איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה

איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודﬠים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו. אנחנו לא ﬠשינו להם שום דבר. ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו ﬠלינו ככה לפתﬠ פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מﬠט מﬠט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתﬠ נפלה ﬠלינו בכל כוחה. ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה ﬠלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כﬠת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רﬠש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשﬠר מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. מסתירים את שﬠת הפתיחה אבל אפשר לדﬠת שהיא קרובה. וכמו שהחלטות ﬠושות את המלחמה החלטות גם גומרות אותה. מה פתאום. את המלחמות גומרות רק ההצלחות, כשהצד החזק יותר מנצח את הצד החלש יותר. רק הכוח שאסף צד אחד לקראת המלחמה ורק החוכמה להשתמש בו – רק אלה גומרים את המלחמה. מה פתאום, שום מלחמה לא גמרה שום מלחמה מתמרמר אחר, מלחמה אחת ﬠושה את השנייה שאחריה, וזו ﬠושה את זו שאחריה ואת שאחרי אחריה. אלא אם כן השמיד צד אחד ﬠד כלות את הצד השני. גם אז לא. כמו קין שאחרי שהרג את הבל וחשב שסוף סוף נשאר בלי השני. ופתאום ירד ﬠליו קול שאחז בו ושינה את כל חייו. אי הבל אחיך, אמר לו הקול, והתברר לו שלשווא, ושהוא לא נפטר ממנו. איפה שמעת? מעולם שום מלחמה לא גמרה כלום. בשום מקום בשום זמן. גם כשהכחידו את השני לגמרי. מלחמה רק ﬠושה ﬠוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנﬠה שום מלחמה. תראו, ﬠל מה בﬠצם המלחמה הזאת? לא ﬠל של מי אדמת סיני? אנחנו לקחנו את סיני במלחמה וכﬠת הם מנסים להחזיר אותה במלחמה. אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טﬠות נוראה לﬠשות מלחמה, שמשלמים ﬠליה בהכי יקר ביותר שבﬠולם. ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה מﬠולם לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה.

גילוי אליהו,  עמ' 89, 1999

כולנו בשותפות אחת

יש רעה שנופלת פעם ומכסה את עין העולם ומחשיכה הכל, ואחר־כך סובב העולם לאיטו ומגיח, והכאב מרחיק קצת, ומרפה, והאור מהסס ומתחדש, ומנסים להמשיך. ויש רעה, שלאחר שנפלה פעם, שוב אינה מרפה. העולם אינו סובב עוד הלאה, האור אינו חוזר, והבוקר החדש אינו יכול להגיח.

בנים שלא יחזרו עוד הביתה. כאב ההכרה לבלתי־אפשרי שנעשה כאילו אפשרי, הלא יתכן והלא־יאומן הפך עובדה סופית שאין עוד כלום אחריה. לא לתקן, לא להשיב, לא לקוות. איך אפשר לעמוד בזה. ויש בנים שלא רק שלא חזרו הביתה, אלא גם מקום מנוחה לא נמצא להם, הבלתי־אפשרי נשאר פתוח, רחוק, לא נגמר, חסר צורה, סוף שאין לו סוף, נורא שאין לו מוצא. שלעיתים הופך לפתע לתקווה שמעבר לכל ההוכחות וחוזר ונופל ליאוש מכבה הכל ולאכזרי שבעלבונות. איך יכול העולם להוסיף ולהתקיים ככה.

כעת הוחזרו עוד ארונות חללים מגבולות מצרים. “פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה". קול ממעמקי הזכרון ההיסטורי. לא להשאר שם לבד ורחוק, ולא להשאיר את הבית רחוק ולבד.

מחזירים הביתה, יש לעולם נקודה אחת אז. מרכזית. הביתה.

עמים שכנים אנחנו, ושתי תרבויות כל־כך רחוקות. באחת – נותנים אלה הכל שבעולם ולפני הכל, כדי להציל נפגעים, לפדות שבויים, ולהחזיר הביתה חללים. ובאחת – מין קהות מדהימה, קשיחות שבה הפוליטיקה וחישובים עיסקיים באים לפני חיי בני־אדם, לפני כבוד מותם ולפני אהבת ביתם.

