אדון בגין מסכן את המדינה

פינג־פונג ההפצצות בין ישראל ולבנון – לאן הוא מוביל?
כל מיתקפה שאינה מסתיימת בשלום, מסתבכת במיגננה – הזהיר בשעתו קלאוזוביץ.
וכך, כל הפצצה שאינה נגמרת בהפסקת ההפצצות – נגמרת במיקלטים, באזור מוכה ובאוכלוסיה חרדה.
רק בצעד הראשון פועלת ישראל כאילו היא לבדה בזירה ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה – בצעד השני כבר כל העולם כאן, וברור מראש מי בעד מי. דיאלוג ההפצצות שוב אינו בין שניים – בין יהודים ובין ערבים – מעורבים בו כבר הסורים (ובגבם הרוסים) ונסחבים אליו בלא חמדה האמריקאים, וכאילו כדי להוכיח מי באמת תלוי במי: האמריקאים בישראל או להיפך.
השאלה האחת היא: לאחר מכת־האש המעופפת מצד לצד – מה אז? מישהו מאמין שמכות־אש מעופפות מכאן יגמרו את מכות־הנגד משם? לבסוף הלא יצטרכו חיילים להתקרב לקרב מגע, כדי להכריע. ומה אחרי זה? אם התמודדות צבאית אינה לשם סילוק סיבות ההתמודדות, ממילא היא לשם ליבוי ההתמודדות הצבאית, שתסתבך לפי הגיונה בהתכתשויות מתמשכות ומתישות. ואז?
אין מנוס מן ההגיון, כי כל פעולה צבאית שאינה כמכשיר בידי מחשבה מדינית – אינה רק בזבוז נפשע של חיים ושל כלים, אלא היא ממש סיכון כל החשוב וכל החיוני לעם ולמדינה. או לשם מה?
מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מהי המחשבה המדינית (לא הטאקטית) שמאחורי המהלכים הצבאיים המתפוצצים ומפוצצים? מהו היעד הלאומי שההפצצות הגוררות הפצצות משרתות? ואיזה שלום עתיד להתגלות כשיתפזר עשן ההפצצות?
או, אם לא לשם השגת שלום – לשם מה? לשם נקמה? לשם ”הכבוד”? כדי להראות ”להם”? כדי שידע לו כל העולם? והרי, מעולם לא שברו הפצצות שום עם לוחם, ולא הכניעו אף התעוררות לאומית. ולא מכבים אש באש. לא במזרח הרחוק ולא במזרח הקרוב, ולא בכל מקום שבו שני עמים מתנגשים – ורק השלום יפריד ביניהם.
אנחנו, כוחנו העיקרי מעולם לא היה אלא בצידקת ריבנו ומוסריות מלחמתנו – בשאיפתה לשלום. ואילו הפצצת אזרחים בבתיהם – היא בלתי מוסרית. בין אם זו הפצצת אזרחים יהודים בידי לא יהודים ובין אם זו הפצצת אזרחים לא־יהודים בידי יהודים. "אשה, זקן וילד” אסור להרוג משני הצדדים. ומי שמתעלם מכך מתעלם ממוסריות מעשיו. ומי שמתעלם ממוסריות מעשיו – משחית את מיטב נישקו ונדון מראש להפסיד.
גם להיות אומה קטנה ומבודדת, גם להיות אומה דלת־אמצעים ותלויה כולה בחוץ, וגם להיות אומה בלתי־מוסרית – זה למעלה מכוחנו. ולא נוכל להתקיים כך.
מנחם בגין, בעיוורונו המדיני, בלהיטותו להישגים מיידיים, ולהפגנת־כוח בחוסר הבחנה מוסרית – מסכן היום את המדינה. בפועל.
אבל, גם האופוזיציה, אם אינה קמה היום להוקיע חד־משמעית אותו ואת דרכיו – מתחייבת כאילו שיתפה פעולה עימו ונושאת באחריות לסיכון הזה, החמור מכל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.1981

 

מלחמות לא ישנו דבר

לפני כﬠשרים שנה התפרסמה הרצאתו של הסופר והמדﬠן האנגלי סי. פי. סנאו, על "שתי התרבויות", והיכתה גלים של ביקורת ושל הסכמה. הוא טﬠן, כי קײמת תרבות מדעית בצד התרבות הספרותית, והן ניפרדות כמﬠט לגמרי זו מזו. בני התרבות האחת שווים לכאורה לשנייה באינטליגנציה, במוצא חברתי, ברמת־חיים וכו' – ועם זאת, חדלים להבין איש שפת רﬠהו כשהם מדברים איש איש בﬠניינים המﬠסיקים את מיטב סדר יום־יומו, והם מוצאים ﬠצמם יותר ויותר, ניפרדים ורחוקים זה מזה אינטלקטואלית, פסיכולוגית ואף מוסרית.

סנאו שיער כי גריניץ' וילג׳ בניו־יורק מדברת ממש אותה שפה שמדברת צ'לזי בלונדון, אבל ששתיהן כאחת אינן ﬠשויות להבין את שפת אנשי M.I.T, כאילו דיברו אלה טיבטית. בעוד שבתרבות האחת לא שמﬠו ואין להם מושג ולא חפץ בחוק התרמודינמי השני, למשל, הרי התרבות האחרת לא שמﬠה, ואין לה מושג או חפץ בקבצי השירה שמתפרסמים אצל אלה, או בפולמוסים הלוהטים שלהם ﬠל כמה "ארטיפאקטים" מוזרים.

אם צדק ס. פ. סנאו בטﬠנותיו לגמרי, או אם החטיא ולא קלﬠ – אין זה מﬠנייננוּ כעת – כאן; וגם לא נישאל ﬠל המסקנות המעשיות שניסו להפיק פה ושם מביקורתו (בהגברת לימודי ההומאניסטיקה במוסדות השכלה מדﬠיים וטכנולוגיים, או כשיפור שיטות ההוראה של מקצועות התרבות בבתה"ס המכינים). מה שנחוץ ﬠתה לﬠנייננו הוא שנײם: הגדרת המונח "תרבות׳׳, וההכרה כי בתוך "התרבות׳׳ מתקיימות תרבויות. בﬠניין השני הזה נצטרך לקבל כמוכח כי תרבותה של אוכלוסיית בני־אדם שחיים לכאורה במסגרת חיצונית אחת – חצויה בתוכה, אם לא בקו חוצה אחד, הרי באיזור מעבר מדורג, ושמכל מקום, אין איש יכול להכחיש את ﬠובדת קיומו של אותו טיפוס נפוץ של "מומחה" השולט, בגיזרת ידﬠ צרה אחת, ושבה הוא חי, בה ﬠיסוקו יום יום, כל ימיו, ובה גם תם חוג אופק עולמו הרוחני; ואת עובדת היתדלדלות התקשורת שבין קבוצות מומחים שונים – שהיא בﬠייה מוכרת בכל מקום: קבוצות אדם שכמﬠט נוגעות זו בזו, ואינן נוגﬠות כלל. ובלי לשפוט ﬠדיין אם טוב כך, או אם לא כל־כך טוב, אם צריך לשאוף ליתר ﬠירבוב התחומים ולהגדלת בסיס המכנה־המשותף, או ששאיפה כזו לא רק שהיא שאיפת סרק אלא שהיא שאיפה מזקת: שמא רק מדכאים משהו בלי להוﬠיל למשהו אחר.

ואשר להגדרת התרבות – הרי, לדברי סנאו, שתי הגדרות לתרבות: האחת בזיקה ליחיד, שהתרבות היא "התפתחותו האינטלקטואלית ופיתוח דﬠתו של אדם”; והשניה, ציבורית־אנתרופולוגית, שתרבות מציינת קבוצה של בני־אדם החיים במסגרת סביבה משותפת אחת, קשורים בהרגלים משותפים, בהנחות־יסוד משותפות, ובאורח־חיים משותף". לפי הגדרה זו נראה שכל תרבות ותרבות חצויה בתוכה, אי־כך, לכמה תרבויות מישנה, שהידוﬠה ביותר ביניהן היא תרבות העושר ותרבות העוני, שאינה רק ﬠובדה חומרית־כלכלית זמנית, או חברתית־תרבותית ארסית, אלא היא ﬠובדת התקיימות שתי סביבות של קבﬠ, שני בתי־גידול שונים, ניפרדים זה מזה, ומכתיבים הרגלים ניבדלים בחיי יום־יום, דעות ואמונות ניבדלות, תקוות וציפיות ניפרדות, ואורח־חיים ניפרד וניבדל, ﬠל כל המשתמﬠ מכך.

גם על כך, כמובן, מדובר הרבה מאד בﬠולם, והתביﬠה לגשר בין התרבויות האלה, או לצמצם את הסיבות שגרמו להפרדים ביניהן, ﬠ"י מיבצﬠים ציבוריים גדולים לשינויים מרחיקי־לכת בחלוקת המשאבים, בתמיכה בחלשים, ובמתן הזדמנויות מפלות־לטובה לביטול ִהפיגור או לצימצומו וכו' – ידועה למדי, כשם שידועים למדי קוצר־ידם של הפתרונות והשגיהם הבלתי־פרופורציונליים לתקװת הגדולות וֹלהשקﬠות הענק – מלבד מה שכל פתרון, או מה שנראה כפתרון – מוליד תמיד בﬠיות נוספות, בלתי צפויות, ולא יותר קלות, ושלא כאן המקום לדון בהן.

אני מתכוון לדבר היום על ﬠוד שתי תרבויות בתוך התרבות שלנו. חוששני שאתקשה קצת בתאורי זהותן, אף־ﬠל־פי שמייד תכירו את הסצינה, את המשתתפים בה, ואת ִהקונפליקטים הדרמטיים – הידוﬠים לכולנו מקרוב. גם השם שאכנה בו את שתי התרבויות האלה – אינו שם נוח – לא למיבטא ולא להסברה – וישמש, ﬠל כן, כמו בכמה הצגות, "שם זמני" – ובכן, אני מהרהר בקיומן של שתי תרבויות: "תרבות ארגומנטית", ו"תרבות אל־ארגומנטית".

*

במונח "ארגומנט" אקרא להיזקקות אדם וציבור למיני טﬠנות שאפשר לאמתן או להפריכן, שהן פתוחות לשיקולי־דעת, להיסקים הגיוניים, ולהﬠדפת טיﬠונים יותר רציונאליים על־פני טיﬠונים פחות־רציונאליים – כשהם באים לשכנﬠ לשם הכרﬠה משותפת חשובה.

אני ער לכך שהשימוש במילה רציונלי כאן אינו פשוט כלל. לאחר פרויד קשה לתאר עמידה של אדם בחיים שהיא ראציונלית לגמרי, או שיקולים והתנהגויות שהם רציונליים לגמרי, ודומני שאין בתוכנו אדם שמכיר אדם שהוא כל כולו ראציונאלי על טהרת הראציונאליות, אלא שכל אדם וכל עשייה של אדם על פי טבעם האנושי בנויים כמו הירח: מצל ואור – מתבוני ומלא־תבוני, והתביעה לתבוניות החלטית – הופכת בהגזמתה למיתוס בלתי־אפשרי, ומחזירה כך את התבוני אל תחום התרבות האל ארגומנטית, שאותה נתאר מייד, ושהיא היפוכה. ואי־אפשר לשכוח גם, שכל שרשרת ארגומנטים פותחת באיזו אקסיומה תחילתית, ואקסיומה, כידוע, אינה ארגומנטית.

את התרבות האל־ארגומנטית נציין כתרבות שבין הכרﬠותיה יש שכיחות גבוהה יחסית – ובהדגשה על נושאים ציבוריים מכריעים, ובﬠיתות משבר – של גורמים המאופיינים על־ידי קטיגוריות, כגון: מסורת, סמכות, אינטואיציה, אינסטינקט, רגש או חוש מיוחד ומופלא, וכיוצא באלה – שהצד השווה בהם, שהם כולם פטורי הוכחה, וחסיני שיקולים רציונאליים, וששיכנוﬠיהם אינם בהכרח טיﬠונים שניתן לאמתם או להפריכם, באופנים המקובלים כמספיקים והכרחיים להוכחה, ושניראים, ﬠל־כן, יותר כמין גזירות אבל שמחייבות ציבור גדול לא פחות ואולי אף יותר – מכל הוכחה אוטונומית ששיקוליה ניזקקו לארגומנטים.

תארו לﬠצמכם למשל, אסיפה פוליטית כלשהי. מה אופי השיכנוﬠים שמנסה הנואם לשכנﬠ בהם את הקהל? האם אלה ארגומנטים, או הם שיכנוﬠים אל־ארגומנטיים? או ﬠירבוב מסוים ולא סדיר מזה ומזה, באופן פחות או יותר דמגוגי – לאמור שהנואם מכוון ﬠצמו ומתאים דבריו לטעם הציבור השומﬠ. כדי לרכוש את הסכמתו הקלה. והמדובר, לא בנאום מקרי אל קהל מקרי אלא ﬠל שיטה של קבﬠ: איך להשפיע ולשכנﬠ קהל בצידקת דרך פוליטית?

חלקים גדולים של "תﬠשיית הפרסומת” יום־יום הם של התרבות האל־ארגומנטית, שׁיודﬠת איך לפנות אל קהל צרכנים באמצﬠי שיכנוﬠ מתקבלים, ושאינם דווקא טﬠנות. גם חלק ניכר מ"תﬠשײת הבידור", שרבים כל כך נזקקים לו כחלק אינטגרלי של נוף היום־יום – הוא נופה של תרבות זו. אבל שכיחותה הגבוהה מכל היא באותן קבוצות־אדם שהצירוף מסורת, סמכות, וייחוס ﬠרכו של מנהיג־סמכותי מורם־מﬠם – המחונן כנראה בראייה מוארת אינטואיציה מיוחדת, מעבר למצוי, מסתורית כמעט – משמשים אותם, ובﬠיקר ﬠל פרשות דרכים ﬠקרוניות או מﬠשׁיות, כמקור שכנוע ראשון במעלה. ושורה של התנהגויות נחשבות בﬠיניהם כהתנהגויות מופת הראויות ביותר לאדם בן־תרבות – ושׁבהן מתגלה הזדהות ﬠם גילוײם של אופני תגובה אינסטינקטיביים, יצריים, מיסטיים, ריגושיים, וﬠד לממדים של הפגנה דרמאטית של אותם גילויים: אדם ראוי לשמו הוא זה שׁהאינסטינקט מפﬠיל את תגובותיו ("אדם חם”, "דם חם", "איש לב", וכו') ודוקא בשׁﬠות משבר וברגﬠי הכרﬠות גדולים.

כמו לכל תרבות ותרבות, גם לתרבות האל־ארגומנטית יש תאורי מצבי שיא, מופתי יוקרה, וסולם ﬠרכים שימושיים מדורג, ובראש כולם באים המושגים המשובחים מכולם – לאמור: בשעה של בחירה בין אלטרנטיבות, זוכים ערכים אלה מייד להﬠדפה החלטית, שאין להתווכח ﬠליה, ודוחים את כל האחרים בהעדפה מוחצת, הקורנת הילת ייחוס נﬠלה ﬠל כל סביבותיה, ומובנת מאליה מיידית בהסכמה שלמה ומזדהה, אצל כל בני אותה תרבות – ﬠרכים כגון "כבוד", כגון "גאווה" כגון "קודש", וכגון האפותיאוזה של “השבט שלי" – כולם מושגים של טאבו כל־יכול, גדולים מקומת אדם, ונשגבים מהיותם נידונים או נשקלים, או ניתנים למשא־ומתן.

