משעולים בשדות – י'

אח, לעזאזל, למה נקלע לכאן? מדוע לא נזהר והתרוצץ כגדי משולח? כיצד חומקים מכאן? מה פטפט וסח בדבר זאבים ומלחמה? אינו רוצה בכל זה. להמלט הוא רוצה ולהנצל. לחיות. להרחיק ממקום הסכנה. מדוע אינם באים אלה שומרי־השדות, היכן הם אשמאים אלה?! כמה זחלני הוא הזמן! והרי כל רגע יקר הוא… הלא… זה קצת מחוץ לענין – הוא עוד טרם התחיל, טרם עשה דבר… הלא בבראשית עודנו עומד… הן פלוני יצחק כבר נסה, כבר התחיל, כבר עשה… כמה טוב היה עתה, לשתות כוס תה (ולחבקה יפה בכפותיו) ולשיח שיחה בטלה עם זלמן. ולהתכסות אחר־כך בשמיכה, כך, היטב. ולחלוץ את האברים, ולחוש את השינה נטפלת ובאה… וכאן, מה יהא הסוף כאן? יריה מימין! כלום כבר קרוב הוא הלזה, הלא אין גם מאה פסיעות… זוחלים הם ובאים בבטחה, בלא פחד, מיד ישאגו ויעלו עליו ו… אח. לא. לא! שרק! – עוד כדור נחבט על ידו. נחפז וחטט והערים גל עפר לחזהו. הצמיד עקביו לקרקע. חזהו געש. והשכל היה קר וצלול ומחַשב כל הזמן. ואולי להתפרץ ולצאת נגדם – ויהי מה! או טוב יותר להמתין ולכוון יפה את הקנה אל שביב האש ולפגוע בו מיד כשיוצאת? לשכב. לשכב. בחשאי. כנראה כלתה הרעה. כמה עמוקות הנשימות. כמה אויר הן סוחפות וגורפות לריאות… רוטטות הנחירים. קר בחוץ. חם בפנים. זיעה רעה זו… והן הוא עודנו רוצה, עודנו מאמין במעשה, עודנו מחפש ומבקש… הלא הנה רק עתה מצא את המשעול… וכן יהיה הסוף? כמה רע, כמה חם… הפחד משַתק כמעט. מה לעשות? החליק בידו את התלולית ומגע העפר השיב את השלוָה, כזה המקיץ מסיוטו וממשש את יצועו ורָוַח לו. הזיעה הצטננה ברוח. טל החל יורד. העשבים הבריקו. רחוקים ובטוחים נצנצו הכוכבים בדממה נפלאה ועילאית. ונתיב־החלב היה כפוי מעל אופק־מזרח מקיף גזרת שמים בהירים, חִוְרי־תכלת, וחסום תהום שחורה, קמורה וענקית, אין־סופית, שקבוצות הכוכבים, המצטרפים לאותות ולסמלים, שִבְּצוּהָ ירקרקי־אור. יֵשותו הגאה של ההר היתה זקופה ושותקה יהירה. מנגינה רחוקה־רחוקה נפרטת בתוכו שוַת־קול ונוגה כשיר־ערש. החזה מתרומם ויורד קצובות ונשימותיו זכות, טלולות ומבושמות. כיצד פלונית מחייכת? שקעים רבים נחקקים סביב הפה, מוצלים מֵאור וקורנים חום, מתפיחים לחייה, מתקמרים ענוגות אל עיניה, והללו בהצטמצמן דוחקות למעלה את הגבות המקושתות אל המצח המחוטב, שקווצה אשר נשמטה מוחזרת מעליו באותה תנועה נאצלה של היד ההדורה, הגבעולית, הנשלחת באגב, כלאחר־יד, אוספת ומסדרת בראשי אצבעות חיות אל מאחורי האוזן… כמה שקט הכל! כבחלום, כבחלום! הנה מוטל הוא כאן על גחונו בלב שדות רחוקים ורבים, זנוח, יחיד, בלב נכמר מאהבה קלה, והאויר כשקוי־עדנים זך וריח העשבים והדגנים כה קריר, והצרצורים בשלהם, בשירתם הידועה, הרחוקה הקרובה, ועפר רגבים פרירים בידו, רגבי אדמה ריחנית, טהורה, שלֵוה… המות כה סמוך הוא… לא! לא! אינו רוצה! בשום אופן! מדוע אי־אפשר להנשא מכאן ולהקיץ בתנחומים כה רבים במקום אחר, במקום רחוק, רחוק?… ואולי יפקיר עצמו לגווע בחשאי ולהפטר מן הכל? לא! אינו רוצה! כלום באמת אלה הם הרגעים האחרונים? כך יהיו הרגעים האחרונים? – אי־אפשר! בשום פנים לא! יריה. ועוד אחת. לא!