כעת, בבוא שלושים ותשעה הארונות, שוב נופל רגע מיוחד, שוב הס כללי מושלך, דברים שכל ימות השנה נדחים לרגע, מפנים מקום להרגשה אחת, שפתאום הכל כאן וכולם כאן כעת ופעם ופעמים רחוקות של דורות נשכחים עד, שלא רק הורים ורעיות ובנים, אחיות ואחים נוכחים, אלא גם כאלה שאינם קרובים ולא ידעו את הנופלים האלה. כולם פתאום כאן, עוצמים רגע, ויודעים בשתיקה הרגשה זו, שאף־על־פי שאין כואב ממנה, יש בה גם ידיעת מגע יחד, קשר של יחד, היות יחד, שפתאום הנה כולם כאן, כולם בשותפות אחת. כל העם, מעבר לפרט זה או לפרט אחר, ומעבר לכל ניסוחי מילים קבועות, ומעבר לידיעה כזו או אחרת. מעגל שותפות מקיפה שבבת־אחת מתפקדים בה זכרונות מעומק זהות עתיקה, לא מוגדת כמעט, יחד עם הווה נוכח, סוער, מודאג ונלבט, כפי שהוא ופונה אל איזה הלאה, שיהיה מה שיהיה – כעת הוא נראה כממשות. יודעים על דבר שלרוב הוא נשכח, שתמיד הוא נטרד, שבדרך־כלל הוא חסר, וכעת הוא כאן. הכרה עצמית בהירה, כזו שמעבר לכל הנימוקים ומחוץ לכל הפקפוקים, משהו שהתחיל עוד לפני שהיינו ושיימשך גם לאחר שלא נהיה, ושתמציתו במילים הפשוטות מכל המילים: אחינו אתה. כאב יחיד – כאב כולנו, בכי יחיד – נאסף אל כולנו, כי אילו רק היו מעתה חיי־אדם באים קודם ולפני כל הפוליטיקות והזמנים, מן הצד ההוא של הגבול, כשם שהם מן הצד הזה – אולי היינו יודעים שלא נצטרך עוד לעמוד שוב במורא הזה, לוא תהא מנוחתם מעתה שלום.

יזהר סמילנסקי, מעריב, 15.4.1975 (יום הזכרון לחללי צה"ל)

להיות יהודי

ג’בל עתקה הוא שם חדש שלא היה ידוע אף לא לאחד מן האנשים שעסקו בארץ ישראל ושכנותיה. הצבע הצהוב חאקי שליט על פני כל העולם שם, הקו הדקיק של המים והקו הכחול, השליו, של ים סוף יוצרים הרגשה של משהו שלא מכאן – יש כאן מדבר בכל: מדבר של חולות וגם מדבר של מים. יש גם הרגשה – כשאתה מביט משם, מצד שלא פיללת אליו, בצד של ארץ ישראל – כאילו אתה רואה את החצר שלך מצד חדש, שמעולם לא ראית ממנו את החצר שלך כך.
מתאספים אל תוך בונקר כזה כמה בני אדם, שאולי איש מהם לא הכיר את רעהו. אחדים שותים משהו, אחדים מחכים שיקרה דבר־מה, ומתחילה שיחה כלשהי, על דברים כגון: ”מה קרה היום”, ”מה עשינו היום”, ”מה יהיה מחר”, שאלות פוליטיות, שאלות צבאיות, מה עומד לקרות בעולם; כל השאלות האלה היו שאלות רגילות ביותר, ושום דבר לא התעורר.
