הגירוש מחירבת חצאץ.

ב־12 במאי 1948, שלשה ימים לפני תום המנדט, פוצצה פלוגה ב', גדוד 53 של חטיבת גבעתי (לימים גדוד 152 של "מחוז השפלה", לימים חטיבה 11) את ג'סר איסדוד – הלא הוא גשר "עד הלום”. החבלה בגשר נועדה לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, שתתרחש ברגע שהשלטון הבריטי יתם.

יזהר היה הקמ”ן של אותו גדוד, השתתף בפעולה, וכתב עליה את הסיפור "המחסום האחרון" – מחסום שנבנה בלילה ההוא באותו מקום.

השורה "אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל־אביב הכל פתוח" חוזרת בסיפור 16 פעם, וחותמת כל פסקה בו. וגם כתוב שם "ועד שהבטון יתייבש יעברו לפחות שלשה ימים".

וכעבור שלשה ימים הוכרזה המדינה והצבא המצרי פלש ארצה. הפחד ממנו היה אמיתי וממשי – המצרים היו האיום המפחיד ביותר ב־48. הצבא המצרי השתלט, בין היתר, על כל רצועת החוף הדרומית של א”י (שעל פי החלטת האו”ם השתייכה למדינה הערבית), מרפיח ועד אשדוד – וביתר אותה בקו אשקלון חברון. הנגב נותק ממרכז הארץ.

ביולי 48, תוך איומים בסנקציות על שני הצדדים, כפתה מועצת הבטחון הפוגה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד סוף ספטמבר 48.

הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם גיבש טיוטת חוזה שלום שבו תמסור ישראל את הנגב כולו לידי המצרים.

בן גוריון היה האחרון שהיה יכול להסכים להצעה כזאת. הוא הטיל על יגאל אלון את התפקיד לגרש את הצבא המצרי מהארץ, וכך לסכל את מסירת הנגב לידי מצרים. ב־15 לאוקטובר פתח צה”ל ב"מבצע יואב" והדף את הצבא המצרי עד בית חנון. רוב האוכלוסיה הערבית הצטרף לצבא המצרי בנסיגתו, רגלית, והצטופף בבית חנון בתנאים מחרידים. לא כל הצבא המצרי נסוג: חלקו נותר במובלעת נצורה ליד קריית גת של היום, שנקראה "כיס פאלוג’ה". גם לא כל הפלשתינאים עזבו את בתיהם: בעיקר נשארו זקנים, חולים או אימהות לילדים קטנים – אנשים שלא יכלו ללכת.

יזהר היה אז קמ"ן חטיבת "מחוז השפלה" ותפקידו כלל התחקוּת אחר מסתננים, משני סוגים: אלו שניסו להבריח אספקה למצרים הנצורים ב"כיס"; ואלו שניסו לעזור לבני משפחתם, בין אם הם פליטים בבית חנון ובין אם הם חסרי ישע בביתם. אלו ואלו נשארו ללא מקורות מחיה, ובבית נשארו בעלי חיים, מטעים שדות וגינות מניבים.

חלק מהמסתננים לעזרת ה"כיס" היו הולכים בלילות וביום מוצאים מחסה בכפרים הנטושים, הריקים ברובם. יצחק רבין, סגנו של אלון והקמב"ץ שלו נתן הוראה ל"מחוז השפלה" לתפוש את המסתננים הללו ולגרשם.

קמב"ץ "מחוז השפלה" החמיר את הפקודה, לא ברור אם ביוזמתו או לפי הוראה מגבוה. יזהר, הקמ"ן, (“קציני מטה") היה בין המכותבים לפקודה שהפיץ ב־26 לנובמבר 1948.

IMG-20150107-WA0003
פקודת מבצע הגירוש. "לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף, להעלות לאוטובוסים" על החתום סרן יהודה בארי.

יזהר נלווה לכוח כקמ"ן ולפי עדותו שהה במקום זמן קצר. בהזדמנות אחרת אמר כי למחרת הפעולה שוחח עליה עם אנשיו ואת שהתרחש שמע מפיהם.

הסיפור "חרבת חזעה" נפתח באותה פקודת מבצע:

"אולם, אפשר, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד אִת זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת־המבצע'ּ' מספר כך־וכך, בכך־וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכוּנה סתמית ,,שונות”, היה אמוּר ע"פּ שורה וחצי, שאם־כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה'ּ', וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ושהִכל, עם זאּת, מתוּכן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של ,,מסתננים" ושל ,,גרעיני כנופיות“, ושל (וזה יופי של ביטוי) ,,שליחים במשׂימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש ,,לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין אותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ״כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטִעַנו היוצאים כשהושּם עליהם כל ה,,לשרוףלפוצץ-לאִׂסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.”

יזהר הצטיין בטביעת עין מהירה ורואה הכול, כמו "קים" של קיפלינג (מפעם לפעם היה מאמן אותי ב"קים" ללא הצלחה יתרה).

הכפר ברובו ריק:

"הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה וצועקת צעקות של שתיקה עלובה ורעה כאחת. […]. דממת שאִיה נטושה. […] הכפרים הריקים הללו.”

ואמנם המגורשים מהכפר שעליהם מדבר הסיפור הם נשים עם ילדים קטנים, זקנים ונכים בלבד – כי האחרים, קומץ, נמלטים מידי החילים ואינם בין המועלים על המשאיות.

20-48-jora1
הכפר ג'ורה, נובמבר 1948. מאלבומו של יזהר.

יזהר, שחצי שנה לפני כן עוד היה מורה לתנ"ך, ושידע את התנ"ך על פה, רואה את המתרחש ראיה כפולה: לא רק את האיוולת והעוול המתרחשים בפועל הוא רואה, אלא גם את ירמיהו היוצא עם עמו לגלות, ושומע את תוכחות הזעם של חבקוק: “הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי־ארץ לרשת משכנות לא־לו" וכו’ וכו’. לימים סיפר יזהר כי ימים אחדים קודם לכן ביקר בניצנים, אחרי שנסוג ממנה הצבא המצרי. באחד הבתים הריקים התגולל ספר תנ"ך, פתוח על ספר חבקוק.

המהפך המהיר שהתחולל בעם, בצבא, באותה חצי שנה – מקרבן למקרבן, לא נתן לו מנוחה. מיהודים לכשדים. כבר בספטמבר, עוד לפני מבצע יואב כתב יזהר את "השבוי" ובו ביטא את תסכולו מהתבהמות החייל היהודי. הסיפור התפרסם בסוף נובמבר 48, בעצם הימים שבהם נערך הגירוש מחירבת חזאז ובתי הכפר פוצצו, ויזהר הרגיש במהלכו כנביא דחוי שאין שומע לקולו.

