עת לקום ולמחות

נוהגים לדבר ﬠכשיו ﬠל מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו ﬠוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של ﬠיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות ﬠלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא ﬠקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מﬠתה רשות להיות פוסק בﬠניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתﬠרב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התﬠרבות המימשל ביצירה.

ﬠניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש ﬠניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במﬠלה בﬠיניהם. ﬠליהם לקום ﬠתה ולהשמיﬠ קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התﬠרבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתﬠרבות כזו הופכת לחוק. הּתקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דﬠת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרﬠה ולא זכות לסנקציות.

צﬠדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כﬠת יצא המרצﬠ מן השק. אבל ﬠדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר ﬠתה רוב דומם ולהחריש. צריך ﬠתה להתﬠרב ולהשמיﬠ קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.78
(התערבות הממשל בהקרנת הסרט 'חרבת חזעה')

למה התפטר בגין

למה התפטר בגין

כי בכל לילה ולילה

כשעייף והלך לישון

מצא את חדרו מלא

כולו מלא צללים

חמש מאות צללים ויותר

אין אומר ודברים

עומדים עליו שם תמיד

ממלאים חדר לילו

ממלאים אי־שנתו

עומדים שותקים עליו:

אתה!

 

מי לא בא להפציר בו?

 

 

לא באו אנשים שכבר בגרו ואינם צריכים עוד אבא על ראשם,

לא באו חקלאים שבשיא תנופתם נהרסו וכשלו לא משפל ידיהם,

לא באו אלה שאינם מאמינים לא בציונות של כוח, ולא ברק־אנחנו, ולא ברק־כך,

לא באו ציונים מארץ־ישראל, שעם צודק עדיף בעיניהם מעם כובש,

לא באו אזרחים, שהצירוף אדמה־דם־ודת מבהיל אותם וממריד,

לא באו אלה שמשתכנעים מתבונה ולא מנאומי חנופה,

לא באו אליו אמהות של בני תשע־עשרה,

אבל שורה ארוכה של מתים לשווא,

הגיעה אליו בלילה בלילה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1983

begin-r

begin

הולכים לעשות הכל להיפך

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא אין לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

מי בעד בגין?

מפני מה חלקים מן הציבור פונים אל הליכוד?
ואין הכוונה לגרעין "חרות" והליברלים, אלא אל היקף ההמון.
אולי מפני סיבות מעין אלה:
 • הליכוד נראה כיותר אנטי־אשכנזי (אינרציה מאז המעברות};
 • הליכוד ניראה לאומני יותר, פטריוטי, ויותר נגד הערבים;
 • הליכוד אינו סוציאליסטי, פחות תובעני ואינו מפחיד את היזמה הפרטית;
 • הליכוד ניראה מסורתי יותר, שמרני, פחות "חפשי", פחות מתירני:
 • הרתוריקה של הליכוד מבריקה יותר. "פשוטה”, דמגוגית, מחניפה ל"גאווה";
 • ה"כן" וה"לא” של הליכוד פרימיטיבי, סיסמתי יותר, מצלצל יותר;
 • בגין עצמו הוא ראש ממשלה סמכותי, פטרוני, מוכר, ולשונו אבהית־שמרנית.

– מה עושים כנגד כל זה?

חלק מן הציבור מראש אבוד לשום השפעת נגד. (הגרעין המפלגתי. והזקוקים לסמכות הפטרונית, ולפורקן האנטי־אשכנזי, האנטי־ערבי, והאנטי "חפשי”).
אבל חלק מאותו הציבור – עשוי להיות משתכנע אם ידברו אליו נכון. אם יפנו אליו ויראו לו את המרחק בין דמגוגיה ובין מציאות. את הסכנות שבפתרונות הליכוד. ואת הפתרונות האלטרנטיביים.
במה דברים אמורים? אם ה"עבודה”, בימים שנותרו עד הבחירות, לא תחבק ידיים, ולא תחכה למשהו שייקרה מניין שהוא, אם הכל יתגייסו כדי להיות בכל מקום, להגיע אל כל אחד, ולתבוע מכל אחד להבדיל בין זיוף ואמת.
הזמן דוחק. יותר מדי על הכף. חובה ליצור מגע בין יותר ויותר אנשים כדי לשכנע, כדי לתבוע, כדי להפנות בעוד מועד את המבט הציבורי – מן המדומה המסוכן אל הממשי המבטיח.

יזהר סמילנסקי, דבר, 9.6.1981

 

חידלו!

חידלו בשם אלהים לרדוף צדק!

זו קריאה אל גדולים וטובים ורבים הקמים היום איש ﬠל רﬠהו, בהם ראש ממשלה בﬠבר וראש ממשלה לﬠתיד, בהם מדינאים בפועל ומדינאים בדימוס, בהם מצביאים בפוﬠל ומצביאים במילואים, ובהם גם משוררים וסופרים שהיום הם־הם המדינאים של הארץ – לחדול מיד להיות הצודקים ביותר, הצודקים מכולם, והצודקים לבדם – וזו גם קריאה לחדול מגרור את הארץ אל ריבי צידקתם הﬠתיקה־מתחדשת.

כל הצודקים הגדולים הללו, הצודקים יותר, הצודקים באמת והצודקים בﬠיניהם, כל הקוראים האלה לציבור בראש־כל־חוצות להיספח אל מחנות הצדק, שאינם מניחים להתﬠסק בכלום, ואינם חסים ﬠל כלום, ובלבד שצידקם שלהם ייראה, והם וכל מחנות הזבובים שסביבם הרוחשים והמרחישים תמיד – לחדול כﬠת, באמצﬠ כל ﬠסקי הצדק, ולײבש את נושא ריבם ולדחותו ליום יבוא.

מי שיש לו קובלנה ﬠל איש או נושא האשמה על חברו, יוכל לעשות אחת משתײם: או שיילך ויתבﬠ חקירת דין כהלכתה, ולא יכריח את הציבור הנדהם להיות לעד, לשופט ולמוציא להורג בלינץ'; או שיילך לו וישתטח על ספת הפסיכולוג ויﬠשה בינו לבינו סדרים בנפשו הפרועה.

המנהיגים והמצביאים והמדינאים הללו, לא את ﬠניין הצדק הם מצילים, ִאלא את שארית רוחה של המדינה המסכנה הם מﬠוללים בעפר, מכים כל נבט של רצון טוב ורומסים ברגל מה שנשאר עדיין מתחזק באמונתו.

היום לאחר שהממשלה הﬠלובה שהגורל הﬠניש אותנו בה, ולאחר שכל האזור שלנו התחיל חורק תחתיו ממסגרותיו – אין לנו עוד דבר לעסוק בו, אלא לראות שגם רוחו של צה"ל שבקושי שוקם – יתכפש ויתרפש מחדש, ולדאוג שגם החלקה האחרונה במוראל של הנוער תתﬠרער, ושהציניות והﬠזיבה יקיפו הכל, כמובן בשם הצדק הנﬠלב של אנשים חשובים שנﬠלבו.

כי מי מן הצוﬠקים היום לצדק אינו מדבר בשם הצדק המוחלט, צודק לגמרי, צודק מﬠבר לכל מידה, ﬠד שמוכן לתמות־נפשי־ﬠם־הכל, ובלבד שתמות נפש יריבי. מי שאינו פוצה פיו לספר היום הכל, ﬠד הסוף, את כל סיפורי הזװעות, את כל סיפורי הבגידות, את כל סיפורי השחיתויות, מחדד המיטות וﬠד שדה הקרב. ובלבד שנקמת הצדק שלו תתמלא ותבוא ﬠל סיפוקה. אפילו אם ﬠל חורבות הﬠולם.

השנאה הגדולה הזאת, השכרון הזה לצדק־שלי, ה"אני שונא ובכן אני קייים”, שיותר משהם ﬠושים לצדק הם עושים להרס, השכרון כשכרון האחרון: ִאו שיודה הﬠולם בצדק־שלי או שיישרף הכל.

                                                        *

אנשים חשובים קמו להיות לשלוחי הצדק, בשם ﬠצמם ובידי עצמם: הם אינם צריכים לכתב־סמכות, ולא לשמירה של שום הליכי בדיקה־וחקירה מקובלים ﬠל כולם, פטורים מן הנהלים החלים על כל אדם ואדם – ודי להם שרוח בטנם שולחת אותם לﬠשות שפטים: לגלות את הצדק לקרוא את גזר־הדין ולבצﬠ אותו – אנשים־חשוביּם־מאוד רשאים, כידוע לדרוס כל סייג, להם מותר הכל, אפילו להרוס את שארית התקווה.

וכך חוגגת אצלנו היום השמחה לאיד. עשיית הדין במו ידיו, "רצח־אופי" כנקמה פרטית, פתיחת תיקים חסויים כדי להשחית, והזינוק להלום בהפתעה, מעבר לכל סייג, מידה או מועד – חגיגה שהיא יותר מקלות דﬠת, יותר מטירוף של רגﬠ, יותר מהחשכת כל זיק של אחריות – זו חגיגת האגו המנופח, זו חגיגת האקסיומה האגוצנטרית, זה דו־קרב על כבוד ששני הצדדים בו מנוצחים. שהרי אין כאן כלום ממחלוקת על ﬠקרונות, על אידיאות, על אסטרטגיות – אלא מלחמת איש באיש: אני יודע עליך דברים ואני אהרוס אותך בדברים שאני יודﬠ. למחלוקות אידיאולוגיות יש מקום בדמוקרטיה, ולריב בין איש לאיש יש מקום בבתי הדין השווים לפני כולם – וכל סדר של ﬠקיפה או קיצור הורס כל סדר.

וכך ניתנה היום הארץ בידי הצודקים לבדם, ﬠד שיכריחו את כולנו להצטרף אל טירופם. איש לא יוכל להימלט מפני הצדק העושה שפטים הזה: לא נקי שלא חטא כלל, ולא חוטא שכבר לקה ונﬠנש, ולא מי שכבר שקﬠ מעבר לצללי העבר, ולא מה שמעבר לצנעת היחיד, ולא מה שמעבר לשגיאות אנוש ולמשוגותיו, שלעולם אין להן הבנה אחת וסופית ולא חתימה אחת ומוחלטת. הצדק – זה אני, אומר האיש־החשוב־מאד, ואני אקום עתה ואעשה דין ושפטים במו ידי והﬠם יראה, יצהל או ייחנק – הײנו־הך.

אלא שהציבור אינו השופט ואסור שיהיה. והציבור אינו החוקר ואי אפשר שיהיה, והציבור אין לו כיצד להבחין אמת מחצי־אמת או מלא אמת, והציבור אינו צריך להיות מועסק בעל־כורכו בביוגרפיות שנשתחקו, בהיסטוריות שמבקשות את תיקונן, וגם לא במחלות־הנפּש שכמה מגיבורי ישראל הגּדוֹלים לקו בהן ונתגלﬠו בהן לﬠיני כל, ולא ינוחו ולא ישקטו עד שידעו הכל ובפרטי פרטים את טיּרופם המשחית הכל.

הזכרון ההיסטורי מספר על שלושה בנים: שניים ששמו את השמיכה על שכמם והלכו ופניהם אחורנית כדי לכסות על צנﬠת השיכור שבבית, ואחד מהם שהלך בששון לראות ולפרסם את ﬠרוות אביו – ועל כך נתקלל ב"ארור" וב"עבד עבדים”: ארץ בני שם נתמלאה היום בבני חם חשובים.