אחר־כך התמשך הזמן, והאנשים התחילו לדבר אחרת. התחיל בזה אחד הבחורים שהיו שם; הוא שאל פתאום, בלי קשר לדברים שקדמו: ”האם אי־אפשר להיות בן־אדם? לא בן־אדם עם סימן־היכר של יהודי, לא בן־אדם עם סימן־היכר של אנגלי, של צרפתי, של טורקי – רק בן אדם? אדם שחי לו בעולם, שיכול ללכת לכל מקום, לבחור ולחיות את חייו, לבחור את חבריו, את מעשיו? סימן־ההיכר שלו הוא היותו אדם. האם תמיד אני צריך להיות גם אדם וגם יהודי? ואם יהודי אינו אומר לי שום דבר, ואדם אומר לי הכל, כלום אי־אפשר להסתלק מן ההרג הזה, מן ההכרח הזה, ללכת לאיזה מקום אחר ולהיות רק "בן־אדם”? "בן־אדם שיש לו מקום בעולם ואין הוא צריך להיאבק עליו, אדם שאינו צריך להגן על עצמו, או לתקוף מישהו אחר? ואם אתה נמצא במקום שיש שם מלחמה, אתה פשוט נושא את רגליך והולך למקום אחר ששם זה אחרת, ואין שם שוב ושוב מלחמה”.
מישהו ענה לו: ”לא תוכל לברוח מזה. זה לא ענין של דרכון. אדם נולד לתוך משהו, והריהו בתוך זה”. האנשים נטלו לעצמם רשות־דיבור בלי שמישהו נתן אותה להם. הדברים לא היו מכוונים אל מישהו, לא היה שם צד שהתקיף וצד שהגן, אלא נאמרו מחשבות שהיו תלויות בחללו של הבונקר האפלולי.
פה ושם הציתו סיגריות, עישנו; בחור דתי אחד דיבר ואמר: ”בשבילי השאלות שלך אינן קיימות כלל. אני לא מפריד בין יהודי ואדם. אצלי ,יהודי’ זה ,אדם’ ואדם זה ,יהודי'. אני נמצא כאן מפני שהימצאותי כאן תלויה במה שקורה לי כבן־אדם, כי אני בן־אדם יהודי. אני נלחם על דבר מסוים, והדבר הזה יקר לי. אני מוכן להקריב הרבה. אני לא רוצה ליהרג, אני לא רוצה להרוג, אבל כיוון שזהו המצב – אני נמצא בו. להפריד את ‘האדם' מן ה,יהודי', הרי זה אבסורד. אי־אפשר לחלק כאן.
וטען הבחור ההוא: אבל היהדות הזאת אינה אומרת לי שום דבר. איני בחור דתי. גדלתי באחד הקיבוצים, בהרי אפרים. אני איש שטוב לו לנדוד, ללכת אחרי הדברים היפים בעיניו. אני פשוט רוצה להיות במקום שהוא יפה. וכל מה שאמרתם אינו אומר לי שום דבר. אני רק בן־אדם. אני רוצה ללכת מן המקום הזה, שבו די להיות יהודי שנפגע. אני רוצה לנסוע לארץ המשוחררת מכל זה. אני אסע למקום שבו לא תהיה יהדותי תואנה למישהו לעשות מלחמה. מקום ימלא אצטרך להגן בו על עצמי. איני רוצה בזה.
מישהו אחר התערב בשיחה ואמר: בדיוק כך קרה לי. לא עכשיו, אלא בסוף מלחמת ששת הימים. חשבתי לעצמי: איזו מדינה זאת? עוד מלחמה, ועוד מלחמה ועוד מלחמה. נמאסו עלי המלחמות. יצאתי ממלחמה זו חי, חברים שלי נפלו. אני עוזב את הארץ הזאת. בהכרה ברורה ובראש` צלול: אני יורד. אסע לאיזה מקום רחוק, רחוק, בקצה האחר של העולם השני, אינני רוצה לצאת עוד למלחמות. ואמנם ארזתי את חפצי ונסעתי רחוק, רחוק, נסעתי לאוסטרליה. כעבור זמן קצר נשאתי אשה, לא יהודיה, אוסטרלית, נולדו לי ילדים. והעולם באוסטרליה התחיל להאיר לי פנים. אבל רואה אתה אני יושב עכשיו אתך יחד על הר עתקה. כשפרצה המלחמה, שום דבר לא עזר לי. הרגשתי שאם איני חוזר חיי אינם חיים, ולא אוכל להביט ישר בעיני הילדים שלי ובשום דבר שבעולם. לקחתי את כולם ובאתי הנה, והנה אני יושב כאן.