וכשניקלﬠ אדם למצבים שבהם עליו להכריע בין שתי התנהגויות – בין זו הדוחה, למשל, את ההכרﬠה, או את הסיפוק, ﬠד לאחר שיצטללו הדברים ויזדככו, ותתגלה המורכבות שבהם ומיגוון שיקולי הבﬠד־והנגד וכו' המגלגלים בארגומנטים – ובין התנהגות הדוחה כל השתהות וכל שיקול־דעת שﬠשוי לﬠמﬠם את חוד הרגש, ושלא להראות כנתפשים לחולשת ויתור לא־מכובד, פחדני ובוגדני – ומﬠמידה במקום זה ומﬠדיפה תגובת גיבורים מיידית, ונראית לראווה – תגובה ספונטאנית, יצרית, ללא פשרות, ושבה "הכבוד׳׳,"הגאװה", "המסורת” וכדומה, מגיﬠים לביטוי מלא, ומשחקים תפקיד ראשון – ופטור מארגומנטים.

כשׁקבוצת אנשים גדולה יחסית חוזרת ונוקטת כפﬠם בפﬠם אותן תגובות ﬠצמן, במשך תקופה ארוכה – וחוזרת ומקבלת עליה דין הכרﬠות חסינות הוכחה ופטורות ארגומנטים, וחוזרת ונזקקת מחדש להכרעות שאינן צריכות לאלה – מתגלה לעינינו תרבות, רבת עוצמה והשפעה, שהופכת להיות עובדות היסטוריות, ומעצבת מצבים קיומיים, וחלה במלוא כוח שיכנועה רב־הסמכות, על מושגים, ועל התנהגויות, לרבות הכרעות פוליטיות, ובהן גם הכרﬠות מרחיקות־לכת ﬠד כדי שלום או מלחמה.

כבר אמרנו כי אפשר לראות קבוצת תרבות זו כ"קבוצת טאבו" משותפת – או גם "קבוצת טוטם" אחת – לאמור, שׂהיתריה ואיסוריה אינם טעונים ארגומנטים, אלא די להם שהם מקובלים כשיכנוﬠים כפוי־מורשה, ומחוזקי־מסורת, ושהציות להכתבתם – כמוהו כﬠמידה במיבחן־בגרות לאומי, וכמילוי חובה שמקנה זכויות יוקרה. קיומן או אי־קיומן של חובות־הכבוד מדיח את היחיד מקשרי השייכות או מכליל אותו בהם, פוסל או מזכה אותו בגושפנקה של ההסכמה הטוטאלית. מﬠשים כגון "נקמת־דם”, או "שמירת כבוד המשפחה", שימושים בסימנים מﬠוררי אינסטינקטים ומגרי השתלהבות, כגון "חילול" או "מצוות קודש”. ביטויים כגון "אדמת קודש" או "לﬠולם לא" הצדקות לתביﬠות כגון "הובטח לי", או "הזכות המוחלטת", התנהגויות כגון הזמנה לקרב, הטחת ביזוײם וגידופּים תיאטרליים, השׁתבחות בהצגת סימפטומים פיסיים לראווה, כראייה לﬠמדה צודקת יותר, כגון "רתח דמו", או "סמקו פניו", או "חוורו" או "דמﬠו ﬠיניו" או "פﬠם ליבו" – או סיסמאות החלטיות, כגון "יש דברים שהם יותר מן החיים" או "טוב למות בעד" – תרבות רחבת־ידיים, ﬠשירת דראמות, ומכותמת דם – מקבלת אותם ושכמותם כעדות להתנהגות מופת אצילית, ולהוכחת טﬠם גדולת החיים, על פי שיﬠור הגשמת דימויים־של־כבוד כאלה, ושל גאווה. קדושה, וכיוצא בהם – והדברים ﬠתיקים.

חשוב להתﬠכב כאן ﬠל שניים־שלושה איפיונים. התביּﬠה להביא ראיות מספיקות כדי להשפיﬠ ולהטות את כף ההכרﬠה לכאן או לכאן – ﬠומדת כולה ﬠל הודאה בקיומו של "או" ובקיום אלטרנטיבות לגיטימיות משני עברי ה"או׳׳ הזה – ﬠד שלא הﬠדיפו דרך אחת על פני אחרת והתגברו על ה"או׳' – ואילו התרבות האל־ארגּומנטית, יכולה להיות מצוינת כ"חסרת או", – היא כולה רק צד אחד, ולמטבﬠותיה רק צד אחד, אין לה מורכבות, כולה ﬠשויה קווים קווים בלי מימד ﬠומק, או גובה. הרי זו בﬠיקרה תרבות חד־ממדית, שבתוקף תפישת עולם חד־צדדית גם אין לפניה בן־אדם אלא רק דימוי־אדם, כשדימויו של אדם חשוב כמותו, לא חשוב ממנו. אין לפניה ממשות, שתמיד היא מרובת פנים ורב־ממדית, אלא יש לפניה הסכמה ﬠל דימוי־של־הממשות, חשובה כמותה, וﬠדיפה ממנה. אין לפניה מצבים אנושיים, אלא די לה בסטיריוטיפ של מצבים, כשסטיריוטיפים של דימויי אדם מציגים בו התנהגויות סטריוטיפיות צפויות (ואת האישי, החורג מן הדגם, מדחיקים כרגיל ﬠ"י טכניקות ידוﬠות של אשמה ובושה).

במקום תיאור מצב אנושי – נוטים להביא קלישאה על המצב, ולהאמין בקלישאה כאילו היתה מציאות. וכן, במקום לחוות דﬠות ﬠל מצב נתון – מחווים סיסמאות מוכנות. ושלושה אלה הם גם הממלאים את החינוך של תרבות זו מפה לפה, שלושה דגמים אלה: הסטריוטיפ, הקלישאה, והסיסמה – והם תוכן החינוך, מעבר כל מקצועותיו השונים, והם גם המוטיבציה לפעילותו ויעד מאמציו. הם גם מיטב כותרות העיתונות הנפוצה. הם גם תוכן פרשנות האמנות וביקורתה: מיון המציאות המתוארת ודחיקתה אל תבניות חד־ממדיות, ע"י סיפוק תגים לדפוסים מובנים, ותוויות־יידוע לדירוגי יוקרה, לדגמים מעודפים.

מידת הﬠקביות שבשמירת התנהגויות שתלטניות אלה – היא המאפיינת את ﬠוצמת התרבות, ושיעורי הקנאות והדבקות לקיימן ללא־פשרה – היא שנראית גם כהתנהגות של "הדר”, הראויה לכל שבח: חוסר־ההתפשרות והנוקשות־הקישחת ניראים כאופי ללא־חת של "נאמן התנועה”, ואילו ההשתכרות הקלה, וההיסחפות המײדית להשתלהבות – הם מכניזמים המיועדים, בין השאר, להציל את השיכנוﬠ מן התביﬠה לארגומנטים. בדינמיקה של התרבות האל־ארגומנטית פועלים יסודות המפצים זה את זה: הקשיחות – שומרת ממורכבות מביכה, וההשתלהבות – שומרת מסתירות מורכבות מדי. במחיר הכנעתו של אדם לצווים ﬠליונים, וציותו לשליחויות שמוטלות עליו – הוא קונה תועלת אגוצנטרית מכאן, ותחושת רוממות מאגית, מכאן. כיחיד אין עליו אחריות כבדה מכוחו לשאת, וכציבור יש לו לגיטימציה לאגו מנופח.

על טאבו אין שואלים שאלות – לא מפני מה, ולא לשם מה. לא מי שמו, ולא מה לי ולו. כוחו בקבלתו הטוטאלית והספונטאנית. ממש כך אין למיתוס דיאלוג, ואין מי שיוכל לﬠרﬠר ﬠליו בלי להיחשב למחלל קודש; אין ספקות בהחלטיותו ולא תוכלנה להיות – ספקות כמוהן כבגידה. "אדמת־קודש" אינו נושא לארגוֹמנטים, ו"אמות ולא אזוז" או "אמות ולא אתפשר" – ניראות כסיסמאות שוות־ﬠרך לארגומנטים, ובאות במקומם.

שני מיני אוֹרח־חיים וֹתוחלת־חיים מסתברים משני מיני טיפוסי פסוקים אפשריים ﬠל אודותִ איזה × נכסף, שהכל רוצים בו יותר מכל דבר אחר. ניתן לוֹמר: "אני רוצה ב־× מפני שא' “, כשא' פירושו" ארגומנט, שניתן להצגה בפומבי, להגנה פומבית, לביקורת, לאימות, להחלה בתנאים או לאי־החלה בשום תנאי. ושניתן לתקנו, לאייכו, להתמקח ﬠליו, להתווכח. ולבסוף. לקבל־או־לדחות מפני סיבות שהוצגו בארגומנטים.

ואפשׁר להציﬠ טיפוס היגד אחר: "אני רוצה ב־× מפני שאני –” ו"אני" כאן כמציג אני־יותר־מאני, כמצינ פטור מצורך להציג משהו שהוא יותר מהצגת "אני”. וזה כל מידת השיכנוﬠ הנדרש: שאני": – מאמין. מקבל, יודע, משוכנﬠ, מחוייב ואף כפוי, ופטור ﬠל־כן משום צורך בשום ארגומנט מצדיק נוסף. אין עלי לשכנﬠ, ולא להתווכח, ולא להוכיח לאיש, ולא לסלק ספקות, ולא לטﬠון טﬠנות – השכנוﬠ כאן נסתײם ﬠוד לפני שהתחיל, ואין עוד כלום לאמת או להפריך, אלא חוק יש כאן, שחל על כל הנוכחים, והם ידם קצרה מחול ﬠליו. זו חובה שדי בצל־של־ספק, כדי להיראות ככופר בעיקר.

הרהורים על החובה – הם כבר ראשית התמוטטותה. ואיתה מתמוטט הבטחון הﬠצמי, ויציבות העולם נעה חגה. והאוריינטציה השלמה – מתﬠרבבת. כביכול, יש נושאים בﬠולם שאין אדם בן־חורין בהם לבקש לו ארגומנטים. ושאין לו רשות אלא רק לקבל בלבד, ולהרכין ראשו בענווה. כי לא לקבל – הרי זה להיות זרוק מן הﬠולם, מושלך אל ההפקר, ואל התוהו.

*

כמובן שאין הרהורים אלה באים לחול על כל ﬠנייני העולם, שיש בהם ﬠנײנים שהצל והמיסתורין והפרדוקסים מהותיים להם; ובוודאי שאין כוונה כאן לחלק את הﬠוֹלם לשחור כנגד לבן: חציו תרבות ארגומנטית וחציו תרבות אל־ארגומנטית. הדברים, כידוﬠ מﬠורבבים ובצד קצת קבוצות שברובן הן אם בקצה הזה או בקצה הזה של התרבות, הרוב נﬠ באופן לא סדיר באמצﬠ. לא מוכרﬠ ﬠד הסוף, לאושרנו, ולא סגור לגמרי מפני תרבות זו או זו, והשאלה בחריפותה מתﬠוררת, כאמור, ברגּﬠי משבר לאומי, וﬠל פרשות־דרכים היסטוריות: איזה תרבות תפﬠל אז כקובﬠת את ההכרﬠות הפוליטיות הגדולות?

כמה יהיו אז יותר, ברגﬠי תפנית אלה, כגורמי ההכרעה: אלה שנזקקים למיתוסים של הכל־או־לא־כלום, של תן או קח רק מאה אחוזים ולא פחות, של כבוד מוחלט לטאבו שלי – ושל פחות כבוד למיתוס שׁלך? כמה יהיו קשורים הדק־היטב ב"קשרי השבט הראשוניים" ﬠד שלא תהײנה להם ידיים חופשיות לשום ברירה בין אלטרנטיבות; כמה יהיו כפויים להגיב ﬠל־פי אקסיומות "הכבוד”, אקסיומת "הגאװה", אקסיומת "הקודש”, ואקסיומת "המסורת" – כמופתי התנהגות ראשונים ובלﬠדײם? וכמה – כנגדם יהיו אז, ﬠל פתח תקופה משׁתנה ואפּשׁרויותיה, פתוחים לתביﬠה לשפיות־הדעת, לשיקולים יחסײם, וליחסים ריאליסטיים, לא מיתולוגײם. ולחדול מבקש מאה־אחוז, ולדעת שהאפשרי משני צידי הגבול, לﬠולם לא יוכל להיות מאה־אחוז לשום צד, ולהכיר בפומבי שאין שום מאה־אחוז בין בני־אדם, ואי־אפשר שיהיו, ושמי שתובﬠ עמידה על מאה־אחוז – תובﬠ אבסורד, ומזמין לתת הכל או להפסיד הכל. לשם אבסורד.

חכמת הוויתור ההדדי לשם האפשרי, חכמת אי־ﬠשײת השנוא ﬠליך לחברך, חכמת השכל־הישר במקום חכמת השכל־המוחלט כביכול – הם הסיכוי לאפשרי, והיפוכם – הסיכוי לאי־אפשרי. כלומר, הסיכוי להבנה בין שונים, הוא בהידבויות, והידברות פירושה פשוט: אתה קיים כמוני, ושלך טוב כשלי, וקיומו כמוני – פרושו, שטﬠנותיך תקפות כטﬠנותי,

ושאין לאיש־מאיתנו שום דבר כה מוחלט, ﬠד שהוא יקר יותר מקיומו של השני. ופירושו עוד: שחיי בני־אדם הם שצריכים להכתיב את האידיאות שלהם, ולא בדרך העריצה ההפוכה: שיש איזו אידיאות קדומות וקודמות לכל, וקודמות גם לחײ בני־אדם. ושלשמן מותר אפילו להשמיד ולהישמד.

מי במזרח־התיכון הזה שלנו איננו מכיר משפטים רוממי־הוד, שצד זה שלהם הוא אידיאה נשגבה מן האדם – וצד זה שלהם מדבר ﬠל דם וﬠל מוות? משפטי שחור וארגמן כאלה, כבר הפכו יותר מדי חײם צﬠירים – לאבל.

שתי התרבויות האלה, הארגומנטית והאל־ארגומנטית, צופות ﬠתה זו בזו משני ﬠברי הגבול, ובתוך תחומי כל גבול מבית.