                                                            *

חגיגה זו חייבת להיפסק. צריך שהציבור ינזוף בכל אותם שבאים להעסיק אותם ברכילויות הפרטיות שלהם. צריך שהחשובים יידעו כי מרגע שאדם חשוב מתחיל להשתולל הוא פוסל ﬠצמו. אם נﬠשה לו עוול – יילך למקום שגם פשוטי־ﬠם הולכים: אל מקום שבו דברים נחקרים ונבדקים מכל צדדיהם ﬠד שמתגלה הצדק, ושגם אז הוא אולי יחסי, אלא שאין בידינו כלי טוב ממנו לידיעת האמת שבין אנשים.

צריך שיהיה ברור לאנשים המתחרים זה בזה, היום, במצב שהארץ בו, כי מי שאינו יודﬠ לעבוד ﬠם חבריו בשלום בשעת הסכנה ִ– ייכבד ויישב בביתו. כי מי שכל מﬠײניו היום כעת בפירסום שיקוצים וניבולים ורכילויות על חבריו – שיילך ויצעק בין נקיקי ההרים, כי מי שכל מה שהוא יודﬠ כﬠת זה רק לחמם לו קהל חסידים ורק להתחמם ﬠל־ידי חסידיו השוטים שמוסיפים ומלבים את רוח השטות שנכנסה בגיבורם, והכל כדי לצדוק יותר, כדי לצדוק לבד, כדי להיות הצודק היחיד בשטח – צריך להודיע לו לחשוב הזה, כי גם תהילת הﬠבר לא תושיﬠ לו ﬠוד, ולא כבוד מﬠשיו הגדולים של פעם. צריך שײדﬠ כי בחירחור המדנים ובהלשנות שהוא מלשין, אין הוא מכה את אויבו האישי, אלא הוא חונק לכולנו את הסיכוי לצאת מן הכשלון הנורא שאנחנו בו, ושהוא משמיט מן הידײם את האפשרות להתכונן לקראת החזות הקשה המביטה בנו ﬠתה ﬠין־בﬠין מכל העברים.

מדינאים של היום ושל הﬠבר, מצביאים של היום ושל אתמול, מנהיגי האופוזיציה המחשלת ﬠצמה להחליף את השלטון הכושל של היום, סופרים ומשוררים נבונים ורגישים – חידלו לכם כﬠת מהיות צודקים לבדכם בארץ. לצדק יש טחנות משלו, שוות לכל ופתוחות לכל, ואיש לא יוכל לﬠקוף ולקצר לו את הדרך להאשמה ולהרשﬠה כדריסה פרטית של הגוויות שבדרכו.

ריבות וקובלנות וטﬠנות – כשהן מוטות וﬠושות להן טיפול פרטי ומיוּחס, ﬠושות שמות בצדק; ריבות, קובלנות וטﬠנות שנראות בﬠיני הרבים, הקובלים והטוﬠנים כמכסות עין השמש – רק משחירות אותם, וככל שהם חשובים בﬠיני ﬠצמם, הם ונושא קובלנתם, אין הם חשובים ﬠד כדי שיינתן להם ללכלך את שארית התקווה במיפנה לטוב, מיפנה שמﬠולם לא חיכו לו כאן רבים כל־כך זמן רב וקשה כל־כך.

                                                                 *

ודאי, שום דבר לא ישפיﬠ של המתקוטטים. גם אין איש יודﬠ איך לייבש שנאות חינם, או שנאות אחים, ושנאות נקם – ועם זאת, אסור להיּכנע לאלימות הזאת. אסור לסייﬠ בידיהם לשרוף הכל ﬠל ריבם. הציבור חייב לעצוֹר בהם, ולא להניח להם להרוס הכל, כשהם מנסים להציל את עצמם.

במקום שיילך כל העולם לﬠזאזל – יילכו הם. על כל ערכם וכבודם וﬠלילותיהם. אם דור מנהיגים זה אינו ﬠומד במבחן, יילכו להם ויבוא דור אחר. ומבחן היום, פירושו קבוצת אנשים היודﬠת לﬠבוד יחד, בשעת הסכנה. ובכל השאר – נמאס. נמאס לגמרי. נמאס לשמוﬠ אותם, לראות אותם, ולחיות תחת צורתם המנופחה והמטרטרת ﬠלינו יומם ולילה. אפשר בלﬠדיהם. נמאסה מלחמת החשובים בﬠיניהם, שאינה למﬠשה אלא מלחמת גרוטאות בגרוטאות, וריב עוברי־בטל בעוברי־בטל.

ברור שאיש לא יישמﬠ לקריאה זו. לדידם היא מופנית אל היריב ולא אל ﬠצמם. צידקו של כל אחד בא מﬠבר לכל חשבון או אחריות. ואף על פי כן – אף ﬠל פי כן, חובת כל אזרח, וחובת כל הציבור כולו, וחובת כל כלי התקשורת החיים ﬠל סנסציות – להתנﬠר עתה מכל זה, פשוט לחדול מהם, לא לשעות ﬠוד אל גיבורי ישראל העומדים ומשתינים איש על רﬠהו לפני כל הציבור.

חובת הציבור עתה היא להתכונן בכל מאודו אל מה שהולך ומתרחש סביבנו בתאוצה מסוכנת – ולסלקִ מﬠליו כל מה שמכשיל את רוח העם.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.1.1980

 

העבודה – מפלגה למי, לשם מה?

העץ, אומרים, מתייבש מן הלב ואל הקליפה. לבסוף נישארת הקליפה ומחזיקה את התוך שנותר, מפוקפק ומתפורר. יום אחד, תנועת־רוח או דחיפה, והכל קורס פתאום בלא־ייאמן ונופל בנופלים, בחריקה נוראה ובהתמוטטות אדירים עד עפר – ונישאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.

אם לא יתנכל המשטר החדש לכללי המשחק הפרלמנטריים ולתהליכי חילוּפי שיּלטון דמוקרטיים, ואם לא ײסתבך באיזו הרפתקה מטורפת – הרי שמהיום והלאה ניתן סיכוי כפול: להתחיל להתכונן אחרת ונכון, ולהתחיל לחשל כלים מﬠשיים למאבק. שגם פירוש שניים: שידוד מﬠרכות רעיוני, והתארגנוּת שיטתית למאבק. במה דברים אמורים, בחכמה שלא לאבד את העצבים, ולא להתפס לנכאות־רוח. טובת הארץ דרשה את ירידתה של מפלגת העבודה כפי שהייתה. טובת הארץ דורשת את ﬠליתה, אם תדﬠ להשתנות, בעוז, בחוכמה וֹביוּשר.

                                                               *

כדי להשתנות צריכה מפלגת העבודה, קודם־כל, להודות בשגיאות ומייד אחר־כך להתחיל להשתחרר. להשתחרר ממה? מאנשים, מקלישאות, ממושגים, ומן הניתוק מן העם. יותר מדי אנשים הסתובבו שם לשם טובות הנאה; יותר מידי אנשי מנגנון וﬠסקנים "משולמים"; יותר מדי לשם תככים וניצול מצבים לשם עצמם; יותר מדי שנאות ישנות התהלכו שם בפנים צדקניות, יותר מדי שאיפות בלתי מזדקנות ל"גאולת דם׳׳, יותר מדי השתייכויות שבטיות – שמוסיפות ומתקיימות למרות כול האיחודים, למרות כל השותפויות וההחלטות החגיגיות, תמיד בשם הבטחה להחזיר איזו "עטרה ליושנה", אלמלא שלﬠולם אין מחזירים שום עטרה לשום יושנה: את המיושן צריך לפנות לפני החדש, לא בגלל החידוש אלא בגלל התכליתיות. ידוﬠים בארץ, ובמפלגות הפועלים ביחוד, סחפי שינאה פראית ללא פרופורציות, כגון אלה שהשאירו לנו שתי ﬠיּן־חרוד, שתי גבעת־חיים, וכו' – מי יודע היום להסביר במונחים ראציונאליים על מה ולמה היתה אותה שפיכות־דמים בין אחים. ועד כדי כך, שכל מפלגה הנושאת עדיין בתוך שמה "איחוד", "מאוחד", "אחדות" – אם אין אלה קליפות ריקות וחלולות – הרי היא סיר רותח של תככים ואיבות, וגם מין עצה מעשׁית; אנשי השבט שלך ישמרו עליך יותר מכל האידיאולוגיות המאוחדות כלפי חוץ. ִ

                                                              *

בין העמדות והדיﬠות שצריכות בחינה מחדש וניסוח מחדש, ושרק עיווריים יתﬠלמו מהן – בולטת העמדה המבולבלת כלפי המונח “מﬠמד הפועלים”. ﬠד כמה שידיﬠותי מגיעות רוב ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה הוא מעמד בינוני. ובין אם הם שכירים או ﬠצמאיים או ﬠובדים בפוﬠל בﬠבודות ראשוניות – הרי גם בפועל, גם בהכרה, וגם בשאיפה, ובﬠיקר בשאיפה – הם מעמד בינוני. בורגנות קטנה ולא כל־כך קטנה. רובו של הציבור הזה, כולל "ההתיישבות הﬠובדת”, הוא בﬠל נכסים, בעל בתים, בעל רכוש, בעל ביטוח, ולכולם יש מה להפסיד.

ואילו כל אותם שעדיין הם ﬠובדים כפועלים בﬠבודות ראשוניות – מלבד קומץ אידיאליסטים בכל פינה ופינה של המשק הישראלי, ושﬠליהם, במבט מרחיק, העולם עומד – אינם לא מאושרים במעמדם ולא גאים בו, וﬠושים כל מה שבכוחם כדי להיחלץ ממנו ולעלות בשלבי המﬠמד הבינוני – וּהשצף־קצף שבשמירת הדירוגיות, ההפרשיות, הפעריות, הכבוד, היוקרה וכו' – יעידו. אין כמﬠט קבוצת עובדים שלא נלחמה לאחרונה על "ערכי היסוד" האלה, ועד איבוד החושים. מי שנאלץ להישאר בּמעמדו הפועלי רואה ﬠצמו כמקופח, כ"דפוק" וכמוזנח – ושום הטפת מוסר לא הועילה כאן ﬠד עתה. עבודה, ומעמד של עובדים, שרדו רקִ למי שאינם יכולים בינתיים להיחלץ מתחתית המדרגה: בורים, מפגרים, חדשים ו…ערבים. ואילו הסיסמאות של מפלגת העבודה מוסיפות בﬠקשנות וצוﬠקות דברי תוכחה גדולים וסוציאליםטיים באולמות ריּקים.

                                                                 *

אין להבין דברים אלה כאילו נאמר בהם שרוב האנשים בארץ אינם אנשים עובדים, ואפילו עובדים קשה, ושחלקם גם ﬠובד בעבודות ייצור מפוארות; או, שהרעיונות על האדם העובד ועל האידיאלים הרוממים של הﬠבודה כאילו פג תוקפם המוסרי, העקרוני. אלא שרוב ציבור הבוחרים פשוט אינו עושה כך בחייו היום־יומיים, אינו חושב כך כשחושב על ﬠצמו, ואינו שותף במעשיו, במלחמותיו ולא בחלומותיו היפים, במימוש אידיאולוגיות אלה למﬠשה. רוב האנשים בארץ יש להם “כוח קנייה", ויש להם אידיאלי צרכנות שהולכים ומתמלאים, ושׂבהתנהגותם הרגילה, בהליכותיהם, בסגנונם, בלבוּשם ובבילוּײהּם ובמשׂאות־נפשם – הם בורגנים קטנים וגדולים. הטיפוס המכונה "האיש הקטן", או "האדם ברחוב" (להוציא, בינתיים, ציבור של עניים ועשוקים, שﬠוד לא השיגו רמת יכולת זו, ושמצוקתם הבסיסית גם ידועה וגם מאימת) – “האזרח המצוי" יש לו בית משלו, והכנסה לא דחוקה, רכוש כזה או אחר, מניות כאלה ואחרות, צמודות לכל מיני צמדונים, והוא טרוד ראשו ורובו בשמירת רכושו ובטיפוחו, אגב הצצות אצל השכן.

