כל־כך הרבה מתפתלים לפרש למה באמת התכוון מחמוד דרוויש, כשדבריו ברורים ללא טעות: זו לא אדמתכם. צאו מכאן. הכל שלנו. והכל יוחזר לנו.
המסר לא חדש. גם לא חריג. רבים, ואולי כל הערבים, כולם חושבים כמוהו. וגם רבים רבים מן הצד שלנו חושבים במלים כאלה: הכל שלנו. רק שלנו. רק אנחנו. מאה אחוז. ואין מה לדבר. נסה לגרד קצת גם את ”המתונים” ויקרקר אליך מיד העורב: ערבים החוצה, או יהודים החוצה.
בין שני יריבים כאלה אין שום גשר, אין דיבור. אין פשרה. אין עתיד. וכל מה שנשאר הוא רק כוח המחץ: המנצח יישאר והמנוצח יזרק.
מה יכול לגשר בין חלומות הפוכים? שום דבר.
אלא רק מחצית העם היהודי, ורק קולות, עדיין מעטים מדי, מצד העם הפלשתינאי – אם יחליטו לנסות להחליף את הלשון המיתולוגית הרצחנית, בלשון התבונה האנושית, מאמינים כי על־ידי פשרה ועל־ידי ויתורים הדדיים – ניתן סיכוי לקיום יחד של שכנות.
במה דברים אמורים, אם המחצית היהודית תגדל ותהיה לרוב. ואם הקולות המעטים מצד הפלשתינאים יתחזקו ויעזו ויתרבו ויהיו נשמעים ברור ובפומבי: הולכים לפשרה.
צריך גם שמחמוד דרוויש וקוראי דבריו, יזכרו שיש איזה קו־גבול. קו האיום על קיום עם־ישראל בארץ־ישראל, שמי שמבקש לעבור אותו – מפעיל את כל צופרי אזעקת החירום היהודי – ולא רק שמפסיד אז את חצי היהודים המוכנים כעת לפשרה, אלא הוא מלכד את כולם ומאחדם כנגדו.
הדיבורים השיכורים על לקחת הכל, להחזיר הכל, ועל לזרוק את כולם – הם פיתחו של המוות, והם הודפים את הצדדים ללכת עוד כברת מוות, ולהוסיף עוד מוות.
ועל כן, אם מחמוד דרוויש אוהב עמו – יוריד קולו אל גובה הפשרה; ואם מחצית היהודים מאמינים בפשרה, יוסיפו ויעשו רוב. הם אינם עושים בזה טובה לפלשתינאים אלא לעצמם. טובה פשרה של חיים מנצחון של מוות.
דבר 1.4.88
ס. יזהר חוזר 