במובן מסויים זה לא היה המצב: דווקא בעורף, במזכירות מפא"י, התקבל ה"שבוי" בחיוב – בין היתר כי שמעו בו קול שונה מהקולות שעלו אז ממפ"ם, המתחרה משמאל, בה בלטו אנשי ארץ ישראל השלמה והטרנספר.

עד כדי כך התקבל "השבוי" בחיוב שמפא"י, לפי הוראה מפורשת מבן־גוריון, העמידה את יזהר (בלי לבקש את הסכמתו) כמועמד במקום ריאלי ברשימתה לכנסת. יזהר התנגד אך שוכנע אחרי מו"מ, ואחרי שהובטח לו כי יהיה חייב לעבוד בכנסת רק שלשה ימים בשבוע, וביתר יוכל לכתוב.

יזהר נהיה ח"כ בסוף ינואר 49, אך שוחרר מן הצבא רק בסוף מאי 49. באותם ארבעה חודשים כתב את "חרבת חזעה". את הכתיבה סיים בחופשת השיחרור שלו.

את שני הסיפורים, "השבוי" ו"חרבת חזעה" החליט יזהר לפרסם ב"ספריית פועלים", הוצאת הספרים של מפ"ם. לכתבי היד צירף הקדמה, או הצעה להקדמה – שבסופו של דבר לא נכללה בספר. בהקדמה מפרט ומנמק יזהר את תכניותיו לכתיבה על מלחמת השחרור: קודם כל יכתוב על החושך, ורק אחרי כן יכתוב על האור.

לכשפורסם התקבל הסיפור בדרך כלל בחיוב, עד כדי כך שנכלל בתכנית הלימודים של משרד החינוך.

היו כמובן גם שוללים, ביניהם היתה חיה'לה (הלפרין) אז חברת קיבוץ חצרים ובילדותה תלמידה של יזהר ביבנאל. באתר של חצרים כתוב שיזהר בא לבקר את חיה'לה באפריל 48 ובעיקבות ביקור זה כתב את ספורו "העלאת המיכל". זו כמובן טעות כי הסיפור פורסם בנובמבר 1947… בין הטיוטות ל"חרבת חזעה" נמצאות ההקדמה לספר, ומכתב לחיה'לה.

שלושים שנה חלפו. קם דור שלא רק "לא זכר את יוסף" אלא אף התכחש לקיומו. רם לוי יצר סרט על פי הסיפור. הסרטתו החלה לפני המהפך בו עלה הימין לשלטון והסתיימה לאחר מכן. שר החינוך החדש ניסה למנוע את הקרנתו.

הסרט הוציא לא מעט אנשים מכליהם, ואז נזכרו בסיפור: הימין ראה בו הוצאת דיבה, שקר, סיפור דמיוני. השמאל ראה בו "יורים ובוכים" מתיפיף. אלה גם אלה לא הבחינו בין סיפור לבין פמפלט, בין ספרות לתעמולה, וסברו כי על סיפור טוב לסלף את המציאות כדי לתקנה.

אלמנט חשוב בסיפור, ובסיסי אצל יזהר, הוא המחאה והקינה על הרס נוף ארץ ישראל בה גדל, ושהערבים וכפריהם היו חלק מהותי ממנו.

תרומתו של יזהר לאותו פולמוס ניתנה במאמרו "בטרם אחריש" ומן הראוי לשוב ולקרוא בו.

18-48-ashkelon-2
יזהר ואנשיו במבצע יואב, מבואות אשקלון (מג'דל), סוף נובמבר 1948

 

70 ל'השבוי'

בראשית ספטמבר 1948 נכתב הסיפור "השבוי" – בכור הסיפורים השוברים שתיקה. על נסיבות היכתבו והתקבלותו אספר בפרקים הבאים.

*

מאמצע יולי 48 ועד אמצע אוקטובר 48 היתה הפוגה בלחימה בארץ, 'ההפוגה השניה', הפוגה שנכפתה על הצדדים הלוחמים תחת איום בסנקציות של מועצת הבטחון.

מיד אחרי שפלשו המצרים ארצה הם ביתרו אותה לשניים, וכך נמנעה אספקה מישובי הנגב ומכוחות צה"ל ששהו בו. האו"ם התיר להעביר אליהם אספקה, המצרים מנעו את העברתה  וכך הופרה ההפוגה מפעם לפעם על ידי נסיונות לפרוץ לנגב; בסופו של דבר התחדשו הקרבות בדרום במלואם ב־15 לאוקטובר – ב"מבצע יואב" שנועד להסיר את המצור ולהדוף את הצבא המצרי מעבר לגבול הבינלאומי.

החטיבות הקרביות שהשתתפו בהתכתשויות הללו היו יפת"ח־פלמ"ח, הנגב־פלמ"ח (“סרגי") וגבעתי. גם שריון, ח”א, תותחנים ואפילו חיל הים השתתפו. אליהם, מתחת לראדאר, הסתפחה חטיבת "מחוז השפלה", חטיבת קשישים (יחסית), שיועדה להיות חיל מצב – לא חטיבה מסתערת וכובשת.

יזהר היה הקמ"ן, קצין המודיעין החטיבתי של החטיבה הזו.

יזהר כתב ארבעה סיפורים המתרחשים כולם בחודשים המעטים הללו, וזירותיהם נמצאות בטווח קילומטרים אחדים זו מזו: ‘שיירה של חצות’ מתרחש ב 31 ליולי, דרומית לתלזיתא, ‘השבוי’ מתרחש באמצע אוגוסט דרומית מזרחית לתל זיתא, ‘ימי צקלג’ מתרחש בתחילת ספטמבר דרומית לתל זיתא (חרבת מאחז), ו’חרבת חזעה’, כעשרים ק"מ מערבה משם, (אל־מג'דל) ובסוף נובמבר. פרט לימי צקלג אלו סיפורים מהסוגה הנקראת כיום "אוטופרוזה" – דברים שהוו במחבר גופו, ומדווחים בדייקנות לפרטיהם.

לחיילי מחוז השפלה היו אוגוסט־ספטמבר 48 חודשים משעממים, חמים ומנוונים. חלקם שכן בקסרקטין (מחנה בילו, ליד צומת בילו של היום) וחלקם במשלטים לאורך קו החזית הצפוני עם המצרים. הקו הדרומי היה באחריות חטיבות הפלמ"ח.

האם תנאי השירות במשלט גרמו להתבהמות האזרחים־הקשישים־המגוייסים? “שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל"? ולכן "הבה נתעפש העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשוןונירה בכלבים משוטטים" (היריה בכלבים משוטטים, וההתעללות בחיות בכלל נתפסה תמיד אצל יזהר כשפל המדרגה, שלא תכופר.1) האזרחים המבוגרים המגויסים הם מכל שדרות החברה, כולל כאלה "שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשיקספירוכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתור צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול זעקה".