גם השביתה מכבר חדלה לשמש נשק "ﬠם עבדים ומזי רﬠב" והיתה ללחץ ציני להשיג יותר בורגנות בכל מחיר, כולל מחיר ריבונותה של המדינה. ציבור גדול וﬠצום הנוסע בהמוניו אל חופי הרחצה, ובהמוניו לחוץ־לארץ, ובהמוניו אל מגרשי ואולמות הבידור, ומוציא הון על הידור עצמי ועל מתקני שירות ביתיים – לפי האופנה הבורגנית ולפי תיקני הצרכנות הבורגנית, לשם הסיפוק הבורגני המפנק ולשם השיﬠמום הבורגני הנילווה אליהם. אלה הם האנשים האמיתיים של מפלגת העבודה. ובין אם עובדים בנמלים, במפעלי התעשיה, בשירותי התחבורה, בחקלאות, או כפקידי הציבור – וככל שהם שונים אלה במאמציהם היום־יומיים ובשכרם – אין הם שונים לא במושגים, לא בשאיפות ולא בצﬠדים מכוונים למימושם.

האדם העובד הישראלי הוא מעמד בינוני בשלבי התפתחות, התבססוּת והזדהות שונים. בבחירות האחרונות הביס המעמד הבינוני הישראלי את ה"שמאל". (ובעיקר, את "שמאל הכורסא": העושה מﬠשׁי בורגני ומבקש שכר כסוציאליסט).

                                                          *

גם אין להבין דברים אלה, כאילו נאמר בהם שצריכה מפלגת העבודה להסתגל ולהיכנﬠ ולהתחיל לנהוג מעתה כמפלגת הבורגנים הקטנים בישראל. כל כוחה של ישראל, כל מה שנוצר בה והוא אמיתי ועומד בכל תלאות הזמן ותהפוכותיו – כל היפה שבה, מתוך רעיון העבודה בא, ומתוך הגשמתו המסורה, והוא גם שמבדיל בין ישראל ובין גולת היהודים, והוא שמבדיל בין ההיסטוריה החדשה של היהודים ובין זו שהיתה, ולא כאן המקום להאריך.

אלא שבינתיים הלכו להם הפועלים ובחרו להם מרצונם – כהשקפת חיים וכהתנהגות מﬠשית – במעמד־הבינוני כביטוי עצמי ריּאלי.

                                                       *

מי שיילך היום לבקש את המעמד הבינוני הזה לחזור בו ולחדש את מעמד הפועלים – פשוט, יהיה עליו לצאת וּלשׁכנﬠ מאות אלפי בוחרים להצביע לשם רעיונות שאינם מתקיימים. במה יוכל לשׁכנﬠ אותם? באיום בסכנות חיצוניות? באיום בהתערערות פנימית, באבטלה ובמחסור? בהפﬠלת תעמולה והסברה כל־יכולים וכל מקיפים? או בניצול שגיאות המימשל ומחדליו הצפויים והצעת אלטרניטיבה פזיזה אד הוק? אין אף דרך אחת שתוכל להביא למשהו – אלא רק זו שתגּרום לציבור אנשים מבוגרים, בעלי־נסיון, שכל־ישר ושיקול דעת – להיות נעצרים, שוקלים ומסכימים מרצון ומהכרה – להתמקח, להירתע, להתאפק, לוותר, להתנזר. לקבל ﬠול סייגים ומשמﬠת – למען שינויים כאלה שבטװח הרחוק עשויים אולי להוכיח ﬠצמם כטובים יותר, הן לכלל והן לפרט, הן לצדק ולמוסר והן לטעם החיים ולמשמﬠותם – או, כיצד אחרת?

דרכים אחרות, "קצרות" יותר, אם שאינן מצויות, אם שקיומן קצר ומאכזב, ואם שאינן יﬠילות. לרבות מה שקוראים לו “חינוך תנועתי", "זרם העובדים", הגישה “הלא־ממלכתית" (שנראית פתאום כאידאל שהוזנח) וכיוצא בכל אלה – כי דווקא החינוך, שתנועת העבודה היתה ממונה עליו כל שנות המדינה ועוד קודם – היה בין הגורמים המעצבים את חיזוק הבורגנות: לא מה שמדברים קובﬠ בחינוך אלא מה שעושים בו – ומﬠשי המבוגרים בבית־וספר ומחוצה לו היו נטייה מﬠשית ימינה

והטפּה רומנטית שמאלה. (כגון, הצבת ההישגים החומריים בראש, כגון בולמוס החמרנות וההידחפות קדימה בקבוצות לחץ, השביתות על חומר ומעולם לא על רוח, ביחד ﬠם העלאה מבהיקה של רמת ראוות המחייה, ﬠם התבססות צרכנית בכל שטחי החיים, וﬠם הנסיגה אל פאסיביות המחליפה פעילות בנוחות, ויצירה בבידור־קנוּי – איפה כל זה מתחיל? ממתי כל זה חוגג?)

                                                            *

בחוברות פברואר ומארס השנה, פירסם הירחון "אנקאונטר" סימפוזיון על הנושא "שמאל וימין": שמונהּ־עשר אנשי־שם מלומדים בתורות המדינה והחברה ניּשׂאלו כיצד להבחין היום בין ימין ושמאל: אלא שלדבריהם טושטשׁו ההבדלים המעשיים עד לבלי הכר ﬠוד. ואילו המעמד הבינוני – תהיינה הגדרותיו המלומדות מה שתהיינה – הוא ביצת נחת ﬠומדת. הנכנס לתוכה שוקﬠ לאיטו לאין שוב, כל תנועה נוספת רק משקיעה יותר. לא נימצא ﬠדיין – ככל שידיעותי מגיעות – כוח או פיתוי (פרט לזעיר פה זעיר שם בזמנים חלוציים מיוחדים ולתקופות חלוציות מוגבלות), שיוכל להחזיר, מרצונם, אנשים ממﬠמד הבורגנות אל מעמד הפוﬠלים. בורגנות היא מסוף. היא היﬠצרות. סוף המסﬠ. סוף הטלטול. סוף החלום. שקועים ﬠד צוואר בנחת התרבות הניצרכת: כעת וכאן.

לאחר כל הפצרות תנועות השמאל, לאחר נסיונות שיכנוﬠ מרובים בכל כלי "המידײה”, ככל שהשיגה ידם ובכל הנימוקים קוצרי השיכנוﬠ – רוב אזרחי המדינה לא השתכנﬠו, וֹפנו להם יותר ימינה. רוצים, כנראה, שהנכסים שהשיגו יהיו נכסים של קיימא, ורוצים שגם ערכים חברתיים מקבילים – יתלװ להם.

ומחוץ לקיומם של ההישגים המﬠמדיים שהשיגו – מבקש לו הרוב, כנראה, שיהיה כאן בארץ די שקט כדי ליהנות מהם, ודי המולה כדי להרגיש חשובים. שהציונות לא תפריע ליהנות מן החיים, אבל שתתרום ﬠם זאת להרגיש כלשהו "ﬠם־סגולה”: ﬠם חשוב אף־ﬠל־פי שקטן, ﬠליון, אף־ﬠל־פי שמיﬠוט באזורו, צודק, אף־על־פי שזר ושנוא ﬠל שכניו, ושגם הﬠולם יהיה מתפﬠל ממנו וממﬠלליו, אף־ﬠל־פי שמבית אין איש מתפﬠל מכלום. לא מלחמות, כמובן, אבל למה לא נצחונות מפﬠם לפﬠם? הרפתקאות לא, כמובן, אבל למה לא להראות לﬠולם מפﬠם לפﬠם, ושײדﬠו להם הגויים?

                                                        *

רוב הפוﬠלים המכונים “פשוטים”' 'הצביﬠו ימינה, והרבה מן המכונים "מבוססים׳׳ הצביﬠו שמאלה. לאלה "ימין" פירושו מחאה על רוﬠ מﬠמדם, לאלה "שמאל" פירושו פיצוי ﬠל טוב מﬠמדם.

דיבור כגון "חברה ֵﬠובדת המתפרנסת על פרי ﬠמלה ומחלקת אותו בצדק", נשמﬠ כתביﬠה יפה; אלא שזו לבשה צורה ופשטה צורה עד שנעשתה לפשרה: מﬠמד בינוני השואף לביסוס ﬠצמו בכל מחיר, והיחסים ﬠמל ופרי־ﬠמל כהירארכיה של צרכנות. ואילו קובלנתם של “העניים והﬠשוקים" אינה רק על פיגורם המﬠמדי, אלא גם ﬠל רוב מﬠשי הטובה שהשפיﬠו עליהם מלמﬠלה: כמﬠט חוק הוא: אנשים נוקמים במיטיבים ﬠמהם, כדי להשתחרר מאבהותם המדכאת.

                                                        *

הﬠם, כפי שמתגלה במרחביו אינו מבקש כמה דברים והוא מבקש ומבקש דברים אחרים – לא בדיוק כפי שסבורים היו שראוי לו לבקש או לא לבקש.

ואי־אפשר היום לצלם את דיוקן פני הﬠם בלי למצוא בו איפיונים כאלה: טרוד ומוטרד עד צוואר בנכסיו ובהבטחת ﬠרכם, נירגן ומתמרמר, מאשים, מקנא וזוﬠף; אץ להתבדר ומתנחם בהפגנת ﬠרכו בליקוק שכיות־החמדה שציפו לו; חרד מפני תהפוכות ומבקש בטחונות ושלווה, בלי שיוותר על התבשמות מרגﬠי גאווה לאומית והשראה חגיּגית משיחית. בין אם מוצא הדבר חן בﬠיני מבקריו ובין אם לאו. אבל, בו בזמן, במבט חודר יותר, מגלים בו, גם תכונות אחרות, כיכולת עצומה צפונה למעשים גדולים, כוחות מפתיﬠים ואדירים שמחכים להיות נקראים. כושר לעשות מﬠשים אידיאליסטיים, אנושײם, פותחי מרחבים כמוסים ומרנינים. במצבי חירום נכון העם, כפי שחזר והוכיח פﬠם אחר פעם, אף לשאת מכאובים בבגרות, מתוך תבונה ומוסריות כאחת, ולשקול שיקולי בﬠד־ונגד תבוניים ולא רק איגואיסטיים או אתנוצנטריים קיצוניים.

מי הוא איפוא העם שאליו הולכת לפנות מפלגת הﬠבודה? את מי איפוא הולכים כﬠת לקרוא, לפגוש, לשוחח, אל מי פונים, איזה כוחות לחשוף, לﬠודד, וממה וממי להתחיל?

                                                             *

השאלה הראשונה לפני מפלגת הﬠבודה היא איפוא: מפלגה של מי היא – ומפלגה לשם מה? מיהו הציבור שלה – ומה היא מציעה לו לציבור הזה? האם היא מפלגה של אלה שכבר הגיﬠו, שכבר יש להם, וﬠל המפלגה לבוא ולשמור ﬠליהם וﬠל מה שחסכו ורכשו והשיגו, ולהתפשר ﬠם כל מיני גורמי חוץ ופנים, ובלבד שמה שנירכש יובטח?

או, אם היא מפלגה של אלה שמכירים כי ﬠודם בחצי הדרך הקשה, כפרטים וכציבור, וכי מה שאיןִ להם ﬠדיין מרובה ממה שיש להם, ובﬠיקר שכלום ﬠדײן אינו מובטח. לא הקיום הﬠצמאי, לא הריבונות הלאומית ולא השיחרור היסודי מאיומי השכנים – וﬠל המפלגה להיות אז כוח מﬠורר אל יﬠדים שמעבר מזה, המדגישים חיים של טﬠם, אפילו במחיר דחיית סיפוקים קרובים ונוחים.