הסכנה להתלקחות במקום פתרון עולה ויורדת ﬠ"פ נטיית שני הצדדים להתחפר ﬠמוק יותר, כל צד בתרבות האל־ארגומנטית שלו, או לצאת מן החפירות, ולﬠודד כל צד את התרבות הארגומנטית שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחײב ציּות לגורל שמﬠבר לכוח שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחייב ציּות לגורל שׁמﬠבר לכוח אחריותו האישית של כל אדם – ואפשר לתת מﬠמד בכורה ליחסים מעוצבי שכל־הישר, שיקולי־דעת, והכרﬠות מתוך הידברות הדדית בארגומנטים: זו היא הנקודה שאליה הגﬠנו. או, אם לא כך – חזרנו והגﬠנו אל האקסיומות הﬠירומות. מצב שבו שתי אקסיומות שוררות ללא חנינה, זו מול זו – הוא טרגדיה ללא מוצא. התקווה היא, כי אקסיומות אנושיות, משותפות הן לכל האנשים ולכל האנושי שבהם. ושארגומנטים של שכל ישר, יוכלו להפיק מהן מסקנות אפשריות לכל.

המקום שאנוֹ נמצאים בו והזמן שאנו חיים בו ִ– יהודים וערבים כאחד – ﬠומד כידוﬠ לפני הכרﬠות היסטוריות. ﬠל פי מה תיפולנה ההכרﬠות? מלחמות שוב לא תשנינה דבר, מלבד ﬠוד מוות.

כיבושים נוספים לא יכבשו שום קידום לשום פיתרון, מלבד ﬠוד סבל. ונשאר רק ששני הצדדים חײבים כﬠת לדﬠת לצאת מן החפירות המקודשות שלהם, ומן העמדות המיתולוגיות של מאה־אחוז שלהם, ומן ההישﬠנות על אקסיומות שבני־אדם לא יכולים לחיות בהן, ושהן מﬠבר לכוח סמכותו של אדם, ומﬠבר לכוחו לשנות או להחליט. תביעות כאלה של קיום אקסיומות ﬠקרות, ושבהן האקסיומה שלי מתﬠלמת מן האקסיומה שלך, אינן פתח אפשרות לחיים, אלא הן הזמנה לﬠוד סיבוב חסר־מוצא, כזה שמאז ומﬠולם ניסובו ולא פתרו כלום ושמחדש נולדים לו תמיד ﬠוד קיין והבל, שמחדש הם קמים פﬠם זה ﬠל זה ופﬠם זה ﬠל זה. ומסתבכים מחדש, ומחדש ימותו בו ולא ישתנה דבר.

הארגומנטים, כוחם הוא שכל בני־האדם שווים לפניהם. האל ארגומנטים, תמיד מתפתה מישהו בהם לחטוף לו יותר ולהיות שווה יותר – ותמיד ײזרק אל אין־מוצא, כביכול בגזירת הגורל. ובאמת בנטישת האנושי שבו וסיבוב האבסורד חוזר אז, מוכרח לחזור מחדש.

מה יכול אפוא לשנות כיוון? מה יכול להוציא מן הפאטאליות? מה יגרום ליותר בניי־אדם, משני צידי הגבול, שיבואו להטות את הכף לצד תרבות האפשר ולא לצד תרבות המוחלט? אין כידוﬠ אף תשובה נחרצת, שלמה גמורה וסופית. אבל, אם ﬠוד וﬠוד אנשים כגון אלה היושבים היום כאן, בסיום שלב בהשתכללות ובהשתלמות המקצוﬠית שלהם – יקבלו על ﬠצמם להפוך בדברים, להרהר בהם, יותר מאחרים, ואולי גם להתﬠרב יותר – האם לא ייתחזק אז סיכויי אחד מסיכוי אחר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.5.78

דברים שנאמרו בטקס חלוקת תארים במכון ויצמן ופורסנו במלאת שנה ל"מהפך".

 

על מע'אר ועל סביביה

לפנות ﬠרב ב־15 במאי 1948, ﬠמדתי על הגבﬠה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורתִ הקמת מדינת ישראל.

הגבﬠה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ﬠרבי שזה עתה ניכבש. ﬠמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בﬠרה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

קשה לשﬠר היום כמה גדול היה פﬠם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבﬠה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע'אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר "קן הנשרים", "כפר המרצחים”, "מערות השודדים", ושאר כינויים מחרידים.

הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורﬠות 1936 – 1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע'אר הנוראית הזאת.

מעבר לכבישׁ, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במﬠלהו נקרא "ואדי סארר" (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשׂפך לים אצל פלמחים של היום.

הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבשׂ של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובﬠני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושׂכים דרומה עד שׂתתחבר הדרך אל שם במﬠרב, אם אותו "הנתיב הבינלאומי" העתיק, זו "דרך הים" הנודעת (שׂעל גבי התוואי שׂלה רץ היום הכבישׁ אשדוד אשׂקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושׂעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים ﬠתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.

באותו לפנות ﬠרב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רﬠם משׂמיים, לא רק רﬠם מטחי יריות ופגזים, אלא רﬠם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שׂטילטלה מן היסוד את כל העולם שׂהיה: כל מה שׂהיה עד אז נגמרומשהו חדש ולא ידוע התחיל.

החקלאות כמﬠט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח כשׂהכפר כולו היהֵ יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על ﬠצמן ורוששׂו עד אפס את האיכרים הדלים ושׂמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובﬠזה.

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושׂביה היו מעטים ועניים, וצר היה ﬠולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זהשיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשׁסות אותם, לשׂלול שׂלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשׂים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ﬠרב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בﬠבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושׂת עישׁבת הקייץ היבשׂה, שׂלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריוהמﬠרות האלה במצוק הגבעה שׂימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור כעת הן פוﬠרות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שׂרקרקים מקננים בﬠונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

00003360

כל אלה היו סיפור ﬠתיק ומתמשך, חוזר ﬠל ﬠצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רﬠם גדול שנפל כאן ﬠל הגבעה הזאת ﬠם קום המדינה.

היום מﬠ׳אר איננה ﬠוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו ﬠליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב ﬠליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו ﬠוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וﬠרבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונﬠלם באבק.

מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.

עולם קטן, שׂלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ הﬠולם החדש שהסתער ﬠליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירהשדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטﬠו בימי הﬠרבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שםליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטﬠי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולאריםקבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ﬠנק, מכולות שׂל כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשׂייהוהכבישׂ השׂוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמﬠט כל מישׂורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשׂדות־תﬠופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשׂיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדﬠ ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין ﬠזה יפו ורמלה תוכל להיכנס ﬠתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים ﬠתה ﬠל מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.

00025057

בשנים 1981 – 1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם "כיכב" בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע'אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.
הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של "שתיקת הכפרים". ו"סיפור שלא התחיל " היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים "התחביבן־לחרסיםוזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.

ג’בליה / צבא יונה בשרות ממשלת עורב

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה?

ג'בלייה היא שום־מקום. גבב בקתות שפוך על פני עמק שטוח ששוליו על גבעות נמוכות. כולו ארעי שמתמשך ארבעים שנה. פח וקרש ושני בלוקים ושער, וכתף זה לחוץ בכתף זה. ושבעים אלף נפש. ובפנים, בבית, אין כלום. תקרת פחים, ומחצלת על הרצפה, כמה מזרונים ושמיכות מקופלות וזה הכל. בחצר טאבון ועל הרמץ נזיד מבעבע.

ילדים בלי סוף, מתרוצצים בלי סוף, מבוגרים חמורי סבר ושותקים. נסוגים ממבט. הופכי גב. שערי פח נעולים, חנויות מוגפות, קירות מחוקי כתובות, מי ביוב זוחלים באמצע דרכי עפר מעופשות שיוצאות לכל הכיוונים כרגלי עכבישים. מכוניות פז'ו מרופטות ועגלה רתומת חמור מבוהל.

ג'בלייה, שכונת מגורים בלתי קרואה. טפולה על גבי העיר. בעיה בלתי פתורה. מחסה־לילה שהפך לחיי בינתיים נצחיים, בלי סיכוי ובלי פתרון. מחנה פליטים וערימת עקורים. כל אדם נושא כקבע את זכר המקום שהיה מקומו וחי כארעי במקום שאינו מקומו, עד שיימצא משהו, שאין יודע מהו.

הילדים מיידי האבנים הם הביטוי הגלוי לאיבה, המבוגרים – מתאפקים על זעם איבתם, ו”רעולי הפנים" בוחשים פה ושם באיבה כדי שהתפוצץ. סביב מבנה שפוצץ אתמול רובצת כעת עמוק שתיקה מוצקה. ועוד מעט ובראש גדם התקרה שקרסה יצוץ דגל אש”ף בלוי, חפוז, שידי איזה קוף מהיר טיפוס העלוהו כבקסם, במין אף־על־פי־כן, או כמין עוד תראו. והאיבה השותקת מוצקה מן התקרה שקרסה.

אנשי צבא בג'יפים ממוגנים מעריצים את מומחיות החבלנים שהרסו ”כמו בסכין גילוח” את המבנה הנדון, בלי לפגוע גם באבן אחת בשאר הדירות. איזו מקצועיות ודיוק הביצוע. אבל, שצריך היה להרוס את הבית, מקובל כאן כמושכל ראשון וכמובן־מאליו, ובלי לשאול שאלות: הבית הוא ביתו של רוצח שנמלט. ורק ביתו נהרס ואיש זולתו לא ניזוק, אלא שהשתיקה סביב לא קיבלה, והאיבה האילמת היתה מייללת עד השמים.

בכל מקום מנסה הצבא להרגיע, להימנע מחיכוך, בכל מתקן צבאי תלויה הפקודה ”להוריד את רמת האלימות”, לעקוף את השעות או את המקומות המועדים להתנגשות, לא להסתער אלא להמתין עד שיימצא סידור ממתן, כאילו נשלח לכאן הצבא החזק הזה רק כדי לשמור על הסדר והחוק: חיילים אסורים באש ואסורים ביריה ואסורים בשימוש חפוז של כוח, בכל מקום טבלות המראות את מגמת עקומת האלימות, בכל מקום ומקום משבחים את מי שלא הרג ולא היכה ולא התעלל, ”אין נפגעים” הוא ציון לשבח, ו”אין מה להודיע” הוא סיבה לתהילה. ומספקים כעת טלסקופים לרובים לא כדי שייטיבו לקלוע אלא כדי שייטיבו לא להרוג. וסופרים את כדורי הפלסטיק לפני שיוצאים וחוזרים וסופרים לאחר שחוזרים, וצריך לדווח על כל כדור שיורים. וכאילו מין צבא כאן שנקרא רק כדי לנצור אש.

אלא שבדיוק כאן מתגלה הפרדוכס בכל עוצמתו. איך נקרא הצבא להרגיע בעיה שהממשלה לא יודעת לפתור או לא רוצה. איך נשלח הצבא להקטין חיכוך שהממשלה יוצרת בכל כוחה. ואיך חכמת הצבא נקראת לתקן את איוולת הממשלה. היד החזקה נקראת לפעול בחכמה במקום שהמדיניות לא יודעת לחשוב בחכמה.

הממשלה לא יודעת או לא רוצה לפתור את השאלה. היא לא יודעת לפתור כלום, מלבד הידיעה איך לדחות, איך לסחוב בלי לפתור, ואיך לבלבל את המוח במקום לקבל אחריות. הממשלה כולה וכל חלק מחלקיה עסוקים מעבר לראשם בתירוצים שיקריים איך לא לעשות כלום כדי לפתור, או איך לפתור בלי לעשות, או איך לקחת בלי לשלם ובשאר מיני חכמות ריקות כאלה.

מי בעולם שמע על צבא שעושה ביד רכה שלא לנהוג באלימות, ועל ממשלה שעושה ביד כבדה שלא יהיה פתרון חוץ מאלימות. ופתאום והרי זה צבא יונה בשרות ממשלה עורב. מיום ליום מנסה הצבא להשתכלל באי־אלימות, ומיום ליום מוחקת הממשלה עוד סיכוי לצאת מן האלימות. כך שהצבא הענק נעשה לאחות רחמנייה, המורידה את החום – והממשלה נעשית למכשפה, נעשית למקור האילוח ולהסתבכות המחלה עד אין מרפא.

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה? וכמה אפשר שהצבא ירכך מציאות ללא נשוא?

מה שקורה בג'בלייה אינו שאלה צבאית. הוא כולו שאלה מדינית והכרעה מדינית, שמתחמקים ממנה. אלא שמי שלא רוצה להכריע ומי שלא רוצה לפתור – בסופו של דבר גם שום צבא לא יצילו.

לג'בלייה עצמה אין מה להפסיד חוץ מתת־אומללות עשוקה.

יזהר סמילנסקי דבר 90–3–9

לחדול, כשעוד לא הכל דומן

דברי על תל אל זעתר ("הארץ" 6.8.1976) נתפרשו לצערי פה ושם שלא כפי שקיוויתי שיובנו.

המאמר ההוא לא בא לשם הצגת היסטוריוסופיוֹת, ולא להציע הבנת ההיסטוריה, ואפילו אינו מאמר פוליטי. הוא נתכוונן להיות קריאה לראות דבר נורא ואזהרה שלא להתעלם מן הנורא הזה.

המאמר לא בא גם לשאול מי צודק ממי בלבנון, ומי ירוויח מה. אלא רק חזר וסיפר מה שדווח הרבה לאחרונה על מקום ושמו תל אל זעתר. לא לשאול על התנהגות של צד רע אחד כלפי צד טוב אחר – אלא לשאול על הממיתים והמומתים שהחליפו תפקידים בתהפוכות המלחמה, בלי לשנות כלום בזוועת אכזריותם ולא במידות הטמטום הטוטאלי המקבל את הזוועות כמידות אפשריות בין בני־אדם.

לכאורה נלחמים שם מוסלמים ונוצרים. ובאמת, לפי כל הנראה, לא שתי דתות ניצות שם אלא שתי קבוצות חסרות אלהים. טאטרים (במובן המיתולוגי, לא האתנולוגי) שכל תרבותם נתגלתה כקצת איפור קל על מעל יצרים ראשוניים – האיפור ניסע ברוח ונישארים הטאטרים הממיתים אלה את אלה. לפני כל ההנמקות וההסברים הפוליטיים, ההיסטוריים, הדתיים או המעמדיים – יוצאים השכנים השלווים מתמול־שלשום לטבוח אלה את אלה בשינאה מטורפת, ומה שנורא שם אינו סיבות הטבח, שכבר היו מעולם, אלא היתכנות של סחף כל־יכול של טבח חסר שום מעצורים.

הבוז הגמור, בלא־שום התנצלות, לחיי אדם. ההתעללות הגלויה של אדם באדם ולא עוד אלא בשימחה לאיד. לקיחת גסיסת הפצועים כבת־ערובה פוליטית. לקיחת גוויעת תינוקות בצמא – כלחץ לכניעה. לקיחת מניעת הטיפול בניפגעים – כעוד נשק מלחמתי. המיקוח הציני כמה תשלמו קודם שימות לכם הגוסס שלכם. עשיית רווח הזמן שבין גסיסתו למותו ליתרון־כוח מפיק רווחים, מלבד ההתפארות בזה. ההתעמרות חסרת־הלב – ולא איכפת כעת איך ומניין התהוותה במרוצת השנים והנסיבות – ביטול שום ערך לחיי שום אדם, כלום שבכלום ופחות מכלום, ועוד בצהלה: ימות המת ואני עוד אדרוס אותו, ימות ואני עוד אגרור אותו מאחורי רכב השלל, ימות ויצחין ואני אבזוז אותו – עד שלא כאילו עברו עשרים מאות שנים; אלא כעת עשרים מאות, או ארבעים או שמונים או מאה מאות שנים לפני הספירה האנושית.

