יזהר סמילנסקי: מה אנו יודעים על שנות התשעים? ישתנו קליפות ביה"ס, המכשירים, האירגונים, הסדרים, הז'רגון המקצועי – אבל התוך, עצם הבנת החינוך לא ישתנה.
האדם, חייו, מטרותיו, פחדיו, תקוותיו – הבנתם והנסיון להתערב בהם נראה שתמיד יהיו קצתם מוסברים וקצתם בלתי מוסברים. כמה מעט אנו מבינים.
כך בדיון שיערך כאן בשנות התשעים, יחזרו להפוך בשתי קבוצות הנושאים שמעולם: לשם מה החינוך? ואיך עושים חינוך? לאחר כל הקידמה וההישגים, בכל שטחי המדע והתרבות, כשהדעת, אומרים, הולכת ומצטברת וכופלת כמותה בכל ניד עפעף, נשארים תכני החינוך ואופני החינוך בלתי משתנים וכאילו עדיין לא נגעה בהם יד.
לשם המחשה אביא בפניכם שני טקסטים העוסקים בחינוך. אחד מראשית המאה הזאת והשני מתמול־שלשום, כשברווח הזמן שביניהם רתח העולם והתהפך, נלחם והשמיד והושמד וגילה עולמות ובנה עולמות, רתם כוחות וכבש כוחות, התהלך על הירח, האריך תוחלת חייו, השתיל לבבות, הוליד ילדי מבחנה ומה לא. עד שלכאורה כל מה שהיה רק לפני שלושת־רבעי מאה שנים נדמה כאילו היה עידן רחוק, פרימיטיבי, נחשל, תמים.
את הטקסט האחד כתב רב בישראל, ביפו, ב־1909, כשכתב אל עורך ”החבצלת” והציע את השקפתו על מטרות החינוך. את הטקסט השני, מאתמול, חיבר קיבוצניק מן השומר הצעיר ב־1982, ובו הציע את השקפתו שלו על מטרות החינוך. לכאורה קשה לתאר שני עולמות יותר בלתי נוגעים, אם לא שני עולמות סותרים זה לזה. הנה כך כתב הרא”יה בי"ד בחשון תרס"ט וזה לשונו, בהשמטות:
מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. … כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד’, כן יגדל טובו ויושרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה. כנסת ישראל נתייחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נישגבה שלו, ושהקריאה בשם ד' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו,… (ולשם כך) דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, ודוקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים… הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החינוך, ולא עצם מטרתו. … המטרה הראשית… (של הגויים) אינה כי אם ההכשרה של האדם למלחמת החיים, והדרישה אל הטוב והיושר (אצלם)… נחשבה לטפל. (אבל, האומה היהודית בכללה) הכירה את והסכנה ולשם כך דגל מלחמה נקבע, בחזקת יד ובמסירות נפש, נגד כל גלי הזמן, חותם צר על בתי החינוך העתיקים, שיהיו מיוחדים רק לרוח ישראל… והטפל של מלחמת החיים יבוקש מן הצד, באופן אשר יוודע כי יש הבדל בין קדש לחול. (אגרות הראי”ה, אגרת ק"ע, עמ' רי"ח־רי"ט)
וכך כותב לעומתו מוני אלון, ב”החינוך המשותף", בטאון הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר על המטרה החינוכית:
[…] זהירות מירבית. יתר המטרות כגון החיים בקיבוץ, הפעילות למען חברה מתוקנת ולפעמים גם החיים בארץ הזאת נראו אמנם מטרות רצויות בעיני החניכים, אך בפירוש שניות למטרה שהזכרנו. אין ספק שמקור התפתחות זו היה מחוץ למסגרת החינוך, התגובה של הצעירים שיקפה בצורה קיצונית וגלויה יותר מגמות חברתיות בחברה הישראלית בתוכה גם בקיבוץ. (מוני אלון; "על מקומה של פילוסופיה חינוכית בימינו", החינוך המשותף, חוב” 104, מאי 1982: עמ' 7)
אולי השתוממתם לראות כמה קווי דמיון בין מה שכתב הרב ובין מה שמוסר הקיבוצניק, כערכי רוח בין חברי הקיבוץ וחניכיו. לכאורה צפוי היה שישתרע בין השניים כל מרחק הזמן, הדעות והאמונות. הנה מכאן מדבר הרב על אדם טוב וישר, שיזכה באושר, ומכאן מדבר הקיבוצניק על אדם הגון ומאושר. מכאן מדבר הרב על מטרה ראשונה ועל מטרה שניה. הראשונה היא עיצוב האדם הטוב והשניה היא הכשרתו למלחמת החיים; ומכאן מדווח הקיבוצניק על עיצוב האדם ההגון והמאושר כיעד ראשון ועל תיקון החברה והחיים כעניין משני.