בנוף של קו החזית, בקיץ ההוא, שלטה הדורה. דורה היא תבואת קיץ ועונת קצירה היא אוגוסט. בחלקות אחדות, כתוב ב’השבוי’, היתה הדורה עדיין "מוריקה מצהבת"2 והעולם "מצולב גיאיות זהב של דורה". הרועה (שעליו נסוב הסיפור) ועדרו כבר חונים "בשלף הדורה" – כלומר בשדה דורה שנקצרה; חלק מהדורה לא נקצר כי טרם הגיעה שעתו, וחלק – כי זורעיו כבר היו רחוקים משדותיהם.

הסיפור מתחיל בגוף ראשון רבים מפי החיילים הפשוטים, העירוניים, המגוייסים הקשישים מ”מרחב השפלה” (“היינו לצחוק ולקלס – וכך גם אמר המם־מם שלנו, וטען שמלמדים־כמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא לקלקל כל דבר יפה וטובושבצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר, חיילים"3). יזהר היה קצין, במטה החטיבה, ולפיכך, לכאורה, לא השתתף אישית באירוע אלא שמע עליו מפי אחד או אחדים מהמשתתפים; יתכן שבעת תחקיר שלאחר מעשה. אבל באלבום התמונות הביתי של יזהר נשמרו תמונות השבוי שצולמו באירוע (“והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הגדול הזה”4.)

17-eder-hashavooi

הסלעים המופיעים בתמונה מעידים כי "הדבר" התרחש במערב מורדות הרי־חברון, בסביבות בית־ג'וברין כפי הנראה, אולי בקירבת דווימה (אמציה, כיום).

*

מפקד הסיור מחליט ללכוד רועה הנצפה מרחוק. הטעם היחיד לתפישתו הוא לא לחזור מהסיור בידיים ריקות; אמנם התרחשו מקרים טרגיים שאי שביית ערבים בהם נתקלה באקראי מחלקה שיצאה לקרב הסתיימו באסון – ויזהר ידע היטב מה הביא על יחיעם ויץ בן־דודו את סופו אך המקרה כאן שונה בתכלית.

באותו אלבום תמונות ישנה עוד תמונה שמצידה השני רשום "השבוי":

16-48-shavooi-1a

ובה נראים ארבעה קצינים, יזהר ביניהם (שני משמאל, מוסתר חלקית) צופים במשקפות במדרון שלפניהם. האם בחר יזהר, ב"אוטופרוזה" הזו, להנמיך את דרגת המשתתפים? גם המעבר התמוה בהמשך בו הופכים הסיירים לחוקרים מובן יותר אם הסיירים הם בעצם קציני המפקדה.

לאחר מעשה, ב־11 לספטמבר, כתב הקמ"ן יזהר "נוהג חקירת שבויים" והפיץ אותו בין יחידות החטיבה:

comb

 

11 ספטמבר 1948

חטיבת השפלה/ מג"ד 1.

חטיבת השפלה/ מג"ד 2.

לידיעת מפקדי הפלוגות והמשלטים.

הנדון: נוהג בשבויים.

1. שבויים הם הם אחד המקורות החשובים של ידיעות על האויב, כוונותיו וארגונו.

2. יש להקפיד על נוהג נכון בשבוי הנתפס בידינו.

3. אל תחקור את השבוי כל עיקר, אלא אם אתה לפני פעולה ושאלות מסויימות לך על פרטים טקטיים דחופים שעשויים להעמיד מפקד פעולה על התפתחות מיוחדת ודחופה בסביבתו.

4 . לחקירתו של שבוי קיים מוסד מיוחד ומוסמך. עליך להעביר את השבוי במהירות אל מרכז חקירת השבויים, או, במקרים מיוחדים ודחופים, הזמן את החוקר באמצעות המודיעין אליך למשלט.

5. כל זמן שהשבוי בידיך – אל תציק לו, אל תתידד איתו, אל תעניק לו סיגריות ואוכל ומצד שני אל תכה ואל תתעלל בו. כל מה שמוטל עליך לעשות הוא – למהר בהעברתו התקינה (מכוסה עיניים ובלווי מתאים) למרכז החקירה.

6. עד להודעה חדשה, מרכז חקירת השבויים – במשטרת רחובות. אם אין במשלט תחבורה, יש להזמינה במטה הגדוד באופן דחוף.

7. את השבוי ילווה מכתב, ובו: שם השבוי; מקום התפשו; הזמן; היחידה ששבתה אותו; חתימת מפקד היחידה (העתקה למודיעין).

8 .  כל סטיה מנוהג זה היא עברה שינקטו כלפיה צעדים משפטיים מתאימים. 9

. נא לאשר קבלת חוזר זה.

קצין מודיעין (על החתום: יזהר)

די ברור כי את ה"נוהג" הזה לא כתב איש צבא מקצועי, שהנוהל הזה אינו מסוגל לאכוף ציות, ושערכו המעשי זניח. אבל הדברים היו חשובים מאד לכותבם.

הנוהל נכתב ב 11 בספטמבר.  יזהר לא הסתפק בכתיבת ה"נוהג" – כתיבה זו היתה במסגרת תפקידו וחובתו המקצועית כקמ"ן.

לא היה די בכך. העוול שהתרחש מול עיניו ובהשתתפותו קומם אותו. אך לא רק זאת: האירוע הרעישו והפך את קרביו מסיבה נוספת, אישית: אי יכולתו לקבל החלטה, בפרט החלטה פורצת מסגרות. חולשתו זו המשיכה לרדוף אותו כל חייו. והוא ישב ועשה ממנו את מה שכן היה מסוגל (ומוכשר) לו: סיפור.

*

הרועה וצאנו מתחברים ליזהר לאבותיו הקדמונים מן התנ"ך שלמד והפנים בילדותו: “איבזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב"5 וחיבור זה גורם לידיעה ולהכרה שיש מישהו שצופה מלמעלה על מעשי החיילים: “ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת […] עד שפעם […] הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה אילמת, גבוהה, שועה אל הרבה יותר מזה.”6 המשלט בו שוכנת המחלקה ויושביו מזכיר לו רגע נוקב של חשיפה – מותו העלוב של אביו, וגוויתו הערומה, הדלה, השוכבת תחת הסדין בחדר הגדול במוסקוביץ' 14:

פתע נחשפו שוליהם, […] לפני לפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקנות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות.”7

סגל המשלט, הסיירים\קצינים מתחיל בחקירת השבוי ועובר כך על סעיפים 3, 4, 6 שבנוהל. השבוי מוסר כי כוח של 15 מצרים נמצאים בכפר ו"החוקרים" מנסים לאמת את המספר על ידי בעיטות בשבוי חסר הישע.