לבנון איננה מדינה גדולה, וכולם שם מכירים את כולם. הרוצח מכיר את הנירצח והנירצח את רוצחו, ומדורי דורות. ובעוד שרצח הנאצים היה מכונה שטנית, השמדה אנונימית חד־סיטרית, יעילה ושיטתית ומאופלת – הרצח בלבנון הוא חם, ואישי, ודו־צדדי, וייצרי וראוותני. ארבעים וחמישה אלף בני אדם נירצחו כך בלבנון בתוך תקופה קצרה. בהעמדת אינטרסים מעל החיים ובחגיגת חיסול מתעלל. לא במחתרת, לא חסר מוח אחד, אלא כולם, לעיני כל, באמצע האמצע ובטלװיויה של כל הערבים ושל כל אומות העולם. חשופים עד לפני ולפנים בלי שום כיסוי.

רשימה זו כקודמתה מניעיה אינם פוליטיים. אף כי יש בה דאגה: מבטו של ישראלי אל לבנון שכנתו הנהרסת באכזריות והמתגלה כפי שמתגלה. מניעיה של קריאה זו פשוטים יותר ומעבר לשום גבולות. האם ייתכן שתשמש כמין קריאה שאולי תגיע איך שהוא למקום שתגיע ותפציר בבני־אדם שהתפרקו את אנושיותם – שייחדלו כעת? כי מתחת לזוועות שהם יוצרים כעת כלום לא יוכל לצמוח עוד. וכי מעבר לכל הסיבות שבעולם וקודם לכל המטרות שבעולם: צריך שיתעשתו כעת, שיחדלו, שיפסיקו. כשעוד לא הכל דומן.

יזהר סמילנסקי   אוגוסט 1976 (טיוטא)

הרהורי תוגה על קריאת כאב

זה מקרוב פרסמתי רשימה על תל־אל־זעתר אשר בלבנון.

מאז לא חדלים אנשים מהתקשר ומהביע לפני כל מיני הרהורים וגם תמיהות ונזיפות, ישרות והפוכות.

תמיהה על איך אדם כמוך לא ידע זאת תמיד, ואיפה היית כל הימים בלי לדעת מי הם הערבים האלה, ואיך באמת הם עוד גרועים ממה שתמימים ומיתממים חושבים: הם אכזריים, והם רצחניים, והם שקרניים, וככל הפחדניים הם קנאים ונוטרים איבת־פתנים, הן בהינצחם והן בנצחם – ורק תן להם, ישמור האל, הזדמנות.

תמיהה על איך אדם כמוך קם פתאום וקורא קריאת כאב, ואילו על דברים קשים ואיומים מאלה שלא קרו בארץ רחוקה אלא ממש בביתך, קודם חברון תרפ"ט ומאז ועד היום – על אלה הוא מחריש, ויוצא שרגישותו לערביים גדולה מרגישותו לבני עמו.

תמיהה על איך יכול אדם כמוך לקחת ולהכליל הכללות נחפזות ולדבר על כל הערבים השונים והמרובים כאילו לא היו אלא קבוצה מוגבלת אחת, שאפשר לאפיינה באותם סימני היכר דוחים, בעוד שיש כל מיני ערבים, בהם טובים ובהם רעים, כמצוי בכל מקום תמיד, ויש נסיבות מעודדות טוב ונסיבות המעודדות רע.

תמיהה על איך אדם כמוך אינו מבחין בין הצדדים הניצים – בצד האחד הנראה צודק בריבו ונלחם כל עוד רוחו בו על עקרון צודק, מכאן – ובצד האחר הרשע, המדכא בכוחו את הצדק, מכאן; ולמה לא תבוא להתייצב לימין הצד הצודק יותר.

תמיהה על איך אדם כמוך מתגלה בעיוורון פוליטי ובנבערות ביחסים מדיניים, עד שעמד לדבר על "כאב אנושי" ועל זוועות שנתגלו במחנה פליטים נידח אחד, במקום לדבר על מי ירויח ומי יפסיד בכל המהומה הזאת, ומי יציל לו לבסוף יותר ערמונים צלויים כשתכבה האש.

בוטים מכולם דברי אותם מבקרים שניראים כאילו אין להם ברשותם אלא רק כלי פריטה בן מיתר אחד בלבד. כל מה שהללו שומעים בעולם פורט אצלם רק מיתר אחד, וכל מה שהם מבקשים לומר לעולם ניפרט על אותו מיתר אחד הזה.

שום דבר לא יוכל להזיז אותם מפרוט רק על המיתר האחד, פשוט מפני שאין להם יותר ממנו, אלא רק זה המיתר האחד, אחד בשביל כל הענינים שבעולם.

וכך, מי שפעם היה שמאל יהיה שמאל גמור תמיד, אחד ולעולם עם אקורד אחד לכל זמירותיו. ומי שהיה פעם ימין תמיד יהיה ימין גמור, עם אקורד אחד לכל צוויחותיו. כלום לא יוכלו ללמוד וכלום לא יוכלו לשנות, כשם שהיו מלכתחילה כך יהיו תמיד, יתהפך לו העולם כחפצו והם בשלהם בדרכם: צודקים תמיד על מיתר אחד.

היש טעם לרדת לוויכוח עם אלה, או להשתומם על איכות צפידות דעתם הקשוחה, כשרואים שאין להם ברשותם אלא רק יכולת שמיעה אחת ורק יכולת תגובה אחת. או האם יפלא שהם עויינים גמורים לכל מי שיכול לנגן ביותר ממיתר אחד? ואילו מי שניראה בעיניהם כאילו נטל פתאום ושינה דעתו המוצהרת, ויום אחד התחיל מתייחס לדברים יחס חדש לאחר שנשתנו דברים מסביב וחייבו הערכה מחדש – זה ניראה בעיניהם פשוט שפל, בין בוגד לעריק.

אנשים בני מיתר אחד כאלה, או שאתה מקבל דעתם בת המיתר האחד, או שאתה טרף לזעמם הקנאי (אולי מעודף אנרגיה שבא מחסכון במיתרים), ועליהם כנראה המשיל החכם מה שאמר במשלי (כ"ז 22) אם תכתוש את האוויל וגו'. בני־אדם שלא שינו דעתם האחת כבר עשר שנים, כבר עשרים שנה, וכבר שלושים שנה וארבעים – חשודים שאין להם עוד דעה אלא אבן.

*

על מה יצא הקצף?

על תגובה שהגיב אדם כשראה דברים בלבנון השכנה וליבו התפלץ. שני חלקי עם אחד, שכנים קרובים מימים רבים, שנחשבו בעיני כל כנבונים, כמתונים וכתרבותיים מאחרים – נכנס בהם השד וקמו בוקר קודר אחד לשפוך זה את דמו של זה, באכזריות איומה מהיות רק זוועה, בהשתחררות פרועה מכל סייג אנושי, בשימחה־לאיד מופקרת שמחוץ לספירה האנושית, ובמין קור־רוח שניראה קשה מטירוף, ולא עוד אלא שכשמתהפך גלגל המלחמה וצד זה התחיל גובר על צד זה, האכזריות לא משתנית אז כלום, ולא הזילזול בחיים, ולא המיסחר במוות, ולא גסיסת הפצועים שהופכת בת־ערובה פוליטית. וכל זה לא כרגע נימהר של התלקחות טירוף, אלא כתקופה המתמשכת למעלה משנה, ושכולה חישובי יתרונות עם התרוצצות שליחי־שלום מצד אל צד; וגם לא בהתפרצות בודדת של נקם אכזרי אי כאן אי שם, אלא כקטל מאסיבי של כארבעים וחמישה אלף נפש בהתכוונות ובמזיד; וגם לא כחבויים במחשך ועושים במסתור אלא רוצחים גלוי לתאבון בראש כל חוצות ומבהיקים מעל כל מסכי הטלויזיה; וגם לא כהסתבכות רעה בצרה צרורה אלא דווקא כפורקן של התעלות ושל מעשי גאווה להתפאר.

ושעל כן, מלבד לקח הזהירות היתרה שחייב ללמוד כל מי שחי באזור הזה, זהירות כפולה ומכופלת נוסף על הזהירות רגילה – יש עוד דבר כאן שאינו לקח ואינו לימוד אלא הוא כאב, כאב ערום על ביזוי האדם. על ההיתכנות הקלה של הזוועה הזאת. מעבר לשום פוליטיקה. לשום יחסי שכנים או הבנות בחברה ובתרבות, מעבר לשום הסברים סיבות או מסובבים – אלא רק אדם, וחיי אדם, ותקוות אדם – היו לדומן. ואין מלה קלה מזו. זה קודם לכל, פשוט מכל, ונורא מכל: אדם, חיי אדם ותקוות אדם היו לדומן.

תגובה על מראה זוװעה כזה אינה לא פרי חוכמה, ולא פרי חשבון אלא היא תגובה ספונטנית, ובושה להודות: רגשנית. יש דברים בעולם שאם אין מגיבים עליהם מייד, ישירות, ובו במקום – אלא עומדים ומחשבים חשבונות אם כדאי מה כדאי ואיך כדאי להגיב – משהו מסתרס אז במצב הדברים: ואפילו אם בסופו של דבר יוצא שהממתין מרוויח משהו, הוא גם מפסיד משהו, ויוצא במשהו פחות אדם. אולי כאילו הרוויח תועלת והפסיד איכות.

הדבר הנורא שהוראינו מעבר לגבול, בתל־אל־זעתר, ובאתרים אחרים שכמותו, ושתמציתו היא כי אין חיי אדם אלא רק דומן, גם הראה ללא רחם כי בתל־אל־זעתר לא היו נוצרים ולא היו מוסלמים וסימן הדת רק מטעה: אלה ואלה בני בלי דת, חסרי אלוהים כשם שחסרי אנושות, ואין בני־אדם חיים לפניהם אלא רק כמכשירים להשגת יתרונות שערכם בשוק פחות מזבל, ואין הנוצרים ניבדלים מן המוסלמים בכלום אלא רק שכעת אלה רוצחים את אלה וכעת אלה רוצחים את אלה, ושעל־כן אלה מתים ואלה חיים, המתים מושלכים מצחינים ברחובות לאור השמש, והחיים במטפחות על אפם מחמת סרחון המוות, רצים ובוזזים להם שלל, רומסים את הגוויות ועושים להם חיים.

מה אפוא עושה אדם כשבעל־כורחו נעשה שותף בראיה ובשמיעה לכל זה? מעווה פניו בזוועה ואומר גועל־נפש? מעווה פניו ואומר ישמרנו אלהים? או לא יעווה כלום ורק יפטיר שהוא מעולם כבר ידע שככה זה ואינו מתפלא עוד על כלום? או, מוטב יהפוך כתף להודיע כי אסור לאיש להיתפש לשום רגשנות ויש ורק להסיק מכאן מסקנות מעשיות, כאלה או אחרות?

מה עושים כששומעים צעקת כאב? הולכים לברר אם לנו היא או לצרינו? משתהים עד שתעבור הצעקה דרך מסנן כלשהו, מסנן חברתי, תרבותי, פוליטי וחישובי איזה הרג יהיה טוב יותר לנו: של אלה בידי אלה או של אלה בידי אלה?

או איזה שהוא, עם כל מיני שיקולים כדאי לא־כדאי, האם ניתן להיענות לכאבו של אדם, ויהיה מי שיהיה ובגלל כל מה שיכול להיות, בלי להיות קודם־כל "יצור פוליטי" אלא "רק" יצור אנושי? האם צריך אדם להצטדק כשהוא כואב בכאב זולתו אף־על־פי שלאומית, פוליטית או אידאולוגית – לא צריך שייכאב לו? או שזו מידה "נוצרית" מדי, כשם שעדות על חוסר בגרות? או שמא אין כל היענות ספונטנית לכאבם של בני־אדם – מלבד כשזה מקרה פרטי – אלא היא רק אות לחולשת הדעת ועדות ל"הפקרת האינטרסים"?

מסתבר, כי יש איזו חומה (שאין מדברים עליה), חומה של "חכמת־חיים" מנוסה ושלא תוכל לדלג מעליה מבלי להיראות עבריין, או פתי, או מגוחך, אם לא כולם כאחד – חכמה שקיצורה הוא: בנפול אויבך – חשוב מה כדאי לעשות, לומר או לשתוק. החכמה היא שלא להשתומם על כלום. שאין אי־אפשר שהוא אי־אפשר. ובעיקר: שלא משתלם להתפש לשום רגש או יחס בלתי מבוקר. "הערבים הם כאלה" – "לא ידעת שהם כאלה?" – "מה, חדש לך שכאלה הם?" – "צנן אפוא עצמך ושב בשקט". השאלה המותרת האחת היתה ונשארה רק זו: מה טוב ליהודים. ואידך סיפורי מעשיות, וילכו אלה ויכלו את אלה, וכן יאבדו. או כלום נוכל אנחנו "במצבנו" להרשות לעצמנו להיות ”יפי נפש"? וכך גם ההתפלצות ממראה זוועה אנושית: אין שום זוועה – אומרים החכמים – אלא רק זו שכדאי לראותה כך, או להראותה כך, כדי להשיג משהו אצל מישהו – אהדה אליך, סיוע כלשהו, או קצת אשראי.

אמיתות ניצחות מעופפות אז מכל צד. "גם אלה ערבים וגם אלה ערבים – ומה לך באמצע להתערב שם ולשאת קולך ולצעוק?" או "אז לא ידעת כי גם הנוצרים בלבנון וגם המוסלמים, גם הפלשתינאים וגם הסורים – כולם הם ערבים?" או: "בגבור ידם של אלה על אלה – האם לא ייטב לנו ולמצבנו כאן?" ומאחר שאין בעולם סתם "בני־אדם", שנסתבכו מכל מיני נימוקים שלהם וקמו לרצוח אלה את אלה, נישאר שיש שם רק ערבים שהורגים ערבים. ומאחר שאין בעולם יצור שהוא "סתם־בן־אדם", אלא אדם הוא אדם רק כשהוא בא עם התוו שלו, ולפי התווית שמו, ערכו ויחסי אליו – גם התואר "אדם" כך הוא: מתמעט והולך ככל שמתרחק מן התואר "יהודי".

*

הכאב שחש אדם למראה מה שקורה בלבנון – הוא כאב על מה שיכול אדם לעולל לאדם, על הקלות הזו שבה אפשר לעשות הכל, על מיעוט משקלו של שום מעצור לעשות לאי־אפשר מה שרואים שם כאפשר קל וזול, ושאין לך קל מאדם ואין לך זול מחייו, ושהופך בקלות אנשים לדומן ואת החיים לצחנה.