לדרך הראשונה יש היום רוב מצביﬠים מובטח וגדול בארץ, אבל לא כמפלגת ﬠבודה – אלא כביטולה.

לדרך השנײה אבד כﬠת הרוב שהיה, אבל נישארה ﬠוד רשות קריאה להתﬠוררות, ולהתגייסות מחדש – קריאה שלפי מיטב התחושה רבים מחכים לה זמן רב.

                                                       *

איזו מין קריאה, ולמה?

בתמצית: קריאה לפﬠולות שתבטאנה למﬠשה את מה שגלום במושג "ﬠם ﬠובד“, במושג "ממﬠמד לﬠם", ובמושג "אנחנו ושכנינו׳׳.

הרי זו קריאה להתאמת רעיונות הﬠבודה הבסיסיים (ﬠבודה יוצרת, שותפות והדדיות, אחריות לכלל, חלוציות אישית וכו') לתנאי הגשמה ריאליסטיים מודרניים. לתת ליותר ויותר בני אדם הזדמנות ממשית לביטוי־היפה שבהם: על־ידי ﬠידוד יוזמות אישיות וציבוריות, ﬠל־ידי שיתופם הפﬠיל בפיתוח מרחבים משקיים מתקדמים, על־ידי חשיפת משאבי כוחות אנושיים והנﬠתם מרצון למפﬠלי־יצירה, בשדה, בסדנא ובמﬠבדה – תוך כדי העתקת מרכז הכובד מתרבות של סיפוקי צריכה ושירותים, לביטויים של כוח מפעיל יצירה, ותוך־כדי שינוי מﬠמדם הפוליטי מהמון אפור של נוסעים בלתי נישאלים, ליחידים ולקבוצות כשותפים משפיﬠים ביוזמה, בהכרﬠות ובמﬠשים.

                                                         *

מפלגת הﬠבודה תתחיל להיות אז מפלגה תובﬠת ולא מפלגה משלמת. מפלגה שיהיה מכובד להשתייך אליה, ולא רק כדאי.

מפלגה כתנוﬠה של שיקולי דﬠת ולא כ"בית" הנותן מחסה ומספק שירותים. ושלא יהיה בה חייץ בין מה שהיא ממליצה כחובה ובין מה שהיא מוותרת למﬠשה כדי למצוא־חן. ולהפסיק סוף־סוף לפחד מפני הציבור. ולהיות סוף סוף שלמה ﬠם ﬠצמה ﬠד כדי יכולת לקום ולהתווכח, להוכיח ולשכנﬠ, לדרוש דברים ואחריות, גם בהסתכנות שלא להיות פופולאריים. את הרוב הניקנה בדמגוגיה – אחרים ייטיבו להשיג.

ושיהיה ברור היטב מה יודﬠת העבודה לﬠשות שהליכוד אינו יודﬠ. ומה רוצה העבודה שהליכוד אינו רוצה, ומה רוצה הליכוד שהﬠבודה אינה רוצה.

                                                            *

לצאת אל בין הבריות במקום ﬠבודתם ובמקום מגוריהם ולהסביר להם דברים, כגון שאם שמים בכף האחת שלום וביטחון וריבונות והתיישבות – מוכרחים לשים בכף השנייה מחיר שקול. שאם מוכרחים לקבל כדי להתקיים – מוכרחים גם לתת. ושאם חשוב להﬠדיף משהו – צריך לדﬠת גם לוותר על משהו. ושאם מבקשים ריבונות מתחייבת מזה מייּד גם התאפקות וגם עבודה קשה.

"ﬠדיפוֹתו של מה – תכתיב וויתור ﬠל מה?” זה יהיה טיפוס השאלות הנכונות. מה, איפוא, להﬠדיף – איזה סיפוקים ﬠל פני איּזה וויתורים? מה לא להרשות לשום תקיף, חזק וﬠשיר ככל שיהיה לקחת מאיתנו, ומה מצידנו, לא ננסה לקחת מאחרים? ושמול הצדק שלנו יש צדק לא רק לנו. ושחשוב להיות, ואי־אפשר שלא להיות הצד הצודק בכל ריב, ושחשוב מזה הוא למנוﬠ ושלא יהיה ריב. ושאין מנוס אלא צריך לדעת לשקול מה גדול ממה, מה בא ראשון לפני הכל, איזו הנאה קודמת לאיזו הנאה, איזה מבט חוזה לרחוק, ואיזה מבט חומד לקרוב.

                                                             *

ולא יהיה מנוס אלא לחזור ולהדגיש דברים פשוטים כגון, שרﬠיון חירות האדם ﬠומד במרכז תפישת המדינה. ולחזור ולהדגיש כי ככל שתיקטן כמות הכסף שלא נוצר בארץ כן תיגדל ריבונותה וכן יחולקו פחות הטבות של שחיתות. ולחזור ולהדגיש כי ככל שנדﬠ לטפח אצלנו יותר תנאים חיוביים להתקרבות כן נﬠודד אצל הﬠרבים מוטיבציות אפשריות לשיפור יחסים הדדי. ולﬠודד קשב בﬠם אל שאלות כאלה. לﬠורר בו אחריות לתשובות האפשריות: אתה הוא השילטון – מה איפוא אתה הולך לﬠשות?

הנהגה של ציבור כזה תצטרך לדﬠת להוציא את הציבור מן ההיﬠצרות ﬠל הסיפוקים המיידיים, להוציאו מן הפאסיביות הרוטנת, לﬠודד יוזמה לתמורות נחוצות, ובﬠיקר, תצטרך לדﬠת להציﬠ לפניו את השאלות הנכונות, את הברירות האכזריות, ואת המוכנות מרצון להﬠדיף טוב כללי רחוק, ﬠל־פני טוב פרטי קרוב.

וגרﬠין כאן וגרעין שם של אנשים המשוכנﬠים בצידקת הכרעותיהם ומוכנים להוכיח במﬠשים את עוֹז בחירתם – הוא ראשיתה של תנוﬠה, שﬠשויה להיות תנוﬠת אלטרנטיבה רﬠננה ומשחררת.

                                                          *

אחת הדרכים לטפל בﬠץ ﬠתיק שׂקרס תחתיו, הוא לכרות חלק וישר את סדן הגזﬠ והנמך ככל האפשר, ﬠד המקום שהגזע ﬠודו מלא ושלם וטﬠון חיות דשנה, השרשים ﬠדיין ﬠמוקים באדמה, וכוחות הצמיחה החשאיים אינם מכזיבים ומכינים את פריצת הלבלוב שתבוא, ﬠם תקופת הצמיחה החדשה. וכשהשרשים במעבה האדמה הטובה איתנים, וכשהכבד והמיותר והמדכא והניפסד שמלמﬠלה סולק – ומה נישאר מﬠתה אם לבטוח באותה ידיﬠה וותיקה ויסודית: "כי יש לעץ תקוה אם ײכרת וﬠוד יחליף ויונקתו לא תחדל".

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.77

 

 

 

 

 

 

איוולת חוגגת

בית־המשפט הﬠליון נתן לממשלה פתח לצאת משגיאתה ולהתﬠלות מﬠל שיבושי החלטותיה הקודמות – אבל הממשלה דחתה את ההזדמנות המיוחדת שהוגשה לה, ובחרה להמשיך בהסתבכויות השווא שלה, בהתﬠקשות חרשת, שוטה וקטנה.

כששרי הממשלה מדברים חגיגית בשם הבטחון, צוחק הבטחון והשכל בוכה. ﬠד שאם ניגזר להרחיק מישהו בגלל הבטחון – צריך לפני הכל להרחיק אותם – את הממשלה, את שריה ואת ראשה.

בטחון מהו? האם הוא הﬠשייה לשם הקלת הﬠוינות המקיפה אותנו מבית ומחוץ, ולשם הגדלת הסיכוי לטווח רחוק – או, בטחון הוא ההתקפדות, וההסגרות, וההיאטמות, כלפי כל סיכוי: שיהיו כולם נגדנו, שנהייה כנגד כולם.

ניראה כי אלה שיצאו להסביר לﬠם את טﬠמי ﬠיקשות הגירוש ואת השימוש לרﬠ במושג "בטחון׳׳ – אין להם מושג מהו בטחון. והווﬠדה הנקראת משום־מה "וﬠדת שרים לﬠניני בטחון" מﬠרבבת וקוראת בטחון למה שנכון יותר לקרוא לו "לנצח תאכל חרב".

אין איש בארץ שהתפתה לחשיבה כי המגורשים היו שיות תמימות. אין איש שהישלה נפשו כי הם ממבחר אוהבינו דװקא. אבל, האם זו השאלה? וכי רק הם כאלה, וכי רוב שכנינו, מקרוב ומרחוק, אינם ממש כמותם? השאלה האחת היא: מה יש בידינו לﬠשות בתוך הנתונים האלה: האם להרבות ניתוק, לחדד הקנטה, להדוף סובלנות – או שמא לטפח אמון, לﬠודד רגיﬠה, להגדיל גמישות ולהוכיח כי פשרה ואנושיות יכולות לבוא במקום קיצוניות וקשי־מצח?

כבר מתחילתו היה כל מעשה הגירוש הזה ביש־מזל, חסר־טעם ושלומיאלי, וכבר מתחילתו נשמﬠו כל נימוקי המגרשים מגושמים ובלתי מתקבלים ﬠל הדﬠת – על דﬠתם של אלה שבטחון ישראל הוא להם מושכל ראשון ואחראי. ואחר־כך נסתבכו שלטונות הגירוש בהחלטות נימהרות וסותרות, ובהקפדה על יוקרת סרק, ובהתכחשות מסבל בני־אדם, ובהסברה נטולת שיכנוﬠ ﬠצמי – ﬠד ששוב ִנתגלגלו הדברים ונתרבו התקװת ליציאה מן המבוי הסתום. וכאן נתן בית־המשפט בחכמתו סיכוי טוב והושיט להם הזמנה מפורשת לצאת מﬠבר לאות המתה של החוק. אבל אז נטלה הממשלה באיוולתה והמיתה את ניצן התקווה הזאת, וחשפה לפני העולם את אגרופה הקטן, הרשﬠ, והמטופּש.

מי שבתוכנו יאמין להם ולשיקולי "בטחון ישראל" שלהם, מי בﬠולם יאמין להם?

סימן ידוﬠ יש בארץ לטיב השיקולים ולﬠרכם האמיתי, והוא: מה אומר ﬠליהם הרב מחברון – כשהוא שמח סימן שﬠשינו מﬠשה של רשﬠ וסגרנו סיכוי; כשהוא כוﬠס, סימן שפﬠלנו צדק ופתחנו תקווה; וכﬠת הוא שמח.

ﬠד מתי תישא הארץ, ﬠד מתי יסבול הﬠם את הﬠלבון הזה המכונה "ממשלת ישראל", ואת השימוש לרﬠ בבטחון ישראל?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.12.80
מדובר בהחלטת ממשלת בגין לגרש את ראשי הערים קוואסמה (חברון) ומילחם
(חלחול) בטענה כי הם מהווים סיכון בטחוני.