שכן רצונך בדברי אמת : הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אׁמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת שבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. וזה ברור שכך הוא. שאינו סבור כן – אל תתוַכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.”

יזהר לא רק שאינו מזדהה עם התנהגות החיילים, רעיו לנשק, היא מעוררת בו בחילה, וגם חוסר תוחלת – אין עם מי לדבר. “ ‘אתה שקרן!’ התווכח החוקר מיואש ‘בעינים שלך אני רואה שאתה משקר!’ ואיים באגרוף אל מול כיסוי העיניים.”

סוףסוף עושים השובים את מה שהיו צריכים לעשות מלכתחילה (אם בכלל הייתה סיבה לקחת את הרועה הנ"ל בשבי) ושולחים את השבוי למתקן לחקירת שבויים. כאן משתנה קול המספר ועובר מגוף ראשון רבים לגוף שני יחיד. קול המצפון דובר אל הזקיף שנשלח לשמור בדרך על השבוי. הדילמה שלו היא בין גרימת עוול לחף־מפשע לבין מעילה בתפקידו ולקיחת החוק בידיו.

אתה יפהנפש. תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך תצלול בים של מחשבות, הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך –, תשפוך על עולם ומלואו: העולם המכוער, הגס. עשה. עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם"

וגוף ראשון יחיד מצטדק:

אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד זה. הייתי עושה – לולאּ חששתי, איני יודע מפני מה. לו, לפחות, היינו לבד כאן. זה כבר פועם בי בתאווה שהנה היא בידי, ואיני יכול. איני יכול להתחיל. למעלה מכוחיכשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, ולהוכיח, להתחיל להצטדק – איני יכול. מה לעשות?”

מעניין שהדחף לשחרר את השבוי מתעורר בו לא כשהוא חושב על השבוי אלא על אשת־השבוי: “כשאשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב, מסוער כמוץ, לטמיון, ממתינה כשהּלב נשרף – ואינך בבית, לחכות, בדמעות, לחכות באגרופים, לחכות בהכנעה, לחכות במחאה, לחכות בתפילה…”

בחשבון אחרון הזקיף אינו יכול לשחרר את השבוי בגלל אי־היכולת שלו לעמוד בעימות עם החברה לה הוא משתייך. בחשבון אחרון הוא בשר מבשרה וכשהיא עושה עוול הוא שותף לו. הוא לא קורץ מהחומר של סרבני הפקודה, סרבני השירות בשטחים, סרבני הפצצת שכני המחבלים, והוא יודע זאת.

*

קול בודד ויחיד בשנת 1948.

איך ומתי התפרסם הסיפור, באיזו במה וכיצד התקבל – בפרק הבא.

הערות :

1על ערש מותו פנה דן בןאמוץ אל יזהר בבקשת מחילה על שהתעלל בכלבה בבןשמן. יזהר סירב למחול לו.

2השבוי" מתוך סיפור חירבת חיזעה , ספריית פועלים, ספרי משלט, מרחביה, 1949 ע"מ 93.

3ע"מ 96. יזהר ראה ב"מלמד" יצור עלוב, גבר לא גברי, והיה רדוף תמיד מהידיעה כי ההוראה היא המקצוע היחיד ממנו הוא יכול להתפרנס. וראו "אברמוביץ’ הזקן".

4ע"מ 100

5ע"מ 93

6ע"מ 98

7ע"מ 99. גם מחנה המפקדה בגדרה מתואר ב'שיירה של חצות' כמקום מבחיל (עמ. 87 – 89): “לעזאזל אותו מחנהשנאה ובחילה ושיממון.”

biv

על שיירה של חצות.

"שועלי שמשון" היתה הסיירת של חטיבת גבעתי, וההיפך מ"מחוקה מרוב ענווה". לא רק שלוחמיה הצעירים היו יפים ואמיצים, אלא גם מהוללים: מהם כדורגלנים נודעים ברבים, אנשי מכבי ת"א והליגה העליונה ששמם נישא בפי כל. אחד השועלים, אורי אבנרי, היה עיתונאי פעיל שפרסם בזמן אמת, שבוע שבוע, פרקים מיומנו בעיתון הערב ‘יום־יום’ מיסודו של ה"הארץ".

בלורית ומשקפי אבק: אורי אבנרי, שועל שמשון

חטיבת גבעתי אף הגדילה לעשות, ובספטמבר 48, בין קרב לקרב, התפנתה לערוך מצעד במושבה רחובות, מושבתם המשותפת של אנשי "מחוז השפלה" ו”גבעתי”. עיקר שדרת המסע היו הג’יפים של שועלי שמשון. על בימת הכבוד ניצבו דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, ויעקב דורי, הרמטכ"ל (חודש לאחר מכן פירקו הנ"ל את הפלמ"ח). לאירוע מעין זה לא זכתה אף יחידה מיחידות צה"ל באותה מלחמה.

מצעד גבעתי ברחובות, ספטמבר 1948. שועלי שמשון בשדרת מסע. האקליפטוסים נמצאים שם עד היום, פינת ויצמן הרצל.

*

בשנת 1992, כשקיבל יזהר את פרס ביאליק על "ימי צקלג" (34 שנה לאחר יציאתו לאור), אמר את הדברים הבאים, במסיבה שערכו לכבודו חבריו: "בסוף קיץ 48 התחילה בדרום הְתכוננות כלליֹת לקראת "מבצע יואב" שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור. לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושיִגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפִׂוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חִטיבִת הפלמ"ח "יפתחִ" שהיתה פרושה דִרומה לפלוג'ה (היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע־עזה, בכוח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.

כִצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של "חטיבת יפתח"ִ וקצין המודיעין שִל "חטיבת השפלה", כִדי לסקִור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.

וכך מצא עצמו לילה חשך 1 אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א', מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב"חטיבת יפתח" המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל'שדה אבק' שעל יד קיבוץ רוחמה.”

ys-49-gdera-1
סרן יזהר סמילנסקי, קמ"ן מחוז השפלה, דצמבר 1948

ואכן, בעירי המיליטריסטית רמת־גן, יש שכונה שרחובותיה נקראים בשמות חטיבות צה"ל במלחמת השחרור – שמות כל החטיבות עד אחת – פרט ל"מחוז השפלה". אין רחוב "מחוז השפלה", ושמה באמת מחוק, וכפי שנראה להלן מחיקה זו נוגעת בשורשי הסיפורים שלהלן.