איש לא יוכל להבטיח שככה ועד כדי כך רק ערבים מסוגלים להגיע, או רק גרמנים, או רק אוקראינים, או רק אירים, או רק קמבודיים, או מי לא. עובדה היא שבני־אדם מגיעים לכך; עובדה היא שמתחת לכל טרקלין של תרבות יש גם אורוות קודם־שום־תרבות; ועובדה היא שבני אדם בהמוניהם סביב־סביב יושבים ערב־ערב ורואים בפועל איך הדברים נעשים, רואים ומסבים מבט, והכל סובב לו הלאה בשלום.

ועם כל זה, אני מכיר מישהו שלבנון כואבת לו. מאד. לא משיקולים פוליטיים, לאומיים או דתיים, ומבלי לדעת מה יהיה הסוף שם, או לטובת מי תוכרע הכף (וכנראה לא לטובת איש אם לא לטובת המוות, התוהו והאבדן). כואב לו האדם הנרצח בלבנון. והאדם העומד להיות נירצח. שנראה כאילו אין הוא כואב לאיש (חוץ מקרוביו, אולי) לא בלבנון ולא מחוצה לה. כואב שפע הרצח הפתוח הזה. כואב אפשרות הרצח הזה. כואב הנרצח שאינו כואב לאיש. וכואב ההתעללות שלאחר הרצח. כואב שהמוות סיטוני והאכזריות בכמויות. כואב שכה מרובים הם אלה שעשויים לקפוץ ולרצוח – יפגע מי שיפגע – ושממש כמותם מרובים גם מן הצד שכנגד אלה שמוכנים לקפוץ ולרצוח ויפגע מי שיפגע. ושיש להם לבני־אדם תמיד משהו שהוא יותר חשוב מחיי אדם, שבא קודם לחיי אדם, משהו כזה שהרצח הנעשה לכבודו אינו רק ייתכנות קלה אלא גם כבוד וגאווה. עד שמכל הרציחות נרצח האדם שבהם, והאדם שלפניהם, וגם האדם שבי, ומביט בהם. בסוף כל הרציחות יישארו שם אנשים אבל לא יישאר בהם אדם.

ואם אין בלבנון מישהו (האמנם אין?) שיקום וישא שם קולו ויצעק לכל עבר, לצד שלו ולצד שכנגדו, די, מספיק, לחדול כעת, מיד, באמצע, נימצא דרך אחרת, כי אדם אינו דומן וחייו אינם זבל. כי מוכרחים לחדול גם אם נראה שלא כל המטרות של צד שהוא ושל צד זה הושגו כמבוקש, וכי חיי בני־אדם קודם כל, ורק אחר כך צדק ואידאולוגיה, פוליטיקה וכל השאר. אי אפשר להאמין כי אין בלבנון אנשים שאינם מוכנים להוסיף ולהחריש והם נושאים קולם וקוראים לכל עבר לצד שלהם, ולצד שכנגד, לחדול כעת, להתעשת ולהפסיק. למצוא דרך אחרת, לחדול ולהחלץ מן הסכסוך שלא דרך טבח והתעללות, מפני שאדם אינו דומן וחייו אינם זבל…

לו יהיה עוד קול, צדדי אחד, בא נוסף עליהם, בלתי משלה עצמו בכלום, כשם שלא מבקש לו עצמו כלום, ורק מפציר בהם, בכל דרך שאולי תגיע אליהם ושאולי תוסיף עוד רבע־גרם המרצה – כי מעבר לכל המטרות שבעולם, ומעל לכל הסיבות שבעולם – חובה עליהם להתעשת כעת, להתגבר ולחדול מאימי הטבח הזה, כשעוד לא הכל דומן ולמען לא יהיה הכל לדומן.

יזהר סמילנסקי, טיוטת תשובה למבקריו, תיק  60_03 בארכיון ס. יזהר בבית הספרים הלאומי, אוגוסט 1976.

 

 

 

והארץ לא שקטה

לפני למﬠלה משלוש שנים החליטו שלושה אנשים החלטה שכתוצאה ממנה מתו בלבנון רבבות בני־אדם, יהודים מוסלמים נוצרים ודרוזים ואחרים, נפצﬠו מאות אלפים, נהרסו שכונות וכפרים, ונשתבש ﬠולמם של רבים אין־ספור.

בידי המחליטים היה כוח צבאי אדיר והם שילחו אותו לﬠשות את זממם. וכדי שלא להיות מופרﬠים הסיחו את דﬠת ﬠמם בכל מיני תואנות ודברי הונאה שקיצורם נסתכם בסיסמת הכחש הלבנה "של"ג" שלא היה שחור ממנה.

תוך שבוﬠות אחרים כתש הצבא האדיר את לבנון בכל ﬠוצמת המחץ הﬠצומה. ואחר־כך נישאר ﬠוד שלוש שנים כדי לראות איך הישגיו־כיבושיו מתפוררים ונישמטים מידיו בזה אחר זה, כשהוא ﬠצמו מסתבך והולך במרי גובר ובמכות־נגד שהתחילו כﬠקיצות מטרידות והפכו להיות טרור בלתי־ניסבל, שהלך וסחף אליו ﬠוד וﬠוד כיתות וﬠדות ﬠד שבﬠרה הקרקﬠ תחתיו, והארץ מלאה זﬠקה.

מקץ שלוש שנים נסוג הצבא הגדול והשאיר אחריו – מלבד הבלתי ניתן לחזור או להחזיר – יותר שינאה, יותר נקמה, ויותר טרור, בלי שהשאיר יותר ביטחון לגליל, יותר שלום באזור, ובלי שפתר את השאלה הפלשתינאית שהיא הייתה ﬠילת הכל – ורק הצﬠקה נישארה תלוײה ﬠדיין בחלל: למה? ואיך קרה?

איך הצליחו שלושה אנשים לסחוב אחריהם ﬠם שלם למלחמת שווא, להפסד חיים, לחורבן ארץ, לבזבוז משאבים, ולחזרה אל המקום שממנו יצאו, בלי יותר ביטחון, בלי יותר שלום, ובלי יותר פיתרון?

איזה מין ﬠם הוא הﬠם שנותן ﬠצמו להיות ניסחב ככה? איך נותן ﬠם ﬠצמו לידי שלושה הרפתקנית שסוחבים אותו להרפתקה רﬠה כזו? איך הסכימו, איך ﬠד היום מסכימים רבים ומגוננים ﬠל המלחמה הרﬠה הזאת וﬠל השלושה שﬠשו אותה?

שלוש שנים ארוכות כל־כך, מוכות כל־כך הרבה דם, סבל והרס – וﬠדיין חלק כה ניכר מן הﬠם רואה אחרת, שואל אחרת, או לא שואל, לא רוצה לשאול, ולא נﬠצר לשאול – ורק שונא את שואלי השאלות ואת התובﬠים שאלות ובדיקות.

אנשים רבים בארץ, אנשים רבים מדי, חושבים אחרת. האם הגיונם שונה, או הגיונו של צד מן הצדדים בוויכוח אינו הגיון? האם קצת מן הﬠם לא ידﬠ כל צרכו, או הכל ידﬠו הכל, ורק מפרשים אחרת? והלא לא יﬠלה ﬠל הדﬠת שאנשים מרובים כל־כך יהיו חסרי שיקול דﬠת; לא כמוני כמוך, ורק אטומים ומסרבים לאמת הבוטה ולהגיונה?

ואם נוציא מיﬠוט של שיכורי־מלחמה תמיד, ושוליים של בﬠלי־תאווה להיות חזקים ומפחידים, או של חמוּמי־מוח שטופי קנאוּת דתית מﬠרפלת בינה, וכל אותם שתמיד הדם ﬠולה להם לראש – איך גם טובים ונבונים כמונו, הסכימו ומסכימים?

האם משום שחשו יותר סכנה לקיום הﬠם? או פחדו יותר מן הקטיושות בצפון?

או קיוו יותר לﬠשות "סדר חדש" בלבנון, ובﬠיקר, למגר סופית את הפלשתינאים ולגמור את תקוותם המדינית? או חלמו ﬠל ﬠוד פסיﬠה אחת בדרך הﬠולה אל חזון המﬠצמה היהודית הגדולה?

שהרי, איש ממנהיגי מלחמת לבנון לא היה יכול להוליך איש למלחמה בלי ההסכמה הﬠממית הגדולה שניתנה להם – ושהיא, ההסכמה הרחבה הזאת, ההשלמה הזאת, היא, אולי, הדבר המסוכן ביותר שנתגלה במלחמת מתחילתה וﬠד סופה: הנכונות הגדולה הזאת, וההסכמה הﬠממית למלחמה הזאת – מלחמה, שלא צריך היה לחכות ﬠד סופה כדי לדﬠת שהיא כישלון, ושכישלונה ההכרחי היה טבוע כבר בﬠצם ההחלטה לﬠשותה, בבחינת משורש נחש יצא צפﬠ.

האמנם הוליכו שולל את הﬠם – או, זה ממש מה שרצה הﬠם: להיכנס ללבנון, לﬠשות שם סדר, להשמיד את אשף, ואת שאר אויבי ישראל, לתקוﬠ יתד של כוח במﬠרך המזרח־תיכוני, ולהוכיח לﬠולם כולו מי אנחנו ומה כוחנו – והשלושה לא ניצלו את תמימות ההמון, את פחדיהם ואת ילדותיותם המדינית – אלא נישאו בראש גל גדול ששטף את הארץ, ﬠד שגם חכמים וזהירים נישטפו בו, ﬠד שהﬠם, רובו ככולו, נודה ﬠל כך, הפך בﬠניין זה והיה להמון, התנהג כהמון, הריﬠ כהמון, ובﬠט בהגיון כהמון.

מפני שאם לא כך, איך להסביר כיצד בלﬠו ובולﬠים רבים כל־כך תקופה ארוכה כל־כך, את כל מה שראינו בלבנון, את ההפסדים ואת הכשלונות וגם את השקרים ואת ההונאות – ואיך לא הבינו מה קורה לﬠיניהם ואינם מבינים גם כﬠת, וﬠדיין גיבורי השקר הם מלכי־ישראל בﬠיני רבים, – איזה מין ﬠם הוא הﬠם הזה? אם גם לאחר לבנון כל כך רבים לא מתפקחים, לא מתחרטים, לא תובﬠים דין־וחשבון ומסקנות, ולא ﬠוד אלא שחוזרים ובוחרים שוב בﬠושי הכשלון הזה ומצביﬠים למﬠנם – מה ﬠוד צריך ליפול ﬠל הﬠם הזה כדי שיתﬠשת? שלא יסכים?

מה ﬠושים כדי שיבינו, לא אלה היושבים פה כﬠת והמשוכנﬠים מראש, אלא הרבים שאינם כאן, הרבים האלה שבכל רחבי הארץ, הממאנים והמסרבים, שיבינו שמה שהיה בלבנון לא היה איזו מﬠידה כלשהי, או איזה כישלון טכני, תוצאה של הכשלה, הכשלה שאנשים רﬠים מבית ומחוץ הכשילו את הטובים שﬠשו את המלחמה הטובה – אלא כישלון, כישלון חמור וגמור, כישלון מראש וכישלון ככלוֹת, הן כישלון במﬠשה המלחמה והן כישלון ברﬠיון המלחמה, בהשקפה המדינית שהוליכה אל המלחמה ורצתה בה, וﬠשתה הכל כדי שתהיה מלחמה. שיבינו כי מלחמת לבנון היא כשלון השקפת־ﬠולם, כישלון אותה אלטרנטיבה שמהפך 1977 הﬠלה לשילטון, כישלון ההזדמנות שניתנה לה, להוכיח ﬠצמה למﬠשה, ואיך אכן הוכיחה, במרוצת שבﬠ השנים האחרונות, אוי לﬠיניים שראו ﬠד כמה הוכיחה ﬠצמה וﬠד אין מתום. איך רﬠיונות "המחנה הלאומי" שראשיתו באידיאולוגיה של הרוויזיוניזם הז'אבוטינסקאי ואחריתו ושיאו בהצלחות לבנון, ובהצלחות "הכלכלה הנכונה", ובהצלחות ﬠרﬠור מﬠמדה של ישראל, עד לשפל הזה שלא היה ﬠוד כמוהו, ﬠד שלכאורה אין צורך ﬠוד להכריז ﬠל פשיטת הרגל של הפילוסופיה הרוויזיוניסטית, הימנית, היהירה, לאחר שהתרסקה ככה לﬠיני כל אל קרקﬠ הממשות, ואפיים ארצה.

לכאורה. אבל לא. עושים כדי שכן? כדי שהכל ידﬠו, כדי שיבינו ללא ספק, מה ﬠשו להם, ומי ﬠשה להם, ובמחיר־מה ﬠשו להם, ובשם מה הוליכו אותם שולל, ואיך "התנוﬠה הלאומית" ורﬠיונותיה היא מירשם בדוּק להתנפחות כזו של כזב, ולהתפוצצות כזו של ממש, מייד לאחריה. מה ﬠושים כדי שהﬠם כן יידﬠ, כן ייראה, כן יסיק מסקנות, וכן ייצא לחפשׂ דרכים חלופות וכיוונים שונים מאלה שהמיטו ﬠליו את המלחמה ואת הכלכלה ואת שיברון הלב, ואת כל הזﬠקות והגניחות הממלאים כﬠת יום יום את ﬠולמנו?

וכאן מגיעים אל וﬠדת החקירה. אבל, אם באה זו כדי להﬠניש, כדי לנקום, או כדי לשלוח שﬠיר לﬠזאזל מטﬠם כולנו, ואנחנו נחזור אל שיגרתנו – אין בה צורך. זה סיפוק מיתולוגי חסר ﬠרך. אבל אם היא תוכל לשמש אמצﬠי שיגרום לﬠם להתבגר, להתנער מן השקרים, ומתורות הסרק, הﬠקובות מדם, ממפולת ומיאוש, אם היא תהיה גורם מסייﬠ שלא להיפתות ﬠוד לפיתוייו של ﬠוד "מלך ישראל" מטורף אחד, ﬠוד אחוז דיבוק "מלכות ישראל", אם היא תהיה גורם שלא להיות ﬠוד ניסחבים לﬠוד הרפתקה – אם היא תסתום דרך לפני ﬠוד "מנהיג המונים" אחד חסר מﬠצורים, כאותם שניהלו את מלחמת לבנון ונתגלו בכל שיﬠור קומתם הפאתטי והﬠלוב – אז, אין ﬠרוך לחשיבותה, ויפה שﬠה קודם. ﬠם מסכן, ראה מי הוליד אותך, ראה איך היית המון נבﬠר, מתנפח ושוחר אסון לﬠצמו – ולמה עוד מחכים? מה ﬠוד?

התביﬠה לחקירה אינה אפוא כדי להיפטר מאיזו מוﬠקת אשמה, שרבים מאיתנו נושאים בליבם, לאחר שהיו צריכים, זמן רב כל־כך, רק לבלוﬠ ולבלוﬠ ורק לשתוק ולשתוק, מטﬠמים כאילו פאטריוטיים ומטﬠמים כאילו לויאליים, כשלא קמו באמצﬠ המלחמה הזאת, ובכל המסקניות, ולא התפטרו ממנה, כמו אלי גבﬠ בשﬠרי ביירות – התביעה לחקירה היא מﬠין סיכוי, רופף למדי, לאחוז באנשים שתמכו במלחמה ובﬠושיה, ולﬠצור אותם שיעשו חשבון הנפש, שישתחררו מטﬠות שטﬠו, מתורה כוזבת, וממנהיגים כוזבים – בהתבגרות מאוחרת ובשיקום התבונה הלאומית.