ס. יזהר, דברים בתכנית "בשבילי ספרות", שידורי ישראל. חזר ונדפס ב"הדואר", כרך 39 , עמ’ 653-4 (1974).

נחמו נחמו

כי לקתה כפליים בכל חטאותיה

למפלגת העבודה אירע הדבר הטוב ביותר שיכול היה לבוא עליה: היא ירדה משלטון לאופוזיציה. למדינת ישראל אירע הדבר המטלטל ביותר – היא הגיעה עד פרשת־דרכים וחייבת למצוא נפשה ולהכריע. כעת ניתנה איפוא למפלגת העבודה הזדמנות שנידחתה זמן רב מדי – לחזור ולמצוא את עצמה, את איכותה ואת דרכה.
להפסיק למשול מאוסה ובלתי רצויה, להפסיק לרוץ מדחי אל דחי, אפורה, עייפה וחולה בתוכה. ואם נותר בה עוד צידוק פנימי לקיומה ואם יצר עוד לוחש בה להמשיך ולנהג את העם – כעת עליהם להתגלות.
אין זו שעה לקינות ולא להורדת הראש. אדרבא, כעת השתחררה מפלגה גדולה זו מפרפורי ההיאחזות בשלטון בכל מחיר, ויכולה לחזור ולהתחיל משרשי גדולתה: לא כעוד מפלגה בין מפלגות. אלא כביטוי לרוב אוכלוסי המדינה – מדינה שרוב מנינה ורוב בניינה אנשים עובדים.
הפחד עד כדי נװרוזה שמא ייקרה הנורא מכל ומפלגת העבודה תרד והליכוד יעלה לשלטון – התגשם בעליל וחדל מהיות סיוט; ובכן סולק הפחד ואפשר להתחיל לחיות בלי פחד, להתחיל לחשוב בשפיות, להתארגן בתבונה, ולהתכונן לדברים הגדולים שעל־הסף, בלי מתח חולני.
ואולם אם, למרבה הצער. יתגלה כי דעך יצר החיים, או כי לא למדה המפלגה את ליקחה – ייראה הדבר כאילו היא מזמינה עליה עוד מפלה לפני שהתעשתה ותחזור לבינתה – וזה כבר יהיה יותר מדי. כי במה עוסקים שם היום במפלגת העבודה לאחר המפלה? האס עדיין בשנאות הישנות ובנאמנויות העיװרות, בהאשמות זה את זה, בכיתות כנגד כיתות, כשעדרי מנגנוני הקבע שלהם מכלים את שארית האבוס?
או, שמא, למדו לקח: ונתפקחו, ומלומדי כאב מתכוננים עתה בבגרות וברצינות למאבק שהנה רק מתחיל כעת, והוא החשוב והקריטי שבכל המאבקים? לא רק על גורל מפלגת העבודה, אלא על אופי המשך קיומה של המדינה.
כדי שתהא מפלגת העבודה מוכנה למאבק הגדול והמכריע שלפניה, היא חייבת להתנער כעת ואין לה זמן להוציא על גניחות סרק או על ניצוחי היוקרה שהושפלה. שורה של מנהיגים ומנהיגונים, עסקנים ועסקנונים, חייבים להסיק מסקנות וללכת להם. וכמותם כל מי שבא אליה לשם טובת הנאה משולחן השלטון. ויתפקדו אלה ששואפים לממש כעת בפעולות כמה רעיונות נכונים. אבל לפני הכל חייבת המפלגה להכיר בחטאיה, למצוא כוח ולהודות בהם, ולהיפטר ככה מן הכוח הכפייתי שבהדחקתם – ואז להפוך פנים מהם והלאה, ולפנות היישר אל מה שהנה הולך להתחולל כעת.
החטא העיקרי, בין אם הוא סיבה ובין אם הוא תוצאה, אינו אחר אלא – ניתוק מן העם. ניתוק מחריד של ההנהגה מן העם שאותו התיימרה לנהג. עצם העובדה שלא ידעו ולא חשו כי הנה מפולת כזו הולכת ליפול עליהם – הוא תמצית כתב־האשמה כנגדם. וכי היכן היו חיים? חגיגות "קיטורי־ליל־שבת" שבסלונים הקיפו את כל בית ישראל לאורכה ולרוחבה, זימרת כל "כלי התקשורת” למיניהם עלתה יום־יום בכל ימות השבוע, וקול הרטינה הטוטאלי, כרעש המבשר רעידת־אדמה, שודר אין־קץ מכל פינה ועיסוק, ונשמע החל בשאגות העממיות והעמומות במיגרשי הספורט ועד להטחות הדברים הקשים והמפורשים בימי מגיפת השביתות והעיצומים שגרפה הכל בכוללות־כל־כוללת – כל אלה שיװעו יום־יום, וצרחו שעה־שעה, והזהירו ואיימו, כי הנה הולכת ובאה מפולת – והנהגת המפלגה לא חשה ולא שמעה ולא העריכה, ונפתעה ונדהמה ופניה קיבצו פארור.
ניתוק מן העם והסתפקות בתחליף דיווחים עקיפים דרך מסננות סוכנוית דיװח ביורוקרטיות – זהו בדיוק איפיון האטימות והחרשות. וניתוק פירושו שניים: אי־ידיעה לשמוע את העם, ואי ידיעה לדבר איתו. ועוד: עיקר מעייניה של ההנהגה היו במדיניות החוץ והבטחון; עיקר עיסוקיו של העם היו ענייני הקיום – תחרות על רווחת יתר, וחשש מפני יום מחר. אף זה סימן לניתוק ההנהגה: בהלת כל פרט לרוץ לספק לעצמו ולחטוף לקיומו: וכי מי ידאג לך אם אתה לא תדאג לעצמך – ו”אתה”, כולל אירגוני עובדים, ”צווארון לבן” כ"סרבל כחול”, ועדי עובדים, קבוצות לחץ, ומי לא. סימן אחר לאין־הנהגה: המבט המושפל של האזרח אל המצוקה הקטנה היום־יומית שלו, שהציפה אותו בפרטי־פרטיה ותפסה את מלוא חלל אישיותו, המבוהלת מאין כיוון ברור או בהיר.