*

קודם ל"מבצע יואב" נערכו נסיונות אחדים לפריצת המצור, ואחד מהם היה מבצע "גי"ס 2” שנערך בליל ה־31 ביולי 1948. ביצועו הוטל על "מחוז השפלה" – שהוגדרה כ־“חיל מצב (חי"ם)”, חטיבת חי"ר של הקו השני. חטיבה זו הורכבה מאנשים מבוגרים יחסית, נשואים עם ילדים, מבני מושבות הדרום של אז – ראשל"צ, נס־ציונה, רחובות, גדרה ועוד. יזהר היה קצין המודיעין שלה, והמבצע הזה היה הפעולה הקרבית ביותר בה השתתף במלחמת השחרור. האחריות על הצלחת המבצע היתה במידה רבה מוטלת עליו.

הרקע הכללי מתומצת בויקיפדיה 2:

"הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך פאלוג'ה (כיום קריית גת), להר חברון. אגב כך, ניתקה זרוע זו את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומה. פריצת הדרך לנגב הפכה, עקב ניתוק זה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. […] המערך המצרי, אשר חסם את הדרך לנגב, נעדר עומק, ודבר זה עורר את התקווה, כי ניתן יהיה לפרוץ דרכו. האו"ם הכיר בזכותה של ישראל לשלוח שיירות אספקה לנגב, והדבר נתן לצה"ל עילה לתקוף, אם וכאשר יעלה הצורך.”

הנסיון הראשון לפריצת המצור נערך ב־28 ליולי 1948 על ידי קרביים צעירים מ"גבעתי" ו"יפתח" שניסו לכבוש את פאלוג’ה ועיראק אל מנשיה (קריית גת של היום) מידי המצרים. הנסיון נכשל ועלה בהרוגים ופצועים. שלושה לילות אחר־כך נערך הנסיון השני: מבצע גי"ס 2 בו לא ניסה צה"ל לתפוס שטח, והסתפק בהעברת שיירת משאיות אספקה. במבצע השתתפו כוחות מארבע יחידות: חטיבת מחוז השפלה שהיתה אחראית על אירגון השיירה והאספקה, איתור נתיב הנסיעה והובלתה; יחידת הג’יפים שועלי שמשון מחטיבת גבעתי, שהצטרפה לשיירת המשאיות כאבטחה, ופלוגת רגלים מחטיבת יפת"ח־פלמ"ח שהתפרשה על הגבעות סביב כאבטחה נוספת. גיזרת הכוחות הללו השתרעה עד הכביש (כביש 35 של היום); מעברו קיבלה את פני השיירה יחידת "חיות הנגב" של חטיבת הנגב וליוותה אותה עד רוחמה.

mapa
מפת הגזרה: נתיב השיירה מסומן בקו עבה. הקטע באחריות מחוז השפלה ושועלי שמשון: מתל זיתא ועד הכביש.

הקטע הבעייתי בנתיב השיירה היה קטע בן כ־2 ק"מ בין תל זיתא והכביש. שטח שעיקרו שדות דורה, חלקו גבעות לא מעובדות וחוצה אותו וואדי; קטע דרך ללא דרך סלולה או כבושה. צריך היה לאתר בו מעבר שיתאים למגבלותיהן של משאיות כבדות מאותם ימים, מודל 47 ומטה, ולסמנו היטב כך שהנהגים יוכלו להבחין בו גם בחשכה, כשהם נוהגים ללא אורות.

משימה זו הוטלה על הקמ"ן יזהר וצוותו שכלל קבלן בנין, נהג אגד, וצלם רחובותי. צורה להם:

ys-48-mod-2
מימין לשמאל: יזהר, מוישלה הקבלן (מפה בידו), חיימקה הנהג, ובן־צבי הצלם – אנשי המודיעין.
שועלי שמשון בכל הדרם

*

לאחר המלחמה, בזה אחר זה, פרסמו גם יזהר וגם אבנרי את גרסתם לאירועי השיירה. פרק "בשדות פלשת" העוסק בשיירה נושא את התאריך 5 לאוגוסט 1948, כלומר חמישה ימים לאחר האירוע. “שיירה של חצות" 3 של יזהר נכתב בנובמבר 1949.

שני הספרים עוסקים באותו אירוע ולכאורה קיימים ביניהם כל ההבדלים שבעולם, פרט לאחד: אין ביניהם מחלוקת על העובדות. להיפך, ולהתמיה: הם מסכימים ביניהם על פרטי הפרטים.

1
שוטרים צבאיים. בשני הסיפורים מובעת תמיהה על המצאם בשטח.

ספרו של אבנרי כתוב בשפת דיבור פשוטה, במשפטים קצרים וקונקרטיים: הוא קורא למקומות ולאנשים בשמם הפרטי ובשם משפחתם. הספר הפך לרב־מכר והודפס בעשר מהדורות – כנראה ללא תקדים עד אז. הקהל קיבלו כספר פטריוטי המהלל גבורת הלוחמים.

הספר של יזהר כתוב בשפה שירית, במשפטים ארוכים מאד, רוויי מילים נדירות ויחידאיות, ובהתחמקות עקבית מן הקונקרטי: לא שמות מקומות כהוויתם, לא שמות אנשים ויחידות כהוויתם (או שמות פרטיים\כינויים או שמות משפחה בלבד ולעולם ללא ציון דרגה או תפקיד), ללא ציון תאריך – ולמרות זאת בצמידות מוחלטת לאירוע ההיסטורי דקה אחרי דקה. הספר זיכה את מחברו ב"פרס ברנר" ובשורה ארוכה של מאמרי ביקורת במוספים הספרותיים, חלקם משבחים, וחלקם מגנים את השפה הקשה ואת "הצחיחות הארוטית". אפילו משה סמילנסקי, הדוד משה, שהתפעל מאד מ"חרבת חזעה" של יזהר (וגם מ"הצד השני של המטבע" של אבנרי) אמר לתקווה ווינשטוק מ"מעריב" שיזהר כבר אבוד, ולא יוכל יותר לכתוב בשפת בני־אדם, ואפילו הוא, המכיר כל ס"מ מהשטח המתואר בספר התקשה להבין במה מדובר.

סרטי הטבע טורחים להראות לנו, באותות ובמופתים, יום אחרי יום, את מאבקם חסר הפשרות והבלתי נלאה של הזכרים, ועד מוות לעיתים, זה כנגד זה – על "ליבן" של הנקבות. וכמו הזנב המרהיב לטווס, כן הגבורה לאביר – לפי "עקרון ההכבדה" של אמוץ זהבי. וכך, בתוך המלחמה הגדולה על גורל העם, התלוי בגורל הנגב, התלוי בגורל השיירה – רוחשת בלב החיילים השאלה איזו יחידה תזכה בתהילה ותקטוף את פירותיה.