לפני שניהם יש דימוי יפה של האדם הראוי יותר, שהשגתו היא מטרת החינוך, ושניהם מדברים על כך כעל אפשרות שבגדר הפרקטי, דבר שניתן להשיגו, אם נוקטים צעדים מסויימים בחינוך. דבר שכלל איננו בבחינת אמונה ערטילאית אלא הוא כולו ממשות ראלית. וגם שניהם מדברים על הטוב או ההגון, עם כל ההבדלים בין זה לזה, כעל עניין מוגדר, פשוט, מובן לכל, כשזה אומר אדם טוב וכשזה אומר אדם הגון כאילו אמרו דבר מוסכם על הכל, חד משמעי, שאיש לא יטעה בו ושוודאותו אינה נופלת מכל ודאות.
לא נבוא כעת להטיל ספק או להצביע על המופרכות שבהנחות פשטניות אלה, או לתאר את מעמדו הרעוע של המושג "טוב" כעת ובכל הדורות, ועוד יותר את מעמדו הרופף של בעל התואר אדם טוב, כעת ובכל הדורות, ונוסיף לעיין בשני הטקסטים.
טוב, ישר, הגון, מאושר – כולם הם מושגים של חיוב ומושגים ידועים שכל הדורות הודו בהם כבמובן מאליו, ראו בהם מופת ונורמה מחייבת. אפלטון, כידוע, הירבה לדון בהם ומצא בהם תכלית כל הדברים והמעשים – הצד הבהיר, השמשי, החיובי, כנגד הצד הרע, האפל, היצרי, הסוטה והמופרע.
כלום תיתכנה מטרות חינוך בלי להתכוון אל האדם הטוב, החברה הטובה, הטוב עצמו, לב העולם הטוב? ואילו ההכנה המעשית לחיים המעשיים – זאת תבוא רק אחר כך, כסעיף שני, כאילו אמרו שרק אם יהיה האדם טוב יש גם טעם להכשירו לחיים, ואם חלילה לא יהיה טוב, כל מה שנכשיר אותו יהיה לחינם אם לא להרע, ועולמנו אז בצרות צרורות.
מכאן, שכל אותם לימודים והשכלות לצורך החיים, כגון המדעים, השפות והמלאכות כולם חשובים, אבל משניים. כולם טעמם להם אבל רק לאחר שיש לפניך אדם טוב, ישר והגון. האדם הזה הוא כסימן הפלוס – כל מה שיגע בו נעשה חיוב, והיפוכו באדם הלא טוב שהוא כסימן המינוס.
את החיים שמחוץ לעולם החינוך מתאר הרב כעולם שכולו מלחמות, מלחמות קיום אכזריות, שמי שנופל אליהן בלתי מוכן מפסיד וניזוק. ועם זאת, ההכנה לעמוד במלחמה הזאת היא משנית, וההכנה הראשונה היא הכשרתו לצורתו המתוקנת שהיא האדם הטוב. האם יודע החינוך לעשות את הדבר הגדול הזה? ככה, לקחת אדם, לטפל בו, להכשירו כך שכשיהיה יוצא לחיים יהיה קודם כל אדם טוב וישר? לדעת הראי”ה החינוך הנכון יודע גם יודע. וכך הוא גם מדבר על כוחו של החינוך, במונחים היותר שימושיים, להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת.
משפט אחרון זה ראוי להשתהות עליו. המונח "להכשיר" נראה כאילו היה עומד בשתי רגליים במציאות. להכשיר אדם איננו סתם ללמד אדם. גם איננו להקנות להרכיש אפילו לא להנחיל שלא לדבר על להעביר, שזהו המונח הנפוץ ביותר במערכת החינוך. מי שמכשיר אדם איננו רואה כמין כלי ריק שממלאים אותו מבחוץ ולא כגולם שמניעים אותו מבחוץ ולא כחומר שלשים בו במחוץ אלא הוא נוטל אדם כשם שהוא, ורק מעודד את מה שיש בו ומפתח את כוחותיו שמבפנים ומתאים אותו לשימושיהם הנחוצים עד שיוכל אותו אדם לתפקד בחייו באופן הטוב ביותר. האם למין הכשרה כזו מתכוון הרב? למין הכשרה מקצועית למשל? ברור שלא, שהרי הכשרה מקצועית היא הכשרה למלחמת החיים, שהיא השנייה ולא הראשונה, ונראה, איפוא, שכוונתו להכשרה כגון הכשרת הלבבות, שמשמעה איננה התמחות בעניין כלשהו אלא יצירת תנאים טובים יותר לקליטת איזה שכלול, כדרך שהכשרת הקרקע היא הכנה לקראת הזריעה הטובה. הכשרה כזו הוא מבקש להכשיר את האדם כשהוא מדבר על ההכשרה לצורתו המתוקנת.