צרכיו הראשוניים של העם לא היו רק צרכי קיומו, אלא – ואסור להסתיר – גם החשש לעצם קיומו. מאז יום הכיפורים לוחש בעם – פעם יותר ופעם פחות – פחד קיומי ראשוני. העם נפגע בגאװתו העצמית, בביטחונו העצמי, ולקה בבלבול
בין אלטרנטיבות מביכות, לא מפורשות עד הסוף, שדיװחו לו עליהן בחצי פה, בהדלפות ובמאמרי רכילות, ובצעדיו של סוס השחמט, שרק הוסיפו חששות על המועקה, ודאגו על אי־האמון. כשנוספו על זה אותן פרשיות השחיתות הנחמדות, שפגעו ברמה העליונה של ההנהגה וב"דמות האב” של מנהיגיה – כבר נתחשלה הנטייה, החלטית וכללית: לחפש ולמצוא ”שינוי”, ”מיפנה”, "תמורח”,” "כוח חדש” – לא בלי דגש על ”כוח”.
עובדת המפתח במצב החדש אינה כל־כך עליית הליכוד, אלא נפילת העבודה. עובדה שניה היא, שהעם שפנה לה עורף לא פנה שמאלה אלא ימינה. ההבדלים בין ימין ושמאל אינם תמיד מובהקים כל־צרכם בחברה המודרנית. ולא עוד אלא שהחברה הישראלית ברובה אינה לא שמאל ולא ימין אלא מעמד בינוני, פחות או יותר. אבל לענייננו כאן רק נציין, כי אחד ההבדלים שבין ימין ושמאל – מתגלם בכך שה"ימין" דיבור אל העם בלשון פשוטה, חד־משמעית ונילהבת, שהחניפה לאגו הלאומי הנעלב שלו; ואילו ה"שמאל" דיבר בלשון מתוחכמת, מביכה, עגמומית משהו, ולמבט ראשון כאילו פוגעת בגדולה העצמית. מכאן הציעו לו לעמוד על ההישגים הלאומיים של ימות־המשיח שנתחוללו לעיניו בששת־הימים ולהפגין
עוצמה ושליטה ועליונות; ומכאן הזהירו אותו כי מוטב להתקפל, לוותר, להתפשר, להתאפק ולדחות סיפוקים מיידיים לטובת איזה עתיד עמום. וגם כדי שלא להרגיז את האמריקאים. ”הליכוד" דיבר בפה אחד; "העבודה” דיברה בכמה קולות מתסכלים זה את זה.
אבל, לקרוא אנשים לריסון, לװיתורים, ולנסיגה – ובו־בזמן לנתק את הדיאלוג איתם – זה נישמע לאי־יאמן, וזה מה שהיה.
מה קשה לאדם מװיתור, ומה יכול להניעו להסכים לוויתור אם לא הכרה, הודאה בהכרח, והבנת הסיכוי הגדול הניפתח לטווח רחוק יותר? בשביל לפרנס את הכבוד הלאומי די בנאומים חוצבי להבות, אבל בשביל להניע אנשים לוויתור – צריך שיכנוע תבוני מעמיק, שיקול־דעת והחלטות מכאיבות. כמה איפוא ומי מבין מנהיגיה הבכירים של מפלגת העבודה עשו לילות כימים, בכל כוחם ובכל מאודם, בכל תבונתם ובכל שאר־רוחם ובכל סמכותם, ובלא־חסך עסקו כל השנים האלה בדיאלוג ”הכשרת הלבבות” הזו?
הכשרת הלבבות להעדפת הטװח הרחוק על־פני הנאות הטװח־הקרוב כמעט שלא נעשתה, או רק בעצלתיים, או רק בין השמשות, או על־ידי שליחי־שליחים של המנהיגים הרחוקים, או על־ידי "עיסקות חבילה” מעל הראשים – ותחת זה נעשתה גם נעשתה בידיהם, בשקידה מצטברת, ההכשרה למפולת, וכאילו בכוונת מכװן להרס עצמי: במקום הקשר הישיר והחי וההדדי עם חווית האנשים ועם דאגותיהם, ועם הצעירים שבהם בעיקר, במקום טיפוח דעת־הקהל מסייעת ואוהדת – דרסו אותה ברגל גאווה, במעשים שלא ייעשו, ובנאומים עייפים, בריחוק במה ומיקרופון, ובפראזות חוזרות על עצמן עד שיממון, עד שהקשר האחרון בין האזרח לשלטזן היה קשר המסים וההתמקחויות על השכר, וגם כאן הוסיפו וניכנעו לכל בעלי הלחץ, השתדלו למצוא־חן בעיני כל הקצוות, חמקו מעמוד על שום עקרונות, ניתפשו בכל מיני קלקלות, והדברים נשתמטו מידיהם.