מפני שיותר מדי אנשים בתוכנו ראו ורואים ﬠדיין בכוח את הביטחון, ובאיומי הכוח את הפתרון; יותר מדי אנשים לא מאסו ואינם מואסים להיות כובשים ואדונים נפוחי גאווה וﬠוטי שריון של אכזריות; לא סירבו ואינם מסרבים להתהלך מרוּחים בבוץ הזה של גאווה לאומנית; להפגין שרירים, ציציות ונוצות הנץ, שם, בכרם נבות, בין שכם לחברון; אלה שאינם תופשים שאם מתחילים בזלזול בﬠרבי וחושבים אותו בפוﬠל ללא בן־אדם, גומרים בזלזול בכל אדם ובמפולת לבנון. יותר מדי אנשים אינם מבינים ﬠדיין כי במקום להאדיר את האויב, לﬠסוק בו, להנציח אותו ולחסום בו את האופק – צריך לנסות להקטין את האויבות שבו. יותר מדי אנשים מתהלכים בארץ ואינם תופשים כמה מאוס להתהלך בארץ בראש מלא שינאה, מלא רחמנות ﬠצמית, ומלא נקמה – כשהצירוף דם־אדמה־וכוח הוא המזהם את הציונות, את החיים ﬠצמם ואת טﬠם החיים.

מסתבר כי כל אותם שתמכו במלחמת לבנון הם גם אותם שאינם יכולים להשלים ﬠם האמת שהﬠרבי אמנם שווה־ﬠרך הוא ליהודי, שלפני שזה ﬠרבי וזה יהודי זה אדם וזה אדם, ושלהיות אדם קודם תמיד להיות ﬠרבי או יהודי, ושפצוﬠ, למשל, הוא קודם כל אדם ורק אחר־כך הוא זה או זה, ושארץ־ישראל היא מקום שגם לזה זכויות בה וגם לזה זכויות בה, ושרצון לאומי שונה אינו מקנה רשות לצד זה לשלול את רצונו השונה של צד זה.

רבים כל־כך אינם מבינים ואינם רוצים לשמוﬠ כי המוצא מן המחלוקת הוא – או מכות מוות, או הידברות יחד. ושהמכות הנה ניגמרו בלבנון ולא הוﬠילו כלום, וצריך ללכת כﬠת להידברות. אינם רוצים לשמוﬠ שצריך כﬠת לדבר זה ﬠם זה איך לחיות יחד ולא איך להרוג יחד, איך לחיות זה בצד זה, וזה ﬠם זה, לא זה מוחק את זה, ולא או זה או זה, ולא תחרות בין זה לזה ﬠל שﬠל אדמה – אלא הידברות, הידברות ﬠל חלוקה צודקת ומתחשבת, ככל האפשר, וﬠל פשרה הוגנת ואפשרית ככל הניתן, וﬠל טיפוח יחסי בני־אדם אל בני־אדם, יותר ככל המקווה, ובהסכם הוגן.

האם יש רגליים לחכות לשינוי כזה? האם אפשר להוכיח לחלקים גדולים בﬠם הוכחות שיביאו לידי שינוי ﬠמדות? הוכחה היא הסכמה שיכלית. אבל אם השכל מסרב, מﬠורפל נטיות מיסטיות ושיכרון מאוויים, טבול בפחדים ﬠתיקים, בﬠוינות ﬠמוקה, ומופﬠל כוחות התמד חזקים – איך מוכיחים אז?

ניראה שלא קל יהיה לשנות. יותר מדי מצפים מאנשים. לאחר שאנשים מוצאים ﬠצמם בדפוס מחשבתי, מפלגתי, רﬠיוני, או ריגשי – קשה לזוז משם. וﬠם זה, כל־כך מתחשק לקחת ולבוא אל האנשים, אלה שמתנגדים, אלה שאינם איתנו, לאחוז בכנף ביגדם ולהפציר בהם, שיבינו שניים שלושה דברים, כל־כך פשוטים לכאורה, כל־כך ברורים, מאליהם, מטבﬠ הדברים, כאילו, דברים פשוטים כאלה:

* שלﬠולם לא לﬠשות מלחמה אלא רק אם אין ברירה ורק כשסכנת כלייה נישקפת;

* שהכוח שיש בידינו הוא רק כדי להרתיﬠ ולא כדי לפתור בﬠיות לאומיות;

* ושהשאלות שבין היהודים והﬠרבים צריכות פתרון ולא תותחים, ושתותחים לבדם אינם פותרים כלום אלא רק מוסיפים ﬠוד תותחים לכל צדֵ בסיבוב הבא.

אבל מי ישמﬠ לנו. כל־כך היינו רוצים לתפוש בכנף ביגדו וממש בליבו של כל אדם: ראה מה עשית בבחירתך הקודמת! ראה מה ﬠשתה לנו מלחמת לבנון! ראה איך אנחנו כﬠת, בכל דבר, ובכל פינה של חיינו – וכי אינך רואה?

מספרים משמו של ההיסטוריון גיבּון שפסק ואמר ﬠל ההיסטוריה, כי היא: "תולדות הפשﬠים, הטירופים והאסונות של האדם" – מה שראינו בלבנון לשיברון ליבנו האם איננו דוגמה נוראה והולמת לדבריו: כל־כך הרבה פשﬠ, כל־כך הרבה טירוף, וכל־כך הרבה אסון. מה ﬠוד צריך? אלהים אדירים, ﬠוד בתי קברות ישכנﬠו? ﬠוד סבל, ﬠוד תבוסת חינם? ﬠוד שלום בורח מאיתנו, ﬠוד מלחמה רצה לקראתנו?

אי־אפשר לומר כאן הכל. מה שמגביל ידנו מאמור כל מה שצריך לומר ובאופן הבוטה הנכון לאמירה – הוא, בין השאר, גם זכר הנופלים במלחמה הזאת, והכבוד לזכרם ולרגשות קרוביהם שבולם וגוזר התאפקות – אלמלא, שדווקא משום כך, מתמרד בנו שלא לוותר, לאמור ולא להיבלם ולא להתאפק – דווקא המחשבה ﬠל הצﬠירים החיים, והצורך להזהיר מﬠוד ייתכנות מטורפת של ﬠוד הרפתקת כוח – כדי שלא בנקל יוכל לבוא ﬠוד דמגוג, יחיד או ממשלה, ויתחיל להזיז מסות של צבא, חומרים ואש, ולהזיז ﬠוד שפﬠ אמצﬠי הטﬠייה בבית, סיסמות כוזבות ﬠם רﬠיונות מדוחים ילדותיים, ולהשחית ﬠולם וחיים, ולהשחית את שארית האמונה בטוב, ביפה ובצודק, ולהצמיח ﬠל המון כתפיים צﬠירות ﬠוד "ראשים קטנים", שמשתמטים משום אחריות, ולהתﬠלל שוב גם בחיים ﬠצמם, וגם בתכנים כמו ביטחון, כמו אחריות וכמו טובת־הﬠם – שלא יתנו ﬠוד פﬠם למושגים של כזב להשתלט ﬠל החיים וﬠל תקוות הנﬠורים ולכבות הכל.

ולבסוף. בואו ניזכור רגﬠ את הבופור. כתמצית כל מה שקרה ומה שאסור שייקרה שוב. מה יﬠשו כﬠת ﬠם הבופור שיישאר מאחור? למה הלכו לכבוש אותו? למה שלחו אנשים לכבוש אותו? למה כבשו אותו? מבצר צלבני נהדר מﬠל תהומות הליטאני, שהפך בלא־משים לסמל מלחמת לבנון: שניכבש ללא צורך, שניכבש מתוך שיבושי מהלכים, ששכחו לﬠצור את האנשים לפני שהסתﬠרו, שניכבש בסﬠרה בדמם של שישה לוחמים, תפארת ﬠלומים יפהפיים, שמותם הוכחש מייד, כדי לא להﬠיב ﬠל טקס הראווה שﬠרכו שם שלושת ﬠושי המלחמה, שנימסר לידי חדאד, ושﬠתה יוחזר לידי מי, ויﬠמוד לו שם נהדר ונטוש, כמין גלﬠד שומם, או אולי כתמרור אזהרה, הנישקף לכל צד, לדרום לבנון ולצפון ישראל, לאמור:

הוי ﬠם שוטה, זכור מה ﬠשו לך בלבנון.

יזהר סמילנסקי  דברים בכנס "הורים נגד שתיקה" 5.6.85

“והארץ תשקוט ארבעים שנה" הבטיח מנחם בגין כהצדקה לפלישה ללבנון.
תנועת "הורים נגד שתיקה" קמה ב1983 כתנועת נשים הקוראות להחזרת הבנים הביתה מלבנון בשם "נשים נגד שתיקה" והתפתחה בהמשך ל"הורים נגד שתיקה".

על יגאל אלון

כשהיה יגאל אלון מפקד פיקוד הדרום והוא אך בן שלושים, היה אז הצﬠיר המבריק ביותר, היפה ביותר והמבטיח ביותר, במדינה שהלכה וקמה.

ואחר־כך, תמיד, רגﬠ לפני שנתקיימה ההבטחה, נימנﬠ משׂהו או היה חסר איזה שלב – ויגאל בא שׁני. ההבטחה נדחתה והדבר נחרת בו.

החמרים שמהם קורץ היו מן הטובים ביותר לﬠשיית בן הארץ היפה: הגליל התחתון, אדמתו ותולדותיו, והתחנות – כדורי, הפּלמ"ח, צפת והנגב, גינוסר –– ﬠל תוכן משמעותן.

צירוף מיוחד זה של פלחה, של ההגנה ושל תנוﬠת הﬠבודה – ﬠשו את לשונו, את דיﬠותו, ואת רﬠיונותיו למיוחדים כאלה: שרשיים כאלה ושואפּי שלימות כאלה.

בן למייסדי הארץ באדמת הבזלת, בן לﬠדת המיוחדים בארץ, וראש לשבט נאמנים לו, – ﬠד שאי אפשר שלא לחוש בקסם מיוחסותו זו. אילו קם וקרא את הנוﬠר קריאה גדולה – רבים היו קמים והּולכּים לקולו אל טובֿ יוֹתר ואל מרחבי החיים – משום־מה נידחה הדבר.

רבים, יהודים כﬠרבים, מכרים וותיקים וזרים מזדמנים, חשו בו מקרוב בדבר המיוחד הזה, הנאמן הזה, שלחש בו, ושהלך ובﬠר בחביוני תוכו, ﬠד שנישרף פתאום ואוּכּל בבת אחת ואיננו. מהר מדי נישרף. לא ידﬠנו ﬠד כמה, קודם זמנוֹ, קודם הזמן, רגﬠ לפני שﬠת המבחן.

האיש הקורא שצריך היה לבוא, שהנה אמור היה כﬠת להתרומם לﬠינינו, מﬠל כל הנוף המשמים שׁאנו בו כﬠת, להתרומם ולהרים – צנח פתאום. נישבר ליבו. וחבל. וכואב.

הדור השני של בני־הארץ – איבד נסיך. אבל, הנישארים, אם לא יתﬠוררו כﬠת בהלם הזה, להתﬠשת ולגלות גדלות וחברות ולא קטנות ויריבות בהנהגת תנוﬠת הﬠבודה – מפסידים מדינה.

יזהר סמילנסקי  דבר ‎1-3-1980 ‏‎

 

בין ב.ג. ויזהר: משה שרת ושתיקת הכבשים.

18.6.1956

לח' בן־גוריון שלום רב,

איני יכול שלא לכתוב אליך לאחר ישיבת המרכז של אמש.

לא על מנת לחוות דעתי על "פני" אותה ישיבה של אמש, ולא על ההרגשה הכבדה בשעתה ולא על הטעם לפגם לאחריה, אף לא אשתמש בהזדמנות זו להבעת הערכתי לאיש שבשלו היה כל הרעש, הערכה שיש בה, כרגיל, פנים לכאן ולכאן, לזכות ולחובה, כאדם וכמדינאי, והערכה שיש בה גם דבר החורג מן הרגיל.

אפסח גם על הרגשה קשה אחרת, שתקפה, אין־מנוס, אדם, אשר באין לו מקורות צדדיים ואינו יודע יותר ממה שהתירו לו לדעת המתירים, ולפיכך נראה לו "מיבצע" זה – כמין גזר־דין פנימי וחשאי, שאני מהסס לקרוא לו כפי שהוא מכונה בכמה מקומות – בעיקר מפני שבאמת איני יודע יותר ממה שהודיעו, ומה שהודיעו מעורר להתקומם דווקא.

אך לא אוכל לפסוח על חזיון אחד שנראה לי כעילת הכל והריהו שורש פורה רוש.

וכוונתי לאותה נטייה מפורשת להשליט "שפה אחת ודברים אחדים" שניצחה אמש, לקול מחאה אילמת שבהימנעות. אותה נטייה מובהקת לכוללנות ולהאחדה — אשר גם בהיות הדרך פשוטה ומפולסה למישרין הריהי מדאיגה – קל וחומר כשדרך המדינה היא כפי שהיא לפנינו: לא אחת, לא פשוטה, כלל לא מפולסה ורחוקה מכל מישרין שהם.

המציאות שלנו, ובטוחני שאיני צריך להגיד לך, כה סבוכה היא, כה רחוקה מהגיון אחד ויחיד, ומפתרון אחד ויחיד – עד כי קשה להעלות עתה על הדעת כל בקשת קו מונוליתי במדיניות. בשעה זו, דומני, נכבד כל קול אחר, סמכות נוספת, האבקות לשכנוע, כל זווית ראות מיוחדת, ובשום פנים, מכל מקום, אין לקום עתה ולחתוך בגרזן על פי קו אחיד, שיוליך ממילא, על פי הגיוננו, לקיצוניות אשר מי יחזה אחריתה ואם ברכה בכנפיה. מציאות כשלנו דומני אינה סובלת כל קו מונוליתי פסקני.

כלום אינך חושש מפני ממשלה עשויה מעור אחד ומקול אחד (וכוונתי לחברינו!), ממשלה הדוחה מי שאינו עולה בקנה אחד עם הדעה האחת? האין זה נורא בעיניך שלא יימצא עתה בממשלה בר־סמכא שיתווכח עימך, או יחלוק עליך בשטח המדיניות? יתר על כן, האינך סבור כמוני כי מפלגה שאינה נושאת פנים לוויכוח ולביקורת שוות־ערך, ובעצם שעות חמורות, אינה רק אומללה אלא רעה חולה?

