצא באלה. אותה שעה מתנער ה"כן, לחנך!" מריבצו השומם, כפסלי הסוסים הסיניים הערוכים למלחמה ומחכים לחצוצרה.

ולבסוף, רוב הילדים אינם מופרעים ולא יוצאי דופן. לא מפני שטופלו או שעשו להם משהו, אלא מפני שהם בני אדם. כשם שקצת מהם יהיו בעייתיים תמיד.

מה שקורה סביב האדם כל הזמן בלחץ עצום ובסחיפה אינסופית, חזק יותר מכל ניסיון לסגור פינה קטנה אחת, לשים בה ילדים בכמין זעיר־אנפין של עולם קטן ומאושר. מה שחסר לבני האדם באמת הם האמצעים להיות כפי רצונם, ככל האפשר, מה שיכול להועיל להם הוא הלימוד. אם הוא לימוד ראוי, בעל ערך ועונה לזהותם.

ומה שאיננו יודעים זה בדיוק איך ללמד היטב, כי את רוב הזמן בזבזנו על תעתועי ה"כן, לחנך!" שתוצאותיו, בחברה הפתוחה, לא ניכרות, או קצת כן וקצת לא, קצת להיפך וקצת כלום.

כדי לשנות את הסדר הזה צריך אומץ, והרבה אומץ צריך כדי לקרוא ללא – לא, ולקרוא לכן – כן: לא לחינוך וכן ללימוד.

ס. יזהר, עלי חינוך מס’ 5, ספטמבר 1994.

 

 

מורה בעצמות

ב"דבר" (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש"נכנסו לי לעצמות", לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המפנים, מורה ש"שינה את המבט", שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.

כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואזי אדון דינבורג, והשנה 1933. הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על תל של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את לבו, והכה אותו וטלטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.

ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים, אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה, וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.

היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערמת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראן ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר, לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז, התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב"בית", כשמעולם לא היה שום "אלף" וגם לא שום "גימל", תמיד היה ב"בית" הכרחי ועשיר ומדליק אור, תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב"בית" שלו, מראשית השיעור ועד סופו היה מונה "בית" אחר "בית" מותזת ומשכנעת, ולא היה לו "אלף" כי זה כבר נאמר אי־פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה "גימל" או "דלת" מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם מפני שאת כל אלה למדנו פעם מפני שהלא אי־אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח והמראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.

הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזה שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גינזי "יווא" ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלו, והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא, פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי.

הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן לנו להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצאו שם רק "בית" אחר "בית", גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים, הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלנות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו, לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר־כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.

הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותן מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות, הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר, מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אוגוסטינוס ותומס מאקווינה, ואיתו נכנסנו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל־חי.

אבל מעולם לא גזר על על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל־כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא "חינך" לתשובות מוכנות, ולא לאמונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגש בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת, הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב דעת, לא בקי מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, תראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –

ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחד שנכנם לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים – תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 27.9.92 ע"מ 9.