פלמ"ח־יפתח, שאיבטח את הגבעות – נשאר מחוץ לתחרות: בדיעבד היתה נוכחותו מיותרת. “חיות הנגב" יקבלו את השיירה לרשותם לאחר שתצא מאזור הסכנה. גם בכך אין תהילה. וכך נותרה ההתמודדות בין "שועלי שמשון" הצעירים המתפקעים מרוב הורמונים ויח"ץ, והתרחים ממחוז השפלה, המחוקים מרוב ענווה.

אורי אבנרי ושלום כהן – לוחמי "שועלי שמשון"
ys-48-mod-1
מפקדת "מחוז השפלה" נערכת להעברת השיירה. יזהר במרכז, חבוש ב"היטל-מאכער"

סיפורו של אבנרי נפתח בקבלת הפקודה להצטרף לשיירה על מנת לאבטח אותה, ובתגובותו המיידית לכך:

"משום מה אני נזכר בשיר ישן של אלתרמן, על צעירה בעלת־צמות בצריף, אי שם בנגב, שהיא המכריעה את עתיד הארץ. אם נכנס הלילה לקרב ולא נוכל לחזור באותה דרך נישאר זמן מה בנגב. יתכן ונראה את הצעירה בעלת הצמות.”

יש פרס לגיבורים, פרס בצפון ופרס בדרום. ולאבנרי, עם הכדורגלנים והכדורסלנים, איש הסיירת ו"הי הג’יפ" אין ספק שבעלת הצמות תקבל אותו בחדווה.

d&k.png
כדורגלן ודוגמנית

הוא מאשש קביעה זו כשהוא מספר על המכתב שהגיע לידיו באותו רגע עצמו: “היכן יש אור? בג’יפ שלי דולקת מנורה אדומה זעירה של מכשיר האלחוט. מסביבו מצטופפים האלחוטאים. אני פותח את המכתב ומנסה לקרוא – אות אחרי אות, מילה אחרי מילה […] דרישת שלום מידידה, שלא ראיתיה לפחות חצי שנה, והמזמינה אותי לבקרה.“

אבל הקמ"ן יזהר מגלה את “הצעירה מהנגב” ראשון, בחפ"ק, ומיד:

"אתה מרגיש איך לבך מתמלא. אתה מרגיש איך שטף גואה בו. איך מתעצמת בו התשוקה הסתומה להיות חפשי ולצאת ולבוא ולהגיע אל אותה אלחוטאית אלמונית, ומתפרשת תשוקה לבוא ולומר לה, בלי הקדמות ובלי פניות, דברי חיבה רבים, לחזר אחריה בהתמכרות, בליטופים וחבוקים ונשיקות. לפנק אותה [… ומכל המלחמה] נותרים רק אתה והיא. ורק אתה והיא, ורק אתה והיא.“

אבל תכף מתעורר חשש בליבו: “ואם לא תשעה אליך כלל? ואם תתאונן שאינך אלא שוטהׂ ללא רחם, ואשרי מי שנמלט מכפיפוּתך, ואפשר גם שתרגז על תרנגוליותך המתרברבת ועל נדנודיך ללא נימוס" כי ככה זה כשאתה בחטיבה מחוקה מרוב צניעות. ליבך מתמלא חשש.

האלחוטאית הזו, דלי, היא אטרקציה גדולה לכל הזכרים שמסביב. אבנרי מציין: “האלחוטאים […] מנסים את המכשיר, מנסים אותו שנית, מקשקשים עם הבחורה בבסיס.” הם לא יודעים שהיא בחפ"ק, עשרות מטרים בודדים מחניון הג’יפים שלהם. לקצין יזהר יתרון עליהם: הוא שייך לחפ"ק, והסתובבותו סביבה לגיטימית. הוא מחפש דרך להתחיל איתה והנה הזדמנות: “”למי גפרור?” אמרה ממקומה. ”הנה, יש”. קפץ צביילה אליה בקופסא פתוחה ובלב הומה, […] ”באת אִתם?” השיחה הבחורה, כגמול על טרחתו, והשיבה עשן והחוותה באור הסיגריה לעבר מעגל הבדיחות. ”לא, אני עובד עם רובינשטיין” אמר לה צביילה, ושאף עשן.“ (רובינשטיין הוא מפקד המבצע, וה”הם”, השועלים, הם חיילים פשוטים) – ”תיכף אשאל את רובינשטיין.” [הוא מדגיש] מצצו עשן. (האם הם כבר חברים?)”

אבנרי מתאר כך את חניית השועלים בשטח הכינוס:

"הג’יפים יורדים מן הדרך ומסתדרים בשורה בשטח, לפי מקומם בשיירה.

אנחנו יורדים מן המכונות, כאילו מעצמו מסתדר כעין מעגל ליד אחד הג’יפים. תהילה אנחנו לוחשים, אח”כ אנחנו מדברים, ופתאום פורצת השירה – שירה צעקנית במקצת, שירה ללא הרמוניה. לראשונה השירים הישנים מראשית המלחמה, אך לאט לאט הם מפנים מקום לשירים חדשים רומבה מקסיקנית, טאנגו צרפתי, פזמון־חיילים גרמני, שצליליו מוזרים בפי הצברים האלה. אני מסתכל בפנים. הנראים במטושטש מבעד לחשכה. הם דומים לחבורה של שודדי־ים, פרועים, חבושים כובעים משונים ומעוכים או מטפחות צבעוניות. הם יודעים שבעוד דקות מספר יצאו לפעולה אשר יש לה כל הסיכויים להיכשל, וכי אם תיכשל לא תהיה אפשרות של נסיגה מהירה. אך הם בוטחים בעצמם, בטחון יהיר במקצת של יחידה שזכתה לשם ולפרסומת, והם בוטחים איש ברעהו. הם יודעים, גם בלי שיהיה צורך לדבר על כך, שכל אחד ימלא את תפקידו בשלמותו, שאיש לא יאבד את השליטה על עצמו בשעת הדחק, שלעולם לא ישאר בפלוגה הזאת חבר פצוע בשדה. הם יודעים זאת מתוך הנסיון הקרבי בו נוסה כל אחד ואחד מהם.

רגעים יפים הם אלה, מן הרגעים היפים בחיים אשר אינם נשכחים, אף כי אין בהם כל פעולה או מעשה, אלא אך מצב־רוח חולף הנחרת בלב. מרחפים באויר גלים מסתוריים של אהבה, של רעות; הצנעה עצמית של אנשים שהם גאוותנים מטבעם, והנצמדים זה אל זה בצל הקרב: קומץ של אנשים במרחב הגדול, השקט, החשוך.”

הקלישאות המקובלות "כל אחד ימלא את תפקידו בשלמותו”, "לעולם לא ישאר בפלוגה הזאת חבר פצוע בשדה" “גלים מסתוריים של אהבה, של רעות" מחזקות את התביעה למעמד הגיבור וזכויותיו.

