על כל אשר מתרחש עתה בלבנון שומﬠים מימין ומשמאל שלוש טענות חוזרות לדחיה: לא שלנו, לא כדאי, לא כעת.
בוודאי לא שלנו – הם נוצרים ולא יּהודים; הם שם ולא כאן; מלחמתם היא שלהם ולא שלנו; לנו לא חסרות מלחמות משלנו; וגם שני הצדדים שם אינם צדיקים גמורים.
ובוודאי לא כדאי — כל התערבות תפגﬠ במאמצי השלום; ויש עיקר ויש שוּלי; ולמה להסתבך בּהרפתקה ﬠם הﬠרבים וﬠם אמריקה ועם רוסיּה (והמﬠצמות הגדולות, כידוּע, סבלניות מאד נוכח דם ﬠמים קטנים – וימותו בינתיים מאות פה ואלפים פה, עד שתימצא הנוסחה הדיפלומטית הנאותה).
וגם לא כﬠת – בדיוק לא כעת. זו בדיוק השעה הפחות מוצלחת, מכל בחינה מדינית שהיא; בדיוק כשאנחנו ערב חתימת חוזה שׁלום; וכו' וכו'.
הדברים יּדוּﬠים. ידוﬠים יותר מדי. בייחוד הם ידוﬠים בהיסטוריה של היהודים. ממש כך גם הסבירו מדוﬠ צﬠקו היהודים חמס ולא היה להם שומﬠ. ההתﬠרבות של העולם – הסבירו – התעכבה תמיד, בימי צרות היהודים ובימי שואת והיהודים וגם, להבדיל, בימי תקומת היהודים – בדיוק מפני טעמים אלה ﬠצמם: לא שלנו, לא כדאי, ולא כﬠת (וﬠוד הוסיפו: הכל מוגזם, ולא נורא כל־כך…).
*
מתברר, שאין אנו מסוגלים לחשוב על בני־אדם נרצחים. אנו חושבים של נוצרים בביירות, על סכסוך שיש להם ﬠם הסורים ועל מסגרת פוליטית־צבאית כלשהי; ואין כלל רצח שם, אלא התמודדות וריב לא־לנו בין כוחות שונים, ובין תוכניות שונות ואפשרויות שונות; ויתמלאו הרחובות ﬠיי־מפולות ומאות גוויות הרוגים, ולא יניחו לאמבולנסים להתקרב אל אלפי הפצוﬠים, ולא יגישו מים אף לתינוקות – מפני שמחכים עד שתתמודד ותגבר פוליטיקה אחת על פוליּטיקה אחרת.
ואין שם אנשים־נרצחים בﬠוול נורא בידי צבא רצחני חסר־מﬠצורים, שמכונן תותחים וכלי־משחית היישר אל תוך אוכלוסיה, מטווח קרוב מאוד – אלא יש שם תיגרה קשה בין נוצרים ומוסלמים וסוריים ופלשׁתּינאים ופוליטיקה אמריקאית ופוליטיקה רוסית, וכל מיני חישובי רווח והפסד; ובנתיים, שׁתישׂמד האוכלוסיה המוכה ההיא, מה נוכל לעשות.
תמונה מפורסמת של הצייר גויה ("השלושה במאי 1808׳׳) מתארת כיתת יורים עומדת ויורה במורדים שׂבידיה: קבוצת יורים צפופה כגוש דחוס, רוביהם בטווח קרוב מאוד ﬠם קבוצת האנשים הנורים – האדמה כאיטליז־דמים, כולם בבהלת־אימים, אבל איש אחד עומד שם, מתולתל־שיﬠר, לבוש צהוב ולבן, פורש זרוﬠותיו ומביט היישר בפני יוריו – ﬠד עצם היום הזה.
גוש תותחים כבדים בטווח קרוב מאוד עם אוכלוסיית אדם, נשים, ילדים ולוחמים. ואין איש בעולם, ואין איש בתוכנו, שיוכל לומר לא ידﬠתי, לא שמﬠתי, לא ראיתי, ובינתיים – לא־כלום, מחכים.
דבר לא נרוויח משתיקתנו, אבל נפסיד דבר: אותו מעט המפלה את האנושי מן הלא־אנושי – את הרגישות לעוול. אם אומנם יּש כאן מקום לשיקולי רווח והפסד, לחישובי כדאי־לא־כדאי – נפסיד את ההתקוממות נגד ניצחון העוול, ואת הניסיון למנוע עוול, נפסיד את ההיענות האלמנטרית, את הריצה הראשונית לשמע נשחט בידי שוחטו.
אבל אפשר גם להוסיף ולשבת, להוסיף ולחשב, להוסיף ולהרגיﬠ: לא, לא משלנו, לא כדאי, ולא כﬠת. ובקצרה: לא אנחנו. כמעולם. אפשר לשכוח שיש ﬠניין קודם לכל זהות – קודם ליהודי, לערבי, לנוצרי, לאמריקאי, לרוסי. יש אדם הזועק אל בני־אדם אחרים: הצילו!
ועל אזהרת בראשית "קול דמי אחיך צוﬠקים" – האם זה כל שיש בידינו כיום להשיב: לא אנחנו – ההוא שם אינו אחי, אין לו דמים, לדמיו שלו אין קול?
יזהר סמילנסקי הארץ 17-10-78
ס. יזהר חוזר 