מדוע ירדפהו חוסר הטעם שבדרכיו גם עד הדרך האחרונה, עד האופק האחרון! אם להיות נתקף ביריות – הרי היה זה יכול להיות כשהוא יחד עם חבריו, עם השומרים, כשהוא מגן על עצמו ועליהם, ועל השדות, כשיש שכר לפעולתו ונפילתו אינה לשוא, כשאתה יודע שעמדתך כאן מבטיחה חיים רבים אחרים, שאתה אחראי לכל אותם החיים, וכי על כן גם חייך או מותך שייכים להם, לכל, לעומד וקיים, לצומח ועולה! הללו נלחמים מתוך הכרח החיים. ומלחמתך אתה מקרה תפל היא ועלובה. את כל הכוחות יש לאמץ כדי לצאת מכאן, שלא יהיה הסוף מכוער ועקר עוד יותר מן ההתחלה. מה יש איפוא לעשות? והיכן הם השומרים? כלום נרדמו אי־שם? לא! לא! יש מה להפסיד. יש מה לאבד. לא הכל היינו־הך. אינו רוצה לוַתר, ולא יוַתר ולא ידחה. כדאי עוד להאבק. עוד נותרו דרכים לא־דרוכות. עוד נשארו אפקים לא־ידועים. ואפילו במה שידוע ועומד – יש עוד תעלומות מגרות… שמש ועץ ואדמה ופרח ואבן ושדות – יש מה לאבד! מה איפוא לעשות? וכמה זמן הוא שוכב כאן? לֵאוּת נמסכה רגע באברים. שב ולטש עיניו לפניו ומוחו מתהפך בתחבולותיו. חולפות שניות ונערמות ככדורים ענקיים, ריקים, המשתלפחים ותופחים, קלים שלא לפי גדלם – ומתפקעים. היכן המוצא, משעול־החיים היכן הוא?

ברם, שם, מאחור, משהו מחויר. מהו? אפשר אבן? לזחול אליה! שרבב רגליו לאחור, תקע ידיו אצל כתפיו, ראשו דבק לאדמה, והדף את גופו לאחור. וקפא. ועוד הדיפה. ועוד אחת. נפץ יריה ושריקה פלחו את האויר. הוברר למה צפה וחשש הלב. העולם צולל כלועו של פעמון, עוד רתיעה אחורנית. הכתם הִבְהיר מקרוב יותר. עוד כפסיעותים והוא יגיע. אך המתֵּן! מהו כתם זה? האין זה גוף של אדם? חושך, תוהו. להמלט, לצעוק, למות. תהום פעורה, לא־כלום, לא־כלום. לקפוא. מנורה דולקת בין קירות עבים, כוס תה חמה, ריקנות; קור צובט בגב, רבוע־אור בחלון זולף כיסופי־יופי, נגרים החיים ואוזלים, מיד יקיא… מה שם? מה זה? לא לזוז! לא לבלוע את הרוק! חנוק הרובה. מיד תטרף הדעת – מה טוב להיות מטורף – ונשתפך הלב במפל דפיקות סוערות. מדוע אין השמש זורחת? ואולי לצעוק ולהקיץ מפויס במטה?… כמה כבד הזמן, כמה נמשך… אולם, הַפְנֵה ראשך בזהירות: מה שם! נתהדקו השִנים בהחלטה נואשה והיד תפשה רגב וקלעה ובעצירת נשימה… נקישה אטומה ענתה… אכן! ומיד קפץ אבנר על רגליו וזנק לעומת האבן בביטול חוקי־הזהירות, נחבט יפה, פרכס, ונמצא מכורבל מאחוריה מתנשם כמפוח. (צחוק דק ולגלגני פרכס בו למראה כל העלילות האלה…) החליט לחכות עד היריה הבאה, אך מדוע בוששה זו לבוא? האין סכנה חדשה ממשמשת ובאה? האבן שטוחה יותר מדי משמש מחסה. יש להפכה על צדה. נטפל בשתי ידיו וחגר כוחותיו: הו, כבדה וכרסתנית היא ביותר! אך להפכה חייבים. התנכל ותפשה בצלעה, מתח גידי ערפו והתאזר לתלשה. זו זעה קצת ופסקה. המתין רגע, לנוח ולארוב (מדוע אין יורים?), נסה בשלישית בכל אותו המרץ שנצטבר בו, וחזר ונסה בדרך אחרת. הציפה הזיעה בשרו ונשמו שריריו בחפזה. נסה עוד כה וכה. משש את כל הדורי האבן, ובהחלטת ,,ויהי־מה!” נזדקף שנית, חרק שניו, אחז בכודה, פשק רגליו, נשם, הדף והנידה, משך והנידה, הניחה, הנידה, הניחה, התפרץ ומשך, וזו נעקרה. נעקרה! עתה אפשר לנוח יפה! הרי שהצליח. ואם כאן הצליח – בודאי יוכל גם להנצל! האין זאת? ברם, כיון שכך, האין עוד מעשה שאפשר לעשותו עתה? יקום נא עליו מי – בזקנו יאחז וישמטהו ארצה! וחוץ מזה האין הוא דומה עתה לפרחח לוהט הרפתקאותיו? חה־חה. הרי שאפילו צוחק הוא! הו, כמה פועם הלב. ומדוע מחשים הללו?