ילדים והמון מגיבים על חוסר הנהגה בהשתוללות. שום פרסומאי ושום סוכנות קישור ושום עתונאי חרוץ או שדרן פופולארי וגם לא כל כלי התקשורת כולם – לא יוכלו לבוא במקום ”מגע הגומלין" המבוקש, מגע של אמת. ואסור לשכוח, כי מה שניפגע ביום הכיפורים היה בדיוק דמותו של המנהיג וסמכותה של ההנהגה. סירובם של מנהיגים דגולים לקבל על עצמם אחריות — היה מכה נוספת. ההתעקשות שלא להיפתח לתביעות לשינויים בצוות המוביל – עוד מכה. ואזלת־היד שנתגלתה פעם אחר פעם לעמוד איתן בדיבורים, עם הדי הקטטות שבחדרי־החדרים ”שם למעלה”, עם ההסברים הדחוקים מפי ”הדוברים" שמטעם האנשים הגדולים, ועם חשיפת פורטרט אישי של כמה ”אנשים גדולים” ש"נתפשו” – כל אלה היכו מה שנותר לא מוכה.
לקחת ולהפוך כעת ציבור של מקוננים ונירגנים, של בעלי אשמות והאשמות, ציבור ניכזבים שבמרכז הוויהם הלאומית – בדין או שלא בדין – חווית מופסד – לקחת ולהפוך ציבור כזה לציבור של לוחמים, שיודעים מה לפניהם ומה רצונם, שמוכנים להתנער ולזרוק מעליהם את ”השומנים" שנוספו לאחר ששת־הימים, ולהשתחרר מן ההיפנוזה של הנכסים שרכשו להם בבולמוס חמדנות – ושהפכו אותם לעבדי הנכסים שלהם – לקום ולהפוך ציבור רודפי ההנאות שבשלטון לציבור של עומדים נחושים בתלאות מתוך הכרת צידקתם מאבקם – זה בדיוק מה שלא ידעה המפלגה לעשות שנים על שנים, ארוכות טובות ומבוזבזות – וזה בדיוק מה שעליה לדעת לעשות כעת, בתנאים הקשים ביותר, כשניתנה לה, על־ידי מכות, הזדמנות שהחמיצה לקחת בלי מכות.
האם בנויים מנהיגי מפלגת העבודה היום להתנערות כזו? אם לא – נחרץ דינה.
ומכל־מקום, חידוש השיחה עם אלה שאת רצונם מבקשים לשתף באחריות – הוא צעד ראשון הכרחי אם מבקשים להתנער. העתקת הדגש מביצועים – לאידיאולוגיה, ומן הנוהג ”להוריד מדיניות” מלמעלה, לנוהלים מתוקנים של דיאלוג מעצב מדיניות. ונסיון אמיץ ובלתי מתחמק להכריע סוף־סוף הכרעות עקרוניות, כדי שיבדילו הבדל היטב בין קוטב הליכוד מזה ובין קוטב העבודה מזה. ולחדול עתה מן הטישטוש וההמתקה של ההבדלים המהותיים, שנבחנו אולי כדי לצאת ידי חובת כל הקצוות היריבים – ושהצליחו להבריח את כולם באי־אמינות דוחה.
לשם כך צריך לערוך יום כביסה גדול. לכבס את מצע המפלגה על כל סעיפיו, את שיגרת הפתרונות שהפכו מכבר לסיממאות חבוטות, ואת כל אותה ערמת פראזיולוגיה מוכתמת, ממורטטת ובלויה. לקחת ולאוורר רעיונות נושנים, לקחת ולהיפתח לפני רעיונות חדשים, ולא ידועים, לזרוק ולהיפטר מעריצותם של מושגים מקודשים שנתגלו כקליפות ריקות. לא להסס ולבדוק מחדש את ההצעות הקודמות ואת האידיאות ששימשו להן דגם מופת. לשוב ולדבר על ענייני יסוד כמו: מה
זה היום הסוציאליזם, לא במונחי שלהי המאה התשע־עשרה אלא במונחי הרבע האחרון של המאה העשרים, על כל מה שהוכח ושלא הוכח בינתיים. להשאיר להיסטוריונים את מה שהיה טוב לשעתו, ולפתוח דיון רענן במה שנכון לשעה זו: בלתי חייבים לאיש דבר, ובלתי קשורים לשום דוגמה – מה זה היום סוציאליזם, כאן במדינת ישראל, כפי שהיא בסביבתה הריאלית. או, מה זה היום ציונות. לא במונחי שלהי המאה הקודמת אלא במונחיס טובים לתקופה הזאת, להשאיר להיסטורייונים ולמוזיאונים את המכובד שהיה בהם, ולהכריע מחדש מה נכון עדיין, מה עודו פורה חיים, ומה כבר מוצה וגמור וחייב להיזרק, ולזרות ולהבר, ולהפריד בין התבן ובין הבר, ולא לחדול משאול מה עודו בתוקף ומה אינו אלא רק אבסורד שהפך מיטרד מכלה כוחות. החל במוסכמות המקובלות עלינו בעניין היהודים והערבים, ועד הציפיות שיש לנו בעניין הרווחה החברתית.
כמובן שאין זו השעה לסמינר של מבלי־עולם על מושגים מופשטים (אף־כי ”סמינר בטלנים” כזה מתגלה, לבסוף כתורם העיקרי לאוריינטציה נכונה), אבל זו שעה בדיוק ללקחים אמיצים, להכרעות מכאיבות, ולניתוחים שאין להימנע מהם בלי לסכן את החיים. זו שעה לפנות אל הציבור ולהציע לו אלטרנטיבות ברורות לבחירה: מה רוצה ציבור העובדים שיקרה בארץ – איזה מין חברה, איזה מין כלכלה, איזה מין יחסי עבודה, איזו מדיניות בטחון, איזה שלום ובאיזה מחיר, מה עדיף ממה, מה קודם למה, ועל מה אין מותרים ויהי מה. כדי שאפשר יהיה להתחשל למאבק על המהפכה הבאה. כדי שיהיה ברור לכל מה בין הפוזיציה לאופוזיציה, בין ימין לשמאל, ולא בענינים של מה־בכך אלא באפיון דרך המלך.