אבל בעיני צביילה־יזהר נראים הדברים אחרת לגמרי. מבחינתו הגיעו מתחרים מסוכנים, ודווקא ברגע שהוא מגבש לעצמו את איסטרטגיית החיזור אחרי דלי:

" טוב, אילו ידעתי משהו מיוחד, דבר חשוב באמת, […] והייתי יודע לספר לה, כובש תשומת לבה וקשבה, ומבטיח אל אותו דבר גדול ומיוחד וחשוב ומעניין, והייתי בא ומספר לה, מעשי, עניני, כמעט עסקי, בלי תיאטרון רגשות, בלי שום דבר אישי, בלי השתפכויות, בלי כלום – אבל לב נקנה ונפש ניצודת, אין על מה להתחרט, אין במה להתביישלא, איני יודע את נפשי. הו, שמה – מי הג'יפים החולפים הללו? מקלעיים לאחד, מכשירי אלחוט מאווששים ועינם דולקת אדומה או ירוקה, כפיות לבנות ורוח של מאורעות רוגשים – מיד זה נופח רוח במפרשים, […] [ו]יורד מטח האבק הנזרה מנה אחת אפיים, […], ומזכיר, לפי דרכו, כי מכבר לא שעית אליו, כאילו תם ולא היה"

הופעת המתחרים נוטלת ממנו את הפוקוס והוא "נמלט אל תוך השדה שמעבר לשובל גועש ומחניק לופף זה”, כולו איבה מרירה: "וכאן בשדה התפזרו כל הג'יפים הללו וזעו נעו כה וכה במהירות שחצנית עד שנרגעו, כבו את המנועים והדמימו. מיד פרצו קולּות אדם, קולות צעירים, והיו יורדים ואומרים מילים גדולות, ומשתעלים ושורקים ומשיחים איש עם רעהו שבג'יפ השביעי מעבר מזה, והיה ניכר וידוע כי הם האנּשים העזים, שעל גברותם ועל גבורת ג'יפיהם תפארּתם, ועל עלילותיהם הנוראות, ועל חרבנם על פני כל העולם שלכם, ועל היותם מלח הארץ וצבי תפארתה, כאן לפניך כל החבּוּבּים הגדולים והנוראים, כאן – אותם שפרצו שמה ואותם שהבקיעו שמה, ואלה שטסו בלילות, ואלה שדהרו בימים ואלה שהצילו מצבים ברגעים אחרונים, ואלה שזיו מראיהם נורא־הוד, איומי שפם ובריאי בלוריות וזקנים, אוכלי אדם, ציידי נשים, מרגיזי הארץ – אשר איש איִש בהם תמונת אמא שלו – בכיס־חיקו אלא שבוש הוא מהציץ בה לפני חבריו, וכן בּוש שאין לו תחתיהׂ תמונת בחורה מקסימה והורגת, לפי שעדיין לא היתה לו בחורה. (לקחו אותם לפני שנה וחצי ל,שלשה ימים" מביתם ומּבית־ספרם). ואחר כך פצו פיהם אנשי ג'יפ אחד ופצחו בשיר, התקנא בהם הג'יפ האחר ופתח בשיר אחר כדי להרגיז, יצאו צעקות ויצאו וויכוחים ויצאו צחוקים גדולים עם שיעולים של צינה (אמא היתה משכיבה כבר במיטה!), ואוּדי סיגריות, ככוכבים לרוב, התהלכו סביב, ועוד מעט השתלט שיר זמר אחד על פי כל, ושרו אותו בהנאה ובהדגשה של שיר חדש שלמדנוהו זה מקרוב. וחזרו ושנו אותו וגם שילשו. ואחרי זה רצו לשיר עוד אבל לא נמצא מיד שיר טוב. ולפיכך שרו בינתיים שיר עצוב, ואחריו עוד שיר עצוב של בינתיים. ונתפרעו בו הקולות ונהרס השיר, וביקשו ממישהו, אבי, שיקח את הענינים בידיו, ואותו שהוא אבי, אמר או־קיי ופתח אז בשיר הלז המתוזז שאין לו פשר שנדבק בימים אלה אל פי כל ללא הושיע […]”

אותם פרטי מציאות, זהים להפליא, כולל סדר השירים, יוצרים שני סיפורים שונים בתכלית, כאילו באו לאשר את דברי יזהר כי סיפורים אינם מייצגים את המציאות אלא עושים משהו מחומריה.

לעומת אנשי הסיירת המרוצים מאד מעצמם ומשוכנעים בעליונותם מפעפעים באיש חטיבת השפלה רגשי נחיתות שאיתם אינו פוסק מלהאבק:

"אנשים טובים, דיבר צביילה עם עצמו, אמנם חי"מ, אבל טובים.” הוא אומר על חייליו, ומוצא אז קו זכות לעצמו: “להם זה שבעתיים חושך, הכל זר ומרוחק, אלא שסומכים עליך, שהרי מישהו צריך שידע משהו במקום הזה.” הוא הרי הקמ"ן שגילה את הדרך הזאת. ויש לו עוד משהו חשוב להגיד לזכותו: “בעצם לא איכפת להם ולא נוגע אל לבם המקום הזה: לא האדמה ולא הגבעות ולא השדות. סתם מקום פלוני שעוברים בו, אשר אפשר שיקרה להם בו כלום ואפׂשר שלא יקרה. סתם שטח לא־חשוב כשלעצמו. כל מה שיזכרו מן הלילה לא יכלול כלום מחוץ ל,,פעם כּשהעברנו שיירה”. והרי אלה שדות כל־כך אחרים, מיוחדים.”

גבר שבגברים הוא גם נהג שבנהגים. מי נהג יותר טוב – נהג אגד קשיש הנוהג במשאית, או נהג ג’יפ צעיר מהשועלים?

q22

כותב אבנרי:

"השיירה נעצרת. התחילו הצרות עם הנהגים. שתי מכוניות נתקעו בוואדי תלול. […] הדאד, מטובי הנהגים שלנו, ניגש למכונית, מגרש את הנהג ומנסה להפעילה. לשוא.”

יזהר רואה אחרת לגמרי את הדברים:

" ומׁי עתה? אהלן. הּנה הם בחורי הג'יפים של ההבטחה האּחורית. הם הבחורים הׂהכיהכי, הם הבחורים בגוש, אשר כל הׁמדרון הזה והמעבר הזה אינו להם אלא שעשִוע של כלום, נסעו רוטנים חצאי נזיפות על ההתמהמהות הזו, ומסתבר, שעליהם עוד להגיע וגם לחזור, וכן גם הובטח להם למחר חופש ונסיעה הביתה – ולא יוותרו על זה בשל שום שיירה שבעולם, ואין זה עסקם אם חפרו ומצאו בשביל שיירה כזאת נהגים עם שתי ידיים שמאליּות: ירדו גלשו בנחת, וסיגריות הבהבו, (אסור-לעשן – זה בשביל ההם, הלא-כלומאים שבשיירה), ויוחסניות בטוחה בזכויותיה, נטלו מרחק של כבוד, בינם לבין השיירה, תריס בפני האבק ובפני התערבות בפחותים, ופרשו והרחיקו הפליגו לחושך. ונשתייר אחריהם טרטור פּוּחת, ושיירי אבק מידלדלים, ועוד רגע ואתה נשאר כאן כלאחר תום הנשף.”