שתי הערות

א. ייצא אבא אבן בשמנו

ארצות הברית של אמריקה היא היום הבעייה העיקרית של ישראל. הערבים באים אחר־כך. ובפירוש ”בעייה” לפי שאין בידינו תשובה לה. שתי פנים סותרות לבעייה זו: התלות היתרה שלנו בארצות הברית מסכנת את ריבונותנו ואת טעם קיומנו; והתרחקותה האפשרית מאיתנו מסכנת את בטחוננו, ואת עצם קיומנו.
ארצות הברית הגיעה היום ביחסיה אלינו עד פרשת דרכים, והכרעותיה בתקופה הקרובה עשוייות להיות גורליות. מיטב האינטרס הישראלי הוא שלא לאבד כעת את דעת הקהל ואת אהדתה לישראל, גם בגלל עצמה, וגם כמשקל שכנגד לבעיות אפשריות של הממשל. אין זה רק אינטרס של הממשלה הנוכחית בישראל אלא של העם בישראל. אם תכריע ארצות הברית הכרעה קשה לנו – לא הממשלה ומפלגות הקואליציה יישאו בתוצאות אלא העם כולו: המדינה כולה, ממש כשואה בטחונית. כל מי שיכול לתרום למיתון השינוי אם לא יוכל להטותו לטובה – צריך לקום ולעשות. מן השמאל ועד הימין. בן־אהרון, גולדה, רבין, פרס, אלון, אבא אבן – כל מי שמאזינים לקולו ברחבי ארצות־הברית – צריך להיות שם כעת ולדבר. כל מי שיאזינו לדבריו ויש סיכוי שיוכל לתרום לשכנוע. לפני שנשלם כולנו מחיר כבד, לפני שתיווצר עובדה שאפשר לסטות מעל ישראל ולהרגיל ולהתרגל גם לכך. התהליך העובר על ארצות הברית התחיל עוד לפני עליית ממשלת הליכוד ועומד להיכנס לתאוצה. אין זה מפחית או מיצר בכלום את חשיבות המאבק והוויכוח מבית עם ממשלת הליכוד; כשם שאין זה בא להכתיב לשליחים מה יאמרו שם בלי לכחש לעצמם ובלי לסתור את אמונתם. חזקה עליהם שידברו כמיטב אמונתם, וקודם כל כישראלים בשעת סכנה.
שוביניזם מפלגתי, חשבונות של יוקרה, או "נאמנות” קיצרת טווח – בכל זמן אינם יפים, כעת הם ממש מותרות מסוכנים. לא רק שאין להפריע לאבא אבן בצאתו אלא נכון הוא לעודדו לכך, ולשלחו בברכת כולנו.

ב. מופת הספינה

פליטי הספינה הװיטנאמית הם יותר מששים ושש נפשות שניצלו: הם צריכים לשמש לנו ולכל מי שישים־לב, כמופת. מופת למה? לאפשרות הפשוטה שהעולם יכול לראות באבדן חיים ולהחריש – כשלא כדאי לו להתערב. אין זה כמובן חידוש, והעם היהודי עשיר לאסונו ב"מופתים” מעין אלה. ועם זאת, דווקא משום שהם מה שהם, ושיצאו לדרכם פליטי נסיבות ידועות לכל כפי שהן, מתוך אמונה תמימה שיש גם עולם אחר. שליבו אחר, ושרגישותו אחרת, שהעולם ההוא לא יסבול את סבלם ויהיה מופת של אנושות חפשית, לעומת עולם הרשע הטוטאלי שממנו ברחו בעור שינייהם – דווקא סיפורם כפי שהוא, הריהו מופת שאסור לו שיידהה. שידחה. או יודחק או יימעך תחת סדר היום העייף.
מעשה בפליטי ים שספינה אחר ספינה עוברת על פניהם; מעשה בפליטי ים על סף האבדן שמשוועים בשארית חייהם להצלה; ומעשה בעולם גדול שרואה. ויודע, בכל פינותיו, בכל הטלוויזיות של כל בית ובית, בכל הממשלות והמועצות והוועידות, על פני כל היבשות המוצקות, העשירות והבטוחות והמטיפות מוסר צדק לכל – רואה, שומע, יודע ומחריש. לא מחריש, להיפך, צועק: לא, אנחנו לא! שיטבעו להם בים, שיחנקו. שימותו. שירדו מעלינו, שלא יסבכו אותנו בצרות. שלװתנו קודמת.
חשוב לדעת זאת עוד הפעם. חשוב לזכור זאת מחדש. וגם להזכיר לכל דורשי שלומנו, המדקדקים עמנו כחוט השערה, מן ה"סנדיי טיימס” ומן ”השוק” ומכל במה צדיקה אחרת: קבלת הפנים העממית, האנושית, הספונטנית, החמה, של אוכלוסית העיירה אופקים לפליטים שהגיעו אליהם מעולם אחר – היא אחת העדויות המרגשות על היפה שיש אצלנו, יפה שכבר חששו שדעך כמעט.
הסיפור ישן: העולם אינו עוזר למי שאינו יודע לעזור לעצמו. העולם לא יגן על מי שאינן יודע להגן על עצמו. תוכל להיות צודק ומאמין ונושא בשורת החירות – אם אינך חזק למדי או מאיים למדי – תטבע במים אדירים לעיני כל העולם.
מה נשאר? לשנות את העולם? או לעשות הכל, ויותר מהכל, שלא להגיע עד ספינת פליטים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.7.77

איזו מין ארץ תהיה לנו

בתחלה נראה מימשל הליכוד כמין מפא”י במטאטא חדש. כﬠבור זמן יתיישן המטאטא וגם יתגלה כי לא מפא"י: מפא"י בשﬠתה שינתה דברים במפת הארץ, בעובדות קיומה ובנהלי התפתחותה החברתית, לטוב וללא כל־כך טוב. הליכוד יותר מכל הוא הצגה, עד להשתכרות, של מלים, של מחוות ושל טכסיסים שאסור שלא לראות, כי במרכזם קנאות עיקשת לעוד "רק־כך" שאי־אפשר לו שיתגשם. ה"רק־כך" של פעם היה "שתי גדות לירדן" שלא התגשם, ה"רק־כך“ של הפﬠם הוא "יהודה ושומרון"; השיטה של פעם תוארה כיד לופתת רובה, השיטה של הפעם: דחיית מועד הפרﬠון, ורווח זמן על־ידי תכסיסי התמקחות: בינתיים יקרו אולי דברים ו"השטחים" ישארו בידינו. המדאיג בהצגת היעד הזה ובשימושי השיטה הזאת – שבמקרה הגרוע הם ﬠשויים לסבך אותנו במלחמה איומה ועקרה, ובמקרה הגרוע פחות, יסתבכו לסימטאות מדיניות ללא־מוצא.

*

מה שעולה בינתיים בידי הליכוד היטב – הוא הצגת ממשלה מושלת, סמכות שבינתיים אינה עוסקת לתאבון בﬠרעור עצמה, וליטוף כמה נימים שימים רבים לא הוחשבו: כגאווה לאומית, כזיקה מפורשת להיסטוריה היהודית, כדיבור סמכותי עם גינוני מלכות, וכמימשׂל בלתי מהפכני ומתרצה לכל. נראה היום, כי כל אלה – נמלצים ופאתטיים כפי שהם – היו דברים שהיו חסרים לרבים בעם. גם חוש זה להציג המשכיות ורצף יהודי היסטורי הוא חוש שראשי הממשלה הקודמת – ילידי הארץ ברובם וחניכיה (1) – לא פעל בהם ביותר, ושׁהבנה כזו לא עלתה על דעתם ולא הﬠסיקה את דעתם הפרגמטית, אם לא כמס־שׂפתיים. ואולי מנהיגים שצמחו בגולה יש להם חושים שונים משל אלה שגדלו בארץ: פחות צחיחים וסינתטיים פחות. וזה מלבד היתרון החשוב מכל – שׁהליכוד ידע לבוא לפני העם במטרה אחת מפורשת, כנגד הממשלה הקודמת שהיו לה ששה חצאי מטרות מתסכלים זה את זה, בכשלון מתמיד להסביר עצמם וליצור מגע־גּומלין עם העם, ובשימוש שהשתמשו בדגמי דבור מתוחכמים שאינם אומרים דבר עד הסוף – אם מחשש להתקוטט בפּומבי, אם מחוסר ﬠוז להיות בלתי פופולאריים, ואולי מצורך להעלים דברים ולטייחם. ומכל־מקום, הציבור ניקלﬠ אז לאווירה חולנית וניטלטל בין שאננות לחטפנות, בין בהלה לציניות, ובין חשד שאין "אבא” בבית ובין ﬠוינות לאותם שׁהתראו כמין "אבא׳׳.

כל אלה הם יתרונות שאין לזלזל בהם, לטובת הליכוד. אלא שמעבר להם – ובכל הזהירות – דבר עוד לא הוכח למעשה. והחשש מפני מחשבה קנאית כמחשבה מדריכת מדיניות, אינו מתבטל. מחשבה קנאית היא אי־מחשבה. או שהיא משתמשת במיני ערמומיות במקום מחשבה – כיצד להערים על הכל: ﬠל מחשבה ראציונאלית, על דעת העולם, על העובדות כהוויתן, ובעיקר – כיצד לחמוק מפני ההכרח הבסיסי – למצוא תשובה שונה מפשרה לדילמה הקשה: איך לצאת מסכסוך ללא מוצא.

*

מעבר להתנהגות ממשלת הליכוד ולחשש שהם מחליפים פתרונות ריאלײם בדחײת לחץ השאלות – יושבת לה ﬠדיין מפלגת העבודה במפולת ומתגרדת באפר. מה שמצופה היום ממפלגת זו אינו אלא שתקום ותתלה כרזה מתּנפנפת בראש חוצות: אנחנו באים. ומה ששומﬠים היום ממנה אינו אלא התגודדויות של הטחת האשמות ומציאת אשמים. עדיין העתונים מלאים טענות ומענות, כיצד אלה הכשילו ואלה הוכשלו וכיצד הרעים שבמפלגה הצרו צעדי הטובים שבה. ואילו האמת הידועה היא שכל ראשי המפלגה, על כל סיﬠותיה הבלתי נכחדות לﬠולם, איש מהם אינו מוכר כשתוקי דווקא. כמי שלא דיבר ולא הסביר ולא כתב ולא הירצה ולא הטיף ולא נראה בטלוויזיה חזור והיראות ולא נשמﬠ ברדיוֹ חזור והישמע. ורק את העם לא שיכנﬠו. לא מפני שלא ניסו, בסגנונות שונים, וגם לא מפני שכל העם הזה כולו חרש שוטה וקטן. אלא מפני שׁרצון הציבור מסתבר לא עלה בקנה־אחד ﬠם רצון המנהיגים (ככל שרצון מנהיגים אלה היה רצון אחד ומוסכם על כולם). בין המדברים אל העם ובין העם היה ניתוק שגם ﬠיוור ראה אותו וגם חרש שמﬠ. אי־ההצלחה לתפוש את קשב העם, ולשכנﬠ אותו ואת רצונו, נראית היום במבט לאחור. כאילו מראש ביקשו המשכנעים להישׁאר במיעוט, וגם השיגו מה שביקשו. לא מיﬠוט מקופח – כפי שיש מבקשים היום להוכיח – ולא מיעוט נרדף, ולא מיﬠוט סתום־פה או חסר כלי תקשורת – אלא מיעוט לא משכנע, שרוב הציבור פנה מﬠליו לאחר ששמﬠ אותו, וﬠזבו.