אך הסכת! מה זאת! רעמי־יריות מתבקעים והד בהד יאבק. כלום הקיפוהו כבר? הן יורים מאחוריו! – וזה פשר שתיקתם… חולפת השריקה ונחתה לפניו, והלמות־ההד מכה עיגולים סוערים וכאילו משאירה את המקום ריקן. נתכווץ מאחורי סלעו. משש באשפת כדוריו. שבעה מלָאים עוד לו. דממה. עוד יריה: רעם קצר המתנפץ ומתפשט בגלים חריפים ומתגלגלים, שסופם כבר נעלם במהירות מדהימה. ובכן כך הוא הדבר? מפנים ומאחור. אבל לא! בשום אופן. עתה מבוצר הוא באבנו ואיש לא יוכל לו. עד כדורו האחרון. כל מה שנגלה ובא בערב זה – אסור שילך לטמיון, לא ילך לטמיון, לא, לא! נשך היצר הקדמון את שפתיו לקראת מעשה נועז ונואש, נתרכזו כל החיים בראשי העצבים, כאל מוקד־עדשה. עתה יש להקשיב, להרגע, ואחר… אך יריה זו, הדה מוזר קצת, שונה קמעא… המתן, מה זאת?… הנה גם זו השניה כך היא… כאילו, כאילו באה מרחוק יותר… מה זאת? האמנם?… כלום באמת? והלא שומרי־השדות הם הבאים מאחוריו! הם! הם! הם באים והללו נסוגים! הנה עוד יריה מעברם, תשושה יותר… ניצל? הזהר, הזהר, שלא תטעה: אפשר גם להשמד בידי מציליו… והללו נסים, אל ערוץ־הנחל. מיד כשיראה צל – יקלע בו! וכאן מהו אה, הבלים, שריטה בלבד, השרוול עוד רטוב, אך קילוח הדם פסק. עתה יחזור הביתה ו… לא יאומן! כשפים, אגדה! הראש איננו צלול עוד כל צרכו. ישתה תה וישכב לישון… האם גם זלמן ביניהם? ולפתע נתלקח העולם ונסתמאו העינים, ושלהבת־זיקוק פרצה השמימה, מחוירה את האדמה, מטילה צללים ברגבים, בעשבים. יוקדת רגע וכבה. הנה מיד יגיעו, יקיפוהו, ישמע שאונם הטוב, שאון אנשים חיים, רחש בני־אדם, ישאלוהו, יתהו לפצעו, יחקרו כיצד נתגלגל לכאן, יתאוננו על חוסר זהירותו, ובהמיה צוהלת יחזרו כולם הביתה… כן, אך מדוע עוד לא נרגע הלב אם כי לאה הוא כל כך? וחוץ מזה… אכן… חוץ מכל זה… לאמתו של דבר, כלום יכול הוא… היאך יעמוד עתה לפניהם, ישמע קולם, יענה על שאלותיהם, יתעסק עמם… ברם, הרי… לולא נתקלו בו, באבנר, אלה שברחו עתה, ודאי היו פושטים כעת בשדות… אך זה אינו מן הענין… מדוע אינו חפץ עתה לא בהמונם ולא בקהלם? ופטפוטם, ושאלותיהם, וכל זה… – האין טוב מכל להוָתר עתה לבד… הה, לא! היתה הבדידות למעמסה. ונסחט האומץ עד תומו. אבל – הן הוא עוד טרם גמר, עוד נשאר לו לישא וליתן עם עצמו, עוד יש לברר ביחידות דברים רבים, דברים מכריעים, בטרם שיוכל לחזור אליהם… יריות בודדות החרידו את הסביבה. עוד זיקוק פרץ השמימה, האיר, החויר את השדה, התנפץ וכבה.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ט'

ופתאום בזקה יריה.