עליית ה"ימין” לא באה כולה בגלל צידקת טענותיהם, אלא כולה בגלל חולשת ה"שמאל” בהצעת טיעוניהם וביעילות בצועם. יהיה פרוש ה"ימין" מה שיהיה – עובדת עלייתד מחייבת את ה"שמאל” להגדרה עצמית, לחידוש זהות, ולהבהרת עקרונות – וככל שידייק יותר בהגדרתו יחייב את הצד השני להיות מה שהוא יכול ולגלות מה שאינו יכול. ושלא תישאר המדינה כבעלת כף־מאזניים אחת בלבד, והשנייה תהיה ריקה, מלבד צרור פראזות שדופות.
ניתנת כעת הזדמנות גדולה להיות אופוזיציה מתכוננת להפיכה. הזדמנות להיטהר והזדמנות להסתער. הזדמנות לעודד אנשים לקחת חלק, לחזק אמונתם בכוחם לגרום למיפנה, ולקום מעל מפלתם, בלי להתעסק ברחמנות עצמית, ולחדול מהיות תנועה של אינרציה, שרוב חבריה בין פנסיונרים לפונקציונרים, מפלגה שהנוער ברח מפניה, שיושבי הפרברים עויינים לה. שהפועלים שהם פועלים־באמת זרים לה, וכפועלים רואים עצמם רק כ״דפוקי החברה” ולא כמיטב יסודותיה – לתת הזדמנות לחבריה לקחת אחריות, לדבר זה אל־זה, לשקם את "רעות הלוחמים”, ולהעיז ולבוא אל הציבור בתביעות ולא רק בהבטחות מתוקות.
כלום יש טעם בכל המאמצים האלה? האם יש עוד במפלגת העבודה כוח חיים, כוח רצון, וכוח מפעיל לקום מן האפר ולהתחיל להתנער? האם תנועת הנפילה יכולה להיעצר בנקודה זו ולהתחיל להפוך ולשאוף לתנועה עולה? הימים הקרובים צריכים להשיב. מנהיגיה היום צריכים להוכיח את מנהיגותם. ועם זה נראה כי בכללם הרעיונות הבסיסיים של מפלגת העבודה עוד כוחם עימם – אם רק יסלקו ללא־רחם את העובש הרוחני, את החלודה הרעיונית ואת הניכור החברתי – וכי אם שני אלה כאן: רעיונות יסוד נכונים ובני־אדם שבוחרים בהם מתוך הכרה – נחשף אז כוח אדירים שאין עולה עליו.
המפולת נישארת מאחור כצלקת מזכרת עוון, ויוצאים להמשיך בלתי ניזוקים. ניפטרים מכל מיני קליפות של דברים שנתרוקנו, ומכל מיני אנשים שבאו רק ללקק את דבש השלטון, ומוצאים אז תנועה חברתית־פוליטית איתנה, עממית, שיש עימה יכולת לשאת את הרצף ההיסטורי ולהיאבק על עיצוב פני העתיד. מי יודע אם ומתי תהיה הזדמנות אחרת. ואל תבוזבז זו על כל מיני בכיות, קטנויות ונקמנויות. העניינים שעל הפרק אין חמורים מהם ואין מרוממים מהם.
מה שהוריד את מפלגת העבודה מן השלטון לא הייתה שום סיבה אחת או אחדות, אלא הצטברות איטית וזוחלת של הרבה הסתייגויות והרבה דחייה ממנה, רגשית כתבונית, ועד כדי־כך שהמטוטלת הגדולה זעה לאיטה מקוטב זה אל הרחוק ממנו, בתנודה מתמדת שהשיגה תאוצה לבסוף ועברה בתנופה לקוטב זה.
תהליך כזה אינו מתרחש בזמן קצר. לא לכאן ולא לכאן, ומי שמאבד את ראשו, את סבלנותו ואת עצביו – נדון לצאת מן התנועה ההיסטורית. מצב הדברים עתה הוא איפוא כזה: או, שניגמרה כעת לעינינו תקופה. שבמרכזה עמדה מפלגה העבזדה, ומתחילה תקופה שמפלגות האגף הימני (פוליטי, חברתי וכלכלי) ישלטו, ואין מי שיחליף אותן בתקופה הנראית לעין; או, שיש עוד במפלגות העבודה כוח חיים, מנהיגות ויצר ורצון לעצור את הנפילה, להפיח רוח לחימה ולעבור להתקפת נגד: או, שהתארגנות חברתית־פוליטית חדשה צריכה לרשת כעת את מקום מפלגות הפועלים המסורתיות שנישרפו – כתנועה רעננה, בלתי מעורבת בחטאים, ומבטאה את רעיונות העבודה בהתחדשות, בתנופה ובצעירות.
ההתחלות המפוארות של מפלגות העבודה ראויות להמשך ראוי להן כתנועה רעננה, היודעת נפשה, ועשויה למלחמה – כדי שתקום להם ליהודים בארץ־ישראל ארץ שלום יפה ועובדת.
אין כאן בהכרח ברירה אוטומאטית. הדבר עדיין בידינו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 27.5.77 (עשרה ימים לאחר המהפך)