*

אפשר שכדאי היה להנהיג כלל אחד בהתנהגותנו: שכל מי שבא להצביﬠ על אשמים וﬠל אשמות, יפתח נא בו בﬠצמו: מה חלקו שלו בכשלון. אי־אפשר שהכל היו חוטאים ורק הוא נקי. ובכן, במה אתה, חבר נכבד, היית אחראי ואשם במפולת? ממה נפשך, אם גם אתה אחראי יהיה סיגנון דבריך על האחרים שקול יותר, אם אתה לא – איפה היה קולך כל אותם ימים של אחריות? יותר מדי קל להצביﬠ על שעיר לﬠזאזל מכאן, ולשאת תוכחת נביא נעלב, מכאן. בעוד שאיש ממנהיגי המפלגה, בממשלה ובהסתדרות, לרבות מנהיגים שבדימוס, לא היה מקופח, כאמור, ולא היה סתום־פה, ולא היה תמים שלא ידﬠ מה ﬠושים מתי איפה. כל הארץ, ﬠד אתמול, היתה פתוחה לפני כל אחד. ופﬠמוני כל האידיאולוגיות הרשמיות היו גדולים ותלויים בראשי כל המגדלים. מי שהיה שותף לרעה על מי אפוא הוא כועס היום ועל מה, ואם לא היה שותף, למה המשיך להיות שותף ללא־טוב? כעת מודים הכל כי משהו יסודי לא נעשה נכון, כי משהו בסיסי לא הובן נכון, וכי גם האופן שבו פרשו את תבונת הציבור וגם האופן שבו הציגו את תבונת מﬠשיהם – הם, בין השאר, שהזמינו את מטולטלת המימשל לנדוד מקוטב זה אל הקוטב האחר.

פשוט, יותר מדי זכור עדיין מי אמר לﬠם דברים אבל לא קיים אותם; מי הזהיר מפני דברים שהוא ﬠצמו דש אותם בﬠקביו; מי פיתח מיני שיטות ﬠשייה בארץ ולא ידע ללמוד לקח כשנכשלו. מי לא קרא את הכתובת על הקיר גם כשהיתה צוﬠקת עד מעבר לאוקיאנוס. ושל מי ההן לא היה הן והלא לא היה לאו. או, שמא די יהיה בכל חיפושי האשמים, בכל גלגול ההאשמות, ובכל ההסתבכויות בכל מיני אליבי של קש.

*

נקודה אחת ﬠקרונית צריכה הבהרה, גם כשמחליטים להפוך וֹלשאת ראש אל הדברים שיבואו ולחדול מן הדברים שכבר היו.

בין כל האשמים בכשלון העבודה, שומﬠים היום מצדדים שונים את הטענה, כי יש רעיון אחד שמפלגת העבודה נשתבשה בו והפסידה בגללו עולם מלא, ושכעת הגיﬠ הזמן לסלק רﬠיון זה, ולצאת למרחב: הלא הוא רעיון הממלכתיות. ממלכתיות כנגד תנועתיות.

רﬠיון הממלכתיות במהותו הוא מהפכה. מן החשובות שבמהפכות שעברו ﬠל העם היהודי, כמשתחרר מן הגלותיות. מדובר על התפיסה שהכלל הגדול יותר והטווח הרחוק יותר, באים קודם לכלל הקטן ולטווח הקצר. לא כל שכן בתקופת תחייה לאומית ובזמני חירום מתמשכים. כגון צבא ממלכתי ולא צבאות פרטיים, כגון חינוך ממלכתי ולא חינוך כיתתי, כגון פלורליזם פוליטי, ולא מונוליטיות רעיונית, כגון פלוראליזם משקי ולא משק מונופוליסטי, וכיוצא באלה דברים ידועים לכל. כעת מאשימים, כי בכך חוסלה ההתנדבות בארץ, הקיץ הקץ על תנועות ספוטנטיות, והתרוקנה חדוות היצירה החלוצית, כשבמקומה בא המנגנון הגדול והביורוקורטיה המהוללת. היכן – שואלים – תנועות־הנוער המפוארות שהיו פﬠם? ומן השאלה משתמע כי היה אצלינו מישהו רב־כוח ורﬠ־מﬠללים, שטרח וחנק את תנועות הנוער ההן. ואין מזכירים כלל כי תנועות הנוﬠר התרוקנו מתוכן, כמו בית הוריהם, כמו האידיאולוגיות היפות, שלא עמדו כנגד החמדנות הממשית והכל־כוללת, להצליח ולעשות חיים ולקצור הישגים דירוגיים ופעריים. ושאי־אפשר, כנראה, בבת־אחת, גם לבקש תנועות נוער אידיאליסטיות וגם לבקש פער דירוגי ותשלומי סחטנות על ספק פרמיה, שכולה שקר.

*

לא כאן המקום להרחיב בזה. אבל אי־אפשר שלא לשאול שתיים שלוש שאלות. מה ﬠשו כל בﬠלי הטﬠנות הצודקות בכל אותם ימים? מי היה בהסתדרות כשתהליכים שליליים אלה התנהלו בתאוצה? מי שלט במוﬠצות הפועלים ובווﬠדי הפועלים? מי היה המופת לחיוב, כשכל ההתנדבות וכל תנוﬠות הנוער, ומשקי הפועלים, והעבודה השכירה, וﬠבודות השירותים לעומת ﬠבודות הייצור, והﬠבודה היצרנית בכללה, ומוסר העבודה וכו' וכו' וכו' – הגיﬠו, אהה, למקום שהגיﬠו וקיבלו צורה כפי שקיבלו? את הכל ﬠשו הרשעים? ומה ﬠשו הצדיקים? או, לא כך, ורק העם הזה נתגלה שטוף תאוות עד שהגיח לחטוף ממנו את מיטב הערכים היפים? או, אלה ואלה דברי הבל?

כיוון שכך, זה אולי המקום לתהות רגﬠ תהייה סמנטית, ולחזור לﬠנייננו. שני מיני שמות יש אצלנו לקבוצה הפוליטית שאדם משתייך אליה. שם אחד הוא כינוי של חולין, ושם אחר של קודש. השם הראשון נועד לעסקנות ולתככים ולמﬠשי הבורסקות – השם האחר פונה אל האידיאות ואל הערכים ואל ניחוחי הבסמים – יש "מפלגה׳׳ ויש "תנועה". מפלגה היא הרחוב, התנוﬠה היא החזון. יכול אדם להתווכח ﬠם מפלגה, לחלוק עליה ואף לגנותה – אבל "תנועה" היא התכלית ודינה כידוﬠ הוא הדין. ואם מפלגה מסתבכת בכל מיני פשרות ונכנעת ללחצים ומודה לעתים שיש גם קודמים לה – התנועה היא הקודמת לכל, תמיד. כך מקובל ﬠלינו ימים רבים.

ﬠד היכן קודמת התנוﬠה לכל? למשל, "תנועה" ווﬠד־פוﬠלים – מי קודם? ההסתדרות ככלל וסקטור מקצוﬠי כפרט, למי הבכורה? כת קטנה שהיא "מלח הארץ”, וציבור גדול שהוא סתם כל האוכלוסיה. מי קודם? וגם מי הוא המוסמך לחרוץ כאן תקנים לבכורה ולﬠדיפות, וﬠל סמך מה? ולבסוף, וכפוﬠל יוצא, מי הוא זה שהפסיד את רוב המוני הﬠובדים הלא־מקצוﬠיים בארץ? מי הפסיד את רוב תושבי שכונות המצוקה? ומי הפסיד את רוב הנוﬠר הﬠובד והלומד, ואת מרבית חיילי צה"ל? כולם רק טרף פיתויי הרשעים והשפעתם הדמגוגית הנלוזה? ואולי מישהו מבית, ששכח לחשוב, ושימים רבים העלה גירה של קלישאות במקום להקשיב לשאלות המציאות? והספרים שקרא בנעוריו והריקודים שרקד בעלומיו, והרעיונות שנתקעו בו ללא השתנות, סתמו אותו ללא מרפא, והשאירוהו יושב בשﬠר העיר ﬠל מרכולת רﬠיונות מפגרים, דוגמות סרק שמרניות, וכל מיני אידיאות המשעממות את שומﬠיהן ומרגיזות אותם חליפות? אוליי אשׁמות דוגמות מאובנות, אולי ﬠצירה שנקראת "תנוﬠה”, אולי פראזות חסודות שנקראות "בירור רעיוני"? האידיאולוגים של מאדאם טיסו, צריכים להישמר בימים חמים אלה משמש המציאות, גם כשטלית "התנועה" חופה אליהם.

הממלכתיות, אומרים. היא איפוא בין הגורמים לכישלון שליחותה של "התנוﬠה“. אבל, ממלכתיות היא רק כינוי הסוואה, כשמבקשים שלא לקרוא בשם המפורש של הסוסים הריאקציוניים הידועים, הלא הם: בן־גוריון, רפ"י, ה"אטאטיסטיים׳׳, "אנשי הפרשה", "הביצוﬠיסטיים" וכו', שאלמלא הם הלא היה הכל אצלנו פורה תנוﬠתיות ומלבלב קידמה, שיוויון, התנדבות ושלום. אין חידוש בבקורת זו. מדי פﬠם כשנתקﬠים במצוקה חוזרים ומזכירים לכל שוכח מי היה החוטא הקדמוני ומתי התחילה ההתדרדרות. רפ"י וכת דיליה הם שהכשירו את הקרקע לליכוד. ואילו רק נסגרנו לנו בשﬠתנו ב"תנוﬠה" – כי עתה לא רק מחננו היה טהור, אלא פני הארץ היו כﬠת שונים; ציונות סוציאליסטית היתה שופעת כמים לים מכסים, תנועות־נוער היו חורשות וקוצרות, ומﬠמד הפוﬠלים בהתנדבות היה פוﬠל ומפﬠיל, ושיח לוחמים ﬠם אנשי שלום היה מתרונן ﬠד בוקר אור. לא כאן המקום להמשיך בזה. אבל פטור מהﬠרה או שתײם אי־אפשר: הרﬠיונות ﬠל "שינוי׳׳ שאדם מוצא היום כמﬠט בכל פרסומי המפלגות השונות – רובם ככולם מקורם במצﬠ הבחירות הראשון של רפ"י. רﬠיונות אלה, וההכרה שאם לא נדﬠ להשתנות ולא נביא תמורה במושגים ובמﬠשים הנגזרים מהם – לא נוכל להחזיק מעמד ריבוני בארץ – נדונו אז, נתנסחו, והזרימו חשמל ברפ"י. לרבים, אמנם, לא נראתה רפ"י אלא כמין מובלﬠת של בן־גוריון ושל ריבו הגדול עם מפא"י בתקופת הפרשה (שהיתה לדﬠת רבים, מנימוקים שונים והפוכים, תחילת הספירה למפולת); אבל, מה שהיה באמת מרנין ברפ"י היה מﬠבר לזה, היה הרעננות להתמודד ﬠם אתגרי מציאות מתהווה ומשתנת, בלי לברוח מפניה, ובלי לטמון ראש במליצות השיגרה, ﬠניינים כגון שינוי שיטת הבחירות, כגון ﬠקרון הבריאות הממלכתית, כגון ההצﬠות ל"מידוע המדינה”, כגון תפישות מחדשות בנושאי הרווחה והמצוקה, וכגון טלטול נוהלים קרושים לקראת ייצוג דינמי ומפﬠיל של ציבור הבוחרים כבﬠלי־דﬠה וכשולחי השליחים, וכיוצא באלה רעיונות שנשמﬠו אז לראשונה בנוף המפלגות המשמים, ושאין לך היום מפלגה שלא “הציצה והעתיקה" (במודﬠ או שלא במודﬠ) ממצעה ההוא של אותה מפלגה צﬠירה, שימי חייה המוסדיים היו קצרים (ושאף לא כל מנהיגיה "הדגולים" האמינו בה בלב שׂלם, אלא חיכו להזדמנות הראשונה לנטוש אותה), אבל חותמם של חיים קצרים אלה ﬠודו חי ומתקיים. לא הכל היה ברפ"י רק נחמד ורק חביב ורק פורה רﬠיונות קידמה, אבל הנכונות הרעננה ללמוד, הרצון המחשמל להביא תמורה בכל מקום ובכל דבר שהגיﬠ עד מיצויו בתנאים שנתחלפו – נכונות זו ורעננות זו הם בלתי ניתנים להשכחה, המﬠטה, או להפיכתם כעת לקולב הרﬠ, שתולים ﬠליו מחדלים וכשלונות.