רהה. קפא. עמד הלב. לוטשו העינים ושורבב הראש. האויר צלל צלל. נֵפץ השיח שנשבר ושחיזת־החלוֹף של הכדור עמדו באויר. נבעת. סמרו השערות וחידודין נעשה העור. גלש וצנח לקרקע. אורב ותר. והכל בו עוד שותק ומצפה. נדהם. יודע מה אירע ומחכה לבאות. ביד רוחשת פתח והגיף את הבריח בשקט, הדף את הנצרה ושם אצבע על ההדק. חִכה. עתה השתחרר הלב והחל פועם בכוח. והעינים שוטטו סביב נרגשות. מה היה? לאן הגיע? והיכן הוא משמר השדות? מי זה מהתל בו? יריה נוספת נבקעה ממולו ופולחת בשריקה ממורטה. ועוד אחת. ואחרת – ודממה צוללת. מה זה? צריך לברוח. אסור לזוז. לענות להם. לא לגלות להם את מקומו. מה פירוש כל זה? ואולי לזחול הצדה ולהמטיר משם את חמשים כדוריו, קפוֹץ ויָרה אחת מכאן ואחת משם, למען יחשבו שרבים הם פה! כלום כך חושבים הם לפתור את חשבונותיו? ומה פחד אוילי זה שקפץ עליך? השקֵט, חייך הזולים…

ברם, חיי הזולים אינם ענין לכאן כעת… ושנית: לא אוַתר עליהם, יקרים הם, חשובים… לא, לא! ניחתה יריה חדשה והכדור שרק־נתר מאחוריו. הרי שמציאות היא זאת. ולא חלום ולא משחק. הנה לך הרפתקאה. הנה לך מלחמת־זאבים כאשר אוִית, הנה רוב עלילות – הלא חפצת בזה! קח, מלוא חפנַיִם, שמח אתה? מה יש לעשות? איזה מצב ביש! כלום אי־אפשר לחמוק ולעבור מכאן? אולם השקֵט, השקֵט.

אחר־כך התנער ובתנועות מרוסנות ושקולות, שכל שריר התמתח בהן בכוח והתפרק באון וכל חלק מבשרו שהיה מתחילה מיותר, מגמגם ולא נדרש, הקיץ וזקף עצמו – גרף לפניו עפר (והרגעים גדולים ונמנים כל אחד בפני עצמו) ועשהו סוללה מעטה לפני חזהו. כל עצב התנער בו וחי ופעל בדיקנות, והרצון נחשף מלא חיים ומשתפך בהדר באבריו שהיו נענים ומתאפקים כאשר נשאלו. תקפהו ששון לא־מובן, וכמעט נחנק מקול צהלה שחלחל בגרונו, לפצוח ולזמר ולירות ולהתפרץ גועש ואיָל־חיים לפנים! אך הוא שכב בשקט, צופה ומחדד עיניו ואזניו, ובו בזמן הרגיש שזיעה מתרגשת ופושה על גבו. נלחץ לאדמה. הִדק רובו עד תחושת הברזל הקר והמשקיט. עתה הבחינה אזנו ברשרוש וקולות מקוטעים במרחק שלפניו. קפאו כל מחשבותיו, ורק איזה חוש קדמון גח ממקומו ומפקח על נשימתו והקשבתו הדרוכה, איזה חוש שמלפני חיטוטים ומעבר לכיסופים, שאינו נזקק לשום דבר, לא לאהבה ולא לאכזבה, אלא לדלוק באש הרצון, ודוחף למעשים מחוייבי תועלת חייו, מבלי לשאול בשכל או בלב. וחוש זה שהתגלה עתה ממעבה הסחי וזוהמת התפתחות אנוש, עלה מנבכיו, מצווה ומשתלט על כל מה שקנה לו אדם ומבטלו מניה וביה, תופס בצומת עצבים ראשוניים ומפקדם נמרצות, כשכל להקת ה,,ערכים" מצטפפת ביראה ובאזלת יד מן הצד, רואה תמהה ומחרשת, אך גם נהנית מעצמת־פרא זה שנותרה ביניהם ואפשר להסתר מאחוריה. רצון זה דחף ללקק את השפתים, לחלוץ שנית את הבריח ולמשש בהנאת־חרדה, הנבלמת בהנאת התגברות, את