כנס כיתות י"ב של בני קיבוצים 12.3.74

שאלות והﬠרות אלה נרשמו מפי יחידים. הרוב היה שׂותק. רק לﬠיתים הגיבו באי־הסכמה, או ברטינה. הדברים נאמרו מתוך מתח מחאה והתרגשות רבה. השיחה נמשכה כארבﬠ ולא נסתיימה בהרגשה של פורקן. המתח, הפחד, הדאגה הדיסאוריינטציה, אוזלת–היד והציפײה להארה היו יותר ממופגנים.

– המדינה הזאת – היא מדינה שנגמרה.

– כל שנות החינוך שלי היו ברדק גדול אחד. טמטמו אותנו.

– לנו אין כﬠת שום אידיאולוגיה ושום משאת נפש.

– אין ﬠל מי לסמוך, לא בממשלה לא בצבא ולא בשום מקום.

– היכן, מה שגינו, איפה ﬠשינו טﬠות נוראה – שﬠדיין אין שלום ולא רואים באופק

– אני לא חי בשביל הﬠבר אלא רק בשביל ההווה שלי ובשביל הﬠתיד שלי.

– הם רוצים שאהיה חייל, כלומר – רוצח די מקצוﬠי.

– מאז קין והבל אנשים הורגים זה את זה, וכנראה שכך יהיה לﬠולם, וצריך להתרגל; למה אי־אפשר שלא יהרגו? שיחדלו?

– לאמי יש שלוש אחיות בחוץ־לארץ ולהן הרבה בנים ובנות; מאז קום המדינה לא נהרג להן איש – ואצלנו?

– המלחמה שלנו? – הכל שטויות, ואין בה שום טﬠם.

– אני מפּקפק בזכות שלנו ﬠל הארץ הזאת.

– למה קוראים לי כﬠת למות, וזה כמﬠט בטוח שאמות.

– כולם מחכים שאלך למלחמה ואמות.

– יהודים? בסך הכל ﬠם רגיל! מה כל כך חשוב להילחם ﬠל קיומו?

– למה אנחנו קיימים פה – פה לא יכולים לחיות; ואיזה ﬠתיד יש? שום ﬠתיד! ושלא תספרו לנו מﬠשיות.

– מה פתאום התחילו דוקא כﬠת לשאול שאלות כאלו – הלא בﬠצם הכל היה כך תמיד.

– אני שואל ﬠצמי למה לא לנטוש את הארץ – מה קושר אותי לכאן? החברים? המשפחה? הקבוץ? נורא קצת.

– ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום.

– ששת המליונים לא כואבים לי.

– יום השואה נקרא אצל החברה שלנו "חג השואה".

– האם ארץ־ישראל היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי?

– קוראים לנו כמו לכולם לצבא, ללכת בﬠיניים ﬠצומות.

– אבל למﬠן מה למות ? מה יש?

– (נﬠרה בבכי) אתם אוהבים מלחמה, ואתם לוקחים אליה את הבחורים שלנו שימותו. אתם אינכם אוהבים שלום. נחמד לכם במלחמות. וזו נבזות: הארץ כולה בית קברות.

– אסור למות בשביל שום דבר, מי שמת מפסיד את החיים ואת הכל.

– למה אני צריך לשבת בארץ־ישראל? התשובה שלי היא בינתיים חצי ﬠל חצי.

– הקיבוץ? זה רק קצת. האם באמת אני קשור אליו?

– תאמר: האם זה לא רק מזלי הרﬠ שאני יהודי?

– אם לההרג אז ﬠל דבר צודק – וכאן?

– אנשי הרוח אצלנו מחרישים – שיצﬠקו, שיזﬠזﬠו!

רשם: יזהר סמילנסקי   גבﬠת חביבה    12.3.74  פורסם ב"שדמות" וב"דבר־השבוע" (ע"י חיים גורי)