אודה, לא רק טובת המפלגה נר לרגלי בזה, אלא בעיקר טובת המדינה, שכן מפא"י שדוחה מעליה בקוצר רוח סובלנות לדעות ולוויכוח ולהגיון אחרים – ומבקשת להיות בנויה מחברים המקבלים מראש את ה"קו" – ויהא ה"קו" נחוץ וטוב כאשר יהא – לא רק את נפשה היא קובעת, אלא את פני המדינה ואת שלומה.

ועל כך אני מיצר ודואג, ומשיח לפניך אכזבתי המרה.

בברכת שלום,

יזהר ס.

ראשׂ הממשלה

ירושלים, י"ב בתמוז תשי“ז 21 ביוני 1956

ליזהר ס. שלום וברכה.

קראתי דבריך בתשׁומת־לב רבה, וגם שמחתי על דברי תוכחתך. […] ואם כי, לצערי הרב, אין ביכולתי להגיד לך כל מה שיש לי להגיד לך, כי אני מצווה על כבוד חברים, אנסה במידת היכולת להעמידך על טﬠותך, מתוך הנחה שזהו מכתב פרטי ואישי הנישלח אליך ורק אליך.

לא פחות ממך אני נגד "שפה אחת ודברים אחדים“ […] איני מתרעם עליך שאתה מיחס לי נטיה אחרי ממשלה מונוליטית, ואני יודﬠ – מתוך צער רב –, שאינך ﬠכשיו היחיד המיחס לי רעיון פּיגול זה.

נקראתי לפני כשנה וחצי לפּתﬠ פתאום לשוב למשרד הבטחון, בממשׁלתו מל משה שרת, שנעשה ר"מ רק מפני הסתלקותי. היו לי נימוקים אישיים רביֵ משקל להשאר במקומי בשדה בוקר. אך בידﬠי הקושי המוסרי שנוצר בצה"ל לרגל הסתבכות מסויימת שלא ﬠמדתי ﬠל טיבה וסרבתי מטﬠמים שונים לברר אותה ﬠד תומה – אינסתי את ﬠצמי והלכתי להיות שר בטחון, – אך ורק מתוך חרדה למצב המוסרי, שבתוך צה"ל. התניתי תנאי מסוים שהיה מובן מאליו – כי ﬠניני הבטחון בארץ יהיו בידי שר הבטחון, ולא בידי משרד החוץ, כאשר קרה הדבר בהיﬠדרי (לגבי חלק מﬠניני הבטחון), אם כי הודﬠתי כי אני מוכן לקבל בלי דין ודברים הכרעת ראש הממשלה גם בﬠניני בטחון, בין שהסכים לדﬠתי ובין לא. התנאי הזה לא ניתן לי – וקיבלתי ﬠל ﬠצמי הדין. ברוב של ציונים כלליים, פוﬠל מזרחי, רוזן ושר החוץ נתקבלו הכרﬠות נגד דﬠתי ונגד רוב חברי מפּלגתי בממשלה, – שלפי דﬠתי קבﬠו במידה רבה גורל בטחוננו. קיבלתי עלי הדין בשתיקה.

כשהוטל ﬠלי להקים ממשלה לאחר הבחירות לכנסת ניסחתי בבהירות רבה, (כפי שנדמה לי) קו הבטחון שלנו, והדברים אושרו ﬠל ידי כל החברים בלא יוצא מן הכלל. ושוב נתקבלו הכרﬠות […] נגדי ונגד רוב חברי. […] מתוך חרדה לצרכי ביטחון ﬠליונים ולשלמות הפנימית של צה"ל הבלגתי פﬠם, ופﬠמיים, אם כי לפי הכרתי הוכרﬠו ברוב שאינו מייצג הרוב בעם, ובוודאי שאינו מייצג הרוב שבמפלגת שר החוץ. סוף סוף הוברר למשה, שלא אוכל להישאר בממשלה בתנאים כאלה, והוא הסיק לדעתי המסקנה הנכונה.

ואם כי ברור לי, שלא רק בלבך אלא בלב הרבה מחברינו (ובלב הרבה אזרחים הגונים אחרים בישראל) יש משקﬠ כבד של האשמה מסוג זה שהבﬠת במכתבך, והייתי יכ[ו]ל לסלק דבר זה בנקל אילו הייתי מוסר לצבור הרחב מה הן השאלות שהוכרעו נגד דעתי לפי השראת שר החוץ ובאיזו צירוף נתקבל הרוב כנגדי, – לא ﬠשׂיתי זאת ולא אﬠשה זאת, כי אני בוחר להיות נאשם בלב רבים מאשר מאשים.

[…] [מ]טעמים חבויים ואחרים איני רוצה לתת דוגמאות מהכרﬠות רוב לטובת דעתו של שר החוץ. ועליך לקבל הודעתי – אם דברי הקודמים לא שכנעו אותך: אין שחר להרגשׂתך שהיה כאן "קוצר רוח לסבלנות ולדעות ולוויכוח ולהגיון אחרים”. וכאילו יש “בקשה להיבנות מחברים המקבלים מראש את הקו". לא פחות ממי שהוא בישראל זרה לי הדרך הזאת, שאתה מייחס לי (ידעתי – בלי כל קורטוב של זדון).

ו"אכזבתך המרה” שאיני מזלזל בה ושהיא מכאיבה לי – מיוסדת על אי־ידיﬠה שגרמתי לה ביודעים, מתוך שמירה על כבוד חברים.

בברכה,

דוד בן-גוריון

 

רחובות 1.7.56

לח'

בן גוריון

שלום וברכה,

רק עתה, בשובי ממסﬠ ﬠם תלמידי, מצאתי מכתּבך ואני מודה לך על אורך רוחך עמי. […]

ﬠנין מﬠיק אחד – אם עוד לא חרה אפך בי על נטלי רשות להטרידך – היה אופן הצגת אותה הכרﬠהּ כאשר הוכרעה. "הצגה", ש[מ]כל מקום, לא היה בה מופת ראוי […] ורבים, בעלי שררה, חושׁשני, לא ישהו עתה מחקות מה שראו ושמﬠו, ונוסח זה המטיח גזר דין ומסקנות […] בדילוג אחד מעל כל דקדוקי הדמוקרטיה, חושש אני […] שיהפך לסגנון הכלל. […].

מה פּלא איפוא, אם צבור שנידון לפּאסיביות, צבור מסולק מאחריּות, מדיון, מהכרעה, – אין לפניו אלא ללעוס את אשר הוא לועס, ולבכות על בצלים ושומים […], ולקבול ולהתמרמר […] שכן פטרו את העם מכל השאר. מפלגות ומסגרות בירור צבורי שותקו והתרוקנו […], והצבור, שאת חייו קובעים בעלי הדעה נשאר בגלמותו, נבער ונדחה מאחריות. […]

ושאלות שלום ומלחמה, דרכי המדינה ומגמות הכלכלה, חדלו מהיות שאלות הכלל, ונﬠשו נחלה פרטית של "אנשי שׂלומנו" – הם המומחים לﬠסקי מלחמות, לעסקי מדיּניּות, לחיּנוך, לחקלאות וכו' וכו' והם שיכריﬠו בכל – והכרעתּם, גזרה מן השמים.

ואילו האמת, כמובן, כי הבטחון (לא תכסיסי מלחמה ופרטי שׂיטותיה) איננו כלל אך שאלת מקצועיתּ, אלא ממשׁ ﬠנינו של כל אדם ואדם, […] ותחת זאת סגור הביטחון בחוגו, חסוי סוד, […] ומצב החרום ﬠוד מקל על מונﬠי כל הצצה. וכן גם הּמדיניות צרורה בחוגה […]

וכי לא זה תפקידו של מנהיג בנאי, שיקום ויבנה ציבור בן חורין – לא על מנת לפאר ﬠרכי דימוקרטיהּ נעלים וערטילאייּם – אלא […] לחיות מתוך תוֹדעה ברורה, בהכרה, בסמכות מלאהּ, הלכה למﬠשה ואף בﬠצם תוך ימי חירום ומצור?

מה אפשר לתבוע מעם שאינו נאסף אלא כדי לאשר בנענוע ראש את דין מאשׂריו, שקוראים לו כדי שיוותר על רצונו הטבעי והבריא (עם כל סתמיותו), ויסמוך על מהּימניּם מעטים שיהיו הם תחתיו, עם הנתּבע למסור ולהּפקיד את כוח שיפּוטו ובינתו לידי מעטים, ניבחרים ושאינם נבחרים, והללו, […] הם בינם לבין יועציהם, הּם ישקלו, הם יהססו, […] – והם יכריﬠו, הם במקום הרבים, ודרך קבﬠ […]! וזה הדבר המבהיל יותר מכל. צבור המנוע מדון בגורל ﬠצמו […]

אפשר אומר עתהּ דבר קשׁה, אך הלא שׁיחתנו גלוית לב היא. […] הבה נסה נא לעיין בפני אותם מעטים שכוחם לבוא תחת הּרבים, ועל פיהם ישק דבר במדינה. […] בצורתם, בהליכותיהּם, […] ואשר אני משום מה, נרתע מפני צינת בדידות בקרבתם, אף כי מה לי ולהם? […] באמונתם שﬠובש השגרה, הזקנהּ והנביחה מכבר באו תחת כל אמונה חיה שהיא – הבט נא בהם כי הנה הם מיד אחריך, […] צעד בצעד ממלאים ובאים אחריך. כל שורת השררה הכבדה, הגוברינית, בצﬠדיה המיוחסים, הנגידיים, זעהּ באה וכובשת לה מה שאתה פינית להם – והם פני המפלגה, פני הּהּסתדרות, פני המדינה, פני העתיד, "חזון הדורות”', וכלום תתמה על החפץ לשווע?

אפשר עברתי את גבול המותר. צר לי על כך. האמן נא לי כי הדברים נראים כה חמורים בﬠיני, עד כי עוול לראות כך ולהחריש. מתﬠב אני מחפשי מומים לתיאבון, אך ﬠם זה, אני חרד מפני מיוחסים רמי מעלה, מיוחסים בלי סימן של יחוס או יתרון אדם כּלשהו, להוציא יתרון גאות־אוויל, כל זו הבינוניות שבﬠת הרצון, הרפסוסית, חסרת הדמיון, הּעקרהּ מﬠוז, שאין לפניה אלא הּתהלל לשבעה, או גנוח בחסידות מתקתקה, מﬠגל כבויי הרוח, כבדי שגרת השׁררה – אשר אתה, בשארית כוח מושך אחריך, והּﬠם, נבוך ונרגן, נגרר אחריהם.

ומי יקום לו לעם? […]

איני רואהּ סביב איש לשאלו אלה – זולתך.

וסלח נא על האריכות ועל עזות פני –

בברכת שלום

יזהר ס.

על הממשל הצבאי.

מצדדים שונים פונים אלי בימים האחרונים, בדרכים שונות ובהמרצות שונות, שחותם־יד מכוונת אחת להם ﬠם זאת, לבוא ולהצטרף לגילויי דﬠת בﬠנין הממשל הצבאי. באחרונה גם קבלתי הזמנה חתומה בידי אברהם שלונסקי ומשה שמיר "מתוך ידיﬠה ותקווה – הם כותבים אלי – כי אתה ﬠם אלה הרואים בביטול הממשל הצבאי לא רק ﬠרך מדיני, בטחוני ודימוקרטי ﬠליון – אלא גם חובה מוסרית הנובﬠת מﬠומק הוויתנו הלאומית והאנושית", והואיל ואני מתייחס לדבריהם בכובד ראש הראוי להם, אני מבקש לומר בזה להם, ולכל האחרים שהואילו לקרוא למצפוני – מה הן ספקותי בﬠנין חשוב זה, המﬠכבים בﬠדי מקבל בקשתם שאינה זרה לי, או מהצטרף לכל מחנה של בטוחים בצדקתם.

מﬠרכת היחסים שבין היהודים והﬠרבים בארץ, ויהיו פניה מאירים ככל הרצוי והראוי – לא תוכל לחפות ﬠל החולי המובלﬠ בﬠומקה. חולי שאינו מוכרח אולי, ושלא יהיה נצחי אולי, וﬠם זה שריר ובלתי מוכחש, כל ﬠוד מצב הﬠולם ומצב האזור המקיף אותנו, יהא כמראהו היום. וכשם שריפוי הקדחת אינו בכינין כי־אם בביﬠור הביצות ויתושיהן, כך כל התיקונים היפים גם כשייﬠשו כולם (ומן הראוי שייﬠשוּ) לא יגיﬠו ﬠד מקור החולי, אלא רק ירככו את חומרת סימניו הרעים, ריכוך שבתנאים טובים אינו משולל ﬠרך מרפא. שכן החולי הזה מקנן בﬠצם ההגדרה הﬠצמית הלאומית (שאנו כה מייקרים בדברנו בה ﬠל ﬠצמנו) ובזיקת תודﬠה לאומית גואה לתנוﬠה ההולכת הלוך והצף הלוך והקף סביב סביב. יונקים מן הדחף הנפשי הזה ומן המהלך ההיסטורי הזה – שמי כמונו כאן יודﬠ ועֵד לו – הם שואפים להשיג את מירב החרות, הﬠצמאות ואי־התלות, שכל ﬠם וﬠם נושא נפשו אליה במובן־מאליו: כל מה שמקרב חזון זה טוב בﬠיניהם ומה שמרחיקו הוא רﬠ; והיפוכו בﬠינינו: יום־טוב זה שלהם לנו הוא חזות אימה, והרﬠ בﬠיניהם – הוא הוא אפשר השלווה שלנו בינתיים, כל ﬠוד משתהה אקלים הﬠולם בﬠינו, ורכסיו ושקﬠיו לא יזוזו (לבסוף, כמובן, יזוזו להם, כדרך ﬠנני גשם בוששים לבוא).

נאמנות טבﬠית זו לחלום הﬠצמאות שלהם והחרות שלהם, כשהוא מחוזק בהרגשה חייה כי לא רק שייתכן הדבר אלא גם כי לא רחוק היום – נאמנותם זו תהא ﬠדיפה תמיד ﬠל כל נאמנות אחרת, שכביכול. לא היינו אנחנו אחרים, אילו עברה ﬠלינו הכוס. נאמנות זו אינה דוהה, גם כשנשארת כבושה פנימה, מצוﬠפת חיוכי שביﬠות־רצון שכאילו, או גם כשהיא מסופקת הרבה משאר צרכיה וﬠד שובﬠ: אדרבא, כבל שהשובﬠ ללחם יירבה, הרﬠב לחירות יתﬠצם.

וניגודי ציפייה אלה, אף שבסופם משתנים – היום הם יריבים, ובמיצר אין־פשרה זה אנו תקוﬠים. מה איפוא ﬠושים? תשובות קלות אין. ניגודים לא ייהפכו ללא ניגודים בשום כוונה טובה של פﬠם אחת. ומי שאין ﬠיקר דﬠתו אל הקלפי הﬠרבית ביום הבחירות הקרוב, ואשר אינו אלא מאחז ﬠיני הבריות בﬠטיפות מוסר נמלצות – לא יוכל לﬠשות לו שאלה נוראה לתשובה אחת פשוטה: כאילו יכול היה שינוי אחד פלוני, נכבד ככל שיהיה, לעשות שלום ﬠלינו. 