כרכוב הכדור הנעוץ בקנה ולחזור ולהגיפו, כשהפחד ותענוג הכניעה המשתפכת ונגרת שבו, נמהל באומץ ובנחת ההתקשות הזקופה והשרירית, ולהפקיר כל מה שיש בגוף לשכיבה מאזנת ליצרים אלה בפעולתם, ולהשתומם לכוחות לא־ידועים וחייתים אלה שהיו גנוזים בו והוא לא ידע. חוזר היה מהתמסרות משתקת לפחדו אל התגברות כובשת ועליזה – וגל מוזר ולא רגיל הכה בו. ובתוך זמן מועט וקל זה כבר הספיקו אותן הנמושות שנסתתרו להתוַכח ביניהן ולשאול ולפקפק ולהוכיח ולסתור כל הד שמועה שנתגלגל ביניהן. ופתאום צץ ועלה ממול אותו בית, ביתו של זלמן, והשקט שבו, וקירות האבן העבים והשחורים, והמנורה הדולקת ואוושת הממטרה הרועפת, ושקשוק פוסק מן הרפת עם קעקוע קטוע מן הלול, וזלמן עצמו מסב ליד השולחן ופלוני שָכֵן ממולו, כוס תה לפניהם, ומיד לאחר שקולו החד של השכן, הטוען בדבר ”המצב", מתלבט בסוס האשקוקי ומרקידו על משבצתו בתיכון תכניות רבות, מנענע בהתרגשות בידו השניה ופושק אצבעותיה לחלל, גורף כסאו תחתיו בחריקה ובהתלהבות, ופוסק בתמיהה רבתי שאין לה עוררים – היה מפייס קולו העב והמתון של זלמן, באיזה גוון שקט שבו, העושה את כל ההתרגשות שמקודם לילדותית כל־כך, מבוישת ונכלמת בפתיותה, וקמטי חיוכו כובשים את פניו המוצלים, ונמוגים ועוברים… אך, הלא אין זה שייך, הלא כאן, כאן… ואני… אלא שבלא לשעות לכך, כממילא, כפועל יוצא, צפה דמותה של זו, וסביבה שקט שבמתיחות, מתיחות שבכאב. וכשזהרה זרח נגדו בנוגה עצום צוה פתאום אותו חוש קדמון וטרם נודע מה, העיקה האצבע על ההדק ונתפרצה יריה (העינים מצמצו בכל־זאת!). נתרוקן הכלי מתוכו, כאילו שלפוחית תפוחה פקעה ופרצה ביבבה חדה ומתרחקת. וכאן נשתחרר אותו ששון מוזר, מבלי לשים לב לאיזו בושה שנחרדה באיסטנסיות: ”מה היה לך!" והרעד העצור בו נבלם בקושי מהתגלגל בקריאה רבה, המוכנה ועומדת בקצה החיך. אוזן אחת צללה ומבוכת אי־פעולתה נצטרפה למבוכת־התוהו ששררה בכולו. אך יריה אחרת ענתה ממולו בחוצפה ושביבה ניצת באפלה, מתעתע וחולף. ועוד כמה שריקות טסו מעל ראשו. כלומר – אין הדברים בגדר שעשועים כלל וכלל, ואפשר שגם תוצאות תהיינה לכל זה, ואני… הגרון יבש. רוק לא נמצא, החום התפל העיק בחזה, בקיבה ובעורקים. כלום אי־אפשר לזוז מכאן? מדוע נואלתי להרחק לכת? איזו כסילות היא זו, לרוץ ולגמגם דברי־אהבה נוגים ופותים בלילה, בערבה? ומה אעשה עתה? כיצד נמלטים מכאן? כיצד מסתלקים? הן עלול הוא גם… וכך יהא הסוף? וזו תהא החשכה האחרונה? וביחד עם זה (אסור להסיח את הקֶשֶב גם לרגע!), הן לכאורה אומר אתה כי ריק ושומם הוא העולם, אחיזה אין בו, זה אין בו, וזה אין בו, ותלאות ומרורים הם כה מרובים עד שההולך אינו מפסיד מאום, וכל הדברים הללו – על מה אתה חס איפוא?! כלום לא כך הרהרת לפני חצי שעה? ומי פטפט על אותו יצחק שעלה, עלה