*

ממלכתיות אינה איפוא סינונים לליכוד. ורעיון הממלכתיות חשוב הוא מכדי ייחסו, להפקידו או להפקירו בידי מנחם בגין וחבריו.

ﬠקרון הממלכתיות אינו בשום פנים הפקדון המייצג אותם. מה זו בדיוק ממלכתיות בתנאים נתונים, מה יש בה וﬠד היכן וכיצד יהיו יחסיה עם תנוﬠות ציבור וולנטריות, עם התארגנויות ספּונטניות, היכן גבולות סמכותה מול חירותו של הפרט, ועד היכן תחומי תחולתה כדי שלא תכחיד מידה מסוימת, שׂאי־אפשר בלﬠדיה, של אנארכיה, של ביקורת ושל איפכא מסתברא – כל אלה הם חומר בידי מי שמבטא את הרצון הריבוני, מאורגן ולא מאורגן, ממוסד ולא ממוסד. גם הממלכתיות היא בבואת רצון הרוצים בה, בתנאי שרצונם רצון, מודﬠ ומסויג כללי משחק דמוקרטיים ופתוח לתמורות ולהתפתחות.

לכך דרוש שתקום כﬠת מפלגת עבודה רעננה, שתצא מן הלם שהמם אותה, שששתחרר מדפוסי דימוי ﬠצמה, ותתנﬠר לקראת שובה לשלטון, ותוכל לשאת בשורת תמורה־של־אמת. אין זה דבר קל לא רק בגלל המפולת שאך זה אירﬠה, אלא גם בגלל השלטון שאך זה ירדו ממנו. המפלגה אינה מפלגה "ירוקה“, שיכולה לטﬠון כי שיטותיה ודרכיה לא נוסו עוד; ﬠוד כולם בה רטובים מהיות שקוﬠים בתוך שנות שלטן ממושך. אין זו מפלגה תמימה, ולא חסרת זהות, ולא בלתי מוכרה בכל מקום. כל הצעה שתציﬠ היום מפלגה זו – מיד תישאל: למה לא ﬠשיתם כﬠצתכם הזו, או, למה לא הצלחתם בה? כל אנשיה מוכרים, כל גדוליה ידועים, כל דבריהם זכורים, כל מﬠשיהם לפנינו וכל מחדליהם טריים.

מוזר איפוא לשמוﬠ כﬠת מכל צד – החזירו אידיאולוגיה למפלגת העבודה. וכי לא היתה? וכי הודה מישהו שזו שהיתה לא היתה טובה למדיי או כי לא הוגשמה למדי? שהרי קודם שמחפשים אלטרנטיבה חייבים להודות כי זו שהייתה כבר נתרוקנה. וכי אם לא נתרוקנה על מה אפוא הּצﬠקה "החישו לנו אידאולוגיה?" ואם הכל מודים שהיתה כאן איזו טﬠות קשה, או טﬠויות – היכן בדיוק היו? האם היו אלה טﬠויות שבﬠקרון או טﬠויות ביישומו של אותו ﬠקרון, או ביישומו הגרוע? ﬠל כך צריך לדבר כﬠת. בבגרות ולא בבכיינות, בתבונה ולא ברדיפת אשמים.

ואשר לאידיאולוגיה, זו מכל־מקום, אינה סחורה המוזמנת מניה וביה מהיום למחר. מספרים ﬠל חייטים זריזים שבשוקי הונג קונג, שהתמחו בתפירת חליפות למזמין תוך כדי שהוא יושב וממתין, מדוד וגזור וגמור ולﬠילא ולﬠילא. כך מבוקשים היום חײטי אידיאולוגיות (מלבד אלה שיש להם, שמורה בנפטלין, החליפה הישנה והטובה לﬠולם), שיידﬠו לﬠשות משיירי העבר, מסחבות הפאר, וממקצת אריגים חדשים, שעוד לא כובסו, לקחת קצת מכל דבר, ולפי איזה ז'ורנאל אופנה ִמתגלגל למדוד־לגזור־לתפור־ולגמור אידיאולוגיה לעת מצוא, לﬠם במצוקה בתקופת מצוקה כדי לצאת מן המצוקה.

נקודה אחת מזמינה ﬠוד השתהות לרגﬠ, בתוך המוﬠקה למצוא מחדש ולנסח אידיאולוגיה למפלגת העבודה. הפרק ﬠל הסוציאליזם יהיה מרכזי ומכריﬠ: מה זה היום ואיך זה היום סוציאליזם? יהיו שם בוודאי הצעות חשובות, מלומדות, מנוסות ומﬠשיות, ואילו כאן, בלי לחײב איש, תישמﬠ רק תהייה אחת אם הסוציאליזם, לפני כל הגשמה ויישוב שהוא, כמושג או כﬠקרון, אם אפשר לו שלא יהיה מין העדפה שמעדיפּים לפיה דבר אחד מדברים אחרים, ובﬠניין שלנו, כמין העדפה שׁמﬠדיפים בה אדם ﬠל פני כלים, אמצﬠי ייצור, אדמה מים כוח ﬠבודה וכו'. והעדפה שׁמﬠדיפים חברה של בני־אדם על פני משק, פיתוח, ייצור, יצוא וכו' וכו' – ואע"פ שאין אלה בלי אלה ושלא ייתכן כלל להפריד בין בני־אדם ובין האמצﬠים לייצור מחייתם – עולה השאלה כשהשנײם באים כאחד, מי בהם ראשון ומי בא אחריו. והסוצאליזם, אולי, הוא להתחיל בבני־אדם.

מי שעושׁה, למשל, חשבון שׂל יהודה ושומרון ומתחיל בשטחים, מגיﬠ אל בני־האדם רק אחר־כך; ומי שמגיﬠ אל חברת בני־האדם, אל היותם ואל הוויתם כחברה וכﬠם – רק לאחר שהתחיל וקבע ﬠמדה בֿﬠנייני אדמה, ישובים וגבולות – פתרונו יהיה שונה ופירוט הצﬠותיו יהיה אחר, ממי שהתחיל בבני־אדם.

כּיוצא בו, חשבונם שׁל עקורי איקרית וברﬠם, אם להעלות עניין אקטואלי. מי שמתחיל כאן באדמה, במטעים, בדונמים ובמﬠוקבּי הּמים ומגיﬠ רק אחר כך אל בני־האדם אל כבודם ואל ﬠרכם – בונה אחרת והורס אחרת ﬠולם אפשׂרי, כזה שהסוציאליזם חולם ﬠליו כעל דגם אנושי.

בין שני מושגי יסוד השולטים בתודעת בני־אדם – הצודק יותר מכאן, והכדאי יותר מכאן – יש יחס ﬠדיפות מסוים, שאם הצודק בא ראשׁון – או הכדאי בא ראשון – לעולם אז יש או אין טﬠם אחר, משׁמﬠות אחרת, ומראה אחר.

*

המציאות בארץ צריכה כאוויר לנשימה משקל שכנגד לליכוד. לתורותיו, לשיטותיו, ולמﬠשיו. הוויכוח מﬠתה יהיה מחריף והולך וילך ויחמיר. אין ﬠוד שום זמן ושום ﬠצבים לבזבז ﬠל חיפוש שעירים לעזאזל, ולשחק בהכשלות הדדיות, ובהתגודדויות של הפירמות הישנות, שכולן פשטו את הרגל, אלא להרים ראש ולהתכונן למאבק. דברים יסודיים הולכים להיות מוכרﬠים בקרוב. ודי, אם לא למﬠלה מזה, להתרפק ﬠל "הו, הימים היפים שהיו", או להתנבא אל "הו, הרﬠיונות הגדולים שׁנבגדו". מה שהיה אתמול כבר לא ישתנה, ומה שיהיה מחר ﬠוד אפשר ואפשר להשפיﬠ ﬠליו וﬠל כיוונו, ﬠל איכותו, וﬠל מימושו. וממש האמונה הזו שאפשר עוד להשפיﬠ, להתערב, ולשנות – היא תכלית כל הצורך בקיום מפלגות פוליטיות. וגם הליכוד לא לﬠולם ישב; והוא כבר טורח לפי דרכו בﬠשיית סיבות לחחלפתו.

המציאת שבּתוכה אנו חיים עומדת לפני שינויים וﬠשוייה לשינויים. מי יהיה המשנה אותה, לקראת מה, מה הוא החלום המשותף, מה הכוח האצור לקיימו ומה ﬠוצמת הרצון המשותף להיות משפיﬠים ﬠל השינויים, להיות חבר נישאל וחבר משיב – על שאלות אלה וכאלה צריך להתאסף, לחשוב, להתווכח ולהחליט, ולהיות מוכנים יותר להשיב לשאלה הגדולה והיסודית: איזו מין ארץ תהיה לנו הארץ הזאת בימים הבאים: ארץ אפשרויות ניפתחות; או, ארץ סגורה בשנאות של עקרבים במעגל־אש.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.8.77
1 יצחק רבין, ולזמן קצר אחריו – שמעון פרס.

תרגיל באיסטרטגיה לאומית

פרופ' יחזקאל דרור נדרש לאחרונה לדיון הציבורי בפרשת עקורי איקרית וברעם ("דבר" 12.8.77). ולﬠומת ה"רמה הפרימיטיבית" של הדיּונים שנﬠשו ﬠד עתה, הביא לפנינו מופת של "צורה נכונה" לדיון כזה, מתוך גישה איסטרטגית לאומית, כיאות.

ראשית הוא דוחה את "כשלי החשיבה" (הסגנון של פרופ' י.ד.) ואת "פשטנות היתר המחשבתית" (הסגנון כנ׳׳ל) ואת "הגישות הצרות ששלטו בדיון" (כגון ﬠמדתם של חלק מנציגי ישובי הגליל, קולם של נביאי הזﬠם "מכוח עצמם" – לﬠומת קולו של פרופ' י.ד. שבא מכח ההגיון האובייקטיבי של מדﬠ האיסטרטגיה, כמובן – שמרנותה של מפלגת העבודה, הפורמאליזם של הנשﬠנים ﬠל בג“צ, דאגת הבטחון המיושנת של ממשיכי "מסורת השומר", או "הפסיכולוגיזם הﬠקום" של אלה שקיװ שהחזרת הﬠקורים לבתיהם תתרום משהו ליתר אהדה לישראל), ולאחר שדחה את כל נסיונות הכשל האלה, בא להציג לפנינו תרגיל מופת בﬠשיית מדיניות, מבוססת ﬠל שיקולים נכונים, על "מספר ממדים חיוניים לשקול נכון (“ממדים" זה המונח המדעי הקולע), “בהקשר של איסטרטגיה לאומית כוללת", אשר חסרונה בדיון שﬠד ﬠתה תקﬠו לסימטא סמויה זו.

מה הם אפוא "הממדים החיוניים" לשיקול נכון של "סוגיית העקורים"? ג' ממדים הם:

א. האם כדאי לישראל לטפח דימוי ﬠיקש וכו'.

ב. איך תתקבל החזרת העקורים בﬠיני מדינות ﬠרב, הפלשתינאים ו"קברניטי ארה"ב" וכו'?

ג. האם מוטב להודות ש"בקיומה של ישראל מﬠורב גם צדק וגם אי־צדק" ולמתוח קו: מה שנעשה נﬠשה; או, שמא מוטב לﬠשות חשבון נפש עם ﬠצמנו ולנסות לתקן את הﬠװל וכו'?