הנה כעת הגענו אל הצירוף הלא שגור: "צורה מתוקנת” האם אמר לנו הרב שיש באדם כמה וכמה צורות אפשריות ובא החינוך ומכוון אותו אל צורתו המתוקנת? ושהחינוך איננו זה שכופה על האדם צורה מבחוץ אלא זה שמשחרר מתוכו את הצורה הנבחרת שהיא הצורה המתוקנת? המושג תיקון מובן היום אם כהתקנת דבר וכסידור וכינון דבר או כהשלמת החסר בדבר וכתיקון פגם. ואילו כשבודקים במקורות מוצאים כי בקבלה, למשל, מפורטים ארבעה מיני תיקון: תיקון האדם, תיקון העולם הזה, תיקון העולם למעלה ואפילו תיקון השם הקדוש. הווי אומר, התיקון משמעו טהרה, זיכוך ואיחוד השלם מחלקיו. ובחסידות עוד הוסיפו והבינו תיקון גם בהקשרי הדבקות, לאמור: אופנים להעלאת ניצוצות הקדושה מנשמת האדם.
כמו התיקון כך הצורה, לא צורה כמקובל היום, ההיראות החיצונית של האדם, אלא הצורה במושגי היהדות היא גם הפוטנציאל שממנו יכול דבר לצאת אל הפועל. והיא גם ההוויה בתוך כדי תהליך התהוותה. צורה היא גם השיקוף לרעיון, של אידיאה, כשם שהיא הכיסופים והתשוקה להתקיימות שיווי המשקל או להעדרותו. היא העדות לשלמות או לאי השלמות באדם, בחיים ובעולם.
זהו ביטוי רװי הדים, מושגים והיסטוריה רוחנית. דורות על דורות השתמשו בו והוסיפו כוונות על כוונות, והריהו כאותם פמוטים […] וכשאנו נקראים, איפוא, להכשיר א[דם] לצורתו המתוקנת איננו נקראים לשחרר מתוכו את הטוב והמקופל בו, אלא להתערב ולעשות בו דברים כדי לשכללו יותר מכפי שהיה, כדי לחלצו מן הפגום לעבר המתוקן וכדי להעבירו מן הפחות אל היותר. עניין היותר גם בטקסט שלפניכם מודגש פעמים הרבה בדברי הרב, ובעולמו עומד היותר ברור כנגד פחות ברור. בעולמו של הרב יש כיוון אחד, החלטי ויש ערכים מוגדרים, מוחלטים.
המחנכים נקראים, על כן, לקחת אדם, כל אדם, ולהתאים אותו אל רמת הטוב היותר, ולא להרפות ממנו עד שישיג את הטוב השל[ם] ואת האושר. במלים אחרות – אנו מתבקשים לקחת אדם ולעצב לו את טיבו המוסרי, את העדפותיו את הסתפקו בהם, כמי שהשיג בהם את האושר.
כעת, לא נותר לפנינו אלא הצעת חזון גדול וחד־משמעי; עם שובר שאלה קטנה בצידו: אם גם אפשר הדבר לעשותו, או פשוט, איך עושים את זה? והאם כשעושים, כדבריו, יוצא אמנם מכל אדם, אדם טוב, אדם מאושר? גם על כך עונה הרב, בוודאות: כן, יודעים גם יודעים. כיצד? הנה, על ידי תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של אדם, ודווקא תלמוד תורה. ועל ידי הטבעת אותו חותם צר המידה רק לרוח ישראל ועל ידי פעולה נמרצת בחוזק יד ובמסירות נפש נגד כל גלי הזמן, ועל ידי הרמת החינוך כדגל מלחמה.
חותם צר איננו צר מלשון צרות אלא צר מלשון לצור צורה, וכי הצורה המבוקשת היא אותה הצורה המתוקנת, שידיעתה היא המשרישה בלבו של אדם את הקריאה בשם ה[…] והיא העושה אותו לבסוף לטוב ולמאושר, והיא מין חינוך שרק היהודים והיהדות יודעים לעשות כמוהו כנגד כל גלי הזמן וכנגד כל מעשי הגויים. הווי אומר, מה שמציע הרב לעשות, בהכשרת האדם להיות טוב ומאושר הוא תלמוד תורה, כדרך שנהגו בישראל כל הדורות, כשרק במין הכשרה כזאת נוכל לתקן את צורת האדם, לתת לו את היותר הנכסף ולהכניסו בינינו לבסוף והוא טוב ישר ומאושר. הוא, ציבורו והאומה כולה.
יזהר סמילנסקי, הד החינוך, יולי–אוגוסט 1982
ס. יזהר חוזר 