ולא ירד, וכל אותן המליצות? למה איפוא הפנים החמוצות? הרי שבכל זאת יש מה להפסיד! הרי שיש משהו, בכל־זאת, שאפשר וחבל להפסידו! והרי שהכל היה מקודם כמעט נתפס ביד – לולא אתה בגאװתך מאנת ודחית, הואלת לפקפק ולהסס, נענעת ראשך לכאן ולכאן בספק: כאן טעם לפגם ושם אין כל טעם, פה כך ושם אחרת, עולל־תפנוקים ואמון על בררנות יהירה – היכן הוא, בן־אדם, היכן הוא עתה, אותו נסיך לאה ומטופח־מותרות הבוחל בכל? מדוע אתה נלחם עכשיו בחרדה קרה על קורטוב שאֵר זה, שלפני זמן־מה היה שנוי במחלוקת מעיקרו: להיות או לחדול! הה, תולעת, אתה נלחם איפוא בכל־זאת, בלא פקפק ובלא חטֵט, יצור זחלני! מתוך שובע בעטת קודם – בעט איפוא כעת מתוך רעב… נסתבכת קודם בהרהורי־משי לא־מעלים־ולא־מורידים – קום והחלץ עתה מרשת של ממש שנשמת־אפך המיוחסת תלויה בה! (את הקשב אסור להסיח!). אך הרהורים אלה לא היה בהם כדי לשובב את הרוח הנבעתת ומחפשת מפלט. ואפס־המעשה שהיה אנוס לו הכעיסו עוד יותר: הנה לך, טרחן! הלא עתה מוכן הוא לזחול על ארבעתיו, ולעשות בתודה כל מה שקודם לכך היה מעקם נגדו פרצופו ומוצא בו פסול מבחינה זו או אחרת! למה איפוא הפחד? אכול, בן־פורת, מה שרקחו ידיך – ויערב לך! עלה בו רצון לענות עצמו, להתאכזר לאותו רכרך, להתעלל בו בגסות ומתוך חריקת־שנים נתאווה לקפוץ ולרוץ אל אלה, להלחם עמם פנים אל פנים, אלא שנסתפק בעוד יריה אחת קולנית, שנצטער עליה מיד (מה תועלת בה? הלא רק את מקומו ובדידותו הוא מגלה!). אולם כשחלץ את הבריח להפליט את התרמיל, הפכה חרדתו למין צהלה קודחת, לא־מובנת, נרגשת, ותפס באגב שבגרונו מתגרגר מעין זמר. איזה כוחות רעננים נשבו בתוכו ויֵצר־הקדומים היה שר: איני אוהב מאומה על האדמה הזאת, אלא את עצמי בלבד! כעת אני חי. הזהרו אתם, הברנשים, שלא לבוא בתחומי. חי אני. אני עם עצמי אני. מעולם לא היה הלב פועם כן בהוקרת כל רגע, בהתזה על כל שניה בטלה וחולפת. זוּעי חשכה. פרצו כוחות. ישרקו כדורי־מות עליזים וחיים. ינקבו את האופק הזומם. אדיש אני לכל רגשנות, לכל אנושיות, לכל מליצות בדבר אהבה ובדבר אדם! אני חי! חי! הריני נלחם על נפשי. לא לשוא היסורים. כעת לא יגע בי איש. הריני יורה. ורעמה היריה והד־ההרים נענה. אפשר נפגע מי ממול. יפגע לו, הלאה מוסר־של־נשים! הלאה רחמים ו"יחסי־לבב”. בן־אדם – כזאבים! יש במה להאחז. יש חיים. יש סיבה לכל. לא צרים האפקים. וכדאי, כדאי! מתרונן הדם, תופחים העורקים, וְעִִוועֵֵי חטטנות בזויה לאבדון! הלא הכל כעת בידי, כולי, כל עורק וכל וריד. הלא נקבצו ובאו כל פרורַי ונדָחַי להווית־חיים אחת. מחטט אני באדמה. מזרים עפר מכפותי. שלי היא כף־היד, עצמי היא, שוב אינה מתדלדלת מיותרה, שריר לשריר ישיר וגיד לגיד יגיד, ומן הלב החדש יתאשד הדם אל האצבע המעיקה על הֶדּק־החִיוּת! כלום