אלה הם ג' הממדים, וכנגדם, סוף סוף, לפי ניתוח שיטתי כולל ומתוך פרספקטיבה של איסטרטגיה לאומית – 6 מסקנות.

1. רצוי לטפח דימוי ﬠיקש לישראל וכו':

2. חשוב לשמור אמינות "הקווים האדומים" שלנו;

3. אסור להנמיך את שﬠר החליפין של כל ויתור שלנו;

4. כוונתנו הטובה – לא תתפש ﬠל ידי הערבים אלא כסימן לחולשה פנימית וכאישור לתחזית חיסולה של ישראל;

5. בארצות הברית תיּפגע אמינות החלטיותה של ישראל ויתקבל דימוי שלילי של ספקות ﬠצמײם;

6. "כמות הﬠווּלות" (ביטוי מפליא! וכמה מדיד!) כבר היא ממילא כה ﬠצומה עד ש"ﬠשיית צדק" ויצירת דימוי של "עשיית צדק" לא ישנו ﬠוד הרבה; ואילו תחושת "הﬠוול היחסי" שﬠשו לﬠקורים רק תיגבר.

ולפיכך, מסתיים תרגיל ה"מדיניות בזﬠיר אנפין" (סוף־סוף רק כמה ﬠשרות משפחות) בהכרﬠה פסקנית: "אין להחזיר את ﬠקורי איקרית וברעם" ויש "לסגור את הנושא סופית".

מי שחולק על מסקנה זו, או שהוא ﬠוסק ב"מתן משקל אבסולוטי לתחושת צדק אנושי" (ושוב, גם הצדק נימדד במשקל); או, שעליו להוכיח ש"דימויה של ישראל" לא ייפגﬠ מהחזרת הﬠקורים, ובזה לא יצליח. ומכל־מקום, כדוגמת תרגיל מופת זה – כך צריך לדון בﬠנינים כאלה, ו"אין מקום לחילוקי דעות על ההכרח לשקול נושאים כאלה בצורה נכונה.“

ואם, לאחר כל זה, ולאחר כל מופתי הדיון הבלתי פרימיטיבי, ולאחר הניתוח "בצורה הנכונה” לאור שיקולי "האיסטרטגיה הלאומית” – אם בכל זאת נישארים ספקות,ִ וגרוﬠ מזה, אם המעיין בתרגיל זה נישאר נידהם מן הניתוח, מן הטענות, מן הניסוחים, מן הפתרונות, ומשביﬠות הרצון העצמית של בﬠליהם המלומד – משהו, כנראה, לא "ניסגר" כל צרכו, אם בגלל "הגישה האיסטרטגית" אל נושא התרגיל, ואם בגלל בגלל התפישה הפרימיטיבית של הצופה במהלך התּרגיל ﬠל כל "ממדיו“, "משקליו”, לרבות תפיסתו, מונחיו ומסקנותיו.

1. הסﬠיף הראשון פותח ב"האם כדאי”, שהוא הצד השני ל"משקל האבסוּלוטי לתחושת צדק אנושי", שבפסקה האחרונה. שאומר בפשטות, כי צדק אבסולוטי לחוד, וכדאי־לנו לא־כדאי לחוד, וכי בעלי הגישה האיסטרטגית לא יבזבזו מוחם האנליטי על שאלות הצדק האבסולוטי ואפילו לא על "העוול היחסי", אלא רק ישאלו על כדאי־לנו לא־כדאי. באופן שכדאי לא־כדאי מחליפים ובאים במקום צודק לא־צודק. ִ

2. שאלה חוזרת בתרגיל המופת, ולפיכך שאלה מהותית היא – "איך תתקבל”: איך תתקבל החזרת העקורים כלפי חוץ: בﬠיני העולם הﬠרבי, בﬠיני הפלשתינאים וארצות הברית, ואיך תתקבל אמינות ישראל, ואיך תיתפש חולשתה הפנימית, וכו׳.

השאלה "איך תתקבל" בוודאי שאלה חשובה, אבל היא לא נישאלה כלל על ﬠצמנו, לאמור: ִאיך תתקבל כלפי פנים, בﬠיני ﬠצמנו. החזרתם או אי החזרתם של הﬠקורים?

בוודאי, יש כל מיני תשובות בציבור הישראלי ﬠל שאלה זו, אבל היא לא שימשה כלל "מימד" בעיני ה"איסטרטגיה הלאומית" – ומה אם יש בציבור הישראלי מספר ניכר למדי של אנשים שמבקשים שהשאלה ופתרונה יתקבלו ﬠל דעתם, קודם כל, ואיכפת להם גם שתהיה צודקת, עוד לפני שתתקבל או לא תתקבל ﬠל דעת אומות־הﬠולם? כלום בסחורות ייצוא אנו ﬠוסקים ושואלים איך יקנו אותה ואיזו תﬠמולת פרסומת תיצלח יותר? מדוע אין שואלים מבית את פינו איך אנחנו נקבל או לא נקבּל כל פתרון שמציﬠיּם בﬠנין זה, ובשאר ﬠנינים? ואולי גם את פי אנשי איקרית וברﬠם צריך לשאול – – הם אינם רק חפצים דוממים שניתן להזיזם או לא להזיזם כרצוננו? מדוﬠ לא מתחילים האיסטרטגים הלאומיים לשכנﬠ אותנו בצידקת טﬠנותיהם קודם שהם אצים לשכנע את כל הﬠולם וחוששים יותר מכל מפני "מה יגידו הגויים"? אולי, מפני שמתכננים גדולים אינם ניזקקים לאנשים שבשבילם או שמטעמם הם מתכננים, וזה הכלל הגדול של התיכנון: בשביל האנשים, בלﬠדיהם.

3. "הדימוי הﬠצמי" שלנו שוב ושוב: איזה דימוי ﬠצמי. יהיה לישראל? “דימוי ﬠיקש, נוקשה ובלתי וותרני", או “דימוי מוסרי גמיש ונכון לתקן ﬠוולות", דימוי של "ספקות ﬠצמיים׳׳, דימוי של "נחישות רצון", וכו' וכו' – דימוי ודימוי – והיכן האנשים ﬠצמם ולא רק דימוייהם, וכי אין אנשים אלא רק דימויים יש, האם לא קודמת השאלה מה אנחנו עצמנו לפני השאלה איזה דימוי יש לנו? או, שמא זו הפילוסופיה של האיסטרטגיה הלאומית: כי אין אנשים ואין מצבים אלא יש רק דימויים, ואין בﬠולם שום "אני עצמי" אלא רק "דימוי ﬠצמי” בלבד?

ודאי שדימוי המחליף קיום נוח יותר למתכננים. מפני שבדימוי אפשר לשחק ולהתﬠלל בלי שהוא יצﬠק. ולא כן באנשים חיים שﬠושים להם דברים. וגם מפני שאת הדימוי ניתן לשנות לפי צרכי הקונה או המוכר, או "שער החליפין", והאיסטרטגיה. אבל, מה אהיה אני ﬠצמי כשאעשה ﬠװל, ומה אהיה אני ﬠצמי כשאנסה לתקן ﬠװל? ומה יהיה משקלי בﬠיני ﬠצמי ובﬠיני חברי, כשאעשה או לא אﬠשה ﬠוול או צדק, כשאﬠשה מעשה נכון או לא נכון?

וכי במה אנו ﬠוסקים כאן, בדיני נפשות חיות או במכירת דימויים מופשטים לייצוא? כי אם הכל רק דימוי שמא גּם האיּסטרטגיה הלאומית רק דימוי?

4. "עשיית צדק, ויצירת דימוי של ﬠשײת צדק".

כאן אני נעצר. מישהו מן הצדדים אינו מבין ﬠוד במה מדובר. האם אין כאן איזו התﬠלמות, או התכחשות יסודית, לאדם, לבני אדם, למﬠשי אדם, ליחסי אדם – והכל רק פוליטיקה, ומסﬠות מחוכמים בשחמט בינלאומי: אם אנחנו נזוז ככה – ישיבו הם ככה, ואם אנחנו נעשה ככה – יבינו הם ככה. הכל רווח אוֹ הפסד פוליטי. תושבי איקרית וברעם הם פוליטיקה, ישובו או לא ישובו לבתיהם זו פוליטיקה, ושואלים מי ירויח יותר בפוליטיקה ומי יפסיד יּותר וכלל לא אם ﬠשינו להם ﬠוול או לא ﬠשינו להם ﬠוול. לא אנשים חיים כאן לפנינו ﬠל כאבם וﬠל תקוותם אלא ספקולציות מבריקות בדימויים.

לא לחינם פותחות הטﬠנות בשאלה הבסיסית "האם כדאי”. לא ניפנה במקום הזה, כדי שלא להיחשד בסחיטה אמוציונליּת, אל הﬠבר היהודי הלא כל־כך רחוק, ואל שאלות שנשאלו מﬠצבי המדיניּות האסטרטגית כשהשתמשו שם כנגדי באותה מטבﬠ ﬠצמה: האם כדאי לנו, במקום האם צודק. (תיבת "לנו" אינה ניצמדת ל"צודק", רק ל"כדאי"), ואפילו לא ניפנה אל מעמדו של נפוליון ביפו, כששקל והחליט לרצוח את שבוייו הנכנﬠים באמתלא ש"לא כדאי" לו להתﬠסק בהם וכו' וכו' – מצבים ששואלים בהם "האם כדאי” במקום לשאול "האם צודק" יוצרים אקוסטיקה אלטרנטיבית שונה. מצבים שצפויה בהם השאלה "האם זה צודק" ומתקיימת בהם השאלה ה"אם כדאי לנו" קולם מרחיק לכת, ואף עושה אסטרטגיה לאומית אחרת, ואופי לאומי, ואכפת לאומי, וגאווה לאומית או קלון לאומי. ואילו הנוסחה הקלסית: מה טוב ליהודים, מה כדאי לישראל, חייבת לכלול בתוכה לא רק טוב בחינת כדאי אלא גם טוב בחינת צודק: מה צודק ליהודים לﬠשות, מה צודק לישראל להחליט, ומה צודק לאיסטרטגיה לﬠשות – וכל סגירה אחרת אינה סוגרת, אלא רק מﬠוותת, וﬠד חורבן פנימי.

אינני מנסה לשער מה תהא תגובתו האישית של פרופ' יחזקאל דרור כשבמקרה פרטי שלו בﬠנין גורלי בﬠיניו – יקבל תשובה של "לא־כדאי־לנו׳׳ במקום שהיה מצפה למידה של "אתה צודק" – ולאן יגיע כשכל "צודק" יימחק ובמקומו יבוא "לא כדאי". לא תוﬠיל כאן שום איסטרטגיה מזהירה וניתוחים מופשטים נכונים – אם האנשים שפונים אליהם יהיו רק דימויים, ואם ההחלטות שמחליטים ﬠליהן יהיו בלﬠדיהם.

שני עולמות כאן: אחד שהסﬠיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם כדאי לנו", ואחר שהסﬠיף הראשון לטיﬠוניו פותח בשאלה "האם זה צודק", לא צדק אבסולוטי בשמי השמיים, אלא אותו צדק עצמו שאני מחכה לו שייﬠשה כשﬠוסקים בי, ומין התיחסות כזו שאיתה העולם ﬠולם ובלעדיה אין העולם ﬠולם.

הפילוסופיה שמאחורי "האיסטרטגיה הלאומית" המלומדת והסטרילית שהוראינו לדﬠת בתרגיל הזה של "מדיניות בזעיר אנפין" היא מבהיּלה אם לא מבחילה. ִ

יזהר סמילנסקי,  דבר, 19.8.1977