יזהר אפילו טורח להסביר מדוע נתקעה המשאית, בלי קשר לכישורי הנהג: “מסתבר שהתעקם שם אצלו איזה ציר". בשני הסיפורים מפורט מה פרקו מהמשאית התקועה אל הג’יפים ומה השאירו – ויש הלימה בין התיאורים. אצל אבנרי כתוב "מנועים שאני סחבתי" ואצל יזהר "מנועים למשאבות־מים".

מנקודת מבטו של אבנרי החזרה הבהולה לצפון, לחופשה, נראית כמעשה גבורה דווקא:

"אם לא נחזור מיד, לא נוכל בכלל לחזור באותה דרך. נצטרך לבקש דרך אחרת מבעד לקווי המצרים. מי יודע כמה זמן נצטרך לרבוץ בנגב? ובינתיים יעלם לו החופש שלנו. […] אני טוען בתוקף לחזרה מידית. יהיה זה מעשה נועז, אך דווקא משום כך יש לו כל הסיכויים להצליח. דעה זו מתקבלת. […] איננו מהססים עוד. עתה כל שניה עלולה להכריע. אנו נוסעים.”

והנהג שנזרק מהקבינה שלו? נהג המשאית הוותיק? דווקא אליו מרגיש יזהר קרבה מיוחדת:

"ואותו נהג הצית סיגריה, ושהה רגע מכבות את הגפרור, […] וראית לפניך באור החולף איש אחד במעיל עור מהוה וגב כפוף ופנים חרושות וצנוף כובע־גרב, נהג של קרון־משא שיש כמוהו אלפים, עם אשה ובנים, וחצר ובית, וצרות ושטרות ודאגות, […] והשתעל עוד פעם "זה לא כל כך” אמר בקולו המנוזל, וטיפס ועלה אל מקומו והוסיף ככה: "זוזו־’צידה, ואני א’בור” ומפורטים להלן כישורי הנהג במשאית של אותם ימים, עם ההגה הקשה, וגאז הביניים, והזינוק בעליה " ,,אתה אייזן – צעק צביילה אחריו – מאה אחוז אתה!” “

אלה גיבוריו האמיתיים של יזהר, שעל כבודם האבוד הוא יוצא להגן: מבוגרים, לא צברים, רחוקים מתהילה וזוהר (קדמו להם מגיני חולדה בסיפור "החורשה אשר בגבעה", צוות הקידוח ב"בפאתי נגב" וזלמן איש יבנאל בסיפור "משעולים בשדות"). לא פלא שבאותו רגע עצמו נזכר יזהר באביו, החלוץ הזקן, ובעלבונו "להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן שַוא תהום הרוח בתריסים. עד כמה חלפו ימיו, בטרם הגעת אליו ואל תוגת חיוכו מחופה השפם. פתע נשבר לבו…”

אורי אבנרי מקפיד להגדיר בסיפורו את שועליו כצברים: את פרדי רגנשטרייף, אלברט מנדלר, אריה שפקיוסלה מרימוביץ’, ואותו עצמו שנולד כהלמוט אוסטרמן ועלה ארצה בן 11. אי־הדיוק הזה צורם, מעורר חשד ואי נוחות. מדוע הוא נזקק לו?

הנהגים הקשישים, הלא צברים, הם קבוצת ההתיחסות של יזהר, הם קבוצת ההזדהות שלו והשיירה שלהם היא השיירה שלו: “מכונית אחר מכונית, כבדות וחורקות היו סובבות ויורדות. מכונות עצומות. אכן, אינן הגדולות ביותר שראית אי־פעם, אף לא המרהיבות ביותר שאפשר למצוא, אלא סתם מכונות־משא יהודיות רגילות, אבל הן, אף־על־פי־כן, עצומות, ברדתן פה ככה, עצומות ואדירות, האם משום שהן השיירה שלנו? הו, לבך גאה בשיירה שלך!”

Mack-NR
מק דיזל צבאי, רכב תובלה אופייני של התקופה. בתמונה שלמעלה הוא משופץ ומשוחזר, אך בני סוגו שהשתתפו בשיירה היו מעודפי מלחמת העולם ומרופטים למדי.

לא, לא "השיירה והפלאי" – הוא בשר מבשרם (וחס וחלילה לא “דור הפלמ”ח”).

ולמרות כל ההבדלים יש משהו משותף במילות הסיכום של שני הסיפורים. כותב אבנרי: “בהתקרבנו לגת רואים אנחנו את הג’יפ של המ. פ. ממתין לנו. יודעים אנחנו את אשר הוא מרגיש ברגע זה – מעט גאווה והרבה שמחה של שפלוגתנו חזרה ללא אבדות. […] . קיבלתי חופשה של 24 שעות כדי להודיע לקרוביו של יוחנן זילברמן על מותו.”

ויזהר כותב: “עכשיו הדרך הזאת שפילסנו הלילה נגמרה. הסדק האחרון נסתם. מלחמה תהיה. אין מפלט. תמימות היתה לחשוב ששיירות יושיעו לנו. שיירות הן מעשה נאה, ומלחמה מאוד לא שְפָךדָמית, אך שיירות אינן הדבר. שיירות אינן קונות מרחב, אין הן דרור, אין בהן שלום. נצטרך עוד למות ולמות אמא.” ונזכר "בגופה מיטלטלת באלונקה ספוגת־דם בתוך קרון גדול, זה מתנדנד על מהמורות הדרך ואף זה שבתוכה מתנדנד אבל אין לו עוד דרך.” ומסיים כך: “הו, הטה אוזן בן־אדם אל הגבעות האלה והצץ אל אותן פאתי־שמיים […] – אם אין נעירות חמור של שלום עולות ובאות? והבה נחוש לבוא אל זו דלי הנפלאה שלנו.”

ניווט בפוסטים

1 ראש השנה תש"ט, מולד הלבנה וגם יום ההולדת ה33 של יזהר.

3   "שיירה של חצות" ונסיבות הכתבו מתוארים בפרוטרוט בספרה של ניצה בן־ארי "ס. יזהר, סיפור חיים חלק ב’ " בעמודים 180 181, ו־226 עד 236,