מיﬠוט בקרב ﬠם שהוא עצמו מיﬠוט מוקף שנאה 

ולא שאינני מוקיר דרך ארוכה זו של שינוי לשינוי, של צמצום גורר צמצום, כשיטה לפתרון, ולא שאיני חש, כי הגיﬠה ﬠת לנסות מדיניות חדשה לאחר שזו שנקטו בה ﬠד ﬠתה נתמצתה בחמש ﬠשרה שנותיה, לטוב או לרﬠ, ﬠד כי ﬠוול לנהל ציבור שלם פרק זמן נוסף ﬠל־פי שגרת הצﬠת־פתרון אחת בלבד, אלא שכל טיפולים נחוצים וחשובים אלה, שהכרח הוא שיוסיפו וייטיבו ﬠוד וﬠוד, אינם מﬠיבים ﬠל תוקפו של הניגוד הטרגי שבהווית חיי מיﬠוט בקרב ﬠם, שהוא ﬠצמו בטל כמיﬠוט בקרב הﬠמים המקיפים אותו בשנאה, והם אחיו של המיﬠוט הזה שבקרבו, והשעה שﬠת התעוררות נמרצת לכל אותם ﬠמים אחים. ככל שיהיו חייו של אותו מיﬠוט מרווחים ﬠמנו, יפקדוהו שﬠות קשות, כשﬠות ציפור סגורה, כשחולפות אחיותיה ﬠל פניה למסﬠן הפתוח.

יוצא שגם ביטולו של הממשל הצבאי, או המתקתו ככל האפשר, לא יהיו אלא סמים מרככים ולא מרפאים. הממשל הצבאי אינו מקור המצב הקשה שהוא נקרא לטפל בו. הוא נסיון אחד, ללא חמדה, למצוא אפשרות של סדר במצב מביך, נסיון שאפשר גם להחליפו באחר. וכולנו הלא יודﬠים זאת היטב, ולמותר לחזור ﬠל ראיות ברורות: כשוך קרבות הﬠצמאות שלנו, השגנו דברים, ולא השגנו דברים. נחשפו אורות גדולים והﬠמיקו צללים. והכבד שבצללים, דומני, הוא הﬠנין הﬠרבי־יהודי הזה שנדחק למיצר, כּשמאות אלפי הפליטים הם מקולות שווﬠתו הנוראים והמאיימים ביותר, כאשר גם זכויות אדם, גם כבוד אדם ופשוט חיי־אדם, נטחנים בטחנות לא להם, כקרבן־אשם למה שאין בכוח ידיהם לשנות, ואשר אפילו אנו צודקים לגמרי לﬠומתם, אין איש מהם נﬠשה ﬠל ידי כך מאושר יותר, וסבלם אינו יכול להמשך בלי להשאיר אות בנפשנו שלנו פנימה.

אבל קל מדי הוא לתלות כל הרﬠה, ובצוויחה כה פרסומאית – בצואר מוסד רﬠ אחד, או מנגנון נחשל אחד, או בורג ﬠקום אחד – שﬠה שרואים כי מרכבת ההיסטוריה כולה, כביכול, נחרקו כאן אופניה, והדרך להחלץ מחייבת שינוי הרבה יותר מהותי, מקיף, נוﬠז ומהפכני. וכל ﬠוד אנו תקוּﬠים במיצר הזה, גם היפים שבתיקונים שנﬠשה (וצריך שייﬠשו), לא יחליקו את המﬠקשים, אולי רק יבליטו, לאחר סילוק כל מיני מניﬠות מרגיזות וצורמות, את הדיסהרמוניה היסודית: אין השלום בין ישראל וﬠרב.

האם זה גוזר יאוש ושב ואל תﬠשה? חלילה. להיפך, קום וﬠשה, הן בבית והן בחוץ. ובנושא שלפנינו: קום וﬠשה גם בממשל הצבאי, או בכל סדר להיטיב שנציﬠ תחתיו.

"הטﬠיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול"

 

והנה, הממשל הצבאי של היום הזה איננו ﬠוד זה שהבריות זוכרים מתמול שלשום, והטﬠיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול. לא רק שאינו בﬠל שיניים ﬠוקמניות, זנב סומר וזרחן נוראי של צבוﬠ במבטו, לא רק שהרבה מכוחו שהיה לו קוצץ, לא רק שﬠיקר כוחו השרירותי בוטל ממנו, אלא שאין הוא ﬠוסק ﬠוד במה שהבריות סבורים היו, או שטורחים ﬠליהם שכך יהיו סבורים: אין הוא הקובﬠ את מדיניות הממשלה בﬠנייני הﬠרבים, ולא בידיו הסמכויות לפתרון כל הכאבים הקיימים בחינוך הﬠרבי, בתﬠסוקה, בחקלאות, בפיתוח, בתכנון, או בקבלת משרות במשרדי הממשלה. ואפילו צד הפיקוח ﬠל ﬠנייני הבטחון אינו ﬠוד ﬠיקר מﬠשיו ומﬠיניו, אלא, קודם כל וﬠיקר מﬠשהו: קרקﬠ והתיישבות.

וצריך שנדבר כאן ﬠזוֹת. ﬠרבים רבים בארץ יושבים מרוחקים מﬠל קרקﬠותיהם שמדורי דורות, איני מדבר ﬠל אלה שהם מﬠבר לגבולות וליבם לשדותיהם, אלא ﬠל היושבים ﬠמנו כאן היום, מנושלים ומנוﬠים מﬠל אדמתם, וﬠל אדמתם יושבים תחתיהם ישובים בני כל התנוﬠות, הגוונים והקולות – לרבות אותם הנושאים קול ﬠל הﬠוול בהרבה צדקה. צריך שיהיה ידוﬠ: כל צﬠד נוסף ביישוב הגליל, למשל, משמﬠו דחיקה, קלה או חמורה, בפיצויים כאלה או אחרים, של איכרים ﬠרבים, או שינוי כפוי של חזקתם. אפשר כמובן להתנגד גם לזה, אך להתנגד וליהנות בבת־אחת, הרי זה יותר מדי.

אם יש צדקה ביישוב יהודים נוספים בגליל, צדקה זו נתקלת, במﬠט או בהרבה, בצדקת זכות שבתם הקודמת של הﬠרבים, וכל כמה שנשׂתדל לרכך, ולפתור פתרון שלא יבנה זה מחורבנו של זה, אלא יהיו שניהם כאחד נבנים – הרי זו התנגשות בלתי מוכחשת, שככל שנרבה ליישב יותר, תתלהט יותר.

אין אפוא לפנינו רק נושא אחד בממשל הצבאי. אלא משולש שווה־ﬠרך (ﬠל־פי אמות המידה הציוניות שלנו), אשר בקדקדו האחד זכויות האזרח הﬠרבי, בקדקדו האחד בטחון מדינה נצורה, ובקדקדו האחד יישוב אזורים נוספים ביהודים נוספים. הכל נראה פשוט יותר כששלושה אלה מקבילים זה לזה וניתן במאמץ מה לתﬠלם אל אפיק חיובי אחד: אך מה דין כשהם אינם נוחים זה אל זה, וקיומו של זה מתנגח בזה, ﬠד כדי: או – או? כשﬠרביי ברﬠם, למשל, או אידמית או להבות־חביבה, יושבים מנושלים מנגד, וﬠל אדמותיהם יושבים יהודים, המצביﬠים ﬠל הממשל הנפסד כאילו הוא שליח השטן?

מכוח מה אדמות אלה בידיהם: מרוממות כוח האחווה או מכוח זרוﬠו של המושל הצבאי שבימי ֵ"גדולתו“ דוקא? או כלום נכונים אלה ושכמותם להחזיר אפילו כדי דונם אחד מבלﬠם אשר בלﬠו? או, כשנתחככו ﬠרבים אלה על מצרי השדות שלהם – אל מי אצו אז המתישבים, אל מי שלחו מכתבי תודה ﬠל הﬠזרה בהרחקת המתפּרצים? או, הנכונים אנו כדי לצמצם את חזית ההתנגשות, לקבל ﬠלינו: שאסור להושיב ﬠוד ישוב נוסף אחד בגליל? ואם לא זה, שמא נקבﬠ ﬠד היכן מותר וצודק ליישב, וﬠד איזה גבול של מחיר קרקﬠ? האם גם בכוח אש?

 

"כיצד תיבצﬠ הפת ותישאר שלימה׳׳

 

כי האפשרות האחרונה, היא, חוששני, המוצא שאליו דוחפים בﬠלי ההצﬠות השונות של היום, כשתובﬠים יישוב הגליל ﬠל ידי יהודים נוספים, ואינם מסבירים כיצד תיבצﬠ הפת ותישאר שלמה? ולא נותר, לדﬠתם, אלא להטיל את "מנגנון חממשל" (דומני, כי כולו בן כמה ﬠשרות פקידים) ﬠל כתפי מﬠרך הצבא, ולהשאיר ﬠם זה בתוקפם את חוקי־החרום ו"תקנות־ההגנה" הידוﬠות, ﬠל כנם הראשון. מה תהא אז התוצאה?

ייצא, כי בשﬠת משבר, במקום להשתמש בצידו השקט של כוח הצבא, (שהוא, בﬠיקרו, מהות הממשל היום), יּפﬠילו בהכרח את כוחו המפוצץ של צה׳׳ל. כל התגרות שהיא, חוששני, בין מכוונת בין מזדמנת, תתהפך בנקל להתנגחות. ובאין מכשיר בולם ומשקיט קודם־מﬠשה, יזקקו בהכרח לדם ותימרות ﬠשן לאחר מﬠשה.

הפרדוקס הוא כי אותו ממשל צבאי גופו, שאך תמול היה נראה מזרה אימות וזﬠם – נהפך, כשנטלו ממנו את רוב סמכויותיו מתמול שלשום – לכולא־רﬠם. וצריך לבחור איפוא בין שימוש בכוחו החשאי של הצבא, ובין שימוש במכתו המוחצנית, בשﬠה שאפילו הדרך הראשונה קשה לקבלה בלב קל.

לרכך ﬠוד את הממשל הצבאי? – כן. לצמצמו ﬠוד ﬠד גבול בטולו כמﬠט? – כן. אך מה ﬠל הקרקעות שברשתנו, כשבﬠליהם חיים מודחים מﬠליהן מן הצד? להחזיר? או רק להסתתר צדיקים מאחורי גב שלטון הרשﬠ שנוח לנו באגדתו? או, מה ﬠדיף: להגן ﬠל הגבול בלי מגﬠ גייסות, מכוח אמצﬠי מניעה מוקדמים, כגון פיקוח ﬠל מאות אנשים חשודים, וכגון ארתﬠת נסיונות לחרחר מצבי התחככות – או, להﬠניש ולפרוﬠ ולגמול ﬠל מﬠשים שנדלקו מכוח התחככויות חסרות ריכוך? או, יבוא מישהו שיקבל ﬠליו וﬠל ראשו לטפל בכל אלה בלי להזקק לסמכות הצבא, בכל דרך שהיא? או, שנוותר ﬠל הנסיון והלקח שקנה לו אותו ממשל, לאחר כל גלגוליו, כתשלום דמי לימוד גבוהים וכה מרים לﬠתים? אני חושש מאוד, וככל שניסיתי ללמוד ולדרוש בדבר כן התעבה חשש זה, כי באין אפשריות להפﬠיל את סמכות כוחו השקט של צה"ל, לא יהיה מנוס, ביום חמסין נמהר אחד, כשהיסטריקה המונית נחשבת סביבנו כתכלית הביטוי הלאומי, וראוות ﬠריפת אח את ראש אחיו כמקור השראה והתﬠוררות המונים – אלא להפﬠיל כוח מוחץ נקמני, אם לא יימצא משהו שמבﬠוד מוﬠד ינסה לשכך את הזﬠם. ואם איננו מתכוונים רק להחליף שם מאוס ולהסוותו בשם שאינו מאוס, בﬠוד תוכנו הﬠוקצני יישאר בהוויתו, ונמצאים אז מפﬠיליו צדיקים בלי לנקוף אצבﬠ לצדקה – אסור שﬠל ידי בטול כלי־בולם, נשליך יהבנו בידי פלוגות יורים – וזה יהיה סוף כל הכוונות הטובות?

 

ﬠד שישאר רק כוח־מנע חרישיּ

 

מוטב, לדﬠתי, כי ימוג הממשל הצבאי ﬠך שלא יישאר ממנו אלא אותו כוח מנﬠ חרישי, אך בר־סמכא, שאינו רומס אף אחת מזכויות האזרח, ואינו מתﬠרב אף באחת מסמכויות כל שאר כלי המדינה הנוהגים בכל פינה ופינה, ﬠל פי מדיניות גלויה וניתנת לביקורת.

אני יושב ומﬠלﬠל שﬠה ארוכה בתרגומי שירים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות בכתבי־ﬠת ﬠרביים שונים בארץ, וחוזר ושב אל אחד מכולם, שיר השר ﬠל שיבלים. פותח בקריאה: "אהובתנו האדמה!” ומקונן ﬠל כי "כל השדות היו לשיבלי דם׳׳, ﬠל כי "אבי היה שיבולת/ ואחי היה שיבולת”, ונמשך בריתמוס ﬠז ﬠד השבוﬠה כי הנה יום בא והוא יהיה קול האש, שﬠתידה לבﬠר ולנקום ﬠד חרמה, וכי אסור לשכוח, לא לוותר ולא להתפייס.

צדקתו בוﬠרת בקולו. ואינו יחיד בלהטו. ולא בנקל תהפוך איבתו לאורך רוח. קיום יחד של ניגודים הוא הכרח לﬠתים, אך לﬠולם הוא דרך של יסורים. אבל הוא תקווה. הוא משאלה שמפצירה לﬠשות הכל כדי למנוﬠ חיכוך, כדי להרוויח ﬠוד יום וﬠוד יום לשלום, וﬠוד ראייה של קיימא ליתרון ולמוטב שבקיום יחד של שלום (אף כי בלי לגלות גם לרגﬠ צל של מורך). נטיל יתר פיקוח ﬠל הממשל, נשלול ממנו כל יכולת פגיעה שרירותית, כשם שנרבה בידי כל אזרח אמצﬠי־מגן כנגד כל ﬠוולה אפשרית. ויפה היה, לדﬠתי, אילו קמה היום וﬠדה ממלכתית, ובה אישים שאינם פוליטיקאים, ידוﬠים באומץ רוחם ובנקיון דﬠתם, ופטורים משיקולי יום הבחירות – וישיבו הם ברבים ﬠל השאלה ששואל הציבור: מה ﬠוד אפשר לﬠשות כדי להקל? לאור זכויות האזרח של הﬠרבי, לאור מצב הבטחון בגבולות, ולאור הכוונה ליישב ﬠוד יהודים באיזורים שונים – מה ﬠוד אפשר להקל, לבטל, או לקיים?

כי אם לצדק – הרי לשלום. ואם לשלום אל נשאיר בידינו רק פלוגות יורים לשﬠות מתוחות שהלואי ולא נתנסה בהן.

יזהר סמילנסקי,   דבר, כ"ד בשבט, תשכ"ג