כדאי היה לשאת ולסבול עד הנה? הו, הביטי, אלה רחוקה, הנה תולעת מתפלשת באדמתה, מתפתלת, מתעוותת וחיה! חרֵבות השפתים. לחות העינים. מתהומות הכאב, מענויי מחשכים, מרחם כיסופים ומתוהו־בראשית – עולה ורועם צו החיים: אור! מתוך הלא־כלום עולה אדם. מדוע אין מלים לשוועה! כחיה, כבהמת־אלם, יבֵב ותן קולך בשאגת־עולם, בצריחת־בוהו איומה! עלי, תאניה, ותַני מכאובי גלמוד, עלבונות אהוב, פרפורי נדח; צרחי רעב, זעקי יאוש, שוועי מורא גדול, תחנוני תשישות ולגלוגי "לא־כלום" ו,,אין־ברירה"! געי, געי בכל אימת כיסופי־שוא, ערגונות־חנם וגעגועים בטלים ואובדים, בכל פלצות הקולות הרבים הקוראים ממקומם לחופש – וזה איננו. יהי בדד, יהי אחד, אך יהי דרור! השמעתם? דרור אין־חופים! מדוע שקט הלילה כל־כך, מדוע עננים שטים ובאים שלװי־עולם וחולמים? מדוע שחור הכל ואין הד עונה ליללה? חשוקות השפתים, הדוקות השִנַים, והגידים המשורגים, דומה, מיד ינתקו – והכל יאבד.

אולם מיד היו קולות־יריה נוספים ובאים תכופים. ולא עוד אלא דומה שגם נתקרבו: כארבעה רובים הם, ויריותיהם מכאן אחת ומכאן אחת… שוב נשתתק הכל באבנר. וכל מה שפטפט זה עתה בתנופת הוד, נאלם ונחנק. שב החום התפל והטחוב לשרוץ בו. הרי שגדולה הסכנה ממה שדמה לעצמו. ושים לב שהרוָחים בין אורי הרובים הולכים ומתפשקים, לאמור, נתפזרו הללו וזוממים להקיפו! צריך לזחול אחורנית או לעשות משהו. מה יש מאחור? שחור, שולי־השמים מאירים מעל הגבעות שבמרחק, נגוהות רבים בתבואה. צרצור־צרצרים רצוף. מישור, מישור. ומעבר מזה ההר אפל, תומך כוכבים קורצים… לאן ימלט? זחל ונרתע קצת לאחוריו, ומיד הרגיש עצמו לא־מוגן וגלוי לסכנה האורבת, תלולית־העפר – בטחון־בית היה בה, ואילו כאן, כאילו הוטל ללב העולם, רחוק מכל מסתור. ושמא להרים רגלים ולנוס כאיל או כבן־שפנים! יש להתרחק מתופת פעורה זו. אך אסור לזוז. ופתאום צליפת כדור מתנפץ חלפה ליד אזנו, וזרועו נרתעת ממכווה טיסה ממורטת. עוד נפץ אחד נתבקע ועפר ניתז עליו. הוא ממשש בזהירות בזרוע. הלב חרד וירא: השרוול פרום, בבשר שריטה, ונוזל חם זב. דם. אולם אין זו אלא שריטה. ואולי לא? אח, לא, לאשרו. שריטה בלבד. כיסה עצמו ביריה נוספת, להפחדת ההם והפחדת פחדו, ונרתע לאחוריו עוד קמעא. לאן עכשיו? מסביב המישור. ושמא טועה הוא וזוחל בכוון ההפוך, אליהם, לידיהם… כמה נרגש הוא! הֵרָגַע, הֵרָגַע, הן בידיך חייך… וחיים אלה על חוט־שערה מפרפרים הם, שגגת כדור אחד – והם ניתקים… לא לחשוב על זה! מתון מתון טען את רובו מחדש בשני מלָאים, כשקפיץ המחסנית משמיע קול מתכת רווה ודשנה, ונדיפת אבק־שריפה נפלטת. התעודד. אך עודנו חוֵר בודאי. הזיעה רבה